|
פרשה לו: ישראל - זית רענן
א [ישראל נמשלו לזית]
וכי לא נקראו ישראל אלא כזית הזה בלבד, והלא בכל מיני אילנות נאים ומשובחים נקראו ישראל?!
בגפן ותאנה, שנאמר (תהלים פ): גפן ממצרים תסיע.
תאנה, שנאמר (הושע ט): כבכורה בתאנה בראשיתה.
כתמר, שנא' (שיר ז): זאת קומתך דמתה לתמר.
כארז, שנא' (תהלים צב): כארז בלבנון ישגה.
כאגוז, שנאמר (שיר ז): אל גנת אגוז ירדתי.
וקראן בכל מיני שלחים, שנאמר (שם ד) שלחיך פרדס רמונים.
ובא ירמיה לומר, זית רענן יפה פרי תואר?!
אלא מה הזית הזה, עד שהוא באילנו מגרגרין אותו ואח"כ מורידין אותו מן הזית ונחבט, ומשחובטין אותו, מעלין אותו לגת ונותנין אותן במטחן, ואח"כ טוחנין אותן, ואח"כ מקיפין אותן בחבלים ומביאין אבנים, ואח"כ נותנין את שומנן.
כך ישראל, באין עובדי כוכבים וחובטין אותם ממקום למקום, וחובשים אותן, וכופתין אותם בקולרין, ומקיפין אותן טרטיוטין, ואח"כ עושין תשובה והקב"ה עונה להם.
מנין?
שנא' (שמות ב: ויאנחו בני ישראל.
וכן (דברים ד): בצר לך ומצאוך כי אל רחום ה' אלהיך. הוי, זית רענן יפה פרי תואר.
דבר אחר:
מה ראה ירמיה למשול אבותינו כזית?
אלא כל המשקין מתערבים זה בזה והשמן אינו מתערב, אלא עומד.
כך ישראל, אינם מתערבים עם העובדי כוכבים, שנאמר (דברים ז): ולא תתחתן בם.
דבר אחר:
כל המשקים אדם מערב בהם ואינו יודע איזה תחתון ואיזה עליון, אבל השמן אפילו אתה מערבו בכל המשקין שבעולם, הוא נתון למעלה מהן.
כך אבותינו, בשעה שהיו עושים רצונו של מקום, נצבים למעלה מן העובדי כוכבים, שנאמר (שם כח): ונתנך ה' אלהיך עליון. הוי, זית רענן יפה פרי תואר.
דבר אחר:
זית רענן, הה"ד (תהלים מח): יפה נוף משוש כל הארץ.
מהו יפה נוף?
לשון יוני קורין לכלה נמפי.
משוש כל הארץ, שלא היה אחד מישראל מיצר, כשהיה ביהמ"ק קיים.
למה?
שהיה אדם נכנס לשם מלא עונות, והיה מקריב קרבן ומתכפר לו, אין שמחה גדולה מזו, שהיה יוצא צדיק. הוי, יפה נוף משוש כל הארץ.
כתיב בצור (יחזקאל כז): צור את אמרת אני כלילת יופי, את אמרת, אבל אחרים אינם אומרים, אבל ירושלים הכל אומרים שבחה, שנאמר (איכה ב): הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי.
וכתיב (תהלים מח) הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב, מקום שמקריבין בו קרבנות, שנאמר (ויקרא א): ושחט אותו על ירך המזבח צפונה, לכך נאמר: זית רענן יפה פרי תואר, כשם שהשמן מאיר, כך ביהמ"ק מאיר לכל העולם, שנאמר (ישעיה ס): והלכו גוים לאורך. לכן נקראו אבותינו זית רענן, שהם מאירים לכל [באמונתם]. לכך אמר הקב"ה למשה: ויקחו אליך שמן זית זך:
ב [ישראל מאירים למי שמאיר לכל]
למה?
כדי להעלות אתכם בפני כל האומות, שיהיו אומרים: ישראל מאירים למי שמאיר לכל.
משל לפקח וסומא, שהיו מהלכין.
אמר הפקח לסומא: בא ואני סומכך! והיה הסומא מהלך, כיון שנכנסו לבית, אמר הפקח לסומא: צא, והדלק לי את הנר והאיר לי, שלא תהא מחזיק לי טובה שלויתיך, לכך אמרתי לך שתאיר.
כך הפקח, זה הקב"ה, שנאמר ( ד"ה ב טז) כי ה' עיניו המה משוטטות בכל הארץ.
והסומא, אלו ישראל, שנאמר (ישעיה נט): נגששה כעורים קיר וכאין עינים נגששה כשלנו בצהרים כנשף.
בעגל, בששה שעות והיה הקב"ה מאיר להם והנהיגם, שנאמר (שמות יג): וה' הולך לפניהם יומם, כיון שבאו לעשות המשכן, קרא למשה ואמר לו: ויקחו אליך שמן זית זך.
אמרו ישראל (תהלים יח): כי אתה תאיר נרי, ואתה אומר שנאיר לפניך?!
אמר להם: בשביל להעלות אתכם שתאירו לי, כשם שהארתי לכם, לכך נאמר: זית רענן:
ג [דברי תורה מאירין לאדם]
זית רענן
ראה, היאך דברי תורה מאירין לאדם בשעה שעוסק בהן, וכל מי שאינו עוסק ואינו יודע, הוא נכשל.
משל למי שעומד באפילה בא להלך, מצא אבן ונכשל בה. מצא ביב נופל בו. הקיש פניו בקרקע.
למה?
שלא היה בידו נר.
כך הדיוט, שאין בידו דברי תורה. מצא עבירה ונכשל בה ומת, שכן רוח הקודש צווחת (משלי ה): הוא ימות באין מוסר, ואין מוסר אלא דברי תורה, שנאמר (שם ד) החזק במוסר אל תרף.
למה הוא מת?
לפי שאינו יודע בתורה והולך וחוטא, שנא' (שם): דרך רשעים באפילה לא ידעו במה יכשלו, אבל אותם שעוסקים בתורה, הם מאירים בכל מקום.
משל למי שעומד באפלה, ונר בידו. ראה אבן ולא נכשל. ראה ביב ולא נפל.
למה?
על שהיה בידו נר, שנאמר (תהלים קיט): נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי.
וכן (משלי ד)": אם תרוץ לא תכשל.
וכן (שם כ): נר ה' נשמת אדם.
אמר הקב"ה: יהא נרי בידך ונרך בידי.
ואיזו נרו של הקב"ה?
זו תורה, שנאמר (שם ו): כי נר מצוה ותורה אור.
מהו כי נר מצוה?
אלא, כל מי שעושה מצוה, הוא כאלו מדליק נר לפני הקב"ה, ומחיה נפשו שנקראת נר, שנאמר (שם כ): נר ה' נשמת אדם.
ומהו ותורה אור?
אלא, הרבה פעמים שאדם מחבב בלבו לעשות מצוה, ויצר הרע שבתוכו אומר: מה לך לעשות מצוה ומחסר את נכסיך? עד שאתה נותן לאחרים, תן לבניך.
ויצר טוב אומר לו: תן למצוה! ראה, מה כתיב: כי נר מצוה. מה הנר הזה, כשהוא דולק אפילו אלף אלפים קרוינין וסבקין מדליקין הימנו, אור במקומו.
כך כל מי שיתן למצוה, אינו מחסר את נכסיו, לכך נאמר: כי נר מצוה ותורה אור:
ד [למעשה ידיך תכסוף]
בד' דברים נתאוה הקב"ה למעשה ידיו, ואין תכסוף אלא תאוה, שנאמר (בראשית לב): כי נכסוף נכספתה.
(תהלים פד) נכספה וגם כלתה נפשי.
ואלו הן ד' דברים:
הקב"ה סובל עולמו, שנא' (ישעיה מו): אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט;
וצוה לבני קהת שיסבלוהו, שנאמר ( במדבר ז): ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו. ותדע, שכביכול הוא היה סובלן בשעה שבאו לירדן, שנאמר (יהושע ג): והירדן מלא על כל גדותיו, ולא היו יכולין בני קהת לעבור.
מה עשה הקב"ה?
סבלם, שנאמר (שם): והיה כנוח כפות רגלי הכהנים.
אמר רבי ברכיה: הארון סובל את סובליו ולא הכהנים סבלוהו?!
אלא הוא סבלן, שנא' (שם ד): נתקו כפות רגלי הכהנים והקב"ה משמר עולמו, שנאמר (תהלים קכא): הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל ה' שומרך;
ואמר לישראל שישמרוהו, שנאמר (במדבר ג): והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה;
ומאיר לעולם, דכתיב (יחזקאל מג): והארץ האירה מכבודו.
ואמר לישראל: ויקחו אליך שמן זית זך.
הוי, למעשה ידיך תכסוף:
|
