"ליצני החצר הוא סיפור זכרונות. בתור שכזה הסיפור מסופר מנקודת מבט רטרוספקטיבית, מבט לאחור. במרכזו ארבעה "ליצני חצר" המשמשים בחצרו של הקצין הנאצי, סרן קוהל:

המספר (השופט כהנא)
מקס הימלפרב, החוזה בכוכבים
הגמד הבדחן ליאו רוזנברג
הלהטוטן אדם ואהן.

נקודת התצפית של הרומן - מספר-עד עם נימה אישית-אינטימית (פניה אל הקוראים "האמינו לי", "אבקש את סבלנותכם"). זהו סיפור עדוּת, אך גם יותר מזה.

מבנה הרומן - מעגלי: המספר פותח מנקודת הווה בירושלים, ומסיים בהווה בירושלים. בין לבין - סיפור העבר, שמתחיל, כרונולוגית, בלידתו, וממשיך בקורות חייו בשואה, תוך שילוב קורותיהן של עוד שלוש דמויות. המספר והדמויות האלה היו ארבעת ליצני החצר של סרן קוהל.

אחד הקונפליקטים המרכזיים ברומן: האם לממש הנקמה ולהרוג את סרן וולץ? לא להרוג? [הקונפליקט של ואהן]

זהו רומן ששואל שאלות

השאלה הראשונה: איך הופכים את העקוב למישור? - שאלה זו מופיעה כבר בתחילת הספר, והופכת לשאלה מרכזית, לייטמוטיב [מוטיב הקילקול ונסיון תיקונו]. לענייננו: איך אפשר לתקן משהו מעוות, מקולקל? שאלה זו מופיעה הן במישור האישי, והן כשאלה כללית, פילוסופית. אימי השואה המתוארים בספר נותנים לשאלה הזאת תוקף ממשי, יום-יומי: איך אפשר להמשיך להתנהל בחיים נורמאליים, כשצל השואה (מה שהוא עשה לגוף,לנפש, לאמונה) נחרט באופן בלתי הפיך באנשים שעברו אותה?

עקוב ראשון שאינו יכול להפוך למישור - הוא המום המולד, הגיבנת של המספר. כניסתו לעולם היא בסימן התאונה שהביאה לו את המום: סערת פתע שהתערבבה עם משבר הלידה של אימו. המספר מציין שסופר לו שאפילו לא בכה כאשר החליק מידה של המיילדת והוטח ברצפה. המספר, בהווה של הסיפור מוצא גם יתרונות למום הזה:

1) יכולת לספוג ולשתוק "אולי כבר אז למדתי לספוג את המכות בבואן ולשתוק" (עמ' 6). גם הרופא שהוזעק אמר שנראה לו "כמוכח מעל לכל ספק שיש להם לילודים מלאכים הממונים על שמירתם" (שם). כלומר, החטוטרת מהווה רמז אפי לגורלו של המספר כיהודי, בהמשך. ואכן, הוא, בדרך נס שורד את השואה, ומצליח להגיע לירושלים.

2) פיצוי נוסף שמרגיש המספר שקיבל בהיותו גיבן: מוח מהיר תפיסה במיוחד. "מאוחר יותר, בעודי משיג ועובר את חברי בכיתה ברוב הנושאים בקלות יתרה, נאמר לי שפיצוני בעבור אותה חבטה במתן מוח מהיר תפיסה במיוחד" (עמ' 6).

3) המספר לומד לקבל את מומו (אפילו תוך ויתור על קשר רומנטי), ואף מאמין שיש בה, בחטוטרת, מפתח סודי לשערים שהם נעולים בפני אחרים - שהיא מעניקה לו יכולת ניחוש: "הישלמתי עם הכל, אפילו עם החטוטרת היושבת על גבי ואינה נוטשת אותי אף לרגע. עד מהרה החילותי להאמין שאני נושא בתוכה מפתח סודי הפותח לפני שערים שהם נעולים בפני אחרים, וכך יכול אני לראות את הנסתר מעיני כל היתר, ולנחש את מה שאחרים אינם יכולים לנחש".(עמ' 7,6). יכולות אלו תאפשרנה לו בהמשך לשרוד את השואה.

החטוטרת היא גם מעין "סימן" של אדם מסוג ב', שאותו מסמנים הנאצים (אולי משהו שמקביל לטלאי הצהוב). כלומר, אפשר לראות את החטוטרת כמטאפורה וגם סמל ל"חטוטרת הקולקטיבית" של העם היהודי, שהנאצים תכננו להשמיד. מעין קילקול שהם תכננו "לתקן"...

המספר מכהן כשופט. גם הוא, כאביו, שהיה מודל נערץ שלו, מחפש את האמת בכוח הניחוש (עמ' 8,7) . הבעייתיות שבשיטת שיפוט זו היא שהיא אינה מדעית, מנוגדת לשיפוט שמבוסס על חוק. לכן הוא "יורד" מתפקיד השופט. יותר מזה, אחרי שחווה את זוועות השואה, אינו חושב שהוא מסוגל לשפוט: "חוויתי בבשרי דברים רבים כל כך, עד שידעתי שאם אי-פעם אצא חי מן הגהינום הזה, לא אוכל לעולם לשוב להיות שופט". (עמ' 8)

יכולת ניחוש זו מצילה את חייו בשואה: סרן קוהל משתמש בה לראות דברים שנסתרים מעיני כל העולם.

המשפט "לא אוכל לעולם לשוב להיות שופט" (אחרי אימי השואה), מציב בפנינו את השאלה - האם מישהו מסוגל לשפוט דברים שהם מעבר להגיון אנושי? האם הדברים האלה ניתנים בכלל לשיפוט? להבנה כלשהי?

השאלה "למה?" עוברת כחוט השני בכל הספר. - שאלה זו "נזעקת" עם שובם של מקס הימלפארב ואחיו פליקס מבית הקברות, שם קברו את אחותם מלאת החיים, שהיתה בסיס הבית אחרי מות ההורים ונפטרה בפתאומיות מלוקימיה בגיל 24.

"שוב חזרו הביתה מבית הקברות, ורק כעבור זמן רב שבר מקס את השתיקה [..] "למה?" שאל, וכעבור זמן מה שוב שאל: "למה?, תגיד לי למה" (עמ' 24). תשובת אחיו אינה מפייסת את אימת השאלה "ופליקס, אשר לפי אמונתו של מקס ידע הכל והיתה לו תשובה לכל בדיוק כמו אביהם לפניהם, לא יכול היה לומר אלא את מה ששמעו לפני שנים מפי אביהם הגוסס: "אני לא יודע, לא יודע" (שם)

כשמגיע מקס הימלפרב, החוזה בכוכבים שמתפקד כליצן חצר,לחצרו של הסרן קוהְל, שאלותיו הופכות לחמורות ומסוכנות: "איך אפשר לקרוא בכוכבים כשאינך יכול להבדיל מה כוכבים ומה ניצוצות מהכבשנים הבוערים יומם ולילה" (19). בקריאה זו, שמתרחשת באמצע "הצגה" שלו במסיבה של סרן קוהְל, מבוטאת הזעקה שמאשימה את קהל המוזמנים של הסרן הנאצי בזוועה שמתנהלת לא הרחק מהם, בעוד הם חוזים ב"הוקוס-פוקוס" שלו. ואולי זוהי גם שאלה של הסופר, שאלה-זעקה פילוסופית קשה. במישור העלילתי אמירה זו מביאה לסכנה מיידית, שכן ברגע זה הוא יכול להיות מוצא להורג. כאן נכנס אלמנט של מתח. "לרגע התאבנו כולנו, המומים ממורא המילים שלא היו צריכות להיאמר. כולנו עצרנו כקפואים" (עמ' 19)

ליאו רוזנברג, הגמד, קולט את הסכנה ומתחיל להתבדח: "כוכבים גבירותיי ורבותיי? כוכבים? הם הכי יפים כשיש דבורים בראש. הנה אחת עוקצת אותך, בום, הנה עוד אחת, בום, וכאן וכאן בום ובום. אף פעם לא ראית כל כך הרבה כוכבים מול עיניך. כוכבים! כוכבים!

... המראה היה כל כך מצחיק, עד שהחיוכים הקפואים על פני אורחיו של הסרן קוהל הפשירו, והכל נתפסו לצחוק [...] פתאום נראה הכל כהצגה מתוכננת היטב של שני ליצנים" (עמ' 20,19)

ה"ריכוך" של רוזנברג מוריד את המתח המיידי.

מקס הימלפרב, המוחה, הרציני, אבל גם השורד, חוזר לשליטתו העצמית, ומנבא טובות לבני מזל מאזניים, ביודעו שקוהל הוא בן מזל זה.

"אני לא יודע": זוהי מסקנתו הסופית של המתמטיקאי המדען, אמיל ברנהרד הימלפרב, אביו של מקס הימלפרב, אחד מליצני החצר. "דבריו האחרונים של אבא, הפרופסור המפורסם, האב שבניו שמעו תמיד מפי עשרות מעריציו שהוא יודע הכל, הודה בשעתו האחרונה שאיננו יודע, אחרי כל התהילה, אחרי כל ההצלחות, זה היה סיכומו של החשבון האחרון, זה היה המסר האחרון שאותו השאיר לבניו כחלק מן הירושה: "אני לא יודע, אני לא יודע, אני לא יודע" (עמ' 22)

איזו משמעות יש ל"למה?" ו"אני לא יודע" בספר? כיצד מאירות מילים אלה את כל השאלות וההתרחשויות הקשות שמתוארות בעלילתו?

ה"למה" וה"לא יודע" נזרקים לחלל הספר גם בהקשר למותו הסתמי והמעזע של ליאו הגמד, מלא התוכניות, שהצליח לשרוד את השואה. ברגעים הכי דרמטיים, כשמקס פורץ בשאלה-זעקה שמאיימת להורגו בו-במשום, ליאו רוזנברג "נכנס" עם הבדיחות שלו ומרכך את האוירה המתוחה. (ר' עמ' 19). בדרכו הבדחנית-הרצינית משרטט הגמד פתרון לעולם שבו התרחשה השואה הנוראה: הוא מציע לאגד את כל הגמדים בעולם, כדי להציל את העולם ממפלצת נאצית עתידית: "ליליפוטים מכל העולם, התאחדו... היש לכם מושג איזה כוח זה מייצג?.. די שגמד אחד יסתתר תחת השולחן בכל ישיבת ממשלה שבעולם - ואין דבר קל מזה - ואז נהיה אנחנו מחזיקים בכל הסודות. רבותיי, האם אתם מבינים את פירוש הדבר? מי יוכל לסכל את תוכניותיו של היטלר הבא בעתיד? אנחנו, רבותי, אנחנו הליליפוטים" (עמ' 52). והנה, הגמד החביב ששרד הכל, מתרסק בתאונה טיפשית. "על הזיזים בין שני הקרונות מצאנו את גופו הקטן, המעוך והמרוסק של ליאו רוזנברג. אפילו שלולית הדם שבה שכב לא היתה גדולה" (עמ' 54)

גם נסיבות מותו של אדם ואהן מתקשרות עם ה"למה וה"לא יודע": אדם ואהן, לאחר כל הגילגולים הדרמאטיים שעובר בחייו מגיע לירושלים, ל"מאה שערים", ושם, כך נדמה, מוצא תיקון לחייו. הוא נמצא, לגמרי במקרה, בשוק מחנה יהודה, ושם הוא מתפוצץ בפיגוע.

שוב חוזרים ה"למה" וה"אני לא יודע", כמו מותחים את חוט השאלה והתשובה המעורפלת מתחילת הספר ועד סופו.

"חזרנו מבית הקברות, צעדינו היו אִטיים [..]פתע זקַנוּ מאוד, ולפחות לי לא היה חשק רב לדבר. גם מקס שמר על שתיקה, אך שתיקתו דמתה להתקבצות שקטה ומאיימת של עננים. [..] תחילה היה חוזר ואומר: "אני לא יודע, אני לא יודע", וממשיך: "היתה תקופה שבה התמרדתי, השויתי את אלוהים לואהן זה, הלהטוטר ששום דבר לא יכול היה להזיז אותו מהדרך האחת של מטרתו, לשרוד. גם רצח אישתו לנגד עיניו לא הסיח את דעתו. אם זה היה נחוץ כדי שישרוד, אז גם דבר כזה לא יכול היה לעצור את הכדורים הצבעוניים שלו, והיה עליהם להסתובב במסילותיהם כמו כוכבי הלכת ביקום שעליו מנצח להטוטר עוד יותר גדול, וגם הוא לא הפסיק כשעל אחד מהכדורים שלו רצחו מליוני ילדים. עכשיו אני כבר לא מתמרד - אני כבר יודע היטב שזה לא מקרב אותי אל המענה - ואינני יודע ממי לבקש מחילה, מאלוהים או מאדם ואהן. עם ואהן אני לפחות יודע מה הניע אותו לפעול כפי שפעל, קודם הרצון לשרוד, אחר כך הרצון לנקום. אבל אלוהים? למה הוא עושה את כל מה שהוא עושה? מרתה, הִילדה, ליאו רוזנברג קטן כזה, אישתו של ואהן, ועכשיו אדם ואהן עצמו. למה? למה, אני שואל אותך" (עמ' 138-139. ההדגשות שלי - ד.ס)

מקס אינו מצפה לתשובה. הוא יודע שלמסַפֵּר אין תשובה. הוא ממשיך ומקשה: "אני יודע שהכוכבים מסתובבים ואני יכול לעקוב אחרי תנועות אצבעותיו של אלוהים בשמיים. אני יודע אפילו כמה מן החוקים שהם בתוקף שם. אבל מה בנוגע לחוקים כאן למטה? ואיזה משמעות יש למה שהוא עושה כאן על הארץ?" (שם. ההדגשות שלי - ד.ס)

הרומן שואל שאלות, אך גם מנסה להביא תשובות [על כך - בהמשך]

אדם ואהן: תולדותיו, ערכיו, התלבטויותיו וסופו.

אחד מליצני החצר, שעלילות חייו מסופרות בהרחבה הוא אדם ואהן, הלהטוטר. הערך הראשון שאליו הוא נצמד בתקופת השואה הוא - לשרוד. הוא יודע שהמפתח להישרדותו הוא להטוטי ה"ג'אגלינג" שלו. לשם כך הוא משכלל את ביצועיו בסחרור הכדורים באויר לרמות מפליאות ממש:

"כל אימת שהיה ואהן מפריח את הכדורים הצבעוניים גבוה גבוה, תופס אותם באויר ושוב מפריח אותם בתנועות סיבוב של אצבעותיו החכמות, לא יכול היה קוהְל להסיר עיניו ממנו [..] ולא היה דבר בעולם, חוץ מהחלטתו של הלהטוטר [..] שהיה יכול להפסיק את הסיחרור המכשף הזה של חמישה, שישה, שבעה כדורים יחד" (עמ' 38).

ערך השרידה מועמד במבחן אכזרי במיוחד כשסרן קוהְל מחליט לנצל את יכולותיו של ואהן להימורים. הוא מתערב עם אחד מחבריו, הסרן וולץ, ששום כוח בעולם לא יפסיק את להטוטיו. סרן וולץ מהמר, ומנסה להסיח את הריכוז שלו ע"י הפחדות פתאומיות והבאת נשים עירומות למחצה שתפתֵנה אותו. משלא מצליח הדבר, הוא מצווה להכניס אל החדר את אסתר, אשתו של אדם ואהן, כשהיא ערומה, ומורֶה לה להביט בעיניו של בעלה, כשקנה אקדחו נוגע בשדיה. אבל

"כל מה שנשמע בדממת המוות של החדר היו רק יבבותיה של אסתר, והצליל היבש של הכדורים הצונחים לתוך כפותיו של ואהן שורקים באויר משהפריחם שוב [..] היו רגעים שבהם נראה לכל כאילו מאבד וולץ את שליטתו העצמית, ואז היינו בטוחים שקול אחד נשמע בראשו של ואהן ופוקד עליו: עכשיו, עכשיו, ברגע זה, תפוס אחד מכדורי הביליארד המסתחררים, ורְעץ את ראשו של הכלב המטורף הזה לרסיסים. אבל היה גם קול אחר, המטביע את כל השאר, וקול זה אמר שכל מה שחשוב עתה הוא לחיות, לחיות, לחיות, וכל כדור שנתפס בנפילתו והופרח שוב - חזר על המילה: לחיות, לחיות, לחיות, ועדין לא זע דבר בפניו של ואהן." (עמ' 44-45)

בשיאו של המתח נשמעת יריה שהורגת את אסתר. כאן גם קוהְל האכזרי אינו עומד בזה: "די!!", צעק קוהְל על ולץ ופניו האדימו. "די!" הלם בשולחן באגרופו. "לכל משחק כללים משלו. זה היה בטעם רע, הר קפיטאן" (עמ' 45-46)

אבל אדם ואהן ממשיך:

"לא, אסור לו להפסיק. הוא מוכרח לשרוד. אדם ואהן יישאר בחיים, לחיות, לחיות, לחיות, חזר ואמר לעצמו, והמשיך להפריח את הכדורים הצבעוניים גבוה, גבוה, תופס ומפריח, תופס ומפריח, בזה אחר זה, במסלולים שקבע להם. [..] בסופו של דבר לא יכול היה הסרן לשאת יותר ויצא מן החדר. ורק הלהטוטר נשאר ורק הכדורים הצבעוניים נשארו והמשיכו לנוע במסלולם, ואדם ואהן חש כאילו הוא מסתחרר יחד איתם, ובסופו של כל מסלול חזר ואמר לעצמו: לחיות, לחיות, לחיות. אני אשרוד, אני אשאר בחיים" (עמ' 46)

מוטיב הנקמה הוא מוטיב מרכזי ברומן. הוא מהווה לאדם ואהן סיבה להמשיך לחיות אחרי רציחתה של אישתו מול עיניו בידי הנאצי וולץ. "כל עוד הייתי שם חשבתי רק על דבר אחד. איך לשרוד. גם אחר כך חשבתי רק על דבר אחד, איך לנקום" (עמ' 94). מהרגע שהוא משתחרר, בדרך-לא-דרך "עולה" הוא על עיקבותיו של וולץ, ונוסע לארגנטינה על מנת לנקום את מות רעייתו. מוטיב הנקמה מתאר את המשך חייו ומסעותיו של אדם ואהן מרגע שיחרורו עד הרגע שבו הוא שם ידו על הדק האקדח. השאלה שנשאלת: האם ינקום? ואם ינקום - האם בזה הוא יוכל לתת שקט לנפשו? במישור רחב יותר מהדהדת השאלה של הנקמה: האם נקמה אישית (של אחד לאחד) תחזיר את המצב לקדמותו? האם היא "תהפוך את העקוב למישור" (השאלה הראשונה שנשאלה בספר)?

שאלה זו הופכת להיות מאוד מעשית לגבי אדם, כשוולץ נמצא מולו, כפות ומושפל, וכל אשר עליו לעשות הוא רק ללחוץ על ההדק.

"ולץ היה חייב מיתה. אבל איך? והאם הוא, שמעולם לא הרג, יוכל לעשות זאת עכשיו? אדם תפס פתאום ... שהוא מתווכח בעצם עם עצמו, אם אכן הוא כלי שרת ביד אלוהים [...] די היה ללחוץ על ההדק, והמלאכה שאליה התכונן זה שנים באה לקיצה. ככלות הכל חי רק למען הרגע הזה. ואם כן, למה כל הדחיות האלה, למה הספקות... על שום מה הוא מתמהמה? מעודו לא הרג איש... אם יהרוג את ולץ עתה, האם יהיה מאושר יותר? האם יוכל עדיין לישון?... האם הוא יכול למדוד עצמו על פי מידותיו של ולץ ואחרים כמותו? האם הוא רוצה להשתוות עימו באכזריות?[...] אמת אלוהים הביאו עד כאן... הוא יושב עתה פנים אל פנים עם הרוצח שאותו חיפש שנים על גבי שנים. עד לרגע זה היה בטוח שאלוהים בחר בו להיות לו כלי, מטה זעמו, שבאמצעותו יבצע את העונש וישלים את החשבון. אבל עכשיו פסח על שתי סעיפים. ומה אם כל זה איננו אלא נסיון? מה אם אלוהים רוצה להראות לו שאין הוא טוב מוולץ?... האין העונש לאלוהים לבדו? [...] ולץ ישב מוכה אימה... אם אהרוג אותו, חשב ואהן, איש חסר ישע הרגתי" (עמ' 132-133 ההדגשות שלי - ד.ס.)

ההחלטה של ואהן לא להרוג את הפושע, לא הצילה את וולץ מעונש:

"ולץ, בעינים מפלבלות בשיגעון, התחיל לצעוד לעבר הים, נכנס אל תוך קיר המים שעלו לפניו ונסגרו אחריו" (עמ' 134).

התלבטויותיו של ואהן קבלו תשובה חד משמעית: ולץ התאבד, ואדם השיג את נקמתו בדרך שהותירה אותו נקי כפיים.

"..להפתעתו הרבה, לא חשב כלל על העובדה שמלאכתו תמה ונשלמה, ככל שהיה מסוגל להתרכז במשהו, היה זה רגש של אסורוּת תודה אין קץ לאלוהים על שעשה למענו את הצעד האחרון, הצעד היחיד שאדם ואהן לא היה מוכן לו כל צרכו למרות כל שנות התיכנון" (עמ' 135)

ניתן במהלך זה לראות הסבר להמשך חייו של ואהן בירושלים, בשכונת "מאה שערים" החרדית. הוא נכנס כל כולו לאורח חיים דתי, ורואה פשר לחייו אך ורק בקיום מדוקדק של מצוות האל. "ואהן ביקש את הנקמה ומצא את אלוהים" אומר המספר.

האם העקוב הפך במקרה זה למישור? יתכן שלגבי אדם ואהן זהו סוג מסויים של תיקון, אבל מותו המיקרי והאכזרי, (שכן הוא לא היה אמור להיות במקום הפיגוע) מעלה שוב את השאלה הזאת: האם העקוב הפך למישור?? מקס הימלפרב, שאחרי השואה החזיק בכיוון הפוך משל אדם ואהן, וכעס על בורא עולם, טען שמותו הוא פשיטת רגל של הקב"ה "אם כל דבר בעולם הוא אצבע אלוהים, כי אז גם מות אישתו של ואהן, והעובדה שואהן עצמו, שאלוהים יודע מתי יצא קודם ממאה שערים, נמצא בדיוק בשוק מחנה יהודה ברגע הפיצוץ שפגע בו ובסוף הרג אותו, גם זה היה אצבע אלוהים". (עמ' 143)

גם כאן חוזרת ומהדהדת השאלה למה?, אולי התשובה נמצאת בדברי אביו המדען, שמילמל טרם מותו "אני לא יודע", ואולי ישנם רמזים לתשובות אחרות.

תשובות לשאלות שמעלה הרומן

תשובה מעניינת למחאתו הקשה של מקס הימלפרב, שקשורה לאחריותו של האל למה שמתרחש בעולמו, משמיע מנחם זלץ, בעל הקיוסק:

"אינני מלומד כמוכם... גם סבא שלי היה אדם פשוט. וגם הוא ידע ולימד גם אותי שתמיד יהיו דברים שלא נדע לעולם, יותר מכפי שנוכל ללמוד אי פעם. אבל הוא נהג לאמר שיותר חשוב לדעת מתי שכנך זקוק לעזרה, מלהבין את כל כוונותיו של הקדוש ברוך הוא[...] אז. תעזור כמה שאתה יכול... ככה ראה סבי אפרים את הדברים, ואני חושב שהוא צדק" (עמ' 144, ההדגשות שלי - ד.ס.)

גם המספר מתחבט בשאלות, שהדהדו כל חייו בעיקר אחרי השואה, ועלו במלוא חריפותן אחרי מותו של אדם ואהן בפיגוע. דבריו המרגיעים של מנחם אינם מצליחים להרגיע.

"מה אם כולנו רק ליצני החצר, שמחזיקים אותם כדי לשעשע את האדון הכל-יכול על חיינו ומותנו?"

שאלה זו מדירה שינה מעיניו, ומחזירה אותו בחלומו אל חצרו של הסרן קוהל.
אך גם הוא, כמנחם זלץ, מגיע למעין תשובה שתפייס את נפשו. התשובה שאותה מרגיש המספר היא תשובה קוסמית- טרנסצדנטלית, שמקורה בחווייה של בוקר חדש בירושלים:

"אי שם באחת מבקתות הטין במורד עיר דוד, תרנגול ראשון קרא ברכה ליום החדש שזה עתה נולד [...] ולפני שהתעוררתי מהקסם והתאוששתי מן היופי העוצר נשימה של כל התמורות שהורשיתי לחזות בהן, הוא הגיע לא רק אל מקום שיבתי על האבן, אלא חדר עד הסדק... ונכנס לתוך עיני, ודרכן לכל אחת מכדוריות הדם הזורם בעורקי. רק עכשיו ידעתי פתאום. ופירוש הדבר היה -וגם זאת הבינותי רק עכשיו- שכל כדורית של דם חשובה בדיוק כמו כוכבי הלכת[...] ולא רק הכוכבים ולא רק אני, אלא כל אחת מאלפי הציפורים בצמרות העצים, שזה עתה החלו לשיר, וכל כלנית וכל רקפת פורחת על המדרון שלפניי, כל פרפר וכל אבן וכל גוש אדמה וכל קנה של עשב, כולם, גם החטוטרת שעל גבי, לכולם מקום, סיבה, מלאכה שיועדה להם, מטרה שנקבעה מראש. ידעתי שלעולם לא אדע -גם אם לעולם לא אחדל לשאול- מה מאחורי כל זה[...] אבל דבר אחד היה ברור לי מאותו רגע: שכל כך הרבה יופי שאין לו שיעור לא יכול היה להיוצר בלי שתהיה לו מטרה, ואלה שהורשו לעמוד ולהתפעל מן היופי הזה, לא יכלו להיברא רק לשם שעשוע בוראם. הם ל א נועדו לשרת אותו כליצני חצר. יותר מזה לא ידעתי, אבל את זה לפחות ידעתי". (עמ' 149 ההדגשות שלי - ד.ס))

יופיו של יום חדש על צבעיו וצליליו, גם אם אינו הופך את העקוב למישור, הרי שבכל זאת יש בו משהו מנחם.

מוטיב התרנגול כבשורה אופטימית

"אי שם, באחת מבקתות הטין במורד עיר דוד, תרנגול ראשון קרא ברכה ליום החדש שזה עתה נולד" (עמ' 148). אין זה מקרה שרומן זה, שעוסק בדברים קשים כל כך, מסתיים בקריאתו של התרנגול (ודווקא בירושלים!) מוטיב התרנגול ש"קרא ברכה ליום החדש שזה עתה נולד" מתחבר לברכות השחר: "... אשר נתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה" - לא רק להבדל שבין האור והחושך שבטבע, אלא בין החושך במשמעות של יאוש, ובין האור - במשמעות של תקווה.

תרנגול, ששמו פדרו, מככב בספר אחר של אביגדור דגן, "בינת השכוי", כידיד קרוב וחכם של הגיבור, הרופא האלמן. וכך נפתח הספר:

"נצחון, נצחון!", כך מאיר אותי פדרו בוקר בוקר [...] מה כל הרעש הזה? מה כל המהומה הזאת?", אני שואל אותו, מפורר לחם ומפזר גרעינים על אדן החלון. הוא מנקר בגרעינים ברעבתנות [...] ומשיב לי בין נקירה לנקירה: "הבוקר יפה הוא. יום יפה יש לנו?" "כל יום דומה לקודמו, כולם דומים זה לזה," אני אומר ומוזג לעצמי כוס חלב [...] "לא, לא," עומד הוא על דעתו. "יום זה יפה מיום אתמול, ומחר יהיה יום יפה יותר מהיום" ("בינת השכוי", עמ' 6,5) הדוקטור מקשה בשאלה: "ומה יהיה אם לא אקום מחר [...] ויקברו אותי [...] ואם הלילה יקפוץ סמור אל גרונך, ולא אמצא אותך מחר עומד על הגדר אלא מוטל בגן, לאחר שיכרסמוך העכברושים [...] האם גם אז יהיה היום הזה יפה מאתמולו?" פדרו התרנגול, ללא היסוס עף מאדן החלון ועונה לו: "כן, דוקטור, גם אז יהיה היום יפה. היום יהיה בלעדנו, אבל יום יפה." כך עונה לו התרנגול, כשהוא "פותח בזמרה רמה יותר מהרגיל, וכל תרנגולי הכפר מצטרפים אליו למקהלה האומרת שבח ותהילה". (עמ' 7)