21. טענת איוב (א) גרמי השמים אשמים בסבלי

וכאשר אנחנו מסתכלים בספר הזה בכללו, אנחנו רואים שמתחלה פתח דבריו (איוב ג) לומר שממשלת הכוכבים והמזלות בימי הלידה ורגעי הריון גורמים הרעה לאדם והטוב. נוטים דבריו לדעות הוברי שמים המהבילים. זהו שפתח "יאבד יום אולד בו", שהיה מקלל היום והלילה וכוכבי נשפו, כי הם גורמים רעתו, וכן עניין כל המענה.

והנה תפשו אליפז (איוב ד-ה) בהיותו מסיר דעתו מן האדון העושה הכל במשפט וצדק יתברך, ונותן הממשלה לכוכבים והמזלות, ענה לו: "זכר נא מי הוא נקי אבד", רוצה לומר: אחרי שאין אנחנו רואין הנקיים אובדים, ונראה חורשי רע שקוצרין אותו, זאת ראיה כי מנשמת אלוה יאבדו האובדים, ולא מכח השעות והכוכבים. ואמר, אם נראה במקצת אנשים שאין המידה מתנהגת כן, כאשר אראה אויל משריש, ראיתי בלבי קללה באה על נוהו פתאום. והצדיק הבאה עליו יסורין כמוך, מוסר אלוהים הוא ואל תמאסהו. ואמר "והאדם לעמל יולד", אין אני מיחס על דבר אחר, רק אדרוש אל אל, ואשים ההנהגה לאלהים, כי הוא לוכד חכמים, ויודע כי הצרות שהם מצרים בהם, לטובתם הן, או למוסר שיוכיח את האדם האלהים, ובסוף יצילנו כי הוא יכאיב ויחבש. וזאת תשובת אליפז לעניין מענה איוב הראשון.

22. טענת איוב (ב) אם הייסורים ברצון ה' - ימיתני!

אז נהפך איוב אל תלונה אחרת (איוב ו-ז), והראה עצמו שהודה לדברי אליפז כי חצי שדי הם ובעותי אלוה עמו, ושב בדרך הקללה הראשונה, לומר, אחרי שאין היסורין האלו במקרה מזל, רק ברצון מכוון ועושה, מי ייתן שידכאהו האלוהים וימיתהו, או ימתין עד ימלא צבאו, כי רוח חייו, כי מה כחו ליחל עד שיעבור המוסר הזה. ותמה "מה אנוש כי יגדלהו האלהים לשית אליו לבו".

וזה המאמר יורה, כי איוב היה חושב מתחלה כי מצד גריעות האדם אצל הבורא, ישים אותו תחת ממשלות המקרים כפי מערכת המזלות ומשטרי הארצות. יאמין באדם, כמו שנאמין אנחנו בנמלים או בשרצי הארץ והבהמות, כי אין השגחה עליונה רק לקיים המין, אבל ליחיד מהם אין עמו עונש ושכר. ולא נאמר בהם שחטאו כשישחטו, ולא זכו כשהאריכו ימים והיו מזונותם מצויין להם.

כזאת הייתה סברתו תחלה, כפי עניין מענהו הראשון, וכן אמר לו אליפז עצמו: "ואמרת מה ידע אל, הבעד ערפל ישפוט, עבים סתר לו ולא יראה", זה הסרת ההשגחה מן הנבראים השפלים, "וחוג שמים יתהלך", השגחתו לקיום המין בכלל השמים וצבאיו, "האורח עולם תשמור", הוא הגלגל החוזר, והוא דרכו שלעולם במזלות הכוכבים. והוא עצמו, איוב, מתנצל מזה, כי לא היתה זאת הסברה הרעה עמו בשלותו, כמו שאמר "אם אראה אור כי יהל וירח יקר הולך, ויפת בסתר לבי, כי ממנו רב חילי, וכביר מצאה ידי, כי זה עון פלילי כי כחשתי לאל ממעל", הנותן הכל, ואיננו מכחות כוכב אור והירח, רק עתה, בבא אליו הצרות, הרהר בלבו זה מפני שבאו עליו על לא חמס בכפיו.

ואחרי שהרחיקו אליפז מזאת הסברה הרעה, אמר, ולמה יבואו עלי יסורין הגדולים מאת האלוהים, אין זה דרך מוסר כי אין כח בי לסבלם, ואיך יגדל האדם בעיניו לבחון אותו לבקרים. ואם חטאתי, מה יזיק לך, שאתה נוצר האדם.

ועד הנה לא דבר איוב בצדקו, ולא נשתבח במעשיו הטובים, רק בשלוש הטענות האלה יתוכח:
יטעון: אם מוסר הוא, מה כחו לסבול המוסר הזה;
ויטעון עוד: כי האדם וחייו הבל, ודיו במיתה המעותדת לו, כי כאשר יזכה לא ינצל ממנה, כן אם חטא לא היה ראוי לצער אחר, כי מעיקר בריאתו להבל דמה;
ויטעון עוד: איכה יגדל בעיני האלהים לפקוד עליו פשע וחטאת, והוא ופשעו אין בעיני אלוהים. וזהו עניין תלונתו במענה הזה, כפי שיראו הפסוקים בביאור.

23. בלדד: הרעות - במשפט

אחרי זה בא בלדד השוחי (איוב ח) לסייע על קצת דברי אליפז חברו, ובאר דבריו חזקים ממנו. אמר, כי הרעות הבאות על איוב ועל בניו, כולם בדין ומשפט על עוונות ופשעים שעשו, כי האל יתברך לא יעוות משפט וצדק. ועשה הבנים רשעים גמורים בחטאים שעונשם בעולם הזה, מפני שנכרתו ומתו. והוא שאמר "אם בניך חטאו לו, וישלחם ביד פשעם".
אבל איוב נהג עניין אחר, שבאו יסוריו למרק קצת חטאיו, ואם ישחר אל אל ושלם נות צדקו. והוא מי שהרשיע איוב תחילה.

24. איוב: הבורא אינו משגיח בפרטים

ואז נתעורר איוב לצדק עצמו (איוב ט-י), ושב אל טענותיו הראשונות, וחזק דבריו, ובאר אותם, כי הבורא יתברך לרוב מעלתו לא ישגיח בפרטים. ואפילו יענהו, לא יאמין איוב כי יאזין קולו, אשר בבוא השערה, בנוהג שבעולם על הכל ישופהו האל יתברך, וירבה פצעיו עם הכלל בחינם, ולא על חטאו. ואמר "תם אני", ולא חטאתי מיום שנבראתי, רק "לא אדע נפשי", אם מצד בריאתה יבאו עליה המקרים, על כן אמאס חיי, וארצה שתשוב נפשי להויתה הראשונה. ויתן ראיה על הסרת ההשגחה, כי המידה הנוהגת בכל אחת היא, כי "תם ורשע הוא יכלה".

ואם תאמר שיעשה בהשגחה, ויהיה בחפץ וברצון, ושוט הוא שהוה בעולם להמית פתאום ולהלעיג בהשגחה על מסת נקיים, אם כן ארץ נתנה ביד רשע, מכח מעוול וחוטא. ואם אינו כן, אמור מי הוא המכלה הכל והמשחית אותי, כי ימי קלו מני רץ?! וזאת טענה אחרת.

ויתאווה איוב עוד להיות בינו ובין האל מוכיח, שיאמר [לו] שיודיעהו על מה יריבהו, הטוב כי יעשוק אדם בלא חטא?! ואפילו חטא, היאך ימאס יגיע כפיו ויסתכל על עצת רשעים שעושין בסתר?! ואם יאמר האל כי לנסותו יעשה, לראות אם יסבול המקרים או אם יבעט - וזה מעניין המוסר שאמר לו אליפז מתחילה, עניין "העיני בשר לך", כי ביקש עוון, שגלוי לפניו שלא ירשע. גם יודע כי אין מידו מציל, ואין צריך לנסות כחו וגבורתו עמו. וזו תלונה שנית.

ואמר אם רשעתי אללי לי, ואם צדק לא ישא ראשו, ישוב אל טענה שהזכיר כבר, כי כאשר לא ישא ראשו אם צדק, כי סופו למות ולילך אל ארץ חושך וצלמות, כן אם רשע לא היה לו לקבל יסורין.

25. צופר: יש חכמה נעלמת

ועתה בא צופר הנעמתי (איוב יא), מסייע עוד אל דברי חבריו, ואמר כי יש חכמה נעלמה במעשי האלהים כי כפלים לתושיה. כי כל היש ההווה בעולם כפול, ובו חכמה נראית וחכמה נעלמת. אך ידע איוב באמת, כי ישה אליו האלוהים מעוונותיו ויגרע מהן, ולא יוסיף ויכפול עליהם. ואם יחליף האל, וירבה האנשים הנקראים "בני חלוף", ויסגיר הארץ בידם ויקהיל אותם, מי ישיבנו בזה אם רשעים הם? כי הוא יודע אנשי השוא, ורואה האון שלהם, ואינו מתבונן למעשיהם, כי הוא מוחל להם. וכשהוא מטיב לרשעים ויסבול להם, כל שכן שלא יגמול רע לטובים. אלא, אם יבין איוב לבו, יהא סופו שלוה. כי שלות הרשעים סופה תקלה ומפח נפש.

והנה תירץ צופר הקושיות הגדולות והמפרסמות שבזה העניין מן הרשעים וטוב להם. כי הקושיה בצדיק ורע לו אינה נראית בעולם, שכל הנספה נאמר בו חייב היה בזאת, כאשר יאמרו באיוב. ונתן שלות הרשעים, שהיתה קושיה, טענה וראיה על חמלת הבורא יתברך בברואיו, וכי איננו מואס יגיע כפיו, ולא יסתכל לגמרי על עצת הרשעים. וכל שכן שלא ירע לטובים, רק ישה להם מעוונותיהם ויגמול להם בפחות מחטאיהם.

26. הויכוח בין שלושת הרעים

והנה דברו שלושת החברים האלה, וגלו דעתם בעניין זה, ושאר הטענות כפל וחיזוק לטענות האלה. והנה החברים יפליגו בכל מעניהם שאחרי זה באבדן הרשעים ובהכרת זרעם, מפני שהיא הקושיה המתפרסמת עליהם, ויאריכו בזה.

ואיוב ירבה להצדיק את עצמו, ויטעון כי יש רשעים מתים בשלווה, ומה חפצם בביתם ובזרעם אחריהם, ואלה חיזוקין לטענות הנזכרות במענים הראשונים, ואין לנו צורך לפרטם לכל פירוש הספר הזה.

27. אליהוא: תשובתו סתומה

והנה אליהוא (איוב לב-לז) חרה אפו על איוב, והיה בעיניו טועה גמור, דכתיב "באיוב חרה אפו על צדקו נפשו מאלהים", וכן אמר: "איוב לא בדעת ידבר, ודבריו לא בהשכל". וכן חרה אפו על חבריו שהיו מצדיקים משפט האלוהים ברשעו שלאיוב, שנאמר "ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב". וכן אמר "אני אשיבך מלין ואת רעיך עמך", כלל אותם בטעות ובשגגה.

וזה תימה גדולה במה תקן אליהוא השאילה הזאת, שהוא צדיק ורע לו או רשע וטוב לו, חוץ משתי דעות הללו, שאין אצלנו מידה שלישית שתכריע במחלוקת הזו בשום פנים: שיבואו על החטא - קל וחמור - כלומר, זדון או שגגה, כדברי חברי איוב; ואם אינו כן, שלא כדין באין, כדעת אפיקורסין שהיה איוב נוטה אליו מתוך צערו, וכפי הטענה שהזכרנו בסברתו.

ואם נאמר שיש יסורין חוץ מן הסברות האלה, והם כדי להרבות לו שכר ביותר וזכות לעולם הבא, כדברי המתחסדים באמונה הזאת, כבר באו בטענת חברי איוב מן הטעמים ההם שסבל עונשו יוסיף לו זכות, כמו שהזכרנו, "כי עתה יעיר עליך ושלם נות צדקך" (ח, ו), ושאר העניין.

ואם תאמר: זו היתה טענה משובשת, לפי שהזכיר הגמול והסוף בעולם הזה, ויש צדיקים שמגיע אליהם רעה גמורה מבלי תקוה ואחרית בעולם הזה, וילכו בלא חמדה, אבל היה להם להזכיר גמול העולם הבא. הנה לא ראינו אליהוא שהזכיר בעולם הבא דבר אצל איוב. וחבריו רמזו בו יותר ממנו, כמו שאמר איוב, "אך שתים אל תעש עמדי אז מפניך לא אסתר". הזכיר המיתה באמרו "כי עתה אחריש ואגוע" (יג, יט), ואמר שלא יעשה עמו שתים: שיהא נדון בעולם הזה, ויסתר ממנו אז במיתה והוא הקבלת פני השכינה בגן עדן הנפשות. וכן "אש לא נפח" (י, כו), "וארץ עיפתה כמו אופל" (י, כב), וכיוצא בזה, כולם הם רמזים לגיהנם ודינים לדעת רבותינו זיכרונם לברכה בכל ההגדות. וכך הזכיר בהם התרגום.

ועוד, כי זה איננו מתשובת הקושיא ההיא שהיה איוב אומר, כי הוא היה צדיק גמור בעיניו בלא מכשול ועון, ולמה ימות בנפש מרה, ולא יאכל בטוב בזה ובבא, ויזכה לשתי השולחנות, וכבר זכו להם רבים במלכי ישראל החסידים! וכן הדין נותן, כי מדוע ירע אלהים לאוהביו על לא חמס בכפיהם, "חלילה לאל מרשע ושדי מעול" (לד, י). והנה אליהו יאמר "כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו".

ועתה יחזור המחלוקת ביניהם לדברי איוב שהיה צדיק גמור בעיניו. ותראה איוב מיד ששמע דברי אליהוא, בתשובה ההיא, שענינה מורה שהיא עניין חדש, ואינו דומה למענה חבריו, וכמו שאמר "ולא ערך אליו מלין ובאמריכם לא אשיבנו" (לב, יד), לא פתח פיו לענות. והנה זה יורה שקבל דבריו, והיו הטענות ההם מספיקות לשאלותיו עד שקבל עליו מהן השתיקה. וכן אמר לו "אם יש מלין השיבני וגו'".

וכבר באו דברי אליהוא סתומים מדברי חבריו כולם, ועניין פרושם סתום מאד, ומי שלא יפתח את דעתו וישיא את סברתו, לא ימצא בהם ולא בכל מה שנתפרש מהן ביד מפרשי הקרייה [בדפוס: המקרא] דבר ראוי, או טענה הגונה מחודשת מדברי החברים ההם, אבל הוא מסודות התורה שנעלמו, לבד מן הזוכים להם לקבלה, והפירוש בהן אסור בכתב, והרמז אובד תועלת.

28. מדוע נענשו רעי איוב

והנה נתחייבו חבריו שלאיוב, אף על פי שהם מצדיקים מעשה האלהים, בהיותם מזכים אותם בזה הדרך. שנאמר "ויאמר ה' אל אליפז התימני, חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב" (מב, ז). ולא היה אליהוא בכלל העונש הזה. והנה לפי הנראה, לא היה עונש וחטא על חבריו, ואפילו אם לא ירדו לעומק הדין.

אבל טעם החטא [כטעם] עונשי השגגות שמתכפרין בקרבן, ולכן צווה להקריב עליהם עולות. כי מפני שהיו שלשת החברים טועים בלי ספק אצלם שאין יסורין בלא עון בשום פנים, ושאיוב היה רשע, היו נותנין דרך לאיוב, שהוא יודע צדק עצמו, שיהיו מעשי האלהים בעיניו בלא משפט. והיה להם לומר כי מעשה האלהים נעלם מדעתם, אחרי שלא השיגו לעניין הקבלה מפי הנביאים כמו שזכה אליהוא.

או יהיה החטא הזה, מפני ששבתו מענות את איוב, והאמינו וקבלו סברתו הראשונה הרעה, והאל יודע מצפון לבם, ונענשו עליו. כי איוב חזר בו, ועשה תשובה, והם לא נזדרזו להתודות על חטאם, כמו שאמר הוא "לשמע אזן שמעתיך", והייתי טועה בידיעתך, ועתה כיון שראתה עיני כבודך, והשגתי ממך השגה אמיתית, אמאס ונחמתי על עפר ואפר (מב ה-ו). והם, שלא אמרו כן, הוצרכו לכפרה. וזה עניין הכתוב, אומר: "לבלתי עשות עמכם נבלה", מפני שהם מזכים מעשה האלהים, ואם יבוא עליהם ממנו קצף, יראה כדבר שאינו הגון.

29. מוסר ה' לאיוב

וכן מראה עניין רוב מוסרי הקדוש ברוך הוא אל איוב, לעלות מעשיו הנפלאים ולהודיעו מיעוט דעתו שלאיוב ביסוד הנבראים: שלא ידע יסודות הארץ והשמים והבהמות והים ובריותיו, והכלל: מעשה בראשית. ורצונו לומר, כי מי שלא ידע בכל אלה, עם ראותו בהם ההשגחה וטוב הסדר וההנהגה, אף על פי שהם בלא זכות ובלא חובה, למה [לא] יחשוב בכלל שמשפטי האלהים בבני אדם נעלמים, וסודם ביצירת הנפש והגוף סתום וחתום?! ולמה לא יתן צדק לפעלו מן הסתם, אחרי ראותו חמלתו והשגחתו הטובה בשאר הבריות השפלות?! ומדוע יבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו?!

ונכלל עם זה לאיוב הודעה אחרת כנגד האפיקורוס, שבא לדבריו לומר שמחמת פחיתות האדם אצל בוראו אינו משגיח עליו לטוב או לרע. כי עתה יפרש לו הקדוש ברוך הוא טוב השגחתו בכל אחת מן הבריות: מבני אדם עד קטני בריות ארץ והים, והנהגתו בכולם בהשווייה ובטוב הצריך להנהגה. וזה עניין מענה האלוהים יתברך שמו. עם מה שנרמז בדברי המענה, הטעם שחדש אליהוא בצדיק ורע לו בקצת הפסוקים יודעי קבלה.

ועל זה נתחרט איוב, ושב בתשובה לבוראו, כי כבר ידע מדברי אליהוא כי הטענה ההיא שאמר לו, היא טענה הגונה ומקובלת, והיא סוף השגת האדם בידיעה הזאת, ואין אחריה קושיה בדעתו שלאדם. ונתברר לו בידיעה שלמה מעניין נבואתו במענה האלהים יתברך, כי כל מעשיו בסדר ובהשגחה, ושיש עוד בהם טעמים סתומים וחתומים, אין מחשבה משגת אותם, זולתי המחשבה שקדמה לבריאתו שלעולם.

יתברך שמו וחפצו, ויתעלה לנצח.

30. סיכום: האמונה הראויה

וסוף דבר, ראוי להאמין בזה לכל בעל מקרה ופגע, כי מקרהו וצרתו על עוונו ופשעו. וישוב על הנודע מהם בתשובה, ועל לא הודע שלו, שאינו זכור בהם, יתודה מן הנשאר בסתר. ואם יהיה צדיק אובד בצדקו, יהיה מייחס זה תחילה אל מיעוט עבירות שעשה. וכן יחשוב הרשע השליו, יהיה תולה שלותו במיעוט הצדקה ומעשה הטוב שעשה.

ואחרי כן, אם יעבור דעתו למי שיראנו אובד והוא צדיק גמור, רב הזכיות נקי החטא ובר הלבב, וזו אינה קושיה בדעתו שלאדם. רק למי שיודע עצמו שהוא צדיק ואין פשע לו ועון מספיק לרעה המוצאת אותו. ואפשר שישא פנים לעצמו, וישיא נפשו בצדקו.

אבל זה הספק, אף על פי שהוא מועט, עם הספק האחר שהוא רב ממנו, שיראה הרשע הגמור המוחלט מצליח בכל עניין ההצלחות, יהיה חושב מיחס תלאות הצדיק בעיניו, או שלוות הרשע הזה בסוד הנזכר, הנכלל בשם סוד העיבור, אם זכהו האלהים אליו לדעתו מפי הקבלה הנאמנה, לאחר שישמר בו מאוד מן המכשול והטעות, כי לא רבים יחכמו. ואם לא שמע אותו, יהא תולה העניין בו על דעת יודעו.

ועם כל זה יחשוב, בין היודע בין שאינו יודע, שיש אחרי כל זה צדק גמור, וטוב טעם ודעת במשפטי האלוהים מן הצד הנעלם, והכל בצדק במשפט בחסד וברחמים.

31. מדוע יש ללמוד את דרכי השכר והעונש?

ואם תשאל: כיוון שיש עניין נעלם במשפט, ונצטרך להאמין בצדקו מצד שופט האמת יתברך, למה תטריח אותנו ללמוד הטענות שפירשנו והסוד שרמזנו, ולא נשליך הכל על הסמך שנעשה בסוף, שאין לפניו לא עוולה ולא שכחה אלא כל דבריו משפט?

זה טענת הכסילים מואסי החכמה. כי יועיל לעצמנו בלמוד שהזכרנו, להיותנו חכמים ויודעי האלהים יתברך ומדרך מעשיו. ועוד נהיה מאמינים ובוטחים באמונתו, בנודע ובנעלם יותר [מזולתנו], כי נלמוד סתום מן המפורש, לידע יושר הדין וצדק המשפט. וכן חובת כל הנברא עובד מאהבה ומיראה, לתור בדעתו לצדק המשפט ולאמת הדין כפי מה שידו משגת, והם הדרכים שפירשנו מדרכי חכמים זיכרונם לברכה, כדי שתתיישב דעתו עליו בעניין, ויתאמת אליו דין בוראו כמצדיק מה שישיג ויכיר הדין במה שהוא נעלם ממנו.

וכל שכן שטענת הסוד הנזכר לא תשאיר בדעת האדם קושיא, ולא תמצא עמו טענה מסופקת בשום פנים. ואם ירצה לשים סוף מחשבתו בכאן, הוא רשאי, מפני שאין הטענות מספיקות לכל הנהגת הברואים.

ועל עניין זה הזכיר ואמר אליהוא: "אשא דעי למרחוק, ולפועלי אתן צדק" (איוב לו, ג). רוצה לומר: שישא דעו עד סוף השגת הדעת, לשאת טעם וטענה על משפטי האלהים. ואחרי כל זאת יתן צדק לפועלו. כי רק הטעם המושג בדעו, יוכיח על הרחוק והנעלם שצדק עמו והיושר במפעליו.

ואני מזהיר עוד למי שירצה להיות ממי שנאמר בו "וצדיק באמונתו יחיה", ואינו חפץ להמנות עם הנאמר בהם "בנים לא אמון בם", שלא ישתדל בחקירה הזאת מפי הספרים ורוב המדברים בעניין הזה, ויבין וידע כי אין הספק הזה רב מאוד בענייני בני האדם ואינו צריך ברוב העניינים המתקשים בתחילת העיון.