הקדמה

המגילה מאריכה בתחילתה, לכאורה בפרטים היסטוריים, טכניים שאינם קשורים ישירות לתוכנה של המגילה. יש להתבונן בתיאור של הממלכה הפרסית ולבחון את הקשריה לסיפור המגילה ולנס ההצלה.

על אף שהמלחמה החזיתית והגלויה במגילה היא מלחמתו של המן ועמלק בישראל. מכל מקום יש ודאי חשיבות מרובה ללימוד ענינה של מלכות אחשורוש שתחת חסותה מתאפשרת גזירת השמדת העם.

"הוא אחשורוש המולך מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה". מדובר בממלכה השולטת על כל העולם, לדעת חז"ל במסכת מגילה אחשורוש "מלך בכיפה" כלומר מלכותו השתרעה על פני כל החלק המיושב של כדור הארץ. גם לדעת החולקים במדרש, שאחשורוש מלך על חצי העולם, מכל מקום ברור שהשפעתה התרבותית של הממלכה הפרסית היתה דומיננטית ביותר.

גם תקופת השלטון הפרסי היתה ארוכה מאוד, כ- 400 שנה, הרבה יותר מהאימפריות הבבלית והאשורית שקדמו לו. כיצד הביא אחשורוש, אשר בקריאה פשוטה של המגילה נתפס כמלך חלש, את ממלכתו למצב כזה?

1. פלורליזם

למעשה כבר במסכת מגילה ישנה מחלוקת בין רב לשמואל אם אחשורוש פיקח היה או טיפש. לפי כל הסימנים במגילה נראית האפשרות השניה סבירה יותר, אך מצד שני לא ברור כיצד מלך טיפש מסוגל להקים אימפריה מפוארת כזאת ולשלוט בה.

נראה שאחשורוש הביא עמו מסגרת שלטונית חדשה שטרם היתה כדוגמתה.

בעוד שקודמיו בשלטון העולמי ניסו להנחיל לעולם את תרבותם או את דתם (חובת ההשתחוות לצלם בימי נבוכדנאצר מתוארת בהרחבה בספר דניאל), ולכפות אותם על נתיניהם בכח הזרוע, ברכב ובסוסים הרי שאחשורוש למד מניסיונם הכושל וראה שדרך זו של הנחלת אמיתות וערכים של המלכות ושליטה על הנכבשים, סופה לקרוס לאחר עשרות שנים.

לפיכך השליט אחשורוש בממלכתו בעצם דמוקרטיה מלוכנית, כלומר אין אנו מדברים על דמוקרטיה כמסגרת שלטונית שבה העם קובע את המדיניות באמצעות נבחריו, אלא המדובר הוא בחלקה הבעייתי יותר של הדמוקרטיה בהיותה מהווה דפוס חיים התנהגותי שבמרכזו עומדים הליברליזם והפלורליזם.

על פי תפיסה זו, אין אמת אחת, אין דבר שהוא בעל ערך מבחינה אובייקטיבית, אין דבר ששווה להילחם בעבורו, או לנסות להנחיל אותו לאחרים, ובוודאי לא לעולם כולו. על פי דפוס ההנהגה הזה, חשב אחשורוש לבסס את מלכותו, כך שיתאפשר לכל לאום ועם לשמור על מנהגיו, דתו ותרבותו ובלבד שלא תהיה בכך התרסה, פגיעה או מרידה בשלטון הפרסי. באופן כזה ניתן גם לשמור על יציבות ועל "שלום" או אי לוחמה בין העמים נתיני הממלכה.

על כן מיד בתחילת מלכותו, "כשבת המלך אחשורוש על כיסאו" כהצהרת כוונות על מדיניותו העתידית "עשה משתה לכל שריו ועבדיו חיל פרס ומדי הפרתמים ושרי המדינות לפניו".

הוא מזמין את הנציגים הבכירים של מדינות חסותו אליו לארמון כמחווה דיפלומטית של פתיחות ורצון טוב, בהראותו שאין כוונתו למלחמה, לאיומי מלחמה או להתערבות בעינינים הפנימיים והתרבותיים שלהם. זאת ועוד, הוא מנסה לאחד את כל הכוחות תחת חסותו בצורה מלאכותית, באופן שהוא משוה בין שרים חשובים לבין הפחותים. כך אומר ר' נחמיה בגמרא שלא ייתכן שחלק מהשרים ישבו על מטות זהב וחלקם על מטות כסף, ש"אם כן אתה מטיל קנאה באותה סעודה" דבר הנוגד באופן מהותי למטרת הסעודה, לשיווין ולרוח האחווה.

"ובמלאת הימים האלה עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן הבירה למגדול ועד קטן משתה שבעת ימים".

גם כאן יש לשים לב לרוח השוויוניות שבין גדול לקטן, הליברליזם אינו עושה הבחנות ומדרגות כיון שלשיטתו אין באמת ערך אובייקטיבי לאנשים או למעשים שראוי להעריכם וללכת לאורם.

כמו כן יש לראות במשתה השני ניסיון לקרב גם את העם ה"עמך" היושב בשושן, לבל תעלה בלבו חלילה מחשבת קנאה באליטות החוגגות בארמון, או גרוע מכך מחשבת מרידה. בהזמינו את כל העם למשתה השני מסמן הוא ל"איש הקטן" שגם הוא שייך לאותה חגיגה של שוויון וליברליזם.

גם אופי המשתה והטקסיות הכרוכה בו באו להבליט את המדיניות הזו :

"והשתיה כדת אין אונס כי כן ייסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש".

עצם הדת, החוק של המשתה בו עצמו היתה מובנית המחשבה והתכנית שגם את המסגרת הממלכתית ניתן לבנות באופן שכל אחד יבוא על סיפוקו וימלא את צרכיו מבלי שתהיה בכך פגיעה באחר, ועל כן הוגש לכל אחד מהשרים משקה הנהוג במדינתו, "שכל אחד השקהו מיין מדינתו" (מגילה י"ב ע"א) ולאו דווקא משקאות פרסיים. אמנם חז"ל במסכת מגילה שם מלמדים אותנו יותר מכך -

"לעשות כרצון איש ואיש" לעשות כרצון מרדכי והמן. וכאן כבר מדובר לא רק על מנהגי הסעודה אלא על דברים הקשורים באופי הדתי של הסעודה שגם הוא היה ערוך בחכמה כזאת שתאפשר חופש אמונות, דעות ופולחן לכל נציגי המדינות וממילא לא ימנעו מלהשתתף בה. (עיין בספר מנות הלוי לר' שלמה אלקבץ שכתב שלא היו בסעודה זו מאכלות אסורים).

כחלק מאותה הקרנת פתיחות וסובלנות ניתן להבין את מקומם הבכיר בקבינט של יועצים ממדינות אחרות שאינם פרסיים, על פי דברי חז"ל בין יועצי המלך נמנו בני יששכר, מרדכי, בני עמון ומואב וממוכן הוא המן העמלקי.

גם היקר והגדולה הניתנים למרדכי על ידי אחשורוש, אינם תוצאה של חוב מוסרי והכרת טובה אמיתית על שהציל את חיי המלך, ועובדה היא, שהדבר נשכח במשך זמן רב. חז"ל במסכת מגילה מבררים שהתעוררותו של אחשורוש והחלטתו לגמול טובה למרדכי באו רק לאחר שנמצא במצוקה אישית בהרגישו שזוממים דבר נגדו. ואז מתוך מניע אינטרסנטי הוא פועל לתגמל את מרדכי כדי שנתיניו בממלכה יגלו את אזנו על תוכניות ומרידות המתרקמות נגדו.

לאור דברים אלו ניתן להבין את דברי האומר "פיקח היה", אכן כאשר כולם שווים, כאשר אין ערכים ואמיתות שצריך לעמוד מאחריהם ולהילחם עליהם, כאשר הבסיס ליחסים בין לאומים ומדינות ובין אדם לחברו מושתת על העיקרון של "חיה ותן לחיות", וכאשר חופש הפרט עומד במרכז, ניתן להעמיד אימפריה שתוכל לזכות לאמון נתיניה, תמנע מרידות ותשלוט בתרבות העולמית. וחשוב מכך - המלך אינו מחויב לדבוק בקו או מדיניות מסוימת, אלא האינטרס הפרטי שלו כמלך עומד במרכז המדיניות.

אמנם סופה של המגילה שבה המלך אנוס להחליט בין עמה של אסתר לבין המן אוהבו מבלי יכולת למצוא חן בעיני שניהם או אפילו להשאירם יחד בכפיפה אחת, מוכיח שעל ידי סיפוק אינטרסים קטנים וחומריים אי אפשר לטשטש את הערכיות והאמת החייבים להופיע בעולם. על כן צדקו דברי האומר "טיפש היה". וכך מתארים זאת חז"ל באסתר רבה בב' י"ד :

שתי ספינות שהיו עולות בלימן (נמל) אחת מבקשת רוח דרומית ואחת מבקשת רוח צפונית, יכולה היא הרוח האחת להנהיג את שתיהן כאחת ?

2. אינטרסנטיות ונהנתנות

על רקע דברים אלו ניתן להבין את הפעולות המשונות הנעשות על ידי אחשורוש.

ראשית, שני המשתים שנעשו בשנה השלישית למלכותו. לכאורה יש כאן כשל שלטוני מובהק, וכי כיצד ניתן לנהל ממלכה כאשר במשך חצי שנה נמצאים כל השרים הבכירים במשתה? לפי דברי חז"ל נעשה המשתה ברוב פאר והדר, כך שכל פרט ופרט נלקח בחשבון ואף עוגן בספר החוקים על מנת שההנאה תהיה מושלמת. "ויין מלכות רב" שהשקה לכל אחד יין מרובה מגילו. היין היה יקר ביותר "יין מלכות" ובכל זאת הכמות לא היתה מוגבלת. השתיה "כדת של תורה" היינו מאכל מרובה ממשתה כדי שיוכלו לנצל כל רגע מהתענוג ולא יגררו לשכרות. על פי המדרש בכל כוס נוספת שאדם שתה עלתה רמת היין לעומת הכוס הקודמת על מנת שלא יתרגל לסטנדרט מסוים והתלהבותו תתמעט. עוד מוסיף המדרש שעל אף שהכוסות היו עשויות זהב, הרי כשגמר אדם לשתות מכוסו, שם אותה בכליו ולא השתמש בה יותר אלא בכוס חדשה.

נראה שאחשורוש סימן בכך כוון לגבי מדיניותו - אין ערכים ואין דת מחייבת, אכלו ושתו עיסקו ברווחתכם הפרטית, אל תציקו לאחרים ואחרים לא יפריעו לכם. ניתן להבין שחלק ממדיניות זו היתה הורדת המיסים. וכך אומרים חז"ל על המילים "ודר וסוחרת", שפטר אחשורוש את הסוחרים ממס. ובהמשך במשתה אסתר "והנחה למדינות עשה ויתן משאת כיד המלך". באופן כזה חשב הוא להשיג שקט תעשייתי, ומציאת חן בעיני כל נתיניו על ידי סיפוקם הכלכלי. וכל זאת כדי לשרת את הדבר היחיד העומד בראש מעייניו - מלכותו.

חז"ל, על פי המתואר בספר דניאל, דימו את הפרסיים לדב "שאוכלים ושותים כדב, ומסורבלים בשר כדב, ואין להם מנוחה כדב". האכילה, השתיה וכבדות הבשר מסמלים את ההשתעבדות הנאות החיים. לגבי מנוחת הדב הרי שהיא ארוכה מאוד ונמשכת לכל זמן החורף, על כן נראה "שאין מנוחה" פירושו ריצה וחיפוש אינסופיים אחרי הנאות החיים ומנוחה מדומה. תאור זה משקף נאמנה את הנעשה בחצר מלכותו של המלך הפרסי, ואת המשתקף ממנו לכל נתיניו.

אמנם השיא של אידיאל הנהנתנות מגיע בסוף המשתה, לדברי חז"ל ההוראה של "להביא את ושתי המלכה לפניו בכתר מלכות", בין אם נבין אותה כפשוטה, ובין אם נבין אותה כדברי חז"ל, היתה מתוכננת מראש על ידי אחשורוש וושתי ולא נגרמה במקרה בגלל שכרות, אלא במצב של "כטוב לב המלך ביין". ההנאה מעריות, עמדה בשיאו של המשתה. וכפי הנראה הצליחו משתתפי המשתה להפנים את מטרתו, והצגה תרבותית זו לא היתה זרה להם. "הללו אומרים מדיות נאות והללו אומרים פרסיות נאות וכו'".

באופן בוטה מתגלה השאיפה לתאוותנות ונהנתנות, בצורה שבה עומדת לבחירה מחליפתה של ושתי.

המלך ושריו כלל לא מנסים להסתיר שהקריטריון היחיד שעל פיו תיבחר המלכה הוא סיפוק תאוותיו ויצריו של המלך. אין המלך מרגיש בעייה בכך שהוא אוסף את כל הנשים והבתולות המועמדות לתואר המפוקפק, כאשר על פי ההכנות "ששה חדשים בשמן המר וששה חדשים בבשמים..." ועל פי הסינון "בערב היא באה ובבקר היא שבה", ברורים הקריטריונים המשפילים שעל פיהם תיבחר המלכה. חז"ל הזכירו שבמצב כזה ודאי כל אחד החביא את בתו. אך במגילה אין לכך רמז, ואולי עצם ההשפעה התרבותית הזו גרמה לכך שגם המועמדות, לבד מאסתר, לא ראו בכך כל רע.

יש לציין שגם לאחר שאסתר מצאה חן בעיני אחשורוש, הוא לא מסתיר את מטרת בחירתה והוא עורך סבב נוסף "ובהיקבץ בתולות שנית". וגם לאחר שהומלכה באופן סופי היא מוזמנת לבוא אל המלך רק כאשר הוא חפץ בה "ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלשים יום", כשמגמתו גם אז היא סיפוק יצריו "כאשר אבדתי אבדתי",- עד עכשיו באונס עכשיו ברצון.

ההתמקדות בהנאות הפרטיות של המלכות נעשית באופן שיטתי, מוצהר ומוחצן. וכך ברור לכולם שההחלטות החשובות ביותר של הממלכה מתקבלות במשתים על כרס מלאה ורוויה מיין. כך הוא משתה ההמלכה שבאמצעותו מצהיר אחשורוש על התנגדותו למקדש ולגאולתם של ישראל, כך מתקבלת ההחלטה להוציא להורג את ושתי, ושם גם נחקק "חוק ושתי". כך מתקבלת ההחלטה לחסל עם שלם "והמלך והמן ישבו לשתות", וגם אסתר יודעת שרק תוך כדי משתה יכולה להתקבל ההחלטה לבטל את הגזרה, ובתוך כך מתקבלת גם ההחלטה לתלות על עץ את בכיר השרים.

אם כן ברור ומובן הקשר בין חוסר ערכיות וחוסר תוכן אמיתי לחיים, לבין השלב הבא שהוא השתפלות אל מול היצרים הפרטיים, כאשר אין ברקע מילוי יעוד, הרי שהמבוקש הוא מלוי החפץ הגס.

3. ההתנגדות לקודש

ממילא ברורה ההתנגדות החריפה וההחלטית של אחשורוש לגאולתם של ישראל ולבנין בית המקדש. מעניין שעל אף שמאה עשרים ושבע מדינות נמצאות תחת חסותו, אין הוא מודאג ממרידות אפשריות של אומות חזקות. והדבר היחיד שגורם לו להתבסס במלכותו "כשבת המלך אחשורוש" היא המחשבה ששבעים השנים שהוזכרו בנבואה כמועד לשיבת ציון עברו ו"תו לא אפרוק" (ויותר לא ייגאלו). כיון שהוא יודע שנצחיותו של עם ישראל ובנין חייו המעשיים בארץ ישראל לאור האידיאה והמגמה של "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ותיקון עולם במלכות שדי, מגלמים באופן קיצוני את ההפך מחיי הוללות והנאות. הוא יודע ש"ועשו לי מקדש" מגיע בד בבד עם "ושכנתי בתוכם". אשר על כן, הוא מבין שלא פולחן דתי כזה או אחר מאיים על יציבות שלטונו אלא דווקא עם ישראל שבמרכז חייו עומד בית המקדש, הוא התובע בעצם ישותו חיים של מוסר וערכיות המנוגדים לתרבות הפרסית.

לכן אחשורוש לא מנסה לחקות את הממלכות שמלכו לפניו, אשור ובבל. אלא הוא רוצה לשבת על כיסאו של שלמה, לכבשו ולהיראות כמחליפו וכמי שהשתלט בתרבותו על אותה תרבות ששלמה במלכותו ייצג.

ומשום כך הוא משתמש במשתה בכלי המקדש "וכלים מכלים שונים", בהראותו שכרגע אינם עוד משמשים לייעודם הקודם ככלים המשרתים את מגמת הקדש בעולם, אלא פארם והדרם נתון למילוי החפץ וההנאות של המלך ואורחיו.

משום כך גם כאשר אסתר נכנסת לפניו "אשר לא כדת" והוא מתרצה למלא את בקשתה אין זה אלא רק "עד חצי המלכות" - "דבר החוצץ למלכות ומאי ניהו ?- בית המקדש". יש לזכור שאחשורוש עדיין לא ידע את עמה ומולדתה של אסתר ולכאורה מוזר ההקשר של בית המקדש לבקשה פרטית של המלכה.

אך נראה שבנין המקדש וגאולתם של ישראל עמדו לנגד עיניו בכל עת, ביודעו שהם עלולים להאיר באור המוסר את שפלות מלכותו. והם הם המהווים את המכשול ואת החציצה הגדולים ביותר לחיי ההוללות חסרי התוכן והמוסר של ממלכתו ותרבותו. ברור לו שויתור בנקודה זו הרי הוא כפעולת התאבדות של הממלכה ולכך אין הוא יכול לתת את ידו גם במחיר של גרימת אכזבה למלכה.

4. חוסר העקביות של אחשורוש

לאורך כל סיפור המגילה בולט ביותר חוסר העקביות של אחשורוש. כאשר אין קו ערכי או אידיאל מנחה לחיים, הרי שכל הפעולות נגזרות מתוך מניע אינטסנטי פרטי התואם את הצרכים והמאוים שלו באותה שעה. על כן הגדרת המדרש "מלך הפכפך היה" תואמת את דמותו להפליא.

לדברי חז"ל בחלק העיקרי במשתה היה אמור המלך להתגאות באשתו ואף להראות את הקשר המיוחד שלו כלפיה, מה שנהפך בסופו של דבר לגזר דין מות עליה. בתרבות ומדיניות חיים שכל מהלכיה בנויים על אינטרסים, הרי שגם אהבתו, כאהבת אמנון ותמר היתה אהבה התלויה בדבר אשר בסופה שנאה חסרת מעצורים.

מדיניות ההפכפכות ניכרת גם בכך שבעימות מול ושתי העדיף הוא את עצת יועציו ושריו על פני אשתו.

ולעומת זאת בעימות שבין המן לבין אסתר הוא מעדיף את אשתו על פני שרו הבכיר. ניתן להבין זאת כלימוד לקח ממקרה ושתי (ודברים אלו מושמים בפיה של אסתר ע"י חז"ל על הפסוק "ואין הצר שוה בנזק המלך"). אך על פי נורמות חייו של אחשורוש נראית הסתירה לכאורה, מובנת. כיון שתמיד הקו המנחה הוא האינטרס הרגעי המקומי. הרי שאצל ושתי נפגע האגו האישי שלו והוא ראה כך פגיעה בכל משאת נפשו, וביכולת לספק לאלתר את יצריו. לעומת זאת אצל אסתר, המניע האינטרסנטי היה מכוון כנגד המן "כי אין הצר שווה בנזק המלך".

יש לציין שבסופו של דבר גם החלטתו להרוג את ושתי, היא החלטה שיועציו ידעו שהוא עלול להתחרט עליה, כפי שאמנם קרה "זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה" ולכן שיוו לפסק הדין אופי ממלכתי בעל ראיה ארוכת טווח.

עוד לפני כן הוא עובר ממצב שבו לא רצה בקרבתה של אסתר במשך שלשים יום לבין הושטת שרביט הזהב ומציאת חינה בעיניו.

החוסר בעמוד שדרה ערכי מתבטא בשיאו גם בקבלת גזירת המן "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים". ומנגד ביטול אותה גזרה, באותה חתימה של טבעת המלך ומתן רשות ליהודים "להקהל ולעמוד על נפשם". וכפי שנעמוד על כך בהמשך.

5. מעמדה העליון של מערכת המשפט

נגזרת ישירה מתרבות שאינה מחויבת למוסר ולערכים היא נתינת מעמד מיוחד לחוק ולמערכת המשפט, וזאת משתי סיבות :

א. כיוון ששום נורמה התנהגותית אינה יונקת מערכים מוחלטים, הרי שאין לסמוך על כך שהכל ינהגו בצורה אחידה אפילו בדברים טריוילים, באשר האינטרסים והמאויים של כל אחד עשויים להיות שונים בתכלית משל רעהו ואף סותרים אותם. על כן יש צורך לצוות על כל פרט מפרטי החיים, ולסדר מערכת נורמטיבית המאפשרת לכל אדם לחיות את חייו על פי רצונותיו, מאוייו וזכויות הפרט שלו. ובה בעת לדאוג לכך שהאיטרסים שלו יפגעו בשל רעהו.

ב. כיוון שבעומק טבעו של האדם הוא חש לעיתים ובמקרים קיצוניים את סלידתו כלפי התנהגות שאין בה אלא את מילוי חפץ שפל, ובריאות נפשית זו גורמת לו להתבייש במעשים כאלו כשהם נעשים בידיעת הכל. הרי שיש צורך בחוק, במערכת לכאורה הגונה, מקובלת ואנושית שתתן לגיטימציה לכל מעשה תעוב, נבלה ורשעות הנעשים במסגרת האיטרסים וסיפוק היצרים.

לאור זאת, מודגשים מאוד הצויים של המלך ומערכת החוקים הענפה הנחקקת , בדרך כלל בשיתוף עם היועצים תחת מעטה של פתיחות וקבלת החלטות רצינית לכאורה. לדוגמא :

א. חוקי המשתה : "והשתיה כדת אין אונס כי כן ייסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש". כפי שכבר הרחבנו בפתיחה, יש כאן מתן דרור ולגיטימציה להשתפל אל מול ההנאות.

ב. הצווי להביא את ושתי כדי לספק את יצריו של המלך והאורחים נעשה בצורה פורמלית ומכובדת "מאמר המלך אחשורוש ביד הסריסים".

ג. ההחלטה בדבר גורלה של ושתי מובא לפני החכמים יודעי העיתים ולפני שבעת שרי פרס ומדי. ובסופו של דבר מתקבלת ההחלטה המתאימה כרגע לאינטרס של המלך תחת מסוה של טובת הממלכה "לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה".

ד. החק בדבר כבוד הבעל "ונשמע פתגם המלך....וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן למגדול ועד קטן". חוק שבבסיסו עומד חוסר האמון ביכולתו של התא המשפחתי לחיות את חייו ללא עזרת משפט המלך. ואכן כך היא תמונת המצב של המשפחה כאשר החיים של כל אחד מבני הזוג מושתתים על אינטרסים פרטיים.

ה. העוולה המוסרית של איסוף הנשים לשושן הבירה נעשית גם היא על פי חקיקה מיוחדת "ובהשמע דבר המלך ודתו ובהקבץ נערות רבות אל שושן הבירה". ואף ההכנות המטופשות שנעשו לצורך סיפוק יצריו של המלך עוגנו בחוק "כדת הנשים שנים עשר חודש כי כן ימלאו ימי מרוקיהן".

ו. צווי הכריעה לפני המן "כי כן צווה לו המלך".

ז. גזירת ההשמדה "בשם המלך אחשורוש נכתב ונחתם בטבעת המלך".

ח. איסור הכניסה לארמון המלך ללא רשות "כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו להמית לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב". זו דוגמא לחוק אשר במסווה של שמירה על כבוד המלכות הרי שהוא מותיר מעשית בידי המלך את ההחלטה השרירותית מי יחיה ומי ימות בהתאם למצב רוחו ומאוייו באותו רגע נתון.

6. רשעות

השלב מרחיק הלכת ביותר, אשר מיוסד על נדבכי האופי התרבותי שראינו לעיל, הוא הרישעות. הרשעות אינה מיוסדת תמיד על רוע אובייקטיבי החפץ באופן מוצהר בשלילתו של האחר, ולאנטישמיות סיבות רבות ומשתנות הגלויות על פני השטח. אמנם כאן נראה שגילגל הקב"ה את שנאת ישראל השורשית של המן העמלקי כך שהיא תיפגש עם בקשת הנוחות והאינטרסנטיות של אחשורוש.

יש לציין שמפשט הכתובים לא באה הסכמתו של אחשורוש להשמדת ישראל מתוך עוינות אנטישמית (על אף שהתנגדותו לגאולתם ולבנית בית המקדש ברורה) שהרי המן אינו אומר לו באיזה עם מדובר.

אם כן הסיבה לכך היא האינטרס האישי של המלך המצטלב שנאת היהודים של המן. וכברי חז"ל במסכת מגילה בדף י"ד ע"א :

משל אחשורוש והמן למה הדבר דומה? לשני בני אדם לאחד היה לו תל בתוך שדהו ולאחד היה לו חריץ בתוך שדהו. בעל חריץ אמר מי יתן לי תל זה בדמים, בעל התל אמר מי יתן לי חריץ זה בדמים. לימים נזדווגו זה אצל זה אמר לו בעל חריץ לבעל התל מכור לי תילך. אמר לו טול אותה בחינם והלואי.

הגמרא שם בדף י"ג ע"ב גם מכניסה בפי המן את הסיבות האינטרסנטיות של אחשורוש שיאפשרו את ההשמדה ואשר בסופו של דבר אכן משכנעות את אחשורוש והוא נותן את הסכמתו ללא היסוס:

שמא תאמר אית הנאה מיניהו (שמא יש למלך הנאה מהם?) "מפורד" כפרידה זו שאינה עושה פירות.

"ודתיהם שונות מכל עם" דלא אכלי מינן ולא נסבי מינן ולא מנסבי לן (לא אוכלים משלנו ולא נושאים נשים משלנו ולא משיאים נשים לנו)

"ואת דתי המלך אינם עושים" דמפקי לכולא שתא בשבת היום, פסח היום.

"ולמלך אין שווה להניחם" דאכלו ושתו ומבזו ליה למלכות. ואפילו נופל זבוב בכוס של אחד מהן זורקו ושותהו. ואם אדוני המלך נוגע בכוסו של אחד מהן, חובטו בקרקע ואינו שותהו.

כלומר אחשורוש פועל מתוך ידיעה שקיומו של אותו העם פוגע באינטרסים התרבותיים היחודיים של מלכותו :

א. מדובר בעם שאינו יצרני ואינו יכול לספק את התוצרת הכלכלית לממלכה.

ב. העם הזה מובדל משאר ההעמים ופוגע באחוה, בשווין, בסובלנות ובטשטוש בין הלאומים שכל כך נצרך כדי להשיג שקט ויציבות.

ג. מדובר בעם בעל ערכים המונעים ממנו התמקדות בצרכים הכלכליים של הממלכה.

ד. קיומה של תרבות העם הזה פוגע באגו ובכבוד של המלך וחושף את חולשתו.

אם כן אותה מדיניות אשר כלפי חוץ מקרינה פתיחות, ליברליות, סובלנות וקבלת השונה. היא זו אשר מתחת לפני השטח מאפשרת ואף מעודדת בצביעותה את השמדתו של עם ישראל.

על כן בעוד שברור לכל ילד שאת המן יש למחות, הרי שאחשורוש בקריאה שטחית של המגילה מצטייר כמלך ניאטרלי אשר כל חולשתו היא בטיפשותו. את המסכה של אחשורוש יש להסיר.

7. ביטול הגזרה על ידי ישראל

ענינו של חג הפורים הוא גילוי השרש ממנו יונקת תרבותינו המקורית, הניצבת בניגוד כה חד לכל המתואר בממלכה הפרסית. בבחינת "ונהפוך הוא".

כנגד הפלורליזם הריקני, אשר אינו מחויב לכל ערך, ולכל התנהגות ואינו רואה לנגד עיניו את הצדק ואת תיקון העולם. קיבלו עליהם היהודים את מערכת פרטי ההלכות המדויקים, הנצחיים אשר אינם נתונים לשינויים של התורה שבעל פה מתוך רצון "הדור קיבלוה בימי אחשורוש". אותן הלכות אשר מגלות ומבטאות בכל פינות החיים את המגמה האלוקית.

כנגד ההשתעבדות להנאות חיי העולם הזה, למאכל ולמשתה. הרי שמהלכי ההצלה מהגזרה עוברים דרך התכנסותם של יהודי שושן לתפילה וצום של שלשה ימים ולילות. כאשר ההימנעות מצרכי הגוף מעבירה את ההתמקדות אל התוכן הפנימי של האדם.

כנגד ההתנגדות לקדש ולמקדש, מכנס מרדכי היהודי את תלמידיו לבית המדרש ועוסק עמם בהלכות קמיצה של קרבן העומר. מתוך ההבנה שבנין בית המקדש ותוכנו עומדים בבסיס החיים הישראלי, ומתוך אמונה גדולה בגאולת ישראל אשר תאפשר במהרה לשוב ולעבוד בבית המקדש. יש בכוחו של התוכן הזה להתגבר על הפיתויים האיטרסנטיים שמציב המן לאחשורוש. "אתי מלי קומצא דידכו, ודחי עשרת אלפים ככר כסף דידי" (בא מלוא קומץ העומר שלכם ודחה עשרת אלפים ככר כסף שלי).

כנגד חוסר העקביות של אחשורוש ומדיניותו הנתונה לשינויים מתמידים, מחדשים מרדכי ואסתר ימי חג חדשים על מצוותיהם כדבר קבוע שלעולם אינו עתיד להתבטל,

"קימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם ולא יעבור להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה".

כנגד מערכת החוקים השרירותית אשר באה לחפות על חוסר מוסריות ועל מניעים אינטרסנטים, מתחדשות בפורים שתי מצוות אשר מוציאות לפועל את כח הנתינה לזולת שלא על מנת לקבל פרס. מצות משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים מגלות את הטוב האלוקי שבאדם "האלוקים עשה את האדם ישר". ואינן באות למלא צורך אינטרסנטי של "תן לי ואתן לך".

וכנגד הרשעות הנוראה של אחשורוש המאפשרת השמדת חייו של עם שלם מתוך מניע אישי של שמירת מלכותו, מוכנה אסתר להשליך את חייה הפרטיים מנגד, למען הצלתה של האומה.