שלושה מתוך ארבעת הפרקים של מענה ה' מן הסערה לאיוב מוקדשים לתיאור בריותיו המופלאות של הקב"ה וחכמתו בהנהגתן. רק חלקו של פרק לח מוקדש לתיאור הטבע הדומם.

לכאורה תמוה הדבר, שתשובת ה' לבעיות הנוקבות ביותר על מהותו, סוד קיומו וסיבת סבלו של האדם, מתרכזת דווקא בתיאור בעלי-חיים, מבלי להתייחס לאדם כלל. אכן הרעיון היסודי בפרקים אלה הוא, שכשם שאין בכוחו של האדם להבין את צפונות הבריאה ואורח חייהם המופלא של יצורי ה', כך מוגבל הוא השכל האנושי בהבנת דרכיו בכוונו את גורלו של האדם, שהוא רק חלק זעיר מהיקום כולו.

לאחר מחזורי הנאומים של איוב ורעיו, שגם בהם תאורי טבע יפים, באה תשובת ה' המגוללת יריעה רחבה, רבת-צבעים וגוונים של היקום. פרק לח מתאר את בריאת העולם, הצבת גבולות היבשה והים, עיצוב איתני הטבע וקביעת מחזורי תופעותיו העיקריות: אור וחושך, שלג ,וברד, גשם ומים, עננים וברקים ומסלולי צבא השמים.

בהמשך הדברים תואר אורח חייהם של היצורים, קטנים כגדולים, שבעיני האדם הם לעתים מופלאים ומוזרים. אין השגתו של בן-תמותה מגעת להבנת אורחם ורבעם של אותם יצורים, דאגתם לצאצאיהם ודרך השגת מזונותיהם במלחמת הקיום שלהם. אכן קיים מאבק נצחי בין היצורים השונים, אך בסופו של דבר התמונה הכוללת היא הארמונית, באשר הבורא עצמו כביכול מנהיג כל יצור ויצור ודואג לספק צרכיו המגוונים.

דרך השגת המזון על ידי בעלי-חיים היא לעתים קרובות חידה בעיני האדם. מכאן השאלה: "התצוד ללביא טרף וחית כפירים תמלא"? (לח, לט-מ). פלא הוא כיצד הלביא מצליח לצוד את טרפו - הצבי והאייל - שהן חיות קלות רגליים ממנו; תיאבונו של הכפיר רב הוא, והאריה מצליח לצוד לגוריו את טרפם ולספק את מזונם. משפט זה הוא כנראה אנטיתזה לדברי אליפז התימני: "שאגת אריה וקול שחל ושני כפירים נתעו; ליש אובד בלי טרף ובני לביא יתפרדו" (ד, י-יא) אליפז מדגיש שאף החזקים שביצורים יש שהם נידונים לכליה, בעוד שתשובת ה' מן הסערה מדגישה דווקא את החיוניות של היצורים כולם, שהוא מספק להם את אוכלם. כשאגת הארי כן צויחותיהם של "בני עורב": "מי יכין לעורב צידו, כי ילדיו אל אל ישועו, יתעו לבלי אוכל" (לח, מא). אלה ממלאים את חלל האויר בזעקותיהם למזון; פיותיהם פעורים לרווחה והוריהם עמלים ללא הרף להשביע את תאבונם שאינו יודע שבעה.

להלן מתוארים, בשירטוט או בתמונה רבת גוונים, מחזורי החיים - ההריון והלידה, הילדות והבגרות - של יעלי סלע והאיילות; אורח חייהם החופשי מעול אדם של חמורי-הבר - הפרא והערוד; עוצמתו של הראם - שור הבר; המוזר והמופלא באורח חייו של "כנף-רננים" - היען. אף סוס המלחמה שבשרותו של האדם, גם לו תכונות אופי גזעיות, שאין בידי בעליו להקנותן לו: "התתן לסוס גבורה? התלביש צוארו רעמה?" (לט: יט). הוא מתואר כמשתתף פעיל בקרב, שכביכול רוכבו - האדם - טפל לו והוא, הסוס, הנו הלוחם האמיתי.

מבעלי החיים שעל פני הקרקע אנו מרימים עינינו למרום ופוגשים בשני מיני עופות: הנץ והנשר. הנץ הוא עוף דורס, ששמו נגזר כנראה מן הפועל נצץ, שמשמעו בערבית נידנוד הכנפים. בכתוב "המבינתך יאבר נץ" (לט, כד) הכוונה לתעופת התימרון של עוף זה ברודפו אתר טרפו, לרוב דרור הבית, שהוא צדו בציפורניו החדות תוך כדי תעופה. הנץ שוהה בארץ בחורף (בימינו הוא נדיר בארץ) ובאביב הוא נודד לחלקי הארץ הדרומיים - "יפרוש כנפיו לתימן" (שם) - מקום שהוא מתקבץ ללהקות הנודדות לארצות הצפון.

להלן: "אם על פיך יגביה נשר וכי ירים קנו". הכוונה כאן אינה לגדול שבדורסים כי אם לעוף בעל הצוואר הקרח הניזון מנבלות ופגרים, אחריהם הוא תר במרומים - "משם חפר אוכל, למרחוק עיניו יביטו. ואפרותיו יעלעו דם ובאשר חללים שם הוא" (לט, כז-ל).

תשובת ה' מסתיימת בתיאור עוצמתם של הבהמות - סוס היאור, ושכנו הלויתן - הוא הקרוקודיל, הגדול שבזוחלים. ובסך הכל לפנינו סקירה מקפת של הנציגים המעניינים מעולם החי: מן היונקים הטורפים - הארי; מאוכלי העשב - האיילה והיעל, הפרא והערוד, הראם, הסוס והבהמות; מן העופות - היען והעורב, הנץ והנשר, ומן הזוחלים - התנין.

על אחדים מבעלי-חיים אלה נתעכב במיוחד:

יעל ואיילה

פרק לט פותח בשאלה: "הידעת עת לדת יעלי סלע, חולל אילות תשמור"? מדובר כאן על שתי חיות אוכלות עשב, שהטורפים מתנכלים להן והן זהירות וחששניות מאד, במיוחד בעונת ההמלטה. קשה מאד להתחקות אחר אורח חייה של היעל במקום משכנה בין סלעי המגור של מדבר יהודה ובמצוקי הנגב, כמו כן נסתרות דרכיה של האיילה בסבכי החורש. להלן תוארה ההמלטה של היעל והאיילה, הכרוכה בסכנות, אך הוולדות גדלים מהר ומשהתבגרו "יצאו ולא שבו למו" (פסוק ד) - הם נפרדים מהוריהם ומקימים משפחות חדשות. הצייד להוט מאד אחר בשרן הטעים של חיות אלה, הוא עוקב אחריהן ומנסה להתחקות אחר אורח חייהן, אך בעיקרו של דבר זה נשאר חידה סתומה ומופלאה.

האגדה מקשרת לפסוקנו תופעות דמיוניות "בעת המלטתן של היעלים והאיילות: '"הידעת עת לדת יעלי סלע' - יעלה זו אכזרית על בניה: בשעה שכורעת ללדת, עולה לראש ההר כדי שיפול (ולדה) ממנה וימות; ואני (הקב"ה) מזמין לה נשר, שמקבלו בכנפיו ומניחו לפניה . . . אילה