תוכן העניינים
מבוא פרק ראשון: הדרגה 1. במישור הענייני 2. במישור הלשוני פרק שני: שלמות 1. תיאור טובתו של איוב בשלמות 2. תאור צרותיו של איוב בשלמות פרק שלישי: פתאומיות פרק רביעי: מהירות פרק חמישי: מִספרים 1. המִספר עשר וכפולותיו 2. המִספר שבע וכפולותיו 3. המִספר שתיים 4. המִספר ארבע 5. המִספר שלוש פרק שישי: נקודות מבט שונות 1. ראיית המסַפר וראיית איוב 2. נקודת מבטו של השטן 3. התיאור מן העולמות העליונים פרק שביעי: משלים פרק שמיני: שאלות 1. שאלות רטוריות 2. שאלה המביעה תוכחה וגערה 3. שאלות קריאה והתפעלות פרק תשיעי: העיצוב 1. עיצוב על ידי בחירת המילים 2. עיצוב על יד אופי וסדר המכות 3. עיצוב על ידי שיר ופיוט פרק עשירי: מטאפורה ודימויים 1. בחירת מילים בעלות עוצמה 2. הסתרה שהיא הדגשה 3. דימוי ההשוואה 4. דימוי היתרון פרק אחד עשר: האנשה פרק שנים עשר: חזרה מגוונת ומיטונימיה 1. חזרה מגוונת 2. מיטונימיה סיכום מקורות |
איוב - פסוק א'.לעומת זאת הנחתת המכות על איוב באות מצד השטן בכיוון ההפוך - מהקל לכבד, על מנת לתת לכל מכה את העוצמה שלה: רכושו (בקר ואתונות, צאן, גמלים) בניו ובנותיו, איוב עצמו.
בניו ובנותיו - פסוק ב'.
עושרו וכבודו - פסוק ג'.
בניו ובנותיו - פסוק ד'.
איוב - פסוק ה'.
"ויהי לו שבעה בנים ושלוש בנות: ויקרא שם האחת ימימה ושם השנית קציעה ושם השלישית קרן הפוך: ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ ויתן להם אביהם נחלה בתוך אחיהם" (מב, יג-טו).איוב זוכה לבנים ולבנות אשר לא היו יפות כמותן בכל הארץ. איוב אף נותן להן נחלה משלהן - שלא כפי שהיה בתחילה שהן באו לבית אחיהם כי לא היתה נחלה משל עצמן.
"בכל זאת לא חטא איוב ולא נתן תִפלה לאלהים" (א, כב).לאחר שהוכה בשחין רע נאמר:
"בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו" (ב, י).בתגובה השניה ישנה חזרה על חמש מילים של התגובה הראשונה, אבל נוספה המילה "בשפתיו". אין ספק שיש כאן תיאור של תהליך נפשי. בשלב א' לא היתה לאיוב שום טענה נגד אלהים. בשלב ב' לא היתה תלונה בשפתיו, אבל בתוך ליבו נתעוררו ספקות. היתה התפתחות הדרגתית בנפשו, התפתחות שלאחר דיבור עם אשתו וביקור הרֵעים הפכה מקבלה מוחלטת של הניסיונות, דרך הרהורים ועד תלונות קשות כלפי ה' בנאומים ארוכים וקשים.
"ויספר להם המן את כבוד עשרו ורב בניו ואת כל אשר גדלו המלך ואת אשר נשאו על השרים ונערי המלך" (אסתר ה, יא)."והלכו בניו ועשו משתה בית איש יומו ושלחו לקרוא לשלושת אחיותיהם לאכל ולשתות עמהם" (א, ד) - בא בכאן תאור מעשי בניו של איוב, להדגיש שהאחווה והשלום אהבו והיו בשלמות ביניהם ואף לכל אחד היה יום מימי השבוע אשר כל שאר אחיו היו באים אליו, ולא היו רבים על רכוש אביהם או רכוש עצמם ועומדים בזכות עצמם. אף אחיותיהם שאין להן נחלה ברכוש אביהם לא נגרע חלקם ממסיבתם והיו באות אף הן, ללא וויכוחים ומריבות כפי אשר יקרה בין אחים כיוצא באלה.
"ויהי כי הקיפו ימי המשתה וישלח איוב ויקדשם והשכים בבקר והעלה עלות מספר כלם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם" (א, ה). - בסוף כל שבוע, כשנשלם סיבוב אחד, איוב מקדש ומטהר את בניו. הואיל והטהרה נשלמת בביאת השמש, ועבודת הקורבנות אינה אלא ביום, המתין איוב עד למחרת ומיד בבוקר הקריב, שזריזים מקדימין למצוות. איוב מצרף את בניו ובנותיו אליו להקרבת העולות כדי לזככם מכל חטא ועוון. למדים אנו מכאן, שאף בני איוב היו צדיקים, נוהגים כבוד זה בזה ושומעים לקול אביהם, שהיה זהיר לחנכם ביראת אלהים. הכל בשלמות!
"ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו" (א, יא).גם תגובתו של ה', שבה ניתנה לשטן רשות פעולה להכות באיוב, באה בשלמות:
"הנה כל אשר לו בידך רק אליו אל תשלח ידך" (א, יב).שוב ושוב ניתן לראות שישנה הדגשה: לא נשאר לך כלום! אחרי כל מכה ומכה, ארבע במספר, מופיע הביטוי שאומר לאיוב את המציאות הקשה ומדגיש לו שאין לו כלום מכל עברו המפואר:
"ואמלטה רק אני לבדי להגיד לך"! (א, טו; א, טז; א, יז)מכל העושר הגדול, עשרת הילדים מאשה אחת - דבר המורה על שלמות נפלאה, אלפי הצאן והבקר ומכל העבדים והשפחות - נשארו מתי מעט.
"ויצא השטן מאת פני ה' ויך את איוב בשחין רע מכף רגלו עד קדקדו: ויקח לו חרש להתגרד בו והוא ישב בתוך האפר" (ב, ז-ח).יש כאן אריכות דברים הבאה ללמדנו את חומרת מצבו של איוב.
"ויקח לו חרש להתגרד בו והוא יושב בתוך האפר".איוב לקה בשני סוגי שחין בו-זמנית. בחלק גופו העליון הוא לקה בשחין יבש - לכן הוא לוקח חרש להתגרד בו. לעומת זאת, בחלק גופו התחתון של איוב בחר השטן להכותו בשחין לח3, זב כולו נוזלים - ולכן איוב יושב בתוך האפר כדי שיספוג את הלחות של חלק גופו התחתון!
"וה' ברך את אחרית איוב מראשתו ויהי לו ארבעה עשר אלף צאן וששת אלפים גמלים ואלף צמד בקר ואלף אתונות: ויהי לו שבענה בנים ושלוש בנות... ויחי איוב אחרי זאת מאה וארבעים שנה" (מב, יב-טז)וגו'. כל אשר לאיוב מתואר במספר עשר (ילדיו) או בכפולות של עשר (כל השאר).
"ויולדו לו שבעה בנים... ויהי מקנהו שבעת אלפי צאן" (א, ב-ג) וגו'.כמו כן, הבנים והבנות חוגגים שבעה ימים, כאשר לאחר סבב של שבעה ימים מקריב עליהם איוב קורבנות עולה.
"ויהי אחר דבר ה' את הדברים האלה אל איוב ויאמר ה' אל אליפז התימני חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב: ועתה קחו לכם שבעה פרים ושבעה אילים ולכו אל עבדי איוב והעליתם עולה בעדכם ואיוב עבדי יתפלל עליכם כי אם פניו אשא לבלתי עשות עמכם נבלה כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב" (מב, ז-ח).רעי איוב מצווים להביא שבעה פרים ושבעה אילים לכפר על נפשותיהם, סה"כ: ארבעה עשרה קורבנות.
"ויקרא שם האחת ימימה ושם השנית קציעה ושם השלישית קרן הפוך: ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ".יופיין של הבנות הוכפל וזה בא לידי ביטוי בשמות שניתנו להן על ידי אביהן ובהדגשה שאין כמותן ליופי בכל הארץ!
"ויצא השטן מאת פני ה' ויך את איוב בשחין רע מכף רגלו ועד קדקדו: ויקח לו חרש להתגרד בו וישב בתוך האפר" (ב', ז-ח).הוא אינו יכול לתאר מה בלבו של איוב. לעומת זאת, בנאומו של איוב, לאחר התיאור של איבוד הכבוד, מתוארים מחלתו של איוב וסבלו הרב. רק הסובל עצמו חש את הכאב ורק הוא יכול לתאר אותו. כדי לתאר את סבלו הרב איוב משתמש בדימויים בעלי עצמה רבה. ימי העוני כביכול מחזיקים בו ואינם מרפים: "ועתה עלי תשתפך נפשי יאחזוני ימי עני" (ל, טז). הלילה מתואר כעוף המנקר מעליו את עצמותיו: "לילה עצמי ניקר מעלי וערקי לא ישכבון" (ל, יז). גם את מחלתו הוא מתאר במילים קשות: "ברב כח יתחפש לבושי כפי כתנתי יאזרני: הרני לחמר ואתמשל כעפר ואפר" (ל, יח-יט).
"ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב על ה' ויבוא גם השטן בתוכם:מן הדברים האלה עולה, שהאירועים הקשים שפקדו את איוב לא אירעו כתוצאה מחטא.
ויאמר ה' אל השטן מאין תבא
ויען השטן את ה' ויאמר משוט בארץ ומהתהלך בה:
ויאמר ה' אל השטן השמת לבך על עבדי איוב כי אין כמהו בארץ איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע:
ויען השטן את ה' ויאמר החנם ירא איוב אלהים? הלא אתה שכת בעדו ובעד ביתו ובעד כל אשר לו מסביב מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ: ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו אם לא על פניך יברכך:
ויאמר ה' אל השטן הנה כל אשר לו בידך רק אליו אל תשלח ידך ויצא השטן מעם פני ה'":
"ערם יצתי מבטן אמי וערם אשוב שמה, ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מברך" (א, כא).משפט חכמה זה בא ללמד, שהרכוש איננו חלק מעצמותו של האדם. האדם בא לעולם הזה בלי רכוש ואף יוצא ממנו ומניח רכושו לאחרים. כל הרכוש הנו, לאמתו של דבר, שייך רק לה' לבדו, והוא זכאי לתת רכוש ולחזור לקחתו כטוב בעיניו, ואין לאדם רשות לבוא אליו בטענות על כך. ולא עוד אלא, שחייב אדם לברך את ה' כאשר הוא נותן לו רכוש, ואינו רשאי להתרעם כשה' לוקחו ממנו. הוא הדין גם בבנים. הבנים הם מתנת אלהים לאדם, ומכאן שלה' הרשות הזכות להמית ולהחיות כרצונו, שהרי החיים הם מתנת אלהים לאדם.
"עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו" (ב, ד).פסוק זה מורכב משני משלים:
"השמת לבך על עבדי איוב כי אין כמהו בארץ איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע ועדנו מחזיק בתומתו ותסיתני בו לבלעו חנם?" (ב, ג).השאלה מסתיימת בסוף המשפט, שכן ה' אומר לשטן: השמת לבך שאיוב עודנו מחזיק בתומתו, ושדבריך על איוב לא היו אלא דברי הסתה לבלעו חינם?
"עדך מחזיק בתֻמתך!?" (ב, ט).אולי אפשר לומר, שגם איוב עונה לה באותה לשון:
"כדבֵר אחת הנבלות תדברי!?" (ב, י).ניתן לראות, שאיוב ואשתו משתמשים בשאלת התפעלות.
"חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב: ועתה קחו לכם שבעה פרים ושבעה אילים ולכו אל עבדי איוב והעליתם עולה בעדכם ואיוב עבדי יתפלל עליכם כי אם פניו אשא לבלתי עשות עמכם נבלה כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב" (מב, ז-ח).בביטוי 'נבלה' יש רמז לדברי איוב לאשתו:
"כדבר אחת הנבלות תדברי" (ב, י).ומשמע שבדברי הרעים יש משום 'ברכת' ה', כדברי הנבלה של אשת איוב:
"ברך אלהים ומת" (ב, ט).איוב, שעמד בניסיון של ברכת אלהים מראש ועד סוף, מתבקש עתה להתפלל בעד רעיו, שיכופר להם החטא של ברכת אלהים בקורבנם, כדרך שהיה איוב מכפר בקורבנו לפנים על חשש 'ברכת' אלהים של בניו.
"ערם יצתי מבטן אמי / וערם אשוב שמה,בעלי הטעמים שמו אתנח ב"לקח" ולא ב"שמה", כדי לברר שהברכה מגעת לה' על כל האמור בפסוק עד האתנח. כך דרכם לנטות מהמשקל השירי, כשבהירות העניין דורשת זאת לפי דעתם. אך אם נתבונן בשיר כפי שהוא היה צריך להיות נראה, שכל פסקה בת שתי צלעות מקבילות תקבולת משלימה, בכל צלע ארבע הטעמות. רק בצלע השניה שלוש, משום שהיא מסתיימת במילה "שמה", הרומזת על מה שלא פורש, ומעוררת הרהורים המובעים על ידי הארכת הנעימה בלי מילים.
ה' נתן וה' לקח / יהי שם ה' מברך" (א, כא).
"... ויאמר ה' אל אליפז התימני חרה אפי בך ובשני רעיך" (מב, ז) וגו'.ה' משתמש במושגי אנוש להעברת מסריו במילים המובנות לבני האדם.