במקרה כזה - והוא לא נדיר - אפשר לתעות בנקל, ולעבור אל אחד ממשעולי המרעית הללו, המתפצל מן הנתיב הראשי ונראה בתחילה ברור יותר ממנה, או כהמשכו הישר (במקרה שהיא פונה הצדה). וכך אפשר לתעות על ידי משעול כזה למרחק רב. ידועים מקרים שמטיילים במדבר סטו קילומטרים בכיוון אחר ממחוז חפצם - ורק אז הרגישו בטעותם. ובטיולי לילה שכיחות גם תעיות הרבה יותר רציניות בגלל משעולים אלה, תעיות של מהלך יום תמים ויותר מן המטרה.
לא פחות ממשעולי המרעית הללו מתעים גם שאר שבילי המדבר הרבים. ויש ביניהם מסוכנים מאוד מבחינה זו. יכול אתה ללכת בטח לקראת מטרתך הרחוקה (שכמובן אינה נראית עדיין לעיניך), והנה מתפלגת דרכך לפניך לשני שבילים, כמעט מקבילים, אך בכל זאת מתרחקים זה מזה באיטיות, וקצותיהם מי ישורם?
אם יקרה כדבר הזה בארץ הישוב, קל מאוד להתמצא על ידי הכרת הכפרים אשר בסביבה, ואפילו רק על ידי הערוצים הגדולים ושלשלות ההרים. אך כאן במדבר, בין המון הגבעות הדומות והמישורים המתעים, איכה תחליט באיזה שביל לפנות? בארץ הישוב, אם תתעה בכל זאת, תוכל להיכנס לכל כפר ולכל בית, שם ישקוך ויאכילוך ויורוך את הדרך. אך כאן, בשממה, אם תסטה מדרכך, אפשר שתתרחק ממקור המים היחידי הידוע לך ונפשך תתעטף בצמא ואיש לא יוכל לבוא לעזרתך.
נקל לשער, אפוא, שמקרי איבוד דרך היו ידועים גם בין הרועים בימי קדם. מובן, שלא פחות מכל הציוד המודרני יש ערך עצום לחוש ההתמצאות, שהוא מפותח מאוד, בהכרח, אצל הרועים אשר דשו בעקבותיהם את המשעולים הללו במשך השנים. אך הרועים מרחיקים מדי פעם בפעם לנדוד, ובמקרים כאלה עלולים הם יותר לתעות ולהתעות את צאנם. ובלי ספק היו מתהלכים גם סיפורים בין הרועים על האסונות אשר קרו את אובדי הדרך.
בנבואת הנחמה אשר בפרק נ' (הקשורה עם נבואת המפלה לבבל), מזכיר הנביא את חטאת העם בנעימת הצדקה וסליחה;
ירמיה פרק נ
(ו) צאן אבְדות הָיו עַמִּי רעֵיהֶם הִתְעוּם
הָרִים שׁובְבוּם מֵהַר אֶל גִּבְעָה הָלָכוּ שָׁכְחוּ רִבְצָם:
(ז) כָּל מוצְאֵיהֶם אֲכָלוּם וְצָרֵיהֶם אָמְרוּ לא נֶאְשָׁם
תַּחַת אֲשֶׁר חָטְאוּ לה' נְוֵה צֶדֶק וּמִקְוֵה אֲבותֵיהֶם ה':
תמונה חיה זו איננה מקרית בספר ירמיהו. נהפוך הוא: היא מסכמת מהלך מחשבה הניכר ברוב תיאורי חטאת העם בפי ירמיהו צאן העם חטאו לה' בכך שעזבו אותו והלכו לנוע בשבילים זרים ולחפש אלוהי נכר.
בפסוקים האלה מצדיק הנביא את עמו על ידי העברת החטא על ראשי הרועים - המנהיגים. כי הצאן לא היו עוזבות מעצמן את נווהן הטוב אשר רעו בו בשלוה, אילמלא הרועים אשר פשעו בה' ונהלו את הצאן בנתיבות הנכר המתעות, עד שהם עצמם איבדו את חושיהם ולא ידעו דרכם.
וכך רואה ירמיהו את צאן ישראל האובדות בדרכי המדבר העולמי בין אמונות שונות ואלילים זרים, בין כוחות מדיניים וצבאיים עולים ויורדים חליפות. ומחפש העדר האובד הזה את דרכו אל נווה מרעיתו הטוב, אך גבעות המדבר והריו הרבים משובבים אותו בדרכים נלוזות, והוא תועה "מהר אל גבעה", כי שכח את מקום רבצו הקודם, את אלוהיו נווה מרעיתו - מקור הצדק, את ה' "מקווה אבותיהם" - הוא חסות-רבצם, שבצלו היו נקוים להינפש מחום המדבר הלוהט ולשבת בטח.
לנו בהירה עכשיו התמונה היסודית אשר נקלטה בנפש הנביא, תעייה בדרכים עקלקלות לאחר שעזב העם את נווה ה'. בה אשמים בעיקר הרועים, אך גם העם חייב בה, ונשא את עונשו: "כל מוצאיהם אכלום" - שהרי בתעותם בנתיבות בלתי ידועות הם הפקר לכל חיה רעה. ולפיכך אומרים צריהם "לא נאשם" באוכלנו אותם, משום שבני ישראל "חטאו לה'" וכו'. לכן - חשבו הצרים - לא תחול עליהם הרעה אשר הוזהרו מפניה קודם:
ירמיה פרק ב
(ג) קדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתה
כָּל אכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבא אֲלֵיהֶם נְאֻם ה':
- עלינו להתעכב עוד על מלה אחת: "שובבום". מה מובנה כאן?
נשים לב לכך, שכל ה"שובבים" וה"משובות" וה"שובבה" מתבארים בדברי ירמיהו באופן מוצלח ביותר במובן "תועים" ו"תעיות". "שובב" מה פירושו: הולך הלוך ושוב, ותועה מבלי דעת היכן הוא נמצא. נראה, לדוגמא, פסוק אחד מדברי הנביא:
ירמיה פרק ג
(יא) וַיּאמֶר ה' אֵלַי צִדְּקָה נַפְשָׁהּ
מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל מִבּגֵדָה יְהוּדָה:
פסוק זה יתבהר לפי ביאורנו: ישראל היא רק תועה. בעוד שיהודה בוגדת בידיעה ברורה.
את ה"שובבות" הזאת נמצא בירמיהו 13 פעמים, בעוד שאצל נביאים אחרים רק במקומות בודדים (פעם אצל ישעיהו ומיכה, ופעמיים אצל הושע). ביטוי זה הוא חלק בלתי נפרד מסגנונו של ירמיהו, ויש לראותו כנובע מאוירת המדבר המתעה בהמון גבעותיו ושביליו.
לפיכך: "הרים שובבום" - כיון שרועיהם התעום בדרכים נואלות, הם הסתבכו בין ההרים, הלכו "מהר אל גבעה" וחפשו דרך - אך כל ההרים רק תעתעו וגרמו להם לרוץ הלוך ושוב ללא מוצא. לפי ביאור זה מתקבלת יפה גם ההקבלה: רועיהם התעום - הרים שובבום.
בהביננו את המקור אשר קבע בלב הנביא את התמונה הזאת - הלא הוא המדבר המתעה, שנחרת בנפשו, - נראה את הציור מופיע גם בנבואת נחמה אחרת, נפלאה בסגנונה וברוחה הסלחני; כאן לא הוזכרו ה"צאן", ואף לא הרועים. ובכל זאת, תהיה ברורה לנו התמונה-המשל, ונראה הקבלה מתאימה להפליא בינה ובין אחותה שכבר קראנוה:
ירמיה פרק ג
(כא) קול עַל שְׁפָיִים נִשְׁמָע בְּכִי תַחֲנוּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
כִּי הֶעֱוּוּ אֶת דַּרְכָּם שָׁכְחוּ אֶת ה' אֱלהֵיהֶם:
(כב) שׁוּבוּ בָּנִים שׁובָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבתֵיכֶם
הִנְנוּ אָתָנוּ לָךְ כִּי אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ:
(כג) אָכֵן לַשֶּׁקֶר מִגְּבָעות הָמון הָרִים
אָכֵן בה' אֱלהֵינוּ תְּשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל:
(כד) וְהַבּשֶׁת אָכְלָה אֶת יְגִיעַ אֲבותֵינוּ מִנְּעוּרֵינוּ
אֶת צאנָם וְאֶת בְּקָרָם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנותֵיהֶם:
הנה שומע הנביא קולות נהי ובכי העולים אליו מבין גבעות המדבר הקרחות. קולות מחרידים ומרעידים את נימי נפשו.
- מה הם קולות הבכי והתחנונים האלה? ואל מי הם מתחננים?
והארת ה' מסבירה את המחזה הנגלה לעיניו ואוזניו: הלא אלה קולות הצאן האובדות, בני ישראל הם אשר העוו את דרכם, תעו בנתיבות לא להם בין גבעות המדבר, ואת רבצם שלהם, את נווה מרעיתם, נווה הצדק ה', שכחו ואינם יבולים לשוב ולמצוא אותו ("כי העוו את דרכם, שכחו את ה' אלוהיהם"). והנה ברגע זה, כאשר הם תועים ואובדים דרך ומחופשים בבכי ובתחנונים, שומע הנביא את קריאת ה' אליהם, המודיע שנמצא להם: "שובו בנים שובבים" - שובו הבנים התועים בדרך, שובו לקראתי כי אני יודע את הדרך תלכו בה ובידי לרפא את המחלה הנוראה שנפגעתם בה - מחלת התעיה.
והקול הבוטה והחזק נשמע מרחוק ומסמן להם את נווהם אשר איבדו, מקום רבצם אשר שכחו היכן הוא. והם מתאוששים מיד מבכיים המר ומייאוש התועים במדבר, ועונים בשמחה: "הננו אתנו לך" - הננו באים, באים! והם חוזרים לקראתו ומתוודים, שאמנם רע ומר היה לחטוא לו ולעזבו, ללכת בין המון ההרים והגבעות אשר כאילו מבטיחים לתועה ביניהם שכל אחד מהם מוביל אותו לדרכו, אך שקר כל הבטחותיהם והם מביאים אותו ביאושו עדי אובד. אך ה' אלוהים אשר נמצא לעם וקראו לחזור אליו - בו התשועה האמיתית, בו ימצאו את מבטחם.
תמונה 7
איש אשר לא זכה להלך בין גבעות המדבר ביום ובלילה, או איש אשר לא ניתק פעם מחבורתו ונדד לבדו - ויהי גם לשעה קלה - בין המון הגבעות המתעתעות הללו, עד אשר קראו לו מרחוק קולות חבריו והוא הלך בכיוון הקולות המרגיעים האלה והגיע אל מבטחו - איש זה לא יוכל להרגיש את החיות הנפלאה אשר בתיאור זה, את הקיצור המביע הכל בקווים אופייניים אחדים.
ירמיה פרק י"ח
(טו) כִּי שְׁכֵחֻנִי עַמִּי לַשָּׁוְא יְקַטֵּרוּ
וַיַּכְשִׁלוּם בְּדַרְכֵיהֶם שְׁבִילֵי עולָם
לָלֶכֶת נְתִיבות דֶּרֶךְ לא סְלוּלָה:
(טז) לָשוּם אַרְצָם לְשַׁמָּה שְׁרִיקות עולָם
כּל עובֵר עָלֶיהָ יִשּׁם וְיָנִיד בְּראשׁו:
הבנת המונח "עולם" במשמעות של זמן הנצח הביאה לסילוף הבנת הפסוק. אם "שבילי עולם" מבאר את "דרכיהם", כלומר, דרכיהם הם אשר היו שבילי הנצח שנקבעו מימות דור ודור, מה אומרת המלה "ויכשילום"? מי הכשיל אותם? ה"השלמה" הוא "עמי". בני ישראל.
- אך מי הנושא, מי הכשיל אותם?
שוב עלינו ללכת אל המדבר אשר בו בילה הנביא חלק רב מחייו, ולהכיר את התופעות הנשנות בו. כמו כן עלינו להשתחרר גם כאן מן הכבלים המרתקים את מחשבתנו אל הביאור המקובל של "עולם" בתנ"ך, ולהניח כי אפשר מאוד שמילה זו שימשה גם במובנה השני.
כאמור לעיל, אחד הגורמים החשובים ביותר בהתעיית ההלך ובהכשלתו בדרך הם השבילים והמשעולים המיותרים המרובים כל כך במדבר. זו הצרה הצרורה של כל העוברים בשטחים הללו. ואין ספק, שירמיהו נתקל בה לא אחת ושמע עליה רבות בסיפורי הרועים. ובתוך מחזות התעיה במדבר נקלעה, כחלק בלתי נפרד, גם התמונה הזאת של השבילים המכשילים בדרך, והוא אשר אמר בפסוק זה שעתה יובן לנו ללא כל תקלה; שבילי העולם, אלו הדרכים הנלוזות של הגויים ואליליהם, הם הם אשר קרצו לעם ופיתוהו לעבור בהם, ובכך הכשילוהו מדרכו הישרה "ללכת נתיבות דרך לא סלולה". פשוט וברור: "ויכשילום בדרכיהם שבילי עולם": "שבילי עולם" - נושא; "ויכשילום" - נשוא והשלמה ("עמי"). הביטוי "נתיבות דרך לא סלולה" מתאים למשל זה באופן מיוחד, באשר הוא מתאר בלשון יפה וברורה את הדרכים המתעתעות במדבר (בניגוד לאלה הידועות בו והסלולות באופן בולט), המורכבות מנתיבות רבות ומסוכסכות. (ראה תמונה ו ותמונה ט בחלקה התחתון)
לעשות כאן קישור לתמונות אלה הן משובצות בהמשך, ולא כדאי לשבצן פעמיים).
המשפטים אשר לפני תיאור זה ולאחריו משלימים את התמונה הרגילה (של התעיה בדרכי המדבר האלילי), אשר ראינוה כבר פעמים מספר בנבואות בעלות תוכן שונה. "שכחוני עמי" - שכחו את דרכם הטובה ונווה רבצם. ואחר כך: "לשום ארצם לשמה וכו'" - הנה העונש על העזיבה הזאת וההליכה בדרכי נכר.
את מהלך המחשבות הנובע מעובדת התהייה על אם הדרך מוצאים אנו גם בפרק כא (פסוק ח': בעת המצור על ירושלים, כשהנביא מסביר לעם את דבר ה' על הברירה שנשארה בידם, הוא משתמש שוב בציור הבחירה בין שתי נתיבות: -
ירמיה פרק כ"א
(ח) וְאֶל הָעָם הַזֶּה תּאמַר כּה אָמַר ה'
הִנְנִי נתֵן לִפְנֵיכֶם אֶת דֶּרֶךְ הַחַיִּים וְאֶת דֶּרֶךְ הַמָּוֶת:
ראינו, אפוא, שאותו הקו עובר בנבואות נחמה וזעם, בנין וחורבן - קו מחשבתי שמקורו ברור, ואשר רק הוא יכול להסיר את כל ה"קשיים" המתעוררים בקריאת הנבואות הללו.
את העונש של התנפלות חיות-הטרף על הצאן האובדות בדרך רואים אנו גם בפרק ב (19--15) בשני חלקים מקבילים, המתקשרים ומשלימים זה את זה, ובכל אחד מהם מתוארות התוצאות הטרגיות של התעיה בדרכי נכר;
ירמיה פרק ב'
(טו) עָלָיו יִשְׁאֲגוּ כְפִרִים נָתְנוּ קולָם וַיָּשִׁיתוּ אַרְצו לְשַׁמָּה
עָרָיו מִבְּלִי ישֵׁב:
(טז) גַּם בְּנֵי נף וְתַחְפַּנְחֵס יִרְעוּךְ קָדְקד:
(יז) הֲלוא זאת תַּעֲשֶׂה לָּךְ עָזְבֵךְ אֶת ה' אֱלהַיִךְ
בְּעֵת מולִיכֵךְ בַּדָּרֶךְ:
ה' היה הרועה הנאמן של העם, אשר ידע להוליכו ב"דרך ישר לא ייכשלו בה". בתוך המדבר הגדול המשתרע בין ים סוף ואדום (ראה ראשית פרק ב'), ובתוך מדבר העמים והאמונות, המדינות והמלחמות. והנה העם (כאן זועם הוא על העם ורועיו גם יחד) לא העריך כראוי את מוליכו האדיר, אשר הוא לבדו יודע את הנתיבה. והוא סר מאחריו ללכת בדרכים זרות כאשר יעלה על לבו. והתוצאה - תעייה נוראה והתנפלות זרים. אלא שבפסוקים הללו מקדים הוא את תיאור העונש להצגת החטא.
והמשך הדברים, מבאר במפורט את התעייה המדינית, והכישלונות אשר נחלה השיטה המדינית הזאת:
ירמיה פרק ב
(יח) וְעַתָּה מַה לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם לִשְׁתּות מֵי שִׁחור
וּמַה לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר לִשְׁתּות מֵי נָהָר:
(יט) תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבותַיִךְ תּוכִחֻךְ
וּדְעִי וּרְאִי כִּי רַע וָמָר עָזְבֵךְ אֶת ה' אֱלהָיִךְ
וְלא פַחְדָּתִי אֵלַיִךְ נְאֻם אֲדנָי ה' צְבָאות:
כלומר: עצם הרעה אשר עשית ואשר מצאה אותך עקב זאת ועצם משובותיך, הן תעיותיך הזדוניות בדרכים, עד אשר אבדת את דרכך כליל - הן עצמן ייסרוך בתוצאותיהן ותיווכחי עכשיו כי אמנם רע ומר היה לעזוב את ה' אלוהיך, אשר רק הוא ידע כיצד לנהלך.
לאחר כל אשר ראינו עד כאן מן ההתבלטות המיוחדת בדברי ירמיהו של תופעת התעיות במדבר על כל צורותיהן ותוצאותיהן, יראה לנו באור חדש גם פסוק מיוחד במינו בירמיהו, המביע רעיון שלא נמצא אצל כל נביא אחר:
ירמיה פרק ל"א
(כ) הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים
שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ
שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה:
- מה זאת?
- האומנם הדרך בין ירושלים ובבל היא כל כך נידחת ובלתי ידועה, עד שיש חשש כי לא ימצאו הגולים את דרכם חזרה?
ברור שלא זה נאמר כאן. אבל לאור הדברים אשר אמרנו עד כאן מחוור העניין כהלכה:
אף כאן משפיעה על רוחו של הנביא התמונה המושאלת מן התעיות בדרכי המדבר הדומות זו לזו.
גם היום מסמנים את הדרכים במדבר בסימנים בולטים במקומות שיש חשש לטעות, כדי שידעו ההולכים את דרכם. לעתים נתקל ההולך בסימנים שהרועים עצמם הציבום במקומות משובשים. ואין ספק שאף בימי קדם היו משתדלים להיעזר באמצעי זה, אשר אמנם אינו מספיק, אך מקל לעתים במידה גדולה.
הציור הזה הוא אשר הושאל לתמונת העם הגולה שיש לנחמו ולעודדו ולהבטיח לו כי עוד ישוב.
וכיון שהחל ציור זה מחיי המדבר לפעול על רוחו של הנביא, נמשך שוב אחר הרעיון המרכזי של תעיית ישראל, והוא רואה גם בפעם הזאת את בת ישראל המתחמקת מדרך אלוהיה ומשרכת רגליה בנתיבות זרות;
ירמיה פרק ל"א
(כא) עַד מָתַי תִּתְחַמָּקִין הַבַּת הַשּׁובֵבָה
כִּי בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסובֵב גָּבֶר:
אף כאן מסתברת המלה "השובבה" במובן "התועה בדרכים", ורק כך אפשר להבין את הקשר שבין פסוק זה והפסוק הקודם. הניעה זמנה של הבת התועה למצוא את דרכה ולשוב אל עריה ואל אלוהיה.
לבסוף נזכיר עוד פסוק אחד אשר אף הוא פרי אותו הלך-רוח, הנובע מחיפושי הדרך במדבר. הנביא רוגז על העם, אשר הוא עצמו תועה ואינו מוצא את דרכו, ובכל זאת לא יוקיר את אלוהיו על אשר הובילו למטרה ללא תקלה דרך כל חתחתי המדבר ותקלותיו:
ירמיה פרק ב
(ו) וְלא אָמְרוּ אַיֵּה ה' הַמַּעֲלֶה אתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
הַמּולִיךְ אתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת
בְּאֶרֶץ לא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלא יָשַׁב אָדָם שָׁם:
