ציורי המקרא של מיכלאנגלו

יוסף ריידר

ספר השנה ליהודי אמריקה
בעריכת מנחם ריבולוב וש' ברנשטין
ניו-יורק תרצ"ה


תקציר: מאמר זה מתאר את הכיפה הסיסטאנית בוותיקן אשר צוירה על ידי מיכלאנגלו.

מילות מפתח: מיכלאנגלו, כיפה סיסטינית

עובדה היא, אם גם לא נודעה בכל רחבה והיקפה, שספרי המקרא נתנו ענין רב לענות בו לא רק לסופרים ולחושבים, כי אם גם לאמנים בציור ובפסול. מתחילת סידורם ואישורם של עשרים וארבעת ספרי הקודש נעשה ספר הספרים חומר לביאורים ולפירושים מכל המינים, ובעת אשר הסופרים כתבו את הארותיהם והערותיהם בעטם וקסתם, עמדו הפסלים ופסלו את פירושיהם במפסלתם והציירים ציירו את ביאוריהם במכחולם. ואפשר לומר לא בלשון הבאי, שמספר הביאורים האמנותיים איננו נופל מזה של הפירושים הספרותיים. עדים המה בתי המשכיות והפינקטאות הרבים בכל הארצות אשר כמעט בכל אחד מהם נמצאים ציורים ופסלים ביבליים, החל ממעשה בראשית ואדם הראשון וכלה בדניאל, עזרא ונחמיה, בלי להזכיר את התמונות והפרוטומות הרבות המיוסדות על הספרים החיצוניים. הקובץ האחרון של תמונות התנ"ך שיצא לאור על ידי תיאודור אהרנשטיין בווינא בשנת 1923 מכיל יותר מאלפיים תמונות כאלה, ובכל זאת אין הוא מקיף את כל המקצוע העשיר הזה. יש עוד הרבה תמונות ביבליות בגאלריות פרטיות, שלמרות החיפוש והחיטוט לא נחשפו עוד לעין המעתיק והמדפיס. בנוגע לאיכות התמונות האלה בתור הארות לספר הספרים, הנה אף כי לפי טבע האמצעים והמכשירים שלהן מוגבלות הן להצגות רגע ואין הן מסוגלות לתת מושג מספיק מהמשכיות הפעולה ההיסטורית והשתלשלות המעשים ההדרגית, בכל זאת ערכן גדול פי שנים על ידי קיצורן וצמצומן, ריכוזן ומצוי התמצית שבהן, והן משאירות בנו רושם מאריך ומתמיד ויחד עם זה מצילים אותנו מ"להג הרבה יגיעת בשר" של הספרים העבים.

הטובים והמשובחים שבאמנים, פסלים וציירים גם יחד, עסקו במלאכת קודש זו, אך הענק שבכולם הוא מיכלאנגלו בואנארוטי (5741-4651), היותר מפורסם של האמנים הפלורנטיים בגדולים של תקופת הריניסאנס.


מיכלאנגלו נתפרסם ביחוד כפסל היותר מצויין בכל הדורות ובכל הארצות, אבל היה גם צייר מצוין והקים לעצמו מצבת עולם על-ידי ציורי הספון של הכפה הסיסטינית בוותיקן אשר ברומא, אלה הציורים הנעלים והנשגבים המיוסדים על ספרי המקרא אשר העירו את בן-דורו רפאל להרים את ידיו אל השמים ולהודות לאלוהים שהחייהו וקיימהו בימיו של מיכלאנגלו. לפני הציורים האלה עומדים התיירים בחרדת קודש וביראת הרוממות, משתאים ומשתוממים על איתערותא דלעילא המתגלה בכל פרט ופרט של התכנית הנשגבה. יד הזמן האכזר היתה בציורים האלה, ורוב הצורות והתמונות שבהם הן כבר סדוקות ומרופטות, מקולפות ומפוצלות, והן הולכות ונפסדות משנה לשנה, עד שחוששים כי עתידות הן להתקלקל כליל ברבות הימים. אולם כמות שהוא עודנו הסיפון המסויד והמכויר הזה אחד מפלאי העולם, אחד ממעשי המופת המעידים על רוח האלוקים שבאדם ושאר הרוח שבגאון.

מבלי משים עולה לבנו הספור הידוע על תלמידו האדוק של מיכלאנגלו שהעתיק את הציורים האלה של רבו בדחילו ורחימו ובדיוק כה גדול עד אשר חקה גם את סדקי הספון ומכסה החלודה אשר עליו, בחשבו בתומו שגם אלה נתקדשו כחלק בלתי נפרד במלאכת הקודש של האמן הגדול.

תולדות הציורים האלה מעניינות מאד, כי באמת נולדה התכנית הענקית והרבגוונית הזאת באקראי ולא במחשבה תחילה. כיור הספון הקמור נעשה לפי מצוותו של האפיפיור יוליוס השני בשנת 1508 והוא גזר שבתור חומר לציורים צריכים לשמש ספרי האיוואנגליון. אבל מיכלאנגלו התקשה והתעצם בבחירת תכנית נאותה ומתאימה מתוך הספרים האלה. השאלה היתה, איך למלא את החלל הגדול בצורות ותמונות המקבילות ומתאימות זו לזו וגם איך לחבר ולאחד את הציורים השונים לחטיבה אחת, הארמונית ואורגאנית.

לראשונה חשב הצייר לכסות את הספון רק בשנים עשר השליחים בתבנית מוגדלת, אבל אחר שקול דעת ארוך מצא שתכנית כזאת איננה מספיקה לספון גדול כזה. ואז החליט להשתמש בברית העתיקה במקום הברית החדשה, להכניס בתור מוטיבים יסודיים את בריאת העולם. חטא האדם ותקות הגאולה, ולסגור אותם סביב על ידי כלילה ארכיטקטונית של עמודים וווים, קרנות וקצוות, לויות וכרכובים, המתנשאת מן הכתלים דרך הקמרון אל הקערורית ומאחזת את הציורים המרכזיים בתשע זרועות. תכנית כזאת המציאה לו שפע רב של חומר ציורי - מעשה בראשית בלבד הספיק למלא את כל הספון לארכו ולרחבו - ויחד עם זה מצא בה את האחדות הכוללת הדרושה כל כך בציור כבכל יצירת אמנות. בעמל רב פיתה את האפיפיור להסכים לתכנית זו, ובמשך ארבע שנים רצופות עבד עבודת פרך להוציאה מן הכח אל הפועל.

מאין בא לו הרעיון להשתמש בברית העתיקה במקום הברית החדשה? אפשר שנטיתו המופרזה של מיכלאנגלו לפעולות אפיות ודרמתיות, למעשי רעש וגעש, הניעתהו לזה. ספרי המקרא מלאים פעולות מרעישות ומפתיעות כאלה, החסרות בספרי האיוואנגליון. הראשונים הם דינאמיים והאחרונים - סטאטיים. ומיכלאנגלו היה מעריץ הדינאמיות ביצירתו.

אבל גם מבלעדי זאת היה התנ"ך חביב עליו וממנו שאב רעיונות יפים רבים, כנראה משירי הזהב שלו שנכתבו לידידת נפשו ונתפרסמו אחרי מותו. בתקופה של הערצת המקרא כימי הבינים מן הנמנע היה שלא יושפע ממנה איש רוח ונשוא נפש כמיכלאנגלו. ידוע הוא, כי מראשית ילדותו עמד מיכלאנגלו תחת השפעתו של המשורר דאנטה וה"קומידיה האלהית" שלו, והוראתו של סבונארולא הטתה את לבו אל התנ"ך כמקור בלתי אכזב לברית החדשה, ויותר ששגה במיתולוגיה היונית, המשרתת לאמנויות היפות מאז מעולם, הגה בספר הספרים וישם בו את כל מעיניו.

וזאת היא תכנית הספון לפרטיה
החלק המרכזי נחלק לתשעה תאים.
בתא הראשון אלהים עתיק יומין מרחף באויר ובתנועת ידים נמרצה הוא מבדיל בין אור לחושך.
בתא השני אלהים בורא את שני המאורות הגדולים להאיר את העולם בנגעו את השמש בידו הימנית ואת הירח בידו השמאלית; באותו תא נבראים גם כן דשא עשב ועץ פרי.
בתא השלישי אלהים מופיע בלוית מלאכים ואראלים והוא מברך את הארץ ומצווה את המים לשרוץ שרץ נפש חיה.
בתא הרביעי אלהים יוצר את האדם בידו הימנית בעת אשר בידו השמאלית הוא מאסף את מלאכיו עושי רצונו.
בתא החמישי אלהים מוציא את האשה מצלעו של האדם.
בתא הששי שטן נדמה לאשה בחצי גופו העליון ולנחש בחצי גופו התחתון והא מתפתל ומתעקל סביב לעץ ומשיא את האדם לאכול מעץ הדעת בהושיטו את פריו אל האשה; בחלק אחר של התא מלאך מגרש אותם מגן העדן.
בתא השביעי נח מקריב קרבן לאלהים.
בתא השמיני מבול מים שוטף על הארץ ותיבת נח שטה על פני המים; מקרוב נראית אניה קטנה מלאה אנשים אשר מפני כובד המשא והתגעשות הגלים נקרע מפרשה והיא מחשבת להשבר; ועוד יותר קרוב לעינינו מופיע ראש הר מעל למים אשר אליו נמלטו אנשים, נשים וטף ויבנו אוהל מתחת לעץ להיות להם למחסה מפני המטר הסוחף; וממעל נראה חרון אף אלהים בתבנית ברק ורעם.
בתא התשיעי נח נוטע כרם ואז הוא משתכר ומסתאב ומתגלה בתוך אהלו, בעת אשר שלשת בניו עומדים עליו.
תשעת התאים והמצוירים האלה הם אחוזים ודבוקים על ידי צלעות ארכיטקטוניות מצויורות ומצויצות, ובכל קרן של הצלעות האלה נמצא גולם עלם חסון כאלון כשהוא מיסב על מכון ופניו לעבר חברו היושב למולו. העלמים האלה הם כולם חשופים ועירומים, ובהם הראה הצייר את בקיאותו הגדולה באנאטומיה של האדם, בתנועות כל שריר ושריד ובהעוויות כל יציר ויציר. בחפצו להראות את משחק השרירים הזה, את האור והצל הנגלים למראה בליטת עור האדם ושקיעתו, לא נמנע גם מתנועות מעושות ומלאכותיות המעוררות שחוק.

קוריאטידות חרותות על גבי המכונים אשר עליהם נשענים העלמים, ובין המכונים מזדקרים בכל הדר גאונם ושיא חסנם שבעה נביאים:

ישעיהו נשען על ספר כשרוח הקודש שורה עליו,
ירמיהו שקוע בהרהורי צער ורחשי תוגה,
יחזקאל עם גליון חציו מגולל,
יואל קורא מגילה,
זכריה מעלעל ספר,
יונה נפלט ממעי הדג,
דניאל כותב;
וחמש סיבילות או נביאות אליליות: הסיבילה הפרסית, האריתרית, הדלפית, הקומית, הליבית, כולן מעיינות בספר או במגילה.
בזויות הספון ובקצותיו, מסביב לראשי הנביאים והסיבילות, מופיעות תבניות זעירות של ילדים, ולרגלי הנביאים והסיבילות נמצאים משולשים עם אפיזודות ביבליות שונות (מלכי בית דוד ועוד), אשר הכנסיה הנוצרית מייחסתן לתולדות ישוע הנוצרי.

לאחרונה, בארבע קרנות הספון, מופיעות ארבע תמונות אפיות המגשימות את גאולת ישראל:

מלחמת דוד וגלית הפלשתי,
הרמת נחש הנחושת,
תלית המן וגדולת מרדכי,
יהודית עם ראש הולופרנס.

כפי הנראה, היה לו למיכלאנגלו רעיון מרכזי אחד בציור הספון בכפה הסיסטינית: רשעת האדם וחמלת האלהים, הנושא היותר חביב של הכנסיה הקתולית מאז מעולם. לפי דברי סאימונדס, הביוגראף שלו, אחרי אשר גילה מיכלאנגלו במרכז הספון את תולדות בריאת העולם, יצירת אדם וחוה, מקור החטא וענשו, והמבול שבא למחות את כל היקום מעל הארץ, רמז על ידי ארבעה מעשי רחמים שנעשו לעם ישראל (ארבעת הציורים בארבע הקרנות), כי גאולה עתידה לבוא אחר נוחם ומוסר כליות, והנביאים והסיבילות המתגודדים מסביב הם עדים נאמנים לגאולה העתידה.

איזו עבודה ענקית ומלאכת מחשבת עצומה! גאוניות בלי מצרים ורוממות שאין משלה נראות ביצירות הנשגבות האלה הממלאות את כל חלל הספון לארכו ולרחבו. לא יאמן כי יסופר: ספון הכפה הוא בן מאה ושלשים רגל לארכו וארבעים ושלש רגל לרחבו, ובתוך ההיקף הזה נמצאים שלש מאות וארבעים ושלשה איקונין בעלי מדה העולים על שיעור הקומה הטבעי! ולא רק האיקונין כשהם לעצמם, כי אם גם סדר הרכבתם ויחסם המקביל והארמוני זה לזה. אחדות התכנית הגדולה והרחבה, לא פחות מן הצורות והתמונות הבודדות בפני עצמן, מפליאה ומפתיעה. כסימפוניה גדולה ועצומה, בת חוליות רבות ותנועות שונות, היא פועלת עלינו ברושם הכללי. רק אחרי אשר יפוג תמהון לבנו מן הרושם הכללי הזה מתחילות עינינו לנוע על התמונות הנפרדות, ושוב אנו משתאים לראות, שגם כל פרט לעצמו מחונן שלמות אמנותית מופלאה.

לא כל הציורים שווים בערכם ובמדתם
בין הציורים המרכזיים היותר יפים ונעלים הם "בריאת האדם" ו"החטא וענשו", ובין הציורים הצדדיים והמקשטים מצטיינים ביחוד ירמיהו הנביא והסיבילה הדלפית. לפי הנראה, התפתח הצייר והשתלם במשך עבודתו וצעד בצעדי ענק קדימה מן הציור הראשון עד האחרון. אין כל ספק שהתחיל בשכרונו של נח אשר במובן כרונולוגי הריהו הציור האחרון של הסריה, אבל במובן אמנותי הנהו הפעוט מכל חבריו, ועבד בדרך הפוכה מן האחרון אל הראשון עד אשר סגנונו המיוחד התבכר והתבשל באופן ניכר ומבהיק בציור הרביעי (החטא וענשו) וישיג את מרום פסגת ביטויו האמנותי בציור הששי (בריאת האדם).

חן מיוחד שפוך על האחרון, נוסף על היסוד הדינאמי והקו הגברי הבולטים בו: אדם מצויר כעלם חסון ומוצק, יפה תואר ויפה מראה, חציו שוכב וחציו יושב בסתר כף; זה עתה התעורר לחיים על ידי נגיעת אצבעו באצבע יד האלהים המרחף באויר בחברת כרובים ואראלים, והנה הוא פוקח את עיניו פתאום בתנועה של הבעת תודה אל הבורא. תנועה מתרגשת בגוף האדם הגמיש וגם באלהים המרחף בין ענני הרקע.

גם ביצירת חוה מורגשת תנועה כזאת, אם כי איננה מוטעמה ומודגשה באופן כה נמרץ: חוה זה עתה יצאה מצלעו של אדם, ובתנועה של קידה והשתחוויה היא מושיטה את ידיה אל האלהים המרחף לפניה ומודה לו על יצירתה.

יופי נהדר נישא בכח דינאמי נראה גם בציור "החטא וענשו" הנחלק לשני מחזות: לפני החטא ולאחריו, והנחש המתפתל סביב גזע העץ מחליק ומבדיל ביניהם. מהעבר האחד גן העדן הריק מכל ציץ ופרח, מכל עשב ועץ; חוה, בדמות מטרונה רומית יפה ועדינה היושבת ברווחה של עצלות והזיה וגבה אל העץ, פונה כהרף עין אל הנחש ומקבלת ממנו את התפוח כלאחר יד; אדם העומד על גבה שולח את ידו מעל ראשה אל ענפי העץ, כנראה לבחון את פרי העץ; אבל האדם אינו עיקר פה, והרעיון המרכזי סובב על חוה: העצלות של האשה מולידה מחשבות עוון. מהעבר השני של עץ הדעת, בשדה שומם ועזוב, נראים אדם וחוה יחד כשהם מגורשים על ידי כרוב ולהט החרב המתהפכת, היורדת עד לצוארו של אדם, ובחרדת מות הם ממהרים לברוח ולהמלט על נפשם בתוהו ילל ישימון.

הפרספקטיבה של הציורים היא נפלאה ונשגבה, ביחוד בציורים ממולאים ומורכבים כמו "המבול": האנשים המטפסים ועולים לפנינו מאחורי ההר בלי קץ ואין סוף מרמזים על מרחב בלתי מוגבל; אין עינינו רואות את מספר המעפילים, והרושם הוא שהם המון עם גדול, אף כי באמת יש רק מתי מספר. הציור הזה בנוויותיו המחוטבות ובצורותיו המוצקות דומה הרבה לציורו המפורסם "החיילים המתרחצים" אשר רק תרשים נשאר ממנו. במובן הטכני של פרספקטיבה יש להרים על נס גם את האלוהים בתא השני והשלישי, ואת הנביא יונה, כי באיקונין הללו הראה הצייר את כחו ועוצם ידו בקיצור הנאות של אחדים מאברי הגוף בהתאם לראית העין. מה שמפליא ומתמיה ביותר הוא, שפלג הגוף של יונה המקוטע והמצומק מבפנים נמצא במקום היותר קרוב לעין, בעת אשר רגליו המתנשאות ומתקדמות אלינו הן במקום היותר רחוק מן העין.

מיכלאנגלו מצייר את האלוהים כמין יופיטר סועה וסוער, מתרגש ומתגעש, העושה את מעשי הבריאה בתנועות והוויות נמרצות, מתוך התחבטות והתלבטות, הגפת תריסים ושפעת קלגסין. האנטרופומורפיות של הבורא מודגשת על ידי בשריות מיכלאנגלו, שכל כחו היה בציור התנועה של שרירי הגוף, הכרח היה לו לצייר את גוף האדם בלי לבוש. רוב האיקונין של סיפון הכפה הם עירומים.

השררה הוותיקנית אמנם מחלה לו את החופש הזה ביחס לציורים התנ"כיים, אבל בשום אופן לא חפצה לכפר לו מעשה כזה בציורו "יום הדין האחרון", המיוסד על הברית החדשה, שצייר כשלשים שנה אחר כך על אחד הכתלים של הכפה, וההיסטוריונים מספרים שציירים (דניאל דא-וולטירא ועוד) נשכרו להלביש את הצורות הערטילאות של האמן הפלורנטי. באמת השחיתו המתקנים האלה את מעשה ידיו של מיכלאנגלו וטישטשו את הקוים המקוריים והשרטוטים הנמרצים של הצורות המקוריות.

כל מי שמסתכל במלאכת מחשבתו של מיכלאנגלו מרגיש מיד שהיא רצינית ומיושבת ולא קלה ומשעשעת. יש בה מכח גבר ולא מיופי אשה. ולכן הטביע הצייר גם את נשיו ומטרונותיו בטבע האיש: הסיבילות שלו אינן נשים במלוא מובן המלה, כי אם מין בריה בפני עצמה, ספק איש ספק אשה. גם המאדונות שלו, חוץ ממאדונת השיש בכנסית פטרוס הקדוש, הן בעלות מדה, אבל שלולות יופי וחן עלמה. יש בהן מן הדינאמיות הגברית ולא מן הסטאטיות הנשיית. אותו הרוך והנועם המיוחדים, למשל, למאדונותיו של רפאל זרים לגמרי לנשיו של מיכלאנגלו בשנות גברותו, כשכח נסתר דחפהו להכניס מיסוד הגברי גם בציורי עלמות רכות כלילות-יופי ויעלות-חן.


מיכלאנגלו מאיים ומפתיע בדיוקנאותיו כמו בפרוטומותיו. יש בהם איזה כח טמיר ונעלם, כח מפרפר וחי, המזעזע ומניע את נימי לבנו במורא הוד לא טבעי. אין שקט ושלווה במסיבתם. הם מעירים אותנו מהזיותינו ומסיחות דעתנו לכחות פרימיטיביים מפרקים הרים ומשברים סלעים, לרוחות מורדים ומעפילים לעלות לשפריר החביון הנעלם, לענקים נלחמים באיתני הטבע ונפילים היורדים לעמק הבכא של בני האדם. כל אלה התכונות מוצגות על ידי קוים מסורגלים ושרטוטים מוצקים מכל המינים, מאונכים ושכובים, חלזונים ולולינים, מקורזלים וחרוטים, אבל הצד השווה שבהם הוא, שכולם הוטלו ביד תקיפה ונמרצת, האמונה בהלכות הצורה ובסגולותיה היותר חבויות וטמירות.

אומרים שמיכלאנגלו למד את חכמת הצורה מן היונים העתיקים, אבל האידיאל של היונים היה מנוחה וקפאון, בעת אשר זה של מיכלאנגלו הוא תנועה ופרכוס: אדם הראשון מתעורר וקם על רגליו לקול הבורא, וישוע הנוצרי בתור שופט עליון ב"יום הדין האחרון" מתרגש ומסתער ומפזר את המון העם לכל עבר.

הקו הדינאמי הזה הוא הקו היותר מובהק לא רק בציוריו, כי אם גם במצבותיו: הפסל "דוד", אשר התחיל בשנת 1501 ויכלהו בשנת 1504, הוא מובן ומזומן לקרב; גם הפסל "משה", שתכן אותו בתור התבנית המרכזית במצבתו של האפיפיור יוליוס השני ועבד עליו כשלשים שנה (נגמר בשנת 1534) הוא כמו מתעתד לקום ממקום מושבו לקול הקורא אליו. פעמים רבות שקל הפסל למטרפסיה בעד תכניתו החמרית והגופנית לגאון הרוח הזה, בכל זאת חבוי גם בפסל הזה איזה כח אלהי רוחני המושך אותנו כמו בכבלי ברזל ובחבלי קסם.

אם נאמין לדברי וואסארי, ההיסטוריון של אמני הריניסאנס, נעשה הפסל הזה למין אליל ליהודי רומא, אשר נהרו אליו מכל אפסים ביום השבת,
"כמו אורחת דבורים, אנשים ונשים, לראות ולהעריץ את התמונה הזאת, לא כמו פועל ידי אדם, כי אם כמו יצירה אלהית".
להיפך, בתור צבע היה מיכלאנגלו חסר כח ורפה אונים, ולא היה ביכלתו לערבב סממנים במדה שעשה רפאל.

מיכלאנגלו חוצב מגזע האמנים הפלורנטיים, אשר כל עיקרם היתה הצורה הטהורה והצבע היה להם טפל. הם שרטטו וציינו את הצורה ראשונה ואחר כך מלאוה בששר ושפרוה בצבעים הארמוניים ונאותים, תחת לשרטט ולצבוע בעת ובעונה אחת. אין כל ספק, שפתוך הצבעים הגרוע הוא בעוכרי הציורים הנשגבים של הכפה והוא שהביא לידי הסדקים והשסעים הרבים הנראים על פני הספון.

מיכלאנגלו הוא בציור ובגילוף מה שמיטון הוא בפיוט ובטהובן במוסיקה. כולם התגדרו בגדולות ונצורות, ביצירות אפיות ודרמתיות, וימאסו את הנמושות והפעוטות וירדו במקובלות ובמוסכמות. כולם שאפו לאידיאל רם ונישא והשיגו מה שהשיגו למרות המעצורים הגדולים אשר פגשו על דרכם. ועל כן היו איסטניסים ואניני-הדעת, רחוקים מרעש החיים וכווצים בד' אמות של עבודתם. כל גאון הוא עצוב ונכה רוח בראותו את התהום המפרידה בין הרצון והיכולת ואת הגבול אשר שמה תולדה למעוף הרעיון וכח הדמיון. וביחוד נכון הדבר ביחס אל מיכלאנגלו, בעל הפנים העגומים והמכווצים, אשר יגון נצח שכן תמיד על מצחו המקומט ותוגת עולמים בצבצה מתוך ארובות עיניו העמוקות. רצונו היה גדול מני ים ועמוק מני תהום, ויכלתו, עם כל עצמתה, לא הספיקה לו.

לפי דברי מבקרי האמנות וחכמי האסתיטיקה, האידיאל המקווה והקיצוני של האמנויות השונות הוא להתחבר ולהתרכב יחד לאמנות גדולה אחת. האידיאל הזה נתקיים במיכלאנגלו יותר מבכל אמן אחר. פסל, צייר, אדריכל, פייטן - כמעט בכל המקצועות האמנותיים התעניין האמן הזה ובכולם בולט אופיו המיוחד. שירתו היא פלאסטית כארדיכלותו, ומלאכת מכחולו איננה נבדלת ממלאכת מפסלתו, עד שמבקר אחד אמר עליו, שצייר במפסלת ופסל במכחול. ציורי הספון של הכפה הסיסטינית, שהם גולת הכותרת ביצירתו הגדולה, היא דוגמה מכרעת לזווג גאוני זה של מקצועי אמנות שונים.