לאחר ששלשת הרעים הפסיקו לדבר אל איוב:

"כי הוא צדיק בעיניו" (לב, א)

מתערב בשיחה אליהוא בן ברכאל.

מי היה אליהוא? הכתוב מוסר עליו מספר פרטים:

"בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם".

"בוז" נזכר בספר בראשית:

"את עוץ בכורו ואת בוז אחיו"

נאמר במניין בניו של נחור אחי אברהם. ואם "בוז" הוא אחיינו של אברהם, הרי "רם" הוא אברהם עצמו. אליהוא, לפי זה, מתייצב לויכוח כאדם ששורשיו עמוקים, והוא מוכן ללמד את איוב דרכי אמונה באלקים.

אליהוא מציג עצמו כצעיר, שאינו נדחק לפני אחרים, ואינו מוכן לדבר בפני זקנים ממנו:

"ואליהו חכה את איוב בדברים, כי זקנים המה ממנו לימים" (לב, ט).

אליהוא פותח את דבריו בהכרזה כי חיכה לקבל את התשובות הנכונות מאחרים:

"צעיר אני לימים, ואתם ישישים,
על כן זחלתי ואירא מחוות דעי אתכם.
אמרתי, ימים ידברו, ורוב שנים יודיעו חכמה.
אכן, רוח היא באנוש, ונשמת שדי תבינם".

דהיינו: תחילת חשבתי כי שבעי ימים ידברו, וזקנים יודיעו חכמה. עכשיו יודע אני, אומר אליהו, כי החכמה היא רוח אלקים באנוש, ולא הגיל קובע מיהו החכם.

"לא רבים יחכמו, וזקנים יבינו משפט".

המשפט חסר, וכאילו אמר: לא רבים יחכמו, ולא זקנים יבינו משפט. כאשר הגיע אליהוא למסקנה כי אין זקנתם של אחרים יכולה לתת פתרון לשאלות שהציג איוב, הוא מציע את תשובותיו:

"לכן אמרתי, שמעה לי, אחווה דעי אף אני.
הן הוחלתי לדבריכם, אזין עד תשובותיכם,
עד תחקרון מילין, ועדיכם אתבונן,
והנה אין לאיוב מוכיח, עונה אמריו מכם".

את מקור דבריו מציג אליהוא באופן ברור:

"יושר לבי אמרי, ודעת שפתי ברור מללו.
רוח א-ל עשתני, ונשמת שדי תחיינו." (לג, ג-ד)

קודם טען נגד הזקנים, כי לא אמת ההנחה כי הזקנים הם גם החכמים.

"רוח אלקים היא באנוש"

אדם יכול להבין אם רוח ה' ניתנה בו. עכשיו מגלה אליהוא מיהו זה שרוח אלהים בו:

"רוח א-ל עשתני, ונשמת שדי תחייני".

אני, אליהוא החכם.

אליהוא טוען כי יתרון נוסף לו על רעי איוב: אין הוא מפחיד את איוב, ובויכוח שביניהם הם שווים:

"הן אני כפיך לאל, מחומר קורצתי גם אני.
הנה אימתי לא תבעתך, ואכפי עליך לא יכבד." (לג, ה)

דהיינו: אני יכול לדבר כמו שאתה מדבר; אינני מטיל אימה עליך, ואכפי - כפייתי - עליך לא יכבד. אינו כופה עליך את דעותיי, ותוכל להתווכח אתי מתוך עמדת כוח, כי צעיר אני ואתה זקן.

לאחר הקדמה כל כך ארוכה, לאחר שאליהוא מציג את עצמו כל כך בפרטות; לאחר ששוכנענו בחכמתו של אליהוא יתר על חכמתם של שלשת המתווכחים האחרים, מצפים אנו לשמוע מהי הבשורה שהביא אליהוא לאיוב. מה חידש על דבריהם של אחרים; אנו רוצים לשמוע מה לחשה רוח ה' על אזנו של אליהוא.

הרמב"ם, במורה נבוכים, חלק שלישי פרק כג, סוקר, כידוע, את הדעות שבספר איוב. כאשר הוא מציג את עמדתו של אליהוא, הוא פותח את הדברים כך:

"ואחר כן התחדש דעת אחר, והוא המיוחס לאליהוא. ולזה שובח אצלם, ונזכר שהוא קטן מהם בשנים וגדול בחכמה, והתחיל לכהות ולגעור באיוב וליחס לו הסכלות, בהגדילו ובהרחיקו איך באו עליו הצרות, והוא עושה טוב. והאריך לשבח פעולותיו. וכן אמר על שלושת רעיו שנפסד דעתם בהשגחה על רוב זקנתם. ואמר דברים וחידות נפלאות וכשיתבונן בדבריו המתבונן, יתמה ויחשוב שלא אמר דבר נוסף על מה שאמר אליפז ובלדד וצופר. אבל השיב עניני דבריהם במילות אחרות, והוסיף בביאורם".

אליהוא, לכאורה, אינו מוסיף דבר על הרעיונות שנכתבו בספר לפני כן. הוא מתחיל את דבריו בקול רעש גדול, מוכיח ועולב בשלשת הזקנים. מהי הבשורה שהביא אליהוא? מה חידש על דברי קודמיו?

הרמב"ם, המסכם את הדעות בספר איוב, מוצא בדברי אליהוא שני רעיונות חדשים, שלא נאמרו בספר לפני כן. הרעיונות הם אלה:

רעיון ראשון - "אשר המשילו בהלצת (במליצה) מלאך, ואמר, שהעניין המפורסם הידוע, שהאדם יחלה עד שיגיע אל שערי מות, ויתייאשו ממנו, ואם יהיה לו מלאך שיליץ ויעתיר בעדו, אי זה מלאך שיהיה, תקובל הלצתו ועתירתו, ויקום מכישלונו, וינצל החולה ההוא, וישוב לענייניו הטובים. אבל לא יהיה זה תדיר, ולא יהיה שם העתרה בקשה לנצח, אבל פעמים שלוש".

רעיון זה הוא רעיון ההצלה. האלהים מציל את האדם פעמיים ושלוש, לא בגלל שהוא זכאי לחלוטין, אלא מפני שיש עליו "מלאך מליץ אחד מני אלף": זכות קלה אחת, מול תשע מאות תשעים ותשע חובות - והאדם ניצל. אליהוא מתאר את המעמד של ההצלה כדיון בבית משפט: האיש חולה, "הוכח במכאוב על משכבו. ייכל בשרו מרואי, ושופו עצמותיו לא רואו" האיש שוכב כואב על משכבו, בשרו מצטמק וכלה, עצמותיו בולטות מרוב רזון, "ותקרב לשחת נפשו...". וברגע זה, כאשר הוא עומד למות, "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף, להגיד לאדם ישרו - ותחוננו, ויאמר: פדעהו מרדת שחת, מצאתי כופר!" נקודת זכות אחת, והמלאך המליץ לזכות - מנצח. והחולה, שעמד על שערי מוות, "ישוב לימי עלומיו, יעתר אל אלוה וירצהו, וירא פניו בתרועה, וישב לאנוש צדקתו".

הרעיון הראשון של אליהוא, הוא ניגוד לטענתו של איוב. איוב טען בפרק ט, ג - "אם יחפוץ לריב עמו, לא יעננו אחת מני אלף". אם האדם מתווכח עם האלהים, אין הוא מקבל תשובה אפילו אחת מאלף. אליהוא טוען, לא זו בלבד שיש לאדם תשובה, אף הצלה יש לו. אם יש לאדם זכות אחת, מול אלף חובות, הוא ינצל. ולא רק פעם אחת, אלא פעמים ושלש יקרה הדבר בחייו של אדם.

הרעיון השני שאליהוא מעלה, הוא תאור הנבואה הבאה אל האדם. אנו מכירים נבואה הבאה על ידי נביא, או התגלות כמו זו של מעמד סיני, באותות ובמופתים וקול שופר ואש לוהטת על ראש ההר. אליהוא מוסיף ואומר, כי האלהים מתגלה לבני אדם בדרך נוספת:

"כי באחת ידבר אל, ובשתים לא ישורנה. בחלום, חזיון לילה, בנפול תרדמה על אנשים, בתנומות עלי משכב, אז יגלה אוזן אנשים".

איוב טוען כי אין האלקים עונה לו. אליהוא טוען נגדו: אם רק תטה אוזן, תשמע. האלהים מדבר אל בני אדם; בדרכים שונות הוא מדבר - אנו, אין אוזנינו כרויות לשמוע אותו. בנו האשם אם אין אנו שומעים.

תאור נוסף לדו-שיח שבין האלהים לבין האדם נותן רלב"ג:

"יקרה לאדם פחד על עניין מה, היה ראוי לבוא עליו רע, ולא ישיג בו יותר מזה השיעור. ומפני זה ההודעה יהיה נשמר מעשות הדבר ההוא, וינצל מהרע אשר היה נכון לבוא עליו. וזאת ההודעה מפורסמת מאוד מן החוש".

רלב"ג מתייחס לתופעה נפוצה, שאדם המתבונן התבוננות פנימית, חש בה: לעתים חש אדם חרדה בלתי מובנת, ולעתים אף בלתי הגיונית. הוא נמנע מעשות מעשה בגלל חרדה זו - וניצל מרעה שהייתה עלולה לבוא אליו. תחושה זו, טוען רלב"ג, גם היא אחת הדרכים בהן האלהים מתגלה לבני אדם. אין זו התגלות נבואה, אבל זו התגלות היכולה לבוא בחלום, או בחזיון לילה, או לאדם השוכב ער על משכבו, שעה שתרדמה נופלת על אנשים; אז, יגלה האלהים אוזן אנשים.

נסכם: אליהוא מציג עצמו כצעיר שלא הרשה לעצמו להתערב בשיחה, משום שהניח כי הזקנים הם בעלי המונופול על החכמה. משראה שאין הם משיבים לאיוב תשובה מניחה את הדעת, מתערב הוא, תוך קריאת תגר נגד הזקנים, ומשיב לאיוב שתי תשובות: לטענה כי האלהים מכה את איוב חינם על לא עוול בכפו, ואינו מוכן להשיב על שאלותיו, עונה אליהוא כי ההפך הוא הנכון: האדם הנמצא על שערי מוות, ולפתע פתאום ניצל ללא הסבר מובן, זהו המוכיח את רחמיו של האל: מכוח זכות קלה הוא מציל את האדם ופודהו מרדת שחת. לטענה שאין האלהים משיב על שאלות האדם עונה אליהוא, כי רבות הדרכים בהן האלהים מתגלה לבני אדם. האדם צריך רק להטות אוזן - או אז ישמע אל קול האל הדובר אליו.