הפירוש עצמו נודע ברבים בשם "ביאור", אבל בשער של כל ספר מופיע השם "נתיבות שלום" בתור שם או כותרת, והוא כולל תרגום לשפה הגרמנית באותיות עבריות¹ וביאור בשפה העברית. התרגום הוא פרי עטו של מנדלסזון עצמו. הוא תרגם את התורה, את שירת דבורה ואת שיר השירים. ה"ביאור" הוא עבודה משותפת לו ולעוזריו. מנדלסזון ביאר את הפרשה הראשונה של ספר בראשית ואת ספר שמות². ש' דובנא ביאר את ספר בראשית והוסיף הערות דקדוקיות לספר שמות³. נ"ה וייזל ביאר את ספר ויקרא, תוך הדגשה שהוא מסתמך על הפרשנים הגדולים: רש"י, רשב"ם, ראב"ע ורמב"ן⁴. את ספר במדבר פירש א' פרידנטל מירוסלאב.
מנדלסזון, שהיה מרוצה מפירוש זה, השתתף גם הוא בפירוש, ובניגוד לאי שביעות רצונו מפירושיהם של ש' דובנא ונ"ה וייזל (ר' הערות 3 ו-4) הפעם מנדלסזון אינו סותר את דברי המפרש אלא מוסיף עליהם. את ספר דברים ביאר נ"ה הומברג, פרט לפרשיות הראשונות והאחרונות של הספר שאותן פירש מנדלסזון.

תלמידי מנדלסזון המשיכו את הביאור לנביאים ולכתובים, בלא חידושים. הפירושים נלקטו מפרשני ימי הביניים, והמבואות נכתבו בהשפעת המחקר הנוצרי⁵. בהוצאת משה הלוי לנדא מפראג מופיעים השמות דלקמן כפרשני ה"ביאור" לנ"ך:
וואלף מאיר לנביאים ראשונים, לישעיהו, לדניאל ולמשלי.
ומשה הלוי לנדא לשופטים, לתרי עשר ולאיוב.
פרשנים נוספים פירשו כל אחד ספר בודד מן המקרא.

א. התרגום

כל יצירה שמנסים לתרגם אותה, בין אם היא כתובה בפרוזה ובין אם היא כתובה בשירה, המתרגם נתקל בשורה של בעיות - של סגנון, של תוכן, של צורה ושל משמעות - ובפרט אם מדובר בטקסטים קדומים ובטקסטים בעלי משמעות דתית. ביצירות כגון אלה יש מאמרים, ביטויים או מילים שמשמעותם סתומה או כפולה ואפילו יותר מזה.

המתרגמים בחרו בשיטות שונות, כל אחד לפי נטייתו: היו שבחרו בתרגום המילולי, כמו עקילס הגר שתרגם את המקרא ליוונית או אבן-תיבון שתרגם את ה"מורה נבוכים" לעברית: שניהם הכניסו בתרגומם כמה וכמה צירופי מילים וביטויים שאין מקומן ביוונית או בעברית, והתרגום שלהם, ובמיוחד זה של אבן-תיבון, נזקק לפירושים נוספים. לעומתם היו שהעדיפו להקפיד על תרגום הרעיון ולא על התרגום המילולי⁶. דרך זו הייתה דרכו של מנדלסזון בתרגומו. תשומת לבו הייתה מרוכזת באסתטיקה; הוא ניסה להראות את יופי התורה ואת שירתה הנשגבה, והיה אפוא מתרגם אסתטי-פורמליסטי. אבל תוך כדי שיפוצו ושיפורו של המקור, שלפעמים הגדיש בכך את הסאה, הוא לא התעלם מן הבעיות הנוגעות למקרא גופו, מלבד שימוש הלשון והדקדוק, כגון בעיות תיאולוגיות, ספרותיות וכד'. לשם כך הוא השמיט וקיצר בתרגומו, ולפעמים נאלץ להשתמש בפרפרזות וכד', כלומר להתרחק מצורת המקור.

עם זאת, יש לציין שיש מקומות בתרגומו שבהם הוא נשאר נאמן יותר למקור, משום שלא היה צורך לשנות או משום שהביאור מבהיר במאמר מוסגר את הכתוב, שהיה סתום ביסודו או גמיש בהוראתו ומשתמע ממנו יותר מפירוש אחד⁷. בהקדמה שלו, "אור לנתיבה", המשמשת מבוא לפירוש ולתרגום כאחד, הוא קובע כללים ששימשו לו יסוד לתרגומו, והם נוגעים ברובם המכריע לשאלות חלקי הדיבור ושימושי הלשון. על הכללים האלה הוא חוזר עוד כמה פעמים ב"ביאור"⁸.

טעמי המקרא היו יסוד חשוב בתרגומו של מנדלסזון, ועל פיהם הוא קבע את הקשר בין משפט עיקרי למשפט טפל, את מקומו של מאמר מוסגר וכד'. למען היופי של הסגנון הוא זנח את העקביות ותרגם באופן שונה מילה המופיעה כמה פעמים במקור, מכיוון שהיא מתקשרת כל פעם לחלק דיבור אחר⁹. לפעמים הוא הרגיש שתרגומו אינו מכסה בדיוק אותה מילה שבמקור, ולכן הוסיף בסוגריים הסבר ארוך למילה המתורגמת¹⁰. ויש שהביא בסוגריים פירוש שונה מזה שבגוף התרגום¹¹. בתרגום שמות פרטיים לא היה למנדלסזון מקום להתלבט, כמו למתרגמים אחרים, מכיוון שתרגומו נדפס באותיות עבריות, ולכן היה יכול פשוט להשתמש בשם המקורי (יצחק, רבקה וכד'), בלי לשבש את הניקוד.

דעת חז"ל באה לידי ביטוי בפירושו במיוחד בנוגע לפרטים השונים של המצוות, ומן הדוגמאות הרבות נביא רק את:
שמ' כא: כד, "עין תחת עין" = ממון.
או
ויקרא כג: יא, "ממחרת השבת", שהיה סלע מחלוקת בין הפרושים לצדוקים, ומנדלסזון מתרגם בצורה חד משמעית: "השבת" = החג.

בנקודות שהבאנו לא נגענו אלא בחלק מן הכללים שהנחו את מנדלסזון בתרגומו. ככלל ניתן לסכם שמטרתו הייתה מסירת התוכן ומשמעותו, והשגת מטרה זו לא הייתה אפשרית, לדעתו, אלא תוך התחשבות מרבית בשפת התרגום, גם על חשבון הדבקות המילולית במקור¹². הוא היה מתרגם ופרשן כאחד, אבל דאג שה"ביאור" ישלים את מה שהתרגום לא יכול, מעצם מהותו, לתת ללומד, ושניהם נדפסו יחד (לבד מאותו ניסיון בודד שהזכרנו לעיל בהערה 1).

ב. ה"ביאור"

ב"אור לנתיבה" שכבר הזכרנו מנדלסזון מזדהה לאורך כל הדרך עם דעת חז"ל בדבר התורה המסורה בידינו על ידי משה רבנו, שהיא לא השתנתה כלל והסופרים שמרו עליה מכל משמר לפי כללים מקובלים. הקב"ה דיבר עם משה בלשון הקודש, ובלשון זו דיבר גם עם אדם הראשון, עם קין והבל ועם אבות האומה. בלשון הקודש נאמרו עשרת הדיברות, ובה דיבר ה' עם הנביאים. בעניין הכתב שבו נכתבה התורה הוא מסתמך על דברי חז"ל במסכת סנהדרין (כא, ע"ב) שבה אומר מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא:

"בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש..."
(וראה גם דעות נוספות שם כב: ע"א).

בהמשך מנדלסזון מקבל את דעת רמב"ן (בהקדמתו על התורה) שהספר שכתב משה לא היו בו לא טעמים ולא נקודות וגם לא הפסקות בין מקרא למקרא ובין תיבה לתיבה, אבל משה הודיע ליהושע את חילופי הקולות וההברות. בעניין שמות התנועות הוא מביא שם דעות שונות: אחדים סוברים ש"סימני הכתיבה" מסיני הם, ולעומתם סוברים אחרים שהסימנים נתחדשו בידי אנשי כנסת הגדולה או אחרי חתימת התלמוד, בימי בעלי המסורת.

בעניין הקרי והכתיב מנדלסזון אומר, שמשה לא כתב כי אם את הכתיב לבד, וכאשר מסר את הדברים ליהושע, היה קורא לפניו את הקרי, ובימים הראשונים כתבו את הקרי על גיליון הספר שבידיהם, שלא יישכח, עד שקמו עזרא וסיעתו ואחריהם בעלי המסורת שבכל דור ודור, ובדקו את כל השינויים והסירו את כל השיבושים.

ג. ההתנגדות ל"ביאור".

ה"ביאור", ובעיקר התרגום, לא נתקבלו על דעת הרבנים מתוך חשש שציבור התלמידים שאינו בקי בלשון אשכנז יצטרך קודם ללמוד שפה זו והתורה תיהפך "לשפחה המשמשת את לשון אשכנז שהתפשט בדור". גם ר' עקיבא איגר חשש שהגרמנית עלולה להשתלט על העברית במסגרת בית הכנסת. וזו הייתה גם דעתו של החתם סופר, וגם ר' שלמה קלוגר¹³ התנגד לתרגום ול"ביאור" כאחד, כי לדעתו הם הכנה להתבוללות נוסח המבורג, ששם הנהיגו להתפלל "על דייטש". ואפילו יואל בריל, שדיבר בשבחו של התרגום, דחה אותו מפני שאינו מתאים ללימוד ולחינוך¹⁴.

הוויכוח בין שתי התפיסות נמשך בימי המאספים, שהיו בדרך כלל נאמנים למסורת, ומעניין שלמרות ההתנגדות לתרגום ול"ביאור" בלשון אשכנז קם גדול הדור, ר' שמשון רפאל הירש, ותרגם וביאר את התורה ואת ספר תהלים ללשון הזו, ואחריו רד"צ הופמן שפירש גם הוא את התורה לגרמנית, וחיבוריהם מקובלים עד היום על כל שלומי אמוני ישראל. יתר על כן, במאה הנוכחית, כאשר התחילו היהודים להשתמש בחיי היום-יום שלהם בשפות זרות (מערביות ואחרות) והדור החדש כבר לא נזקק לשפת האם של ההורים, נכתבו והוצאו לאור כמה וכמה תרגומים ופירושים לתנ"ך בשפות לועזיות, והשימוש בהם הפך לכללי - בלי לחשוש להתנגדותם של הרבנים הגאונים הנ"ל, והשימוש בחומשים מתורגמים ובפירושים לועזיים נחשב כשר למהדרין.

הערות:

1. ההוצאה הראשונה התפרסמה בברלין בשנת תקמ"ג. בסך הכול היו 17 הוצאות מהוצאת ברלין ועד הוצאת ורשה בשנת תרמ"ח. באחת ההוצאות הראשונות הדפיסו את התרגום, בלי המקור וה"ביאור", באותיות גרמניות, "בשל הבערות הגדולה ששררה אז בידיעת שפת המקור אפילו באותיותיה", כפי שהמדפיסים מסבירים. התרגום הזה שימש לחינוך בבתי הספר ואפשר גם לנוצרים את השימוש בו.
2. לפי קלויזנר הגיע מנדלסזון בפירושו לספר שמות לשיא הפרשנות.
3. בדרך כלל יש התאמה בין פירושו לבין תרגומו של מנדלסזון. המאפיין את פירושו של דובנא הוא האריכות; הוא האמין שאין לפרש את המקרא רק על פי המקרא עצמו והשתדל להיעזר במקורות ספרותיים מקבילים. מנדלסזון התנגד לאריכות זו אבל הוסיף גם הוא הערות, וכך נתארך הפירוש עוד יותר.
4. גם וייזל מאריך בפירושו ומוסיף בו פשט על מדרש הכתובים שבתלמוד. מנדלסזון העיר הערות לביאור זה, כגון מיון בעלי החיים. גם מביאור זה לא היה מנדלסוון מרוצה.
5. ר' אנצ' עברית, כרך כד, הערך "מקרא", עמ' 317.
6. זוהי גם דעת הרמב"ם על הדרך הנכונה לתרגם, במכתבו אל שלמה אבן-תיבון (קובץ תשובות הרמב"ם, ח"ב, 27). לדעתו תרגום מילולי הוא משובש ביותר. המעתיק (= המתרגם) צריך שיבין היטב את העניין, "ואי אפשר לו מבלי שיקדים ויאחר ויספר מילות רבות במילה אחת ויחסר ויוסיף תיבות...".
7. ר' ז' וויינטראוב, "תרגומי התורה ללשון הגרמנית", שיקאגו, תשכ"ז, פרק ג', עמ' 22-14.
8. ר' הערה 7.
9. ר' לדוגמה בר' יט: ל, "ויעל לוט מצער וישב בהר. .. כי ירא לשבת בצער וישב במערה". הפועל ישב מתורגם כל פעם במילה אחרת, בניגוד לת"א המתרגם כל פעם את "ישב" ל"יתב".
10. ר' לדוגמה את הסברו לתרגום הביטוי "חרטומי מצרים" (שמ' ז: יא).
11. ר' בר' מט: כו, "ברכות הוריי", שתורגם בסוגריים בהתאם לפירושו של רשב"ם שם (הוריי = הרים).
12. ועוד נדבר להן על התנגדות הרבנים לתרגומו ולביאורו.
13. ר' חיבורו של ר' שלמה קלוגר, "האלף לך שלמה", שו"ת ב, ביילגוריי, תרצא-תרצב, סי' רנז.
14. 1824 VERANDERTE . ZWEITE EINE 1799, JOE BRIL LOEWE GENANNT, AUFLAGE

---