השאלה המרכזית שסביבה נסב הוויכוח בין איוב לרעיו היא השאלה מדוע באו על איוב הסבל והייסורים. איוב טוען כל הזמן שהוא סובל למרות שלא חטא.
למשל:

הורוּנִי וַאֲנִי אַחֲרִישׁ וּמַה שָּׁגִיתִי הָבִינוּ לִי (ו' כד), עַל דַּעְתְּךָ כִּי לא אֶרְשָׁע וְאֵין מִיָּדְךָ מַצִּיל (י' ז), כַּמָּה לִי עֲונות וְחַטָּאות פִּשְׁעִי וְחַטָּאתִי הדִיעֵנִי (י"ג כג), וַתּאמֶר זַךְ לִקְחִי וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ (י"א ד), פרק ל"א כולו ועוד.

לדעתו קיימות במציאות תופעות של 'צדיק ורע לו' ושל 'רשע וטוב לו'.

[השאלה המכונה בפי חז"ל: 'צדיק ורע לו רשע וטוב לו', נשאלה על ידי הנביאים בניסוחים שונים. ירמיה הנביא אומר: צַדִּיק אַתָּה ה' כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אותָךְ מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בּגְדֵי בָגֶד. (ירמיה י"ב א) הנביא חבקוק אומר: "... טְהור עֵינַיִם מֵרְאות רָע וְהַבִּיט אֶל עָמָל לא תוּכָל לָמָּה תַבִּיט בּוגְדִים תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ. (חבקוק א' יג) וכן: "... עַל כֵּן תָּפוּג תּורָה וְלא יֵצֵא לָנֶצַח מִשְׁפָּט כִּי רָשָׁע מַכְתִּיר אֶת הַצַּדִּיק עַל כֵּן יֵצֵא מִשְׁפָּט מְעֻקָּל (שם שם ד). מלאכי שם את השאלה בפי העם: הוגַעְתֶּם ה' בְּדִבְרֵיכֶם וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה הוגָעְנוּ בֶּאֱמָרְכֶם כָּל עשֵׂה רָע טוב בְּעֵינֵי ה' וּבָהֶם הוּא חָפֵץ או אַיֵּה אֱלהֵי הַמִּשְׁפָּט. (מלאכי ב' יז) ושם: חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם מַה נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ. אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבד אֱלהִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּו וְכִי הָלַכְנוּ קְדרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָאות. וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים גַּם נִבְנוּ עשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱלהִים וַיִּמָּלֵטוּ. (שם ג' יג-טו). משורר התהילים אסף אומר: וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי כְּאַיִן שֻׁפְּכוּ אֲשֻׁרָי. כִּי קִנֵּאתִי בַּהולְלִים שְׁלום רְשָׁעִים אֶרְאֶה. (תהלים ע"ג ב-ג) הִנֵּה אֵלֶּה רְשָׁעִים וְשַׁלְוֵי עולָם הִשְׂגּוּ חָיִל. אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיון כַּפָּי. וָאֱהִי נָגוּעַ כָּל הַיּום וְתוכַחְתִּי לַבְּקָרִים. (שם שם יב-יד) וקהלת אמר: יֶשׁ הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים אָמַרְתִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל. (קהלת ח' יד). בתלמוד הבבלי (ברכות דף ז' ע"א) אמר רבי יוחנן בשם רבי יוסי כי משה רבנו ע"ה כבר שאל זאת: שלשה דברים בקש משה מלפני הקדוש ברוך הוא ונתן לו ... בקש להודיעו דרכיו של הקדוש ברוך הוא ונתן לו שנאמר הודִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ (שמות ל"ג יג) אמר לפניו רבונו של עולם מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו..."]

ואילו רעיו, שאינם יכולים לקבל אפשרות של סבל ללא חטא, טוענים שהסבל הוא עונש ולא ייתכן שהקב"ה יעניש אדם מבלי שפשע.

אליפז אומר דברים כללים אך רומז בדבריו לאיוב:

זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וְאֵיפה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ. כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי חרְשֵׁי אָוֶן וְזרְעֵי עָמָל יִקְצְרֻהוּ. הַאֱנושׁ מֵאֱלוהַ יִצְדָּק אִם מֵעשֵׂהוּ יִטְהַר גָּבֶר (ד' ז-ח,יג),

בלדד מטיל באופן ישיר ספק בזַכּוּתו של איוב:

הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט וְאִם שַׁדַּי יְעַוֵּת צֶדֶק. אִם בָּנֶיךָ חָטְאוּ לו וַיְשַׁלְּחֵם בְּיַד פִּשְׁעָם. אִם אַתָּה תְּשַׁחֵר אֶל אֵל וְאֶל שַׁדַּי תִּתְחַנָּן. אִם זַךְ וְיָשָׁר אָתָּה כִּי עַתָּה יָעִיר עָלֶיךָ וְשִׁלַּם נְוַת צִדְקֶךָ. הֶן אֵל לא יִמְאַס תָּם וְלא יַחֲזִיק בְּיַד מְרֵעִים. (ח' ג-ו, כ).

לדעת צופר, הבוטה מכולם, איוב לא רק שנענש משום שחטא אלא שהוא לא נענש דיו. עדיין הוא בעל חוב אצל ה' ואולי חלק מחטאיו נשכחו:

וַתּאמֶר זַךְ לִקְחִי וּבַר הָיִיתִי בְעֵינֶיךָ. וְאוּלָם מִי יִתֵּן אֱלוהַּ דַּבֵּר וְיִפְתַּח שְׂפָתָיו עִמָּךְ. וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמות חָכְמָה כִּי כִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה וְדַע כִּי יַשֶּׁה לְךָ אֱלוהַ מֵעֲונֶךָ. (י"א ד-ו).

[את התיבה יַשֶּׁה אפשר לבאר כנשיה-שכחה כמו: ... כִּי נַשַּׁנִי אֱלהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי. ( בראשית מ"א נא) ואפשר לבארה מלשון חוב, עדין אתה בעל חוב אצל הא-ל כמו: וְזֶה דְּבַר הַשְּמִטָּה שָׁמוט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדו אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לא יִגּשׁ אֶת רֵעֵהוּ (דברים ט"ו ב).]

לדעת הרעים אין תופעות של 'צדיק ורע לו' במציאות.

[ראו: תלמוד בבלי שבת נה ע"א וע"ב: אמר רב אמי אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון. אין מיתה בלא חטא - דכתיב הַנֶּפֶשׁ הַחטֵאת הִיא תָמוּת בֵּן לא יִשָּׂא בַּעֲון הָאָב וְאָב לא יִשָּׂא בַּעֲון הַבֵּן צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה וגו' (יחזקאל י"ח כ) אין יסורין בלא עון - דכתיב וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲונָם. (תהילים פ"ט לג) ... והא איכא משה ואהרן?! אלא לאו רבי שמעון בן אלעזר היא ושמע מינה יש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון [...

במהלך הויכוח מבקש איוב לבא במשפט עם הקב"ה:

לא יֵשׁ בֵּינֵינוּ מוכִיחַ יָשֵׁת יָדו עַל שְׁנֵינוּ. יָסֵר מֵעָלַי שִׁבְטו וְאֵמָתו אַל תְּבַעֲתַנִּי. אַדַבְּרָה וְלא אִירָאֶנּוּ כִּי לא כֵן אָנכִי עִמָּדִי. (איוב ט' לג-לה)

ושם בהמשך:

הִנֵּה נָא עָרַכְתִּי מִשְׁפָּט יָדַעְתִּי כִּי אֲנִי אֶצְדָּק. מִי הוּא יָרִיב עִמָּדִי כִּי עַתָּה אַחֲרִישׁ וְאֶגְוָע. אַךְ שְׁתַּיִם אַל תַּעַשׂ עִמָּדִי אָז מִפָּנֶיךָ לא אֶסָּתֵר. כַּפְּךָ מֵעָלַי הַרְחַק וְאֵמָתְךָ אַל תְּבַעֲתַנִּי. וּקְרָא וְאָנכִי אֶעֱנֶה או אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵנִי. כַּמָּה לִי עֲונות וְחַטָּאות פִּשְׁעִי וְחַטָּאתִי הדִיעֵנִי. (איוב י"ג יח-כג).

איוב משוכנע שנעשה לו עוול ושאם יעמוד למשפט עם ה' הוא יצא צודק בדין. הוא מציע דרכים לקיום המשפט הזה. או שהוא ידבר וה' יענה על שאלותיו או שה' ישאל ואיוב יענה.

מענה ה' לאיוב, על שני חלקיו, בפרקים ל"ח-מ"א הוא היענות, כביכול, לבקשה הזאת של איוב. המענה הראשון פותח במילים:

וַיַּעַן ה' אֶת אִיּוב מִן הַסְּעָרָה וַיּאמַר: מִי זֶה מַחְשִׁיךְ עֵצָה בְמִלִּין בְּלִי דָעַת. אֱזָר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ וְאֶשְׁאָלְךָ וְהודִיעֵנִי. (ל"ח א-ג).

[מלבי"ם ל"ח ג - "באור הענין": אזר נא כגבר חלציך - יען בקש איוב יסר מעלי שבטו, שבעת הוויכוח יחדלו ממנו הייסורים, א"ל שיאזור חלציו המנוגעים מן השחין, ויעמוד כגבר גיבור כי סר השחין והחולשה ממנו, ועתה אשאלך ותודיעני.]

מילים הרומזות לדבריו של איוב:

וּקְרָא וְאָנכִי אֶעֱנֶה ... פִּשְׁעִי וְחַטָּאתִי הדִיעֵנִי.

ואולם בתשובתו אין ה' מתייחס לשאלותיו-טענותיו של איוב אלא מצביע על פלאי הבריאה. כגון:
הים - וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם בְּגִיחו מֵרֶחֶם יֵצֵא (ל"ח ח-יא, טז),
היום והלילה - הֲמִיָּמֶיךָ צִוִּיתָ בּקֶר יִדַּעְתָּה הַשַּׁחַר מְקמו (ל"ח יב-טו),
המוות - הֲנִגְלוּ לְךָ שַׁעֲרֵי מָוֶת וְשַׁעֲרֵי צַלְמָוֶת תִּרְאֶה (ל"ח יז),
האור והחושך - אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ יִשְׁכָּן אור וְחשֶׁךְ אֵי זֶה מְקמו (ל"ח יט),
הגשם והמשקעים - הֲבָאתָ אֶל אצְרות שָׁלֶג וְאוצְרות בָּרָד תִּרְאֶה (ל"ח כב-כה, לג-לד, לז),
גרמי השמים - הַתְקַשֵּׁר מַעֲדַנּות כִּימָה או משְׁכות כְּסִיל תְּפַתֵּחַ (ל"ח לא-לג).

[מלבי"ם ל"ח ד - "באור הענין". איפה - התחיל לברר לו טוב השגחתו והנהגתו מתחלת הבריאה, והקדים לאמר לו אם תרצה להשיג הנהגת ה' וחכמתו מן הקודם אל המאוחר, בהכרח שתכיר תחלת הבריאה לדעת יסודי העולם והוייתו, איך עשה הכל מן התוהו בכח ובחכמה בב"ת, אשאלך איפה היית ביסדי ארץ - ואז אשאלך, הגד אם ידעת בינה.]

ה' מצביע לאיוב על נפלאות בריאת בעלי החיים ועל השגחת ה' עליהם - הֲתָצוּד לְלָבִיא טָרֶף וְחַיַּת כְּפִירִים תְּמַלֵּא וגו' (ל"ח לט-מא ופרק ל"ט כולו). הדברים באים, ככל הנראה, כדי שאיוב יכיר בגדולת הבורא ולא רק יירא מפני ידו החזקה. איוב אינו יורד לעומקם של דברי ה' ומבין מן הדברים, כי ה' מצביע בפניו על אפסות האדם ורומז לו כי כשם שאינו מסוגל להבין את סוד הבריאה, את חוקי הטבע, כך אינו מסוגל להבין את הנהגתו של בורא העולם בעולמו. איוב, שלדעתו לא קבל מענה לשאלותיו, שותק. שתיקתו רועמת. הוא נשאר עם שאלותיו ובטענותיו.

[מלבי"ם פרק מ פסוק ב - "באור הענין". הרוב - באשר החריש איוב ולא ענה כל מאומה, וה' ידע כי עוד דברים בלבבו, א"ל, הלא מי שרב עם שדי אשר יסור, לאלוה מוכיח יעננה - אחר שתחלה יסר ה' אותך ביסורים ובכ"ז עמדת כנגדו לריב אתו ובקשת שיתוכח עמך פנים אל פנים, וא"כ עתה שנסתלקו היסורים ממך ואני רק אלוה מוכיח - שאני מתוכח עמך בדברים ובראיות בדרך הווכוח, כ"ש שראוי שיעננה, ומדוע החרשת עתה ולא ענית מענה?]

ה' מבקש ממנו להשיב על הדברים:
וַיַּעַן ה' אֶת אִיּוב וַיּאמַר: הֲרב עִם שַׁדַּי יִסּור מוכִיחַ אֱלוהַּ יַעֲנֶנָּה. (מ' א-ב).
דברי ה' מתייחסים אל דברי איוב:
אוּלָם אֲנִי אֶל שַׁדַּי אֲדַבֵּר וְהוכֵחַ אֶל אֵל אֶחְפָּץ (י"ג ג).
ה' אומר לו: לפי הכללים שאתה עצמך קבעת למשפט עליך להשיב עתה על שאלותיי.

תגובת איוב לדרישת ה' היא:

וַיַּעַן אִיּוב אֶת ה' וַיּאמַר: הֵן קַלּתִי מָה אֲשִׁיבֶךָּ יָדִי שַׂמְתִּי לְמו פִי. אַחַת דִּבַּרְתִּי וְלא אֶעֱנֶה וּשְׁתַּיִם וְלא אוסִיף.

במילים אלה איוב מודה בגדולת ה' ובחוסר היכולת שלו, איוב, להשיב על השאלות שנשאל, אך אינו חוזר בו מטענותיו.

[ יש המפרשים שאיוב חזר בו בשלב הזה רק מחלק מטענותיו כלפי ה' ולכן בא המענה השני . כך למשל: מלבי"ם מ' ה - חלק באור הענין -אחת דברתי - ר"ל הנה הווכוח שלי היה על שני ענינים, א] על צדיק ורע לו, וע"ז כבר קבלתי תשובה כנ"ל, ולכן על האחת שדברתי שהוא שאלת צדיק ורע לו לא אענה - עוד, אבל ושתים - הלא היה ווכוחי על שתי ענינים, שנתוכחתי ג"כ על רשע וטוב לו, ועל שיש רשעים שמחריבים הישוב ומאבדים נפשות רבות ומדוע אין ה' מסלק היזקם, גם ע"ז אני רוצה תשובה, ואז ולא אוסיף - עוד לשאול. מ' ו - ויען - לכן ענהו ה' שנית תשובה על רשע וטוב לו.]

תשובתו הנחרצת היא: כבר אמרתי לא אחת את דברי ולפיכך מעתה אני שותק.

[אבן עזרא פרק מ פסוק ו מנ סערה - כחבריו והטעם כי השם ענה את איוב על דבריו להוכיח והודיעו כי איננו יודע דרכי השם שהם כלל אף כי הפרט וכאשר השלים השם להוכיחו שתק איוב ענה השם ואמר לו למה לא תענה והנה השיב מלה שאינה הגונ' ואמר לא אשיב אז אמר לו השם אח' שלא תודה האמת ותחשוב בלבך כי אתה חכם אשאלך והודיעני וזה ששתקת התרצה להפר משפטי החכמה ששמתי בעולם תרשיעני למען תצדק.]

בתגובה לדברי איוב אלה ממשיך הקב"ה במענה. אופיו של החלק השני של המענה דומה לאופי חלקו הראשון.
הפתיחה דומה, כמעט זהה:

וַיַּעַן ה' אֶת אִיּוב מִן סְעָרָה וַיּאמַר: אֲזָר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ אֶשְׁאָלְךָ וְהודִיעֵנִי. הַאַף תָּפֵר מִשְׁפָּטִי תַּרְשִׁיעֵנִי לְמַעַן תִּצְדָּק?

האם אתה ממשיך לטעון שאני מפר משפט וקובע שאני רשע רק כדי שתהא נחשב לצדיק?

[ואולי יש בדברים רמז לדברי איוב לעיל: חַי אֵל הֵסִיר מִשְׁפָּטִי וְשַׁדַּי הֵמַר נַפְשִׁי. כִּי כָל עוד נִשְׁמָתִי בִי וְרוּחַ אֱלוהַּ בְּאַפִּי. אִם תְּדַבֵּרְנָה שְׂפָתַי עַוְלָה וּלְשׁונִי אִם יֶהְגֶּה רְמִיָּה. חָלִילָה לִּי אִם אַצְדִּיק אֶתְכֶם עַד אֶגְוָע לא אָסִיר תֻּמָּתִי מִמֶּנִּי. בְּצִדְקָתִי הֶחֱזַקְתִּי וְלא אַרְפֶּהָ לא יֶחֱרַף לְבָבִי מִיָּמָי. יְהִי כְרָשָׁע איְבִי וּמִתְקומְמִי כְעַוָּל: (כ"ז ב-ז)]

ה' מציע לאיוב ליטול, כביכול, את הנהגת העולם לידיו ולפעול, אם יש לו כוח לכך, על פי עקרונות הצדק שלפיהם שפט את הנהגת ה' בעולם:

וְאִם זְרועַ כָּאֵל לָךְ וּבְקול כָּמהוּ תַרְעֵם. עֲדֵה נָא גָאון וָגבַהּ וְהוד וְהָדָר תִּלְבָּשׁ. הָפֵץ עֶבְרות אַפֶּךָ וּרְאֵה כָל גֵּאֶה וְהַשְׁפִּילֵהוּ. רְאֵה כָל גֵּאֶה הַכְנִיעֵהוּ וַהֲדךְ רְשָׁעִים תַּחְתָּם. טָמְנֵם בֶּעָפָר יָחַד פְּנֵיהֶם חֲבשׁ בַּטָּמוּן. וְגַם אֲנִי אודֶךָּ כִּי תושִׁעַ לְךָ יְמִינֶךָ.

בהמשך המענה מרחיב ה' בתיאור גבורתם ועוצמתם של הבהמות ושל הלויתן, בחולשתו של האדם מולם ובחוסר יכולתו לשלוט בהם.

לכאורה אין בתשובה השנייה דברים חדשים שאיוב לא ידע קודם לכן. כבר במחזור הראשון של הוויכוח אמר איוב:

הַמַּעְתִּיק הָרִים וְלא יָדָעוּ אֲשֶׁר הֲפָכָם בְּאַפּו. הַמַּרְגִּיז אֶרֶץ מִמְּקומָהּ וְעַמּוּדֶיהָ יִתְפַלָּצוּן. הָאמֵר לַחֶרֶס וְלא יִזְרָח וּבְעַד כּוכָבִים יַחְתּם. נטֶה שָׁמַיִם לְבַדּו וְדורֵךְ עַל בָּמֳתֵי יָם. עשֶׂה עָשׁ כְּסִיל וְכִימָה וְחַדְרֵי תֵמָן. עשֶׂה גְדלות עַד אֵין חֵקֶר וְנִפְלָאות עַד אֵין מִסְפָּר. (ט' ה-י) ... וְאוּלָם שְׁאַל נָא בְהֵמות וְתרֶךָּ וְעוף הַשָּׁמַיִם וְיַגֶּד לָךְ. או שִׂיחַ לָאָרֶץ וְתרֶךָּ וִיסַפְּרוּ לְךָ דְּגֵי הַיָּם. מִי לא יָדַע בְּכָל אֵלֶּה כִּי יַד ה' עָשְׂתָה זּאת. אֲשֶׁר בְּיָדו נֶפֶשׁ כָּל חָי וְרוּחַ כָּל בְּשַׂר אִישׁ. (י"ב ז-י)

היינו מצפים שתגובת איוב תהייה זהה לתגובתו לחלק הראשון של המענה, והנה חלה תפנית בדברי איוב והוא מקבל את התשובה:

וַיַּעַן אִיּוב אֶת ה' וַיּאמַר: יָדַעְתִּי כִּי כל תּוּכָל וְלא יִבָּצֵר מִמְּךָ מְזִמָּה. מִי זֶה מַעְלִים עֵצָה בְּלִי דָעַת לָכֵן הִגַּדְתִּי וְלא אָבִין נִפְלָאות מִמֶּנִּי וְלא אֵדָע. שְׁמַע נָא וְאָנכִי אֲדַבֵּר אֶשְׁאָלְךָ וְהודִיעֵנִי. לְשֵׁמַע אזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ. עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר.

איוב מתייחס כאן לדברי ה' ומגיב עליהם: מִי זֶה מַעְלִים עֵצָה בְּלִי דָעַת - רמז לדברי ה' בפתיחת שתי התשובות: מִי זֶה מַחְשִׁיךְ עֵצָה בְמִלִּין בְּלִי דָעַת. (ל"ח ב) הַאַף תָּפֵר מִשְׁפָּטִי תַּרְשִׁיעֵנִי לְמַעַן תִּצְדָּק. (מ' ח). איוב מודה בחוסר ידיעתו: לָכֵן הִגַּדְתִּי וְלא אָבִין נִפְלָאות מִמֶּנִּי וְלא אֵדָע. שְׁמַע נָא וְאָנכִי אֲדַבֵּר אֶשְׁאָלְךָ וְהודִיעֵנִי - רמז לדברי ה' בשני חלקי המענה: אֱזָר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ וְאֶשְׁאָלְךָ וְהודִיעֵנִי. (ל"ח ג) אֲזָר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ אֶשְׁאָלְךָ וְהודִיעֵנִי. (מ' ז).
על כך משיב איוב:

לְשֵׁמַע אזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ. עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר.

דברי איוב סתומים ומאפשרים פרשנויות רבות. את התיבה וְנִחַמְתִּי אפשר לפרש הן כ'התחרטתי', כמו: וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לא יְשַׁקֵּר וְלא יִנָּחֵם כִּי לא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם. (שמואל א ט"ו כט) - הריני חוזר בי ומתחרט על דברים שאמרתי באבלי על עפר ואפר, והן כ-'קבלתי תנחומים'. כמו: וַתְּכַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ לָצֵאת אֶל אַבְשָׁלום כִּי נִחַם עַל אַמְנון כִּי מֵת.
מה גרם לו לאיוב לחזור בו מכל דבריו ולהתחרט על כל טענותיו?
נראה שהתשובה לשאלה הזאת נמצאת בדבריו:

לְשֵׁמַע אזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ

שהרי אחריהם הוא אומר: עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר^.

[ראו דברי המלבי"ם פרק מ"ב פסוק ה - חלק באור הענין: לשמע - אולם כל זה היה עד עתה אשר רק לשמע אזן שמעתיך - ולא ראיתי אותך בנבואה רק מה שקבלתי בקבלה, לכן היה לי רק אמונה לא ידיעה, והיה מקום להסתפק על כל הדברים האלה, אבל עתה עיני ראתך - ובזה נתברר לי הכל בידיעה ברורה, כי ע"י שנגלית אלי במראה ראיתי שאתה משגיח על מעשי בני אדם הפרטיים עד ששמעת הוויכוח שהיה לי, וגם נודע לי מפיך התשובה על השאלות האלה, וגם שע"י המראה הלז נתברר לי במראה מציאת הנפש חוץ לגוף, ואפשריות דיבוק הנפש עם הא-להים, כי לולא זה א"א שישיד האדם את ה' במראה שזה ענין התפשטות הנפש מן הגוף ודבוקה עם שרשה העליון כמו שעתידה להדבק אליו אחרי הפרדה מגופה ושובה אל מעונתה באלהי הרוחות, שזה עצמו השכר הנפשי בעוה"ב, וא"כ נתברר לי בידיעה ברורה שכר הנפש וגמולה הרוחני, ע"כ אמאס - בחיי הגוף, ונחמתי - על הגוף שהוא עפר ואפר - כי חיי הגוף והצלחתו כאין נחשב נגד הנעימות הזה היקר שהוא חיי הנפש באלהים, שהוא העידון האמתי אשר יזכו אליו נפשות הצדיקים, ואין עתה שום שאלה וקושיא מצדיק ורע לו, כי טוב ורעת הגוף והעפר כאין נחשב נגד רגע אחד של נעימות הנפש בעידון הרוחני, ומעתה סרו העננים ונראה אור בהיר ונתגלה לי אור הדעת.]

איוב הבין שה' לא האריך בתשובתו ולא המשיך במענה רק כדי לומר לו עד כמה הוא קטן או להצביע על קוצר דעתו בלבד. הוא תפש שאם הקב"ה ממשיך לתאר את נפלאות הבריאה גם לאחר שכבר הודה שאינו יכול להבין את מעשי ה' בעולם ואמר: 'הֵן קַלּתִי מָה אֲשִׁיבֶךָּ', משמע שמלכתחילה היה במענה ה' מסר מרכזי חשוב שהוא לא קלט. איוב מבין עתה, כנראה, שהקב"ה הפנה אותו להתבוננות בטבע כדי שמתוכה יגיע בעצמו להכרת הבורא ויוכל להכריז כמו משורר תהילים:

הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוד-אֵ-ל וּמַעֲשֵה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ (י"ט ב). ה' אֲדנֵינוּ מָה-אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-תְּנָה הודְךָ עַל-הַשָּׁמָיִם.... כִּי-אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵה אֶצְבְּעתֶיךָ יָרֵחַ וְכוכָבִים אֲשֶׁר כּונָנְתָּה. מָה-אֱנושׁ כִּי-תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן-אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ....ה' אֲדנֵינוּ מָה-אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל-הָאָרֶץ. (מזמור ח').

לפני ההתבוננות הזו באה אמונתו הראשונה של איוב רק מכוחה של המסורת, תוצאה של החינוך שקיבל ושל לימוד, והיא הייתה בחינת: לְשֵׁמַע אזֶן שְׁמַעְתִּיךָ. עתה כשהתבונן בטבע והגיע להכרת ה' בעצמו ולהתפעמות מגדולת ה' הוא עומד אל מול הבורא וקורא: וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ.

מושגיו של איוב על הטוב והרע נשתנו. רק משום כך הוא יכול לקבל תנחומים. רק עתה הוא מגיע להכרה מלאה שהטוב הוא הקרבה לה' והרע הוא התרחקות ממנו. ולפי זה אין כלל אפשרות של 'צדיק ורע לו'. מעצם היותו צדיק הוא קרוב לה' ולפיכך טוב לו. והרשע מעצם רשעתו מתרחק מה' ולפיכך רע לו.

[ראו רמב"ם מורה נבוכים - חלק ג פרק כ"ג ... אלא שהוא אמר כל מה שאמר כל עוד שלא הייתה לו חכמה ולא ידע האלוה אלא בקבלה, כמו שידעוהו המון אנשי התורות. אבל כשידע האלוה ידיעה אמיתית, הודה שההצלחה האמיתית, אשר היא ידיעת האלוה, היא מוכנת, בלא ספק, לכל מי שידעהו - ולא תערבבה על האדם צרה מאלו הצרות כולם. ואמנם היה איוב מדמה שאלו שיחשבו הצלחות הם התכלית - כבריאות והעושר והבנים - כל עוד שהיה יודע האלוה על דרך העיון; ומפני זה היה במבוכות ההם ואמר המאמרים ההם. וזהו עניין אמרו: "לשמע אוזן שמעתיך, ועתה עיני ראתך, על כן אמאס וניחמתי על עפר ואפר" - כוונת הדברים כפי העניין: על כן אמאס כל אשר הייתי מתאווה ונחמתי על היותי בתוך עפר ואפר' - כמו שהוצע ענינו: "והוא יושב בתוך האפר". ומפני זה המאמר האחרון, המורה על ההשגה האמיתית, נאמר בו אחר כן: 'כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב'. ... וכן תמצא זאת הנבואה אשר באה לאיוב, אשר התבאר לו ממנה טעותו בכל מה שדימה; ולא סר בה מספר עניינים טבעיים: אם סיפור אותות עליונות, או טבעים ממיני בעלי חיים - לא דבר אחר; ואשר זכר שם מסיפור 'שחקים ושמים וכסיל וכימה' - לעניין מעשיהם באוויר הקרוב לנו - והייתה הערתו כולה אליו ממה שתחת גלגל הירח. וכן עוד התעורר אליהוא ממיני בעלי חיים - אמר: "מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו". ורוב מה שהאריך בדיבור ההוא היה בתאר 'לויתן', אשר כלל סגולות גשמיות מפוזרות בבעל החיים ההולך והשוחה והמעופף. כל אלה העניינים הייתה הכוונה בהם שאלו הענינים הטבעיים הנמצאים בעולם ההויה וההפסד לא יגיעו דעותינו להשיג איכות התחדשם ולא לציור מציאות זה הכח הטבעי בהם - איך התחלתו? - ואינם דבר שידמה למה שנעשה אנחנו - ואיך נשתדל שתהיה הנהגתו ית' להם והשגחתו בהם דומה להנהגתנו מה שננהיג או להשגחתנו במה שנשגיח בו? אבל הראוי לעמוד אצל זה השיעור ולהאמין שהוא ית' לא תעלם ממנו תעלומה - כמו שאמר אליהוא שם: "כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה, אין חושך ואין צלמות להסתר שם פועלי און". אמנם אין ענין השגחתו כענין השגחתנו, ולא עניין הנהגתו לברואיו כעניין הנהגתנו למה שננהיג, ולא יקבצם גדר אחד - כמו שיחשב כל נבוך, ואין ביניהם שיתוף כי אם בשם לבד. כמו שלא תדמה פעולתנו לפעולתו ולא יקבצם גדר אחד. וכהבדלות הפעולות הטבעיות מן הפעולות המלאכותיות כן הוא הבדל ההנהגה האלוהית וההשגחה והכונה האלוהית לענינים ההם הטבעיים מהנהגתנו והשגחתנו וכונתנו האנושית למה שננהיג אותו ונשגיח עליו ונכון אליו.
זאת היתה כונת ספר איוב כולו - רצוני לומר: לתת זאת הפינה באמונה ולהעיר שילמדו הראיה מן הענינים הטבעיים - עד שלא תטעה ותבקש בדמיונך שתהיה ידיעתו כידיעתנו, או כונתו והשגחתו והנהגתו ככונתנו והשגחתנו והנהגתנו. וכשידע האדם זה, יקל עליו כל מקרה, ולא יוסיפו לו המקרים ספקות על האלוה - ואם ידע או לא ידע, ואם ישגיח או יעזוב? - אבל יוסיף עליו אהבה, כמו שאמר בסוף זאת הנבואה: "על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר", וכמו שאמרו 'ז"ל': "עושים מאהבה ושמחים ביסורין":
ואתה כשתסתכל בכל מה שאמרתיו ההסתכלות שצריך להסתכל בו בזה המאמר ותעין כל עניני 'ספר איוב' זה, יתבאר לך הענין, ותמצאני שכבר כללתי ותפסתי כל עניניו, לא ימלט ממנו דבר אלא מה שבא בסדר הדברים והמשך המשל - כמו שבארתי לך פעמים בזה המאמר.]

לתשובה כזו, הקשורה בהרגשתו האישית של האדם, יכול האדם להגיע רק מעצמו. אי אפשר להכתיב לאדם כיצד להרגיש. אי אפשר לומר לו הקרבה לה' היא הטוב עבורך. ה' לא השיב לאיוב על טענותיו אלא הביא אותו להתבוננות ולהבנה עצמית.
כמוהו כאסף, משורר פרק ע"ג בתהלים, הוא חש:

כִּי-הִנֵּה רְחֵקֶיךָ יאבֵדוּ הִצְמַתָּה כָּל-זונֶה מִמֶּךָּ.
וַאֲנִי קִרְבַת אֱלהִים לִי טוב... (תהלים ע"ג, כז-כח).

איוב הכן, ה"תם והישר", לא נכנע מתוך פחד וגם לא מתוך חנופה. כניעתו היא תוצאה של השתכנעות פנימית. בשלב הראשון, לאחר חלקו הראשון של מענה ה' הגיע איוב רק להכרה: הֵן קַלּתִי מָה אֲשִׁיבֶךָּ. הוא למד לדעת שאין הוא מבין גם דברים, שלפני כן סבור היה שהוא מבינם, את החכמה, "הגלויה" בטבע.

רק בשלב שני, אחרי המשך דבריו של ה', הוא מכריז:

לְשֵׁמַע אזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ. עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר.

את שני השלבים האלה:
א. לְשֵׁמַע אזֶן שְׁמַעְתִּיךָ
ב. וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ, עובר כל אחד מתלמידינו.

בילדותו הרי הוא בבחינת: לְשֵׁמַע אזֶן שְׁמַעְתִּיךָ. האמונה וקיום המצוות הם המשך המסורת בבית ההורים ותוצאה של חינוך המורים. לכשיתבגר עליו לקבל עליו עול מלכות שמים ועול מצוות מתוך הכרה בחינת וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ. אנו המורים יכולים רק לסייע לו להגיע אל האמונה בכוחות עצמו.

[¹רמב"ם בהלכות יסודי התורה אינו מסתפק במילה: להאמין אלא משתמש במילה החזקה: לדעת:
הקדמה: הלכות יסודי התורה יש בכללן עשר מצות, שש מצות עשה, וארבע מצות לא תעשה.
וזהו פרטן: (א) לידע שיש שם אלוה. ...
פרק א הלכה א: יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.
הלכה ב: ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות.
הלכה ג: ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים הוא לבדו יהיה מצוי, ולא יבטל הוא לבטולם, שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם, לפיכך אין אמתתו כאמתת אחד מהם.
הלכה ה: המצוי הזה הוא אלהי העולם אדון כל הארץ, והוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית, בכח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד ואי אפשר שיסוב בלא מסבב, והוא ברוך הוא המסבב אותו בלא יד ובלא גוף.
הלכה ו: וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר: אָנכִי ה' אֱ-להֶיך...]