ר יונה אבן ג'נאח (המחצית השניה של המאה העשירית והמחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה, בספרד) כתב חיבורים שונים בשטח הלשון המקראית. חיבורו הגדול "כסאב אלתנקיח" [=ספר הדקדוק] מורכב משני חלקים:
האחד, "כתאב אללמע" [=ספר הרקמה] - מטפל בענייני דקדוק וסגנון;
והשני, "כתאב אלאצול" [=ספר השורשים] - מטפל במלות המקרא לפי שורשיהן.

בפרק השלושים ושלושה שבספרו הדקדוקי, "כתאב אללמע", הנושא את הכותרת "מא חמל מן אלכלאם עלי אלאקצי לא עלי אלאדני" [= ספר הרקמה, פרק לד [לג], וכותרתו שם: "מסה שהובא מן הדברים על הרחוק לא על הקרוב"], מטפל ר' יונה אבן ג'נאח [=ריב"ג] בשלושה נושאים:
האחד, פסוקים שבהם ההתייחסות של משפט, מלה או אף כינוי חבור מוסבת לא על מה שנאמר לפניהם מידית, אלא על מה שנאמר לפני-פניהם, וזהו נושא מאמרנו;
השני, תופעת המאמר המוסגר (שמונה דוגמאות),
והשלישי, זיהויו המדויק של הנרמז באמצעות הכינוי הרומז (תשע דוגמאות).

כיוון שיש בשלושת הפרקים האלה קשר מסוים לתופעת "מקרא מסורס", בא פרק זה בספר אחרי שני הפרקים הקודמים לו (פרק לא ופרק לב),
שהאחד מטפל בתופעת "מן ההפוך",
והשני - בתופעת "מן המוקדם והמאוחר".

במאמר הנוכחי נעיין רק בנושא הראשון של הפרק השלושים ושלושה שבאללמע, ייחוס דברים לרחוק ולא לקרוב, ומטרתנו בזה כפולה:
האחת, לבדוק אם קיים סדר בפסוקים המובאים כאן להדגמת התופעה;
והשנייה, לתהות אחרי המניעים שאילצו את ריב"ג לפרש כפי שפירש, להסקת מסקנות מתודולוגיות לשיטתו הפרשנית של איש הלשון, ר' יונה אבן ג'נאח.

בטיפול בדוגמאות עצמן תיעשינה השוואות מזדמנות עם מפרשים אחרים.
בחלקו הראשון של הפרק שבאללמע מביא ריב"ג עשרים דוגמאות ומפרש אותן בדרך של יישום התופעה של ייחוס משפט, מילה או כינוי חיבור לא למשהו שקדם להם מידית בפסוק, אלא למה שנאמר לפני כן, במקום רחוק יותר. לשם הבהרת הנושא, נביא להלן את כל עשרים הדוגמאות כפי שהן מובאות בפרק, עם הצגת דעתו של ריב"ג בנדון. לאחר מכן ננסה לבדוק אם קיים סדר כלשהו בהבאתן בפרק מספרו של ריב"ג.

1. שמות כא,יא: "ואם שלוש אלה לא יעשה לה". המלה "שלוש' מתייחסת לייעדה והפדה" (פסוק ח) ולבנו ייעדנה" (פסוק ט), ולא ל'שארה כסותה ועונתה" (פסוק י) - הקודמות מיד לפסוקנו. על פי הבנה זו, משמעות "שלוש היא: אחת משלוש.

2. דברים טו,יז: "ואף לאמתך תעשה כך'. "כך' מתייחסת שהענק תעניק לו" (פסוק ידך ולא ל"ולקחת את המרצע" ובפסוקנו, פסוק יז) - שבריש הפסוק, שבסופו מצוי המשפט הנדון.

3. תהלים לד יח: "צעקו וה' שמע". הנושא של "צעקו" הוא ה"צדיקים" (פסוק טז), ולא "עושי רע" (פסוק, ז) הקודמים למשפטנו.

4. דברים יב, ד: "לא תעשון כן לה' א-להיכם". "כך' מתייחסת ליעל ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן" (פסוק ב), ולא ל"ואבדתם את שמם מן המקום ההוא" (הסיפא של פסוק ג), הקודם למשפטנו. לפי הבנה זו, "לא תעשון באה לאסור הקמת מזבחות לה' בכל מקום ולא רק לאסור הריסת מזבחות ה':

5. יחזקאל יב,יג: "ואותה לא יראה". "אותה" מתייחסת שירושלים" (פסוק י), ולא שבבלה ארץ כשדים" (פסוק יג), במשפט הקודם למשפטנו.

6. שמואל א טו,כז: "ויחזק בכנף מעילו ויקרע". הנושא של "ויחזק" הוא שאול, הנזכר
בפסוק כו, ולא שמואל, הנזכר בריש פסוקנו.

7. שמואל א כו,ח: "ועתה אכנו נא בחנית ובארץ". המלה "ובארץ" קשורה ל"אכה"
שב"אכנו" שבריש המשפט, ולא ל"בחנית" הקודמת לה.

8. שמות כב ב: "שלם ישלם אם אין לו ונמכר בגנבתנו". כל המשפט הזה מתייחס לנאמר
בפסוק האחרון, פסוק לז, של הפרק הקודם, פרק כא: "כי יגנב... חמשה בקר ישלם וגו", ולא לנאמר בפסוקנו, לפני משפטנו: "אם זרחה השמש עליו דמים לו".

9. ויקרא טו,כג: "ואם על המשכב הוא". כינוי הגוף "הוא" מתייחס ל"דם" (פסוק יט),
ולא ל"הנוגע" (פסוק כב).

10. מלכים א ו,א: "למלוך שלמה על ישראל", המלים האלה מתייחסות שבשנה הרביעית".המוקדמות בפסוק, ולא שבחודש זיו הוא החודש השני", הבאות מיד לפני מלותינו.

11. בראשית ל, לח: "לנוכח הצאן". המילים האלה קשורות למשפט "ויצג את המקלות", שבריש פסוקנו, ולא למלה "לשתות" הקודמת מידית למלותינו.

12. ירמיה נא, ה: "כי ארצם מלאה אשם". המשפט הזה מתייחס לבבל - הנושא של ארבעת הפסוקים הקודמים לפסוקנו, ולא שישראל ויהודה" הנזכרים בריש פסוקנו.

13. תהלים מד, ג: "אתה ידך גויים הורשת ותטעם". הכינוי החיבור שב"ותטעם" מוסב על "אבותינו" (פסוק בג ולא על "גויים" שבריש משפטנו.

14. שמואל ב יא,כה: "החזק מלחמתך אל העיר והרסה וחזקהו". הפועל "וחזקהו" מופנה לשליח שנשלח מטעם דוד ליואב, והכינוי החיבור שבמילה הזאת מוסב על יואב הנזכר בריש הפסוק, ואינו משמש כהמשך הדברים שבריש משפטנו המופנים ליואב עצמו, באמצעות השליח הזה.

15. יחזקאל ה, יא: "וגם אני אגרע ולא תחוס עיני". לפי אחת האפשרויות שמביא ריב"ג בפרק שבאללמע, כיאה לנושא הנדון, המלה "עיני" משמשת כמושא שאגרע" שבריש הפסוק, ולא כנושא שתחוס" הקודמת לה.

16. בראשית ל, כו: "תנה את נשי ואת ילדי אשר עבדתי אותך בהן". המלה "בהן"
מתייחסת ל"נשי" שבריש המשפט, ולא גם ל"נשי" וגם ל"ילדי" הנזכרות לפני מלתנו.

17. שמות י, יא: "לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אותה אתם מבקשים". "אותה" מוסבת על המלה "רעה" שבסוף הפסוק הקודם לפסוקנו, פסוק י, ולא על משהו אחר, קרוב יותר, כגון: ה"עבודה" המשתמעת מהמשפט הקודם למלתנו או שהליכה" המשתמעת מריש פסוקנו.

18. שמות כג, כא: "כי שמי בקרבו". המשפט הזה משמש נימוק ל"השמר מפניו ושמע בקולו" שבריש פסוקנו, ולא ל"כי לא ישא לפשעכם" הנאמר סמוך למשפטנו.

19. במדבר יז,ה: "כאשר דבר ה' ביד משה לו". המלה "לו" מוסבת על אהרן הנזכר מוקדם בפסוקנו, ולא על משה הנזכר סמוך למלתנו.

20. שמות י,כו: "לא תישאר פרסה כי ממנו נקח". "ממנו" מתייחסת ל"מקננו" שבריש פסוקנו, ולא ל"פרסה" הקודמת לה מידית.

בעשרים המקרים האלה, המובאים להדגמת התופעה הנדונה בפרק שבאללמע, רצה ריב"ג להראות שאין זו תופעה חריגה או ספורדית, ויש משום כך ליישם אותה גם על מקרים אחרים. אולם האם יש סדר בהבאת הדוגמאות האלה, או אולי הביא אותן ריב"ג באופן ספורדי, ללא סדר כלשהו? בבדיקה שנעשתה בפסוקים האלה מתברר, כי אפשר למצוא קשר בין הדוגמאות, אף כי לפעמים אין הקשר ברור כל צורכו, וכדלהלן:

הראשונה מבין עשרים הדוגמאות מובאת משמות כא,יא: "ואם שלוש אלה". ריב"ג מצביע על כך, שהמלה "שלוש" מתייחסת לשלושת הפריטים "אשר לא יעדה", "והפדה" (שם שם,ח), ו"ואם לבנו ייעדנה" (שם שם,ט), ולא לשלושת הפריטים "שארה כסותה ועונתה" הנזכרים בפסוק י, סמוך לפסוקנו. בהמשך הדברים מנמק ריב"ג את דרכו בעניין הזה, במלים: "לקול אלאואיל רצ'י אללה ענהם" [ובעברית: "לאור דברי הראשונים ז"ל"], כאן הוא מצטט את המחלוקת שבין ר' אליעזר לבין ר' עקיבא, בדבר משמעות המלה "שלוש", כפי שמובאת במכילתא דרבי שמעון בן יוחאי.
על פי המחלוקת הזאת,
ר' אליעזר סובר שהמשפט דידן מתייחס ל"שארה כסותה ועונתה",
ואילו ר' עקיבא סובר שמשפטנו מתייחס ליעוד שלו, של בנו או לפדיון.

מעניין הדבר, שריב"ג נמנע מלציין במפורש את הקביעה של חז"ל, ש"הלכה כרבי עקיבא מחברו", אם משום שהניח כי הדבר ידוע לכל בר בי רב, או שבכך הוא רומו שגם לפי שיטתו הפירוש של העניין צריך להיות בדרך הזאת, כדעת ר' עקיבא. מכל מקום ברור, שדוגמה זו הובאה ראשונה כדי להראות שהליכה בדרך הזאת אינה מחידושו של ריב"ג, שהרי חכמים קדמו לו בזאת, ובכך הוא מחזק את הדרך שאותה נקט.

לאחר מכן מביא ריב"ג את הדוגמא של "ואף לאמתך תעשה כן" (דברים טו,יז), והקשר בין הדוגמה הזאת לבין קודמתה ברור מכיוונים שונים:
האחד, שבהצגתו את הדוגמה הזאת,
השנייה, הוא מקדים את המלה הערבית "ואיצ'א" [=וגם],

והשימוש בה מכוון כדי לציין שגם היא מקורה בדברי חז"ל.
אם הכיוון הזה הוא הנכון, כי אז הבאתן ביחד נבעה מעצם המגמה של ריב"ג לחיזוק הקו הפרשני או אף בשל היות שתי הדוגמאות ממקור אחד, חז"ל.
השני, שגם הדוגמה הזאת, כמו הדוגמה הראשונה, מטפלת באמה עבריה, וראוי אפוא לשתיהן להיות מובאות ברציפות.
על פי הכיוון הזה, הבאתן ביחד נבעה מקשר ענייני הקיים בין שתי הדוגמאות האלה. אפשר, כמובן, לראות את המלה "וגם" שבדברי ריב"ג כמציינת: דבר נוסף או דוגמה נוספת, ללא קשר לדעתם של חז"ל, והקשר בין שתי הדוגמאות או שהוא ענייני, כפי שכבר צוין, או שהוא קשר אסוציאטיבי, קשר הנוצר באמצעות השורש "עשה" המצוי בשתיהן.

המכנה המשותף הזה, השורש "עשה", מצוי גם בדוגמה השלישית (תהלים לד,יח) וגם בדוגמה הרביעית (דברים יב,ד).

קשרים אסוציאטיביים, הנשענים על בסיסים אחרים, אפשר למצוא גם בין הדוגמאות הבאות:
בדוגמה הרביעית (דברים יב,ד) מדובר על "המקום אשר יבחר ה' " (שם שם,ה), שהמכוון בו הוא ירושלים,
ובדוגמה החמישית (יחזקאל יב,יג), ירושלים היא העיר המדובר בה במלה "ואותה" - לפי דעתו של ריב"ג.
בדוגמה החמישית הזאת הפסוק מדבר על "נשיא" [=המלך צדקיהו]

ובדוגמה השישית (שמואל א טו,כז) מדובר על המלך שאול. שאול הוא האיש המדובר בו במשפט המובא כדוגמה השביעית (שם כו,ח), שלא לדבר על כך ששתי הדוגמאות האחרונות האלה, השישית והשביעית, לקוחות מאותו הספר המקראי, שמואל א, והמרחק ביניהן בספר המקראי הזה אינו גדול.

קשר אסוציאטיבי מסוג אחר אפשר למצוא גם בין הדוגמה השביעית לבין זו שלאחריה,

הדוגמה השמינית: השורש "נכה" המצוי בשמואל א כו,ח ["אכנו"] וכן בשמות כב,א ["והכה"], הסמוך לזה שהובא כדוגמה השמינית. המלה "דמים" שבדוגמה השמינית (שמות כביב) מקשרת לדוגמה התשיעית, שבמרכזה מצויה המלה "דם" (ויקרא טו,יט).

קשר ענייני, כינויים חבורים מסוגים שונים, אפשר למצוא בין הדוגמאות השתים-עשרה עד לחמש-עשרה: "ארצם" בדוגמה השתים-עשרה (ירמיה נא,ה), "ותטעם" (תהלים מד,ג) בדוגמה השלוש-עשרה, "וחזקהו" (שמואל א יא,כה) בדוגמה הארבע-עשרה, ו"אותה" (שמות י יא) בדוגמה החמש-עשרה. בין הדוגמה השתים-עשרה לבין הדוגמה השלוש-עשרה, אפשר למצוא גם קשר ענייני מסוג אחר, קשר שבין האדמה לבין הנטיעה בה.

קשר אסוציאטיבי אפשר לראות בין הדוגמה החמש-עשרה (שמות י,יא) לבין הדוגמה השש-עשרה (יחזקאל ה,יא): בשמות י,י נאמר "ראו" וביחזקאל ה,יא מדובר על "עיני".

ושוב, קשר ענייני, וגם כאן המדובר הוא בכינויים, מצוי בין שתי הדוגמאות האחרונות, התשע-עשרה והעשרים: המלה "לו" (במדבר יז ה) עם המלה "ממנו" (שמות י,כו).

סיכומו של דבר: ריב"ג לא הביא את הדוגמאות בנדון ללא סדר. הסדר בין הדוגמאות קיים וניתן לפענחו על פי בדיקה:

סדר המבוסס על מקור הדוגמאות [=חז"ל],
דוגמאות מאותו ספר מקראי,
סדר של מכנה משותף,
סדר המתבסס על קשר ענייני,
וסדר הנשען על קשר אסוציאטיבי.

כל זאת, גם אם בין דוגמאות אחרות בנושא הנדון כאן (כמו, למשל, בין הדוגמה התשיעית לבין העשירית, או בין זו האחרונה לבין הדוגמה האחת-עשרה) הקשר אינו נהיר כל כך. ברם נראה ברור, כי יותר מה שהטריד את ריב"ג, ובעקבותיו מטריד גם את הקוראים, הוא המניעים לנקיטת האמצעי הנדון: ייחוס הדברים לרחוק ולא לקרוב.
מתוך עשרים הדוגמאות המובאות בחלק הראשון של הפרק שבאללמע מנמק ריב"ג חמש בלבד. בכך הוא השאיר להבנתו של הקורא הנבון את חמש-עשרה הדוגמאות האחרות. חמשת הנימוקים האלה שבפי ריב"ג מתחלקים לשלוש קטגוריות:
האחת, דעתם של חז"ל הקשורה להלכה:
השנייה, לשון הכתוב הנדון,
והשלישית, הקשר הכתוב.

לפני שנבחן את כל עשרים הדוגמאות למניעיהן, ועל מנת להבין את דרך עבודתו של ריב"ג, הבה נראה את נימוקיו לחמש הדוגמאות האלה, ולאחר מכן ננסה לבדוק את המניעים ליתר הדוגמאות.

בראש הפרק שבאללמע מביא ריב"ג את שמות כא,יא ("ואם שלוש אלה לא יעשה לה") כדוגמה ראשונה ומנמק, כאמור, על פי המחלוקת המובאת במכילתא דרשב"י בין ר' אליעזר לבין ר' עקיבא. נחזור ונדגיש, כי אין ריב"ג מציין כאן את הקביעה של חז"ל (עירובין סו, ע"ב) ש"הלכה כרבי עקיבא מחברו", אם משום שהוא הניח שקביעה זו ידועה לקוראיו או משום שגם ללא המחלוקת וללא קביעה זו תמיד יסבור ריב"ג, לפי שיטתו - שיטת הפשט, שזהו הפירוש הנכון של הפסוק הנדון.

על יחסו המחייב של ריב"ג להלכה כבר נודע מהפרק הזה עצמו: בדוגמה הרביעית, דברים יב,ד, תחילה הוא מביא את דעת חז"ל בנדון, לאמר, שהמשפט "לא תעשון כן לה' אלוהיכם" מתייחס ל"ואבדתם את שמם מן המקום ההוא" (שם שם,ג). לאחר מכן ריב"ג מדגיש, כי לדעתו יש בנדון עניין נוסף, דהיינו, המשפט "לא תעשון כן" מתיחס ל"על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן" (שם שם, ב), ומחזק את הפירוש הזה על בסיס ההמשך "כי אם אל המקום וגו' " (שם שם,ה), וכן על פסוקים אחרים דומים, דברים יב,יג-יד. בסיום דבריו בדוגמה רביעית זאת הוא מתבסס על דרכם של חז"ל עצמם, והרי הוא מסתמך על מה שאמרו: "מקרא אחד יוצא לכמה טעמים וגו' " (סנהדרין לו,ע"א), ומכאן, שסברה נוספת על פסוק מסוים אין בה נזק.

הווה אומר: לולא סבר ריב"ג בדוגמה הראשונה כי אכן כך יש להבין את הפסוק, לשיטתו, הרי הוא לא היה נמנע מלהביע אותה, לפחות כתוספת לפירוש של חז"ל. מכאן מתברר, שהישענותו על חז"ל לגבי "ואם שלוש אלה לא יעשה לה" אינה כי אם להראות שבדרך הפרשנית הזאת אין הוא מחדש דבר. נראה אפוא, כי מה שהניע את מחברנו לפרש את הדוגמה הראשונה כפי שפירש הוא ההקשר שבפסוק עצמו, וליתר דיוק, תשובת התנאי: "ויצאה חנם אין כסף", שאין לה מקום לו הייתה ההתייחסות ל"שארה כסותה ועונתה", שהרי מעמדה כאמה אינו קיים יותר, והיא אשת-איש לכל דבר.

גם בפעם השנייה, שבה מנמק ריב"ג את פירושו לפסוק, בדוגמה הרביעית (דברים יב,ד), הנימוק שלו נשען על הסבירות ההקשרית, כפי שכבר הוסבר, ולא עוד אלא שבמקרה הזה הוא אף מצהיר שפירושו שונה מזה הניתן על ידי חז"ל, והוא מהווה כתוספת שאינה מזיקה.

בטיפולו בדוגמה השישית, שמואל א טו,כז, משעין ריב"ג את הכרעתו על נימוק אחר: לו היה שמואל, הנזכר בריש הפסוק, הנושא של "ויחזק", הרי קריעת המעיל הייתה בוודאי פעולה מכוונת מצד שמואל, ומשום כך היינו מצפים ל"ויקרעהו", במקום "ויקרע". אולם צורת הפועל "ויקרע", בבניין נפעל - המציין רפלקסיביות, באה לומר שהקריעה הייתה בלתי מכוונת, שהרי המעיל נקרע כתוצאה מההחזקה, שבעקבותיה באה משיכה, שגרמה למעיל להיקרע, מצד זה [=שאול] שמשך את שמואל, כדי למנוע ממנו את עזיבת המקום. במקרה דידן ביסוסו של ריב"ג נשען על הסבירות הלשונית ובכך הוא ויתר על ההסבר ההקשרי.

בדוגמה העשירית, מלכים א ו,א, מבסס ריב"ג את הבנתו על מה שנאמר בהמשך הפרק הזה שבמלכים א, בפסוק לז: "בשנה הרביעית יסד בית ה' בירח זיו", שעל פיו ברור שהמלים "ירח זיו" מתייחסות לבנין הבית ולא למלכות שלמה.

בדבריו על הדוגמה החמש-עשרה, "וגם אני אגרע ולא תחוס עיני" (יחזקאל ה,יא), ריב"ג מציע, כאמור, שתי הצעות:
האחת, שהמשפט הראשון ("וגם אני אגרע") יובן כמות שהוא, כחסר מושא, והשלמתו תינתן על ידי כל פרשן על פי הבנתו;
והשנייה, המתאימה לנושא הנדון בפרק שבאללמע, שיש לראות את "עיני" שבסוף המשפט השני כמושאו של הפועל "אגרע", בה בעת ש"עיני" משמשת גם כנושא ל"תחוס". על פי הדברים האלה, נימוקו של פרשננו להצעתו השנייה נשען על בסיס תחבירי - חסרון המושא ל"אגרע". אולם כיוון שנימוק זה לא הספיק, וההיסוס בדבריו ברור גם מעצם הבאת שתי הצעות לפסוק דידן, מוסיף ריב"ג לבסס את דבריו על פי פסוק מספר איוב, המכיל פריטים לשוניים דומים: "לא יגרע מצדיק עיניו" (איוב לו,ז), שגם בו "עיניו" משמשת כמושא ישיר ל"יגרע".

על פי חמשת המקרים המנומקים על ידי ריב"ג אפשר לומר: כי פעלו כאן שני גורמים בולטים:
- הסבירות ההקשרית,
- והסבירות הלשונית.
ובנוסף להם, באופן עקיף, גם הצד ההלכתי, שכאמור אינו בא כי אם להראות שבדרך הזאת הוא לא היה ראשון, שהרי גם חז"ל לא נמנעו מליישם אותה בפירושיהם.

ואכן, בדיקת יתר הדוגמאות בנושא הנדון מראה, כי הגורמים האלה שימשו כמניעים להכרעות ריב"ג בפירושיו הנדונים כאן, אלא שבנוסף להם אפשר להצביע גם על גורם שלישי, הלא הוא הסבירות ההגיונית. נמיין אפוא את כל הדוגמאות לפי מניעיהן ונעיר הערות מתודולוגיות בהתאם לממצאים.
ליד הדוגמה הראשונה (שמות כא,יא), שאותה הוא מנמק, על פי דבריו, באמצעות דעתם של חז"ל, הוא מביא, כאמור, את הדוגמה השנייה (דברים טו,יז), בהקדמת המילית "וגם", ויש מקום לומר, שגם את הדוגמה הזאת הוא משעין על דעת חז"ל בנדון, אף שהישענות מפורשת אינה מובאת בדבריו. ברם מסתבר, שהבנת דברי ריב"ג בדרך הזאת נראית כבלתי מדויקת, והכרעתו של ריב"ג לפרש כפי שפירש נשענת על ההקשר, ההקשר בכל התורה, ולאו דווקא דעת חז"ל, לאמר: בהשוואה בין הנאמר על העבד העברי ועל האמה העבריה גם כאן, בדברים טו וגם בשמות כא, מתברר, שאין הרציעה חלה על האמה, ולפיכך המשפט "ואף לאמתך תעשה כן" חייב להתייחס למשהו אחר, להענקה, הנזכרת לפני עניין הרציעה בדברים טו.

במילים אחרות:
ריב"ג מפרש את הפסוקים על פי שיטתו, ודעת חז"ל בנדון אינה מובאת על ידו כי אם לחזק את פירושו ואת דרכו. במקרה של חוסר התאמה בין פירוש חז"ל ההלכתי לבין פירושו, כמו בדוגמה הרביעית (דברים יב,ד), רואה ריב"ג צורך לציין את פירושו כהצעה נוספת, בלתי מזיקה. מגמה זו ברורה גם מתוך טיפולו בשתי דוגמאות נוספות הכלולות ברשימה דידן:

האחת, הדוגמה השמינית, שמות כב ב, שבה הפירוש ההלכתי מקשר בין הצלע האחרונה בפסוק לבין קודמתה, בניגוד לדרכו של ריב"ג, שעל פיה הצלע הראשונה מדברת על גנב שמת (ראה את המילים "דמים לו"), ומכאן ש"שלם ישלם וגו' " חייבות להיות מוסבות על המדובר לפני כן.
השנייה, הדוגמה התשיעית, ויקרא טו,כג, שגם בה פירוש ריב"ג שונה מזה הניתן על ידי חז"ל,' בכך שלדעת חז"ל המלה "הוא" מוסבת על השוכב או על היושב, ולדעת ריב"ג "הוא" מוסכת על ה"דם" (שבפרקנו, פסוק יט), שהרי על הנוגע במשכב או במושב כבר דובר בשני הפסוקים הקודמים לפסוקנו, ולדעתו בא הכתוב לומר, שגם אם הוא נגע רק בדם שעל משכבה או על מושבה גם אז הוא טמא עד הערב.

בשתי הדוגמאות האלה מפרש אפוא ריב"ג בשונה מהפירוש ההלכתי, גם מבלי להצהיר על כך, והמניע הברור לפירושיו במקרים האלה הוא הסבירות ההקשרית כמו במקרים שיבואו מיד להלן.
בסעיף הקודם, הדן כפרשנות שמקורה בהלכה, הבאנו חמש דוגמאות שיש להן קשר לפירוש ההלכתי, ומסקנתנו הייתה שבארבע מהן המניע האמיתי לפירושו של ריב"ג הוא הסבירות ההקשרית, גם אם לכאורה היה נראה, כי בשתיים הראשונות המניע היה הפירוש ההלכתי. בסעיף הנוכחי יובאו דוגמאות אחרות מהפרק שבאללמע שגם בהן המניע הוא הסבירות ההקשרית.

בדוגמה השלישית (תהלים לד,יח) לדעת ריב"ג הפועל "צעקו" משמש כנשוא ל"צדיקים", שבפסוק טז, שם, ויש אפוא לראות את הפסוק הזה, יח, כמדבר על הצדיקים, ולא כנשוא ל"עושי רע" שבפסוק יז, ונראה ברור שההקשר הוא המניע לפירוש, שהרי מה שנאמר על הרשעים, בפסוק יז, הוא חד-משמעי.

גם בדוגמה החמישית, יחזקאל יב,יג, "ואותה לא יראה", נראה, שההקשר הוא שהיטה את ריב"ג להסב את "אותה" על ירושלים (פסוק י), ולא על ארץ כשדים הנזכרת בפסוקנו, לפני המשפט שבו מצויה המלה "אותה", וכל זאת על סמך ההשוואה למשפט "אשר לא יראה לעין את הארץ", שבפסוק יב. לפי הפירוש הזה, חייבים לפרש את "יראה" במשמעות מיטפורית [או לפחות נאמר, שאי-הראייה הנזכרת כאן אינה תוצאה של עיוורון], שהרי עיוור עיניו של צדקיהו (על פי מלכים ב כה,ו-ז וירמיה נב, ט-יא) נעשה אחרי שהוצא מירושלים והובא לרבלה. כל זאת, אף-על-פי שאין מנוס מראיית המלה "שם" שבסוף פסוקנו כמוסבת שוב על ארץ כשדים.

על הדוגמה העשירית, מלכים א ו,א, כבר דובר לעיל, ולגביה ריב"ג עצמו מציין את הנימוק ההקשרי שבפרק עצמו.

הסבירות ההקשרית נראית כמשמשת מניע אלטרנטיבי לדוגמה האחת-עשרה, בראשית ל,לח. בפסוק הזה, המלה "הצאן" נזכרת פעמיים, ומשום שסביר מאד להניח כי המדובר באותו הצאן, הרי קישור המלים "לנוכח הצאן" למשפט "ויצג את המקלות", שבריש הפסוק, עושה את הבנת הפסוק לברורה יותר36. על פי הביאור הזה, וכך ריב"ג מציין בדבריו, "אשר" השנייה שבפסוק משמעותה היא: במקום אשר.

בדוגמה השתים-עשרה, ירמיה נא, ה, הסבירות ההקשרית ברורה מאליה, שהרי המשפט הראשון שבפסוק, "כי לא אלמן ישראל ויהודה מאלוהיו מה' צבאות", אינו מתאים להמשכו, המשפט הנדון, "כי ארצם מלאה אשם מקדוש ישראל". ייחוס המשפט האחרון לבבל - הנושא של ארבעת הפסוקים הקודמים לפסוקנו, נותן לדברים משמעות נכונה יותר.

בדומה לכך גם בדוגמה השלוש-עשרה, תהלים מדיג: "אתה ידך גויים הורשת ותטעם". המלה "ותטעם", בעלת המטען החיובי, ו"הורשת", בעלת המטען השלילי, אינן מתאימות בהמשך אחד לו היו שתיהן מתייחסות לאותו הגוף "גויים", הנזכר במשפט הזה. הסבת הכינוי שב"ותטעם" על "אבותינו" שבפסוק הקודם, פסוק ב, עושה את הדברים לסבירים יותר.

הקשר הפסוק בדוגמה הארבע-עשרה, שמואל ב יכ, כה, הוא שאילץ את ריב"ג לראות בפועל "וחזקהו" כמופנה לשליח, כשהכינוי החבור שבו מוסב על יואב, ולא כהמשך לדברים הקודמים לו, המופנים ליואב באמצעות השליח. זאת משום שהפועל כמשמעו סותר את הנאמר לפניו בפסוק, אלא אם כן נאמר שהכינוי החיבור מוסב על משהו אחר שאינו נזכר בפסוק.

בדוגמה החמש-עשרה, במשפט "וגם אני אגרע ולא תחוס עיני" (יחזקאל ה,יא), נראה שהסבירות ההקשרית מהווה כמניע אלטרנטיבי בהכרעת ריב"ג לכיוון הדרך הנדונה; לאמר, שדווקא המלה "עיני", שבסוף המשפט, היא שנבחרה להיות כמושא הישיר ל"אגרע" (שעל פי משמעותו הנפוצה הוא משמש כאן כפועל יוצא), אף כי בעצם ראיית הפועל "אגרע" כחסר מושא נבעה, ללא ספק, ממניע הסבירות הלשונית, שתובא בהמשך המאמר.

הוא הדין גם במקרה של הדוגמה השש-עשרה, בבראשית ל,כו: "תנה את נשי ואת ילדי אשר עבדתי אותך בהן ואלכה". על פי מה שידוע על יעקב ולבן בספר בראשית, העבודה של יעקב את לבן הייתה בשביל הנשים, ולא הייתה גם בשביל הילדים.ו' ברור אפוא מכאן, כי מה שהביא להכרעה הפרשנית של ריב"ג כאן היה הסבירות ההקשרית. אף-על-פי שגם הסבירות הלשונית, השימוש במלה "בהן" - עם כינוי ממין נקבה, משמשת בסיס להכרעה הפרשנית בנדון.

במקרה של במדבר יז,ה: "כאשר דבר ה' ביד משה לו", הדוגמה התשע-עשרה, המניע ההקשרי הוא הבסיס לפירושו של ריב"ג. בנדון הזה אפשר לומר, שההקשר המכוון הוא ההקשר הרחב, דהיינו, כל אותם מקומות בתורה שבהם דיבר ה' אל משה בנושא עבודת הכוהנים, וכן הידיעה שאהרן הוא ראש הכוהנים, והוא היה אמור לקבל הוראות גם אודות הקטורת; אך אפשר גם לומר, שההקשר המצומצם הוא המכוון כאן, והכוונה היא למה שנאמר כבמדבר יח א-ז.

סיכומו של דבר: בכל הדוגמאות שהובאו כאן, תחת הקטגוריה של סבירות הקשרית, ביאר ריב"ג את הפסוקים הנדונים על פי דרכו, על בסיס של שיקולים הקשריים, וביאוריו באים בוודאי למנוע ביאורים אחרים העלולים להינתן על בסיס של הבנת הפסוקים כמות שהם. ברם ברור, שהמניע הזה, ההקשר, אין בו כדי לכלול את כל המקרים, שהרי הוא מבהיר שהיו לכך גם מניעים אחרים, ובכללם הסבירות הלשונית.
בחלק מהדוגמאות שהובאו בפרק שבאללמע המניע ליישומו של האמצעי הנדון הוא הסבירות הלשונית.

בין הדוגמאות המנומקות על ידי ריב"ג עצמו ראינו את הדוגמה השישית: שמואל א טו, כו. בפסוק זה, הפועל "ויקרע" מראה על פעולה בלתי מכוונת, שהרי הפועל הזה הוא בבניין נפעל ובמשמעות רפלקסיבית, ומכאן, שהנושא של "ויחזק" שבפסוק הזה הוא שאול ולא שמואל. נחזור ונדגיש, כי ריב"ג אינו מציין את הנימוק ההקשרי הניתן על ידי פרשנים אחרים.

הסבירות הלשונית, והכוונה כאן לניסוחו המדויק של המשפט הנדון, נראית להיות גם מניע אלטרנטיבי לדרך ביאורו של ריב"ג בדוגמה החמישית, המטפלת במשפט "ואותה לא יראה" (יחזקאל יב,יג): כיוון שלא נכתב כאן "ואותה לא יראה בעיניו", כדי להדגיש את העיוורון - שבוצע בעיני צדקיהו לאחר שהובא לרבלה, מחוץ לארץ יהודה, עדיף להסב את המלה "אותה" על ירושלים, ולא על בבל. נזכיר שוב, שהמניע הלשוני הוא מניע אלטרנטיבי, בנוסף על ראיית המניע של הסבירות ההקשרית כבסיס לביאורו של ריב"ג.

גם בדוגמה השש-עשרה: "תנה את נשי ואת ילדי אשר עבדתי אותך בהן ואלכה" (בראשית ל,כו), נראה, שהסבירות הלשונית משמשת כמניע, כאלטרנטיבה למניע ההקשרי. המלה "בהן", על פי צורתה, מכוונת להיות מוסבת על שם עצם ממין נקבה, ולכן היא מתייחסת רק ל"נשי", ואינה מכוונת גם ל"ילדי". כל זאת, אף-על-פי שריב"ג עצמו, במקום אחר בספרו, נשען על הסבירות ההקשרית, ועל הצד הלשוני הברור מאליו הוא מצביע ברמיזה בלבד.

המניע הלשוני ברור גם בטיפולו בדוגמה השבע-עשרה: "לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אותה אתם מבקשים" (שמות י,יא). לפי דברי ריב"ג, המלה "אותה" מוסבת על המלה "רעה" הנזכרת בפסוק הקודם, פסוק י, ומלה זו היא שם העצם היחיד ממין נקבה הנזכר בדברי פרעה המובאים בשני הפסוקים האלה.

הכיוון הזה, הסבירות הלשונית, ברור גם בדוגמה העשרים: "לא תישאר פרסה כי ממנו ניקח לעבוד את ה' אלוהינו" (שמות י,כו). לדעת ריב"ג, "ממנו" מוסבת על המלה "מקננו" שבריש הפסוק, שהיא שם עצם ממין זכר, ולא על "פרסה" הקודמת למלתנו, שהיא שם עצם ממין נקבה. אף-על-פי-כן, לו היה אפשר לייחס את המלה "ממנו" ל"פרסה", בנתינת משמעות בלתי נפוצה אך מתאימה להקשר, הרי הגורם הלשוני לא היה מספיק לנמק את היישום, משום שתמיד קיימת האפשרות לומר שחילוף מין יש כאן. לפיכך, סביר לראות את ביאור ריב"ג כנשען גם על בסיס של הסבירות ההגיונית.
ראשית צריך להעיר, כי ריב"ג אינו מבסס במפורש אף לא אחת מהדוגמאות שהובאו בטיפולו בנושא הנדון על סבירות הגיונית, ורק מתוך בדיקת המקרים הנדונים אפשר להבין זאת:

שנית, שתיים מתוך ארבע הדוגמאות שיובאו בסעיף הזה נראות כמתבססות על שני מניעים אלטרנטיביים;

ושלישית, משמעות המונח "סבירות הגיונית" הנקוט כאן היא בעלת גיוונים שונים.

בדוגמה השביעית: "ועתה אכנו נא בחנית ובארץ" (שמואל א, כו,ח), מציע ריב"ג לקשר את "ובארץ" ל"אכה" שבתוך "אכנו" שבריש המשפט, ולא ל"בחנית" הסמוכה לה.

לפי ההצעה הזאת, שיעור הכתוב הוא: "אכנו נא בחנית ואכה בארץ". בהמשך דבריו מצביע ריב"ג על המשפט "אכה בדוד ובקיר" (שם יח,יא); בכך הוא מראה על קשר דומה בין "אכה" שבריש המשפט הזה לבין "בקיר" [=אכה בדוד ואכה בקיר"], ובכך הוא מצביע על המשמעות של משפטנו, לאמר: אכה אותו באמצעות החנית עד שהיא [=החנית] תעבור דרכו עד הארץ. ההצעה הזאת של ריב"ג נובעת מאי סבירות הגיונית לראות את משפטנו כמשמעו: אכנו בחנית ואכנו בארץ.

דומה, שגם בדוגמה השמונה-עשרה: "כי שמי בקרבו" (שמות כג,כא), המניע להצעת ריב"ג מקורו בסבירות ההגיונית, והכוונה כאן קשורה לתפיסה הנוגעת בכל-יכולתו של ה'. לפי המשפט כמות שהוא, ה' מודיע לעמו על המלאך שישלח לפני העם על מנת לשומרו בדרך ולהביאו אל המקום אשר הכין. בתוך כך מזהיר ה' את עמו להישמר מפני המלאך הזה, לשמוע בקולו ולא להמרות את דבריו, בצירוף הנימוק "כי לא ישא לפשעכם", שהוא עצמו מנומק במשפטנו: "כי שמי בקרבו". הדברים כהווייתם במשפט אחרון זה מראים על חוסר סבירות הגיונית, שהרי אם שמו של ה' מצוי בקרב המלאך הזה, הנשלח לפני העם, מדוע אפוא יכולתו של המלאך נראית להיות מוגבלת, ומדוע אם כן "לא ישא לפשעכם".
כדי לספק סבירות הגיונית למשפטנו, מציע ריב"ג לקשר אותו לראשית הפסוק, למשפט "הישמר מפניו ושמע בקולו".

בדוגמה האחת-עשרה (בראשית ל,לח) הסבירות ההגיונית מהווה, כנראה, כמניע אלטרנטיבי. כזכור,52 בדבריו על הפסוק "ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים בשקתות המים אשר תבאן הצאן לשתות לנוכח הצאן", מציע ריב"ג לקשר את המלים "לנוכח הצאן" עם המשפט שבריש הפסוק: "ויצג את המקלות". במקרה הזה המשפט "אשר תבאן הצאן לשתות לנוכח הצאן" חסר סבירות הגיונית, והצעתו של ריב"ג מספקת סבירות לדברים. כל זאת, עם האפשרות שהמניע להצעה הוא ההקשר, שבו מדובר בצאן אחד.

בדרך דומה, בראיית ההצעה של ריב"ג כמבוססת על שני מניעים אלטרנטיביים, אפשר להסביר גם את הדוגמה העשרים: "לא תשאר פרסה כי ממנו נקח לעבוד את ה' אלוהינו" (שמות י,כו). כבר נאמר, כי אפשר שהמניע להצעת ריב"ג הוא חוסר ההתאם במין שבין "פרסה", שם עצם ממין נקבה, לבין "ממנו" - שבה הכינוי החבור מוסב על שם עצם ממין זכר. אם זהו המניע להצעה, הרי הבסיס הוא חוסר סבירות לשונית. אולם אפשר ואפשר לראות את הסבירות ההגיונית כבסיס להצעה: על רקע ההנחה שהמלה "פרסה" כאן היא חד-משמעית, במשמעות הנפוצה, הרי "ממנו" אינה יכולה להתייחס ל"פרסה". לו הייתה המלה הזאת בעלת משמעות אחרת, מתאימה יותר להקשר, כי אז היה אפשר לייחס אליה גם את "ממנו", על סמך ההנחה של חילוף מין.

מבין עשרים הדוגמאות שהובאו בחלקו הראשון של הפרק שבאללמע ישנן אפוא ארבע דוגמאות הנשענות על הבסיס של הסבירות ההגיונית, כשבשתיים מהן המניע הזה הוא אלטרנטיבי.
מטרתו של ר' יונה אבן ג'נאח בכתיבת חיבורו "כתאב אללמע" [=ספר הרקמה] הייתה בלשנית: לבדוק את הנוסח המקראי ולנסח כללים הקשורים ללשונו ולדרכי הבעתו. במאמר הזה עסקנו בסעיף הקשור יותר לסגנון המקרא: ייחוס משפט, מלה, כינוי ועוד לא לנאמר בסמוך לפניהם אלא למה שנאמר לפני-פניהם.

להמחשת קיומה של התופעה הזאת במקרא, מביא ריב"ג בפרק הזה עשרים דוגמאות, על פי סדר מסוים, כשבחלקן מצביע באופן מפורש על נימוקיו ליישום האמצעי הזה, וברובן הוא משאיר את השיקול, הברור לאחר בדיקה, להבנתו של הקורא. השיקולים מתבססים בעיקרם על שלושה עקרונות:

הסבירות ההקשרית,
הסבירות הלשונית
והסבירות ההגיונית.

ואף זאת: בחלק קטן מהדוגמאות אפשר שהשיקולים כפולים. בראש הפרק הוא מביא דוגמאות שמקורן במדרש ההלכה של חז"ל גם כדי להראות על חוסר-מוזרות בדרך הפרשנית הזאת, בכך שהוא מדגיש, כבר בראשית הפרק שבאללמע, כי בדרך הזאת קדמו לו חכמים, אך גם כדי לחזק את דרכו. בהקשר הזה נודע לנו, כי בכל מקום שפירושו של ריב"ג שונה מזה הניתן על ידי חז"ל, והמדובר הוא במה שקשור לפירוש ההלכתי לעניין מקראי מסוים, הרי פירושו אינו חייב להיראות כסטייה מהפירוש ההלכתי, שכבודו במקומו מונח, אלא שהוא משמש כתוספת בלתי מזיקה לפירושם, על בסיס של נקודות-מוצא שונות.

ההתלבטויות, השיקולים והמסקנות הבולטות בנושא הזה אצל ריב"ג מצביעים, בכיוונים שונים, על דרכו הפרשנית, אשר שימשה מורה-דרך לבאים אחריו, כדוגמת ר' משה אבן ג'יקטילה, ר' יהודה אבן בלעם ור' אברהם אבן עזרא, שפעלו בספרד, ואף כדוגמת ר' יצחק בן שמואל אלכנזי ור' דוד קמחי, שפעלו מחוץ לספרד. משום כך ראויים חיבוריו של ר' יונה אבן ג'נאח, קטנים כגדולים, לתשומת לב רצינית בהעמקת הבנתנו את המקרא באמצעות פירושיהם של הפרשנים החשובים האלה.
אבן בלעם, במדבר ודברים - יהודה בן שמואל אבן בלעם, פירוש לבמדבר ודברים (מן "כתאב אלתרג'יח"), מהדורת מ' פרץ (עבודת גמר באוניברסיטת בר-אילן), רמת-גן תש"ל.

אבן בלעם, יחזקאל - פירוש ר' יהודה אבן בלעם לספר יחזקאל, מהדורת מ' פרץ, רמת-גן תש"ס.

אבן בלעם, ירמיה - פירוש ר' יהודה אבן בלעם לספר ירמיה, מהדורת מ' פרץ (בדפוס).

אללמע - Grammaire) - 8fieurb parterres des Liyr re Le, (.ed) Derenbourg. J 1886. Paris, Djanah Ibn Merwan hebraI'que d'Ablou'l-walid

מכילתא דרשב"י - מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי, מהדורת י"נ אפשטיין רע"צ מלמד, ירושלים תשל"ו.

צוקר - מ' צוקר, על תרגום רס"ג לתורה, ניו-יורק תשי"ט.

ראב"ם - פירוש רבינו אברהם בן הרמב"ם על בראשית ושמות, מהדורת א"י ויזנברג, לונדון תשי"ח.

רס"ג, התרגום לתורה - תרגום חמשה חומשי תורה לרבנו סעדיה בן יוסף הפיוסי, מהדורת י' דרנבורג, פארים תרנ"ב.

רס"ג, תהלים - תהלים עם תרגום ופירוש רבינו סעדיה בן יוסף פיומי, מהדורת י' קאפח, ירושלים תשכ"ו.

רקמה - ספר הרקמה לר' יונה אבן ג'נאח, א-ב, מהדורת מ' וילנסק" וד' טנא, ירושלים תשכ"ד.

רשב"ם - פירוש התורה לרבנו שמואל בן מאיר, מהדורת ד' ראוין, ברעסלויא תרמ"ב [ד"צ: ניו-יורק תש"ט].

שד"ל - פירוש ר' שמואל דוד לוצאטו על חמשה חומשי תורה, תל-אביב תשכ"ו.