|
פרשה כו: אמרות ה' טהורות
א [אמרות ה' אמרות טהורות]
ר' תנחום בר' חנילאי פתח: (תהלים יב): אמרות ה' אמרות טהורות.
אמרות ה' אמרות טהורות, אמרות בשר ודם אינן אמרות טהורות.
בנוהג שבעולם מלך בשר ודם נכנס למדינה כל בני המדינה מקלסין אותו וערב לו קילוסן. אמר להם: למחר אני בונה לכם דימוסיאות ומרחצאות.
למחר אני מכניס לכם אמה של מים.
ישן לו ולא עמד היכן הוא והיכן אמרותיו?!
אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא (ירמיה י): וה' אלהים אמת.
למה הוא אמת?
אמר רבי אבין: שהוא אלהים חיים ומלך עולם.
אמרות טהורות
רבי יודן, בשם ר' יוחנן ור' ברכיה, בשם רבי אלעזר ור' יעקב דכפר חנין, ואמרין לה בשם ר' יהושע בן לוי: מצינו שעיקם הקב"ה ח' אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר (בראשית ז): מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה.
ובמקום אחר עקם שתים ושלש תיבות בתורה כדי שלא להוציא דבר של טומאה מתוך פיו, הדא הוא דכתיב (שם): מכל הבהמה אשר לא טהורה, (הטמאה): [אשר טמאה היא] אינו אומר, אלא אשר לא טהורה היא.
אמר רבי יודן בן מנשה: אף כשבא לפתוח להם בסימני בהמה טמאה לא פתח, אלא בטהרה (ויקרא יא): את הגמל, כי לא מפריס פרסה הוא אין כתיב כאן, אלא כי מעלה גרה.
את השפן כי לא מפריס פרסה הוא אינו אומר, אלא כי מעלה גרה, וכן הארנבת וכן החזיר:
ב [חטא לשון הרע ועונשו]
אלא, ע"י שהיו בהם דלטורין היו נופלין.
הוא שדוד אומר (תהלים נז): נפשי בתוך לבאים.
לבאים, זה אבנר ועמשא שהיו לבאים בתורה.
אשכבה לוהטים, זה דואג ואחיתופל שהיו להוטין אחר לשון הרע.
בני אדם שניהם חנית וחצים, אלו אנשי קעילה, דכתיב בהם (שמואל א כג): היסגירוני בעלי קעילה בידו.
ולשונם חרב חדה, אלו הזיפים, דכתיב בהון (תהלים נד): בבא הזיפים ויאמרו לשאול.
באותה שעה אמר דוד: וכי מה השכינה עושה בארץ?!
(שם נז): רומה על השמים אלהים, סלק שכינתך מביניהון.
אבל דורו של אחאב כלן עובדי עבודת כוכבים היו ועל ידי שלא היו בהן דילטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין. הוא שעובדיה אמר לאליהו (מלכים א יח): הלא הוגד לאדוני וגו'.
ואכלכלם לחם ומים
אם לחם למה מים?!
אלא מלמד שהיו המים קשים לו להביא יותר מן הלחם, ואליהו מכריז בהר הכרמל ואומר: (שם): אני נותרתי נביא לה' לבדי, וכל עמא ידעי ולא מפרסמי למלכא.
אמר רבי שמואל בר נחמני: אמרו לו לנחש:
מפני מה אתה מצוי בין הגדרות?
אמר להם: מפני שפרצתי גדרו של עולם.
תני, רשב"י: הנחש פרץ גדרו של עולם תחלה, לפיכך נעשה ספקלטור לכל פורצי גדרות.
אמרו לו: למה אתה נושך מה אתה מועיל?
ארי דורס ואוכל, זאב טורף ואוכל, ואתה נושך וממית?!
אמר להם: (קהלת י): אם ישוך הנחש בלא לחש, אפשר דאנא עביד כלום?!
אלא אם מתאמר לי מן עליותא.
אמרו לו: למה אתה נושך באבר אחד, וארסך מהלך בכל האיברים?
אמר להם: ולי אתם אומרים אין יתרון לבעל הלשון?!
דיתיב ברומי וקטיל בסוריא, בסוריא וקטיל ברומי.
ולמה קורא שלישי?
שהוא הורג שלשה:
האומרו,
והמקבלו,
והנאמר עליו.
עובדא הוה בגבר, דהות ליה כלה בישא, והות צמידה אמרה לישן ביש, והוה מפייס יתה תרין זימנין ביומא, חד ברמשא וחד בצפרא.
אמר לה: אנא בעי מינך, דלא תימרין לישן ביש!
מה עבדת?
אזלת ואמרת לבעלה הדין אבוך בעי לשמשא יתי, ואי לית את מהימנת לי, עול אתית לרמשא ואת משכח יתיה יתיב ומפייס לי.
אזל ורצד עלוי, וחמא יתיה קאים גחון וסייח יתה.
אמר: כבר מילא קושטן.
מה עבד?
מחא לאבוי וקטליה.
אובילין יתיה לדינא ואתחייב קטולין. ולההיא אנתתא דאמר על אבוי לשון הרע, ואיתחייבא קטולין, ואשתכח לישנא קטיל תלתיהון.
ובימי שאול הרג ד':
דואג שאמר,
שאול שקבלו,
אחימלך שנאמר עליו.
אבנר למה נהרג?
אמר ר' יהושע בן לוי: אבנר נהרג על שעשה דמן של נערים שחוק, הדא הוא דכתיב (ש"ב ב): ויאמר אבנר אל יואב יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו.
ר' שמעון בן לקיש אמר: על שהקדים שמו לשם דוד, הדא הוא דכתיב (שם ג): וישלח אבנר מלאכים אל דוד תחתיו לאמר למי ארץ.
והכי כתוב ליה מאבנר לדוד.
ורבנן אמרו: ע"י שהיה לו לשאול להתפייס בדוד ולא הניחו אבנר שאמר לו דוד (שם א כד): ואבי ראה גם ראה.
א"ל: מה את בעי מן גלגוי דידך בסירה הועדה.
כד אתון למעגל אמר לו: הלא תענה אבנר, בכנף אמרת בסירה הועדה חנית וצפחית בסירה הועדו?!
וי"א: על ידי שהיה ספק בידו למחות בשאול על נוב ולא מיחה:
ג [שתי פרשיות הכתיב לנו משה]
וע"י מי נתנו?
על ידי שבטו של לוי שכתוב בו (תהלים יב): כסף צרוף בעליל לארץ.
וכתיב (מלאכי ג): וישב מצרף ומטהר כסף וטהר את בני לוי וזקק אותם.
ואיזו?
זה פרה אדומה ופרשת המת:
ד [אין אומר ואין דברים]
הוי, יום ליום וגו'.
אבל למטה כמה שטרות וכמה גזר דין בכל הארץ יצא קַוָּם.
רב שלום, בשם רבי אחא בריה דרבי זירא אמר:
משל לאחד, שנטל הגמוניא מן המלך עד שלא הגיע למתורין שלו היה מהלך כפגן, וכיון שהגיע למתורין של, היה מהלך בקלאמין.
כך עד שלא יצאו לעולם אין אומר ואין דברים, כיון שיצאו לעולם כמה שטרות כמה גזרי דינין בכל הארץ יצא קום:
ה [כפל לשון "ויאמר"]
משל לישראל וכהן שנכפו נמסר להן רופא מומחה והיה מצוה את ישראל ומניח את הכהן. א"ל הכהן: מפני מה אתה מצוה את ישראל ואתה מניחני?
אמר לו: זה ישראל הוא ודרכו להלך בין הקברות, אבל אתה כהן ואין דרכך להלך בין הקברות, לפיכך אני מצוה את ישראל ומניחך.
כך העליונים שאין יצה"ר מצוי בהם אמירה אחת דייה להם, שנאמר: (דניאל ד): בגזירת עירין פתגמא ומאמר קדישין שאלתא. אבל התחתונים שיש בהם יצה"ר הלואי לשתי אמירות יעמדו, הדא הוא דכתיב: ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן וגו':
ו [אהרן ובניו זכו לכהונת עולם]
אמור אל הכהנים, הדא הוא דכתיב (תהלים יט): יראת ה' טהורה עומדת לעד.
אמר רבי לוי: מיראה שנתיירא אהרן מלפני הקדוש ברוך הוא זכה ונתנה לו הפרשה הזו שאינה זזה ממנו, ולא מבניו, ולא מבני בניו, עד סוף כל הדורות.
ואיזו?
זו פרשת המת, שנאמר: ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן:
ז [שאול ובעלת האוב]
(ויקרא כה): ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני
ר' יהושע דסכנין אמר, בשם ר' לוי:
ואיש, זה שאול.
ואשה זו אשת בעלת אוב.
ר' לוי, בשם ר' חמא בר חנינא: מה כתיב: והיית רק למעלה, מוטב היה לו לשאול באורים ותומים של מעלן ולא באוב וידעוני של מטן, הוא שאמר לעבדיו (שמואל א כח): בקשו לי אשה בעלת אוב ואלכה אליה ואדרשה בה.
למה שאול דומה באותה שעה?
אמר ריש לקיש:
משל למלך, שנכנס למדינה וגזר ואמר: כל התרנגולין שיש כאן ישחטו בלילה. בקש לצאת אמר: יש כאן תרנגול שיקרא?
אמרו לו: לא. אתה הוא שגזרת ואמרת: כל תרנגול שיש כאן ישחטו!
כך שאול הסיר את האובות ואת הידעונים מן הארץ והוא אומר בקשו לי אשת בעלת אוב?! אעפ"כ, ויאמרו (לו): עבדיו (אליו): הנה אשה בעלת אוב.
ויתחפש שאול נעשה חפשי למלכות.
וילבש בגדים אחרים מאנין פניקא.
וילך הוא ושני אנשים עמו, זה אבנר ועמשא.
אמר רבי איבו: למדתך תורה דרך ארץ שלא יהא אדם יוצא לדרך בפחות משנים שאם יצא, סופו נעשה עבד לעבדו.
דאמר רבי איבו: שני בני אדם נהגו בדרך ארץ, אברהם ושאול.
באברהם מהו אומר?
(בראשית יט): וישכם אברהם בבקר ויקח את שני נעריו עמו.
ומי היו?
ישמעאל ואליעזר.
בשאול מהו אומר?
וילך הוא ושני אנשים עמו.
ומי היו?
אבנר ועמשא.
ויבאו אל האשה לילה
וכי לילה היה?!
אלא מלמד שהיה השעה אפילה להם כלילה.
ויאמר קסמי נא לי באוב ותאמר האשה אליו הנה (נא): ידעת (אתה): (וגו'): וישבע לה שאול בה'.
למה שאול דומה באותה שעה?
אמר ריש לקיש:
משל לאשה, שהיתה אצל אוהבה ונשבעת בחיי בעלה.
כך שאול שואל באוב וידעוני ואומר: חי ה' אם יקרך עון בדבר הזה!
ותאמר האשה: את מי אעלה לך? מאותן שאמרו: מי ה', או מאותן שאמרו: מי כמוכה?
ויאמר: את שמואל העלי לי!
עבדת מה דעבדת, אמרת מה דאמרת, ואסיקתיה. כיון דחמיתיה אזדחלת, שנאמר: ותרא האשה את שמואל ותזעק בקול גדול.
וכי מנין היתה יודעת שהוא שאול?
אלא לא כשם שעולה להדיוט הוא עולה למלך.
להדיוט עולה פניו למטה ולמלך פניו למעלה.
ויאמר לה אל תיראי, כיון דשמע אלהים דחל.
וי"א: צדיקים עלו עמו באותה שעה.
ויאמר לה מה תארו, ולא הוה מכיר ליה?
אלא ג' דברים נאמרו במי שמעלה מת בזכורו:
המעלהו, רואה ואינו שומע קולו.
מי שצריך לו, שומע קולו ואינו רואהו.
ומי שאינו צריך לו, לא שומע ולא רואה.
כך האשה, שהעלתה את שמואל ראתה אותו ולא שמעה קולו.
שאול שהיה צריך לו שמע קולו ולא ראהו.
אבנר ועמשא, שלא היו צריכים לו לא רואין אותו ולא שומעין אותו.
ותאמר איש זקן עולה והוא עוטה מעיל, על שום (שם ב): ומעיל קטן תעשה לו אמו.
(שם כח): ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי
רבי, הוה פשיט קרייה, וכד הוה מטי להדין פסוקייא, הוה בכי.
(עמוס ד): כי הנה יוצר הרים ובורא רוח מגיד לאדם מה שחו.
מהו מגיד לאדם מה שחו?
רב הונא, בשם ר' יעבץ אמר: יוצר הרים ובורא רוח.
ר' הונא, בשם ר' יעבץ אמר אוחרי: תהו, חשך, ואפילה, אפילו דברים שאין בהם ממש אפילו שיחה קלה שאדם משיח עם אשתו הן נכתבין על פנקסו של אדם וקוראין לפניו בשעת מיתתו.
ומי כותבן?
(שם): עושה שחר עיפה.
וחבריה (צפניה ב): בקשו את ה' כל ענוי הארץ.
וחבריה (עמוס ה): שנאו רע ואהבו טוב.
וחבריה (איכה ג): יתן בעפר פיהו.
וחבריה (קהלת ח): כי את כל מעשה האלהים
וחבריה (ש"א כ"ח): ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי.
א"ל: לא היה לך להרגיז בוראך, אלא עשיתני עבודת כוכבים אין אתה יודע, כשם שנפרעין מן העובדין, כך נפרעין מן הנעבדין?!
וי"א: שהיה שמואל סבור, שהוא יום הדין ונתיירא והעלה למשה עמו שאין אלהים, אלא משה, שנאמר (שמות ז): ראה נתתיך אלהים לפרעה.
והרי דברים ק"ו, מה שמואל שכתוב בו (שמואל א ג): וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה', ע"י שהיה סבור שהוא יום הדין נתיירא אנו עאכ"ו!
ויאמר שאול צר לי מאד וגו'
ולמה לא אמר לו באורים ותומים?
אמר רבי יצחק ב"ר חייא: (משלי יד): לב יודע מרת נפשו, שאילו אמר לו באורים ותומים, היה לו לומר: אתה הוא שגרמת על עצמך לא אתה הוא שהכית נוב עיר הכהנים?!
ואקרא לך להודיעני מה אעשה ויאמר שמואל ולמה תשאלני.
א"ל: הידא לי גבי שנאך, הידא לי גבי ערך, (ש"א כ"ח): ויעש ה' לו כאשר דבר בידי וגו' ויתנה לרעך לדוד!
א"ל: ולית הלון מלה קדמייתא, דהוות אמר לי, כד הוית גבי הוית אמר: ונתנה לרעך הטוב ממך וכדון את אמר לי: הידא לי גבי שנאך! והידא לי גבי ערך!
א"ל: כד הוינא גבך, הוינא בעולם דשקר, והוית שמיע מיני מלין שקרין, דהוינא דחיל מינך דלא תקטילונני, וכדון דאנא בעולם דקושטא, לית את שמיע מיני, אלא מלין דקשוט. לא חנם עשה לך הקב"ה זה, אלא כאשר לא שמעת בקול ה' אלהיך ולא עשית חרון אפו בעמלק ויתן ה' גם את ישראל עמך ביד פלשתים.
א"ל: ואין מיערק?
אמר: אין ערקת את משתזיב, ואם את מקבל עליך מדת הדין, מחר אתה ובניך עמי.
מאי עמי?
אמר רבי יוחנן: עמי, במחיצתי.
כיון ששמע את דברי שמואל נתיירא, שנאמר: וימהר שאול ויפול מלא קומתו ארצה ויירא מאד מדברי שמואל.
אמר לו אבנר ועמשא: מה אמר לך שמואל?
אמר להם: אמר לי למחר את נחית לקרבא ונצח. ולא עוד, אלא בניך מתמנין רברבין.
נטל שלשה בניו ויצא למלחמה.
אמר ריש לקיש: באותה שעה קרא הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת ואמר להם: באו וראו בריה שבראתי בעולמי! בנוהג שבעולם אדם הולך לבית המשתה אינו מוליך בניו עמו מפני מראית העין, וזה יוצא למלחמה ויודע שנהרג ונוטל בניו עמו ושמח על מדת הדין שפוגעת בו.
אמר רבי יהושע דסכנין, בשם ר' לוי: מלמד שהראהו הקב"ה למשה:
דור דור ושופטיו,
דור דור ומלכיו,
דור דור וחכמיו,
דור דור ומנהיגיו,
דור דור ומשניו,
דור דור ושוטריו,
דור דור ופרנסיו,
דור דור וחומסיו,
דור דור וגזלניו,
דור דור ונביאיו.
והראהו שאול ובניו נופלים בחרב.
אמר לפניו: מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: ולי אתה אומר?!
אמור אל הכהנים שהרג שהם מקטרגים אותו, שנאמר: ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן.
תנו רבנן: על ה' חטאים נהרג אותו צדיק, שנאמר: (ד"ה א י): וימת שאול במעלו אשר מעל בה'.
ועל שהרג נוב עיר הכהנים,
ועל שחמל על אגג,
ועל שלא שמע לשמואל, שנאמר (שמואל א י): שבעת ימים תוחיל עד בואי אליך ולא עשה כך.
ועל ששאל באוב וידעוני.
ולא דרש את ה' וימיתהו, הדא הוא דכתיב (איוב לד): כי פעל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו.
וכתיב (ויקרא כ): ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו:
ח [ויאמר ויאמר]
כל מקום שהוא אומר: ויאמר ויאמר, צריך לידרש.
(אסתר ז): ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה.
ויאמר ויאמר למה?
אמר לה: אם הוא זה מוטב, ואם לאו אמרי שהוא הוא.
רבי אומר: עד שהכיר בה שהיא יהודית היה מסיח עמה על ידי תורגמן, ומשהכיר בה התחיל הוא מספר עמה.
כיוצא בו (מ"א כ): ויגש איש האלהים ויאמר אל מלך ישראל ויאמר כה אמר ה'.
ויאמר ויאמר, כשיפול בן הדד בידך לא תחמול עליו.
אמירה שנייה אמר לו: הוי יודע כמה מצודות וחרמים פרשתי לו, עד שבא לידך ועכשיו אם יפקד, והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו.
כיוצא בו (יחזקאל י): ויאמר אל האיש לבוש הבדים, ויאמר
הקב"ה אמר למלאך, והמלאך לכרוב.
אמר לו: גזר עלי הקדוש ברוך הוא ואני אין לי רשות ליכנס למחיצתך, אלא עשה עמי צדקה, ותן לי שני גחלים משלך שלא אכוה. מיד וישא ויתן אל האיש לבוש הבדים.
ר' פנחס אמר: הפשירן ונתנן לו.
אר' יוחנן דסכנין, בשם ר' לוי: ו' שנים היו אותן גחלים עמומות בידו של גבריאל סבור שישראל עושין תשובה, כיון שלא עשו בקש לזרקן ולקעקע ביצתן.
אמר לו הקב"ה: גבריאל, גבריאל, יש בהם בני אדם שעושים צדקה אלו עם אלו, שנאמר (שם): וירא לכרובים תבנית יד אדם.
אמר רבי אבא, בשם רבי ברכיה:
מי מעמיד העליונים והתחתונים?
הצדקה שעושים ביד, הדא הוא דכתיב (תהלים עא): וצדקתך אלהים עד מרום וגו'.
ואף כאן: אמור אל הכהנים ואמרת אליהם, אמירה ראשונה למת מצוה יטמא והשניה לאחרים לא יטמא, לפיכך נאמר: אמור ואמרת:
ט [גדלתו של כה"ג]
והכהן הגדול מאחיו.
למה נקרא שמו כהן גדול?
שהוא גדול בה' דברים:
בחכמה,
בכח,
בנוי,
בעושר,
ובשנים.
בנוי, שהוא נאה מאחיו.
בכח, שהוא גבור.
בא וראה אהרן כשהניף את הלוים כ"ב אלף הניף ביום אחד.
כיצד?
היה מניפם, מוליך ומביא מעלה ומוריד.
הוי, שהיה גדול בכח.
בעושר מנין?
שאם לא היה עשיר אחיו הכהנים מעשרין אותו.
מעשה בפנחס הסתת, שמינוהו כהן גדול ויצאו אחיו הכהנים וראוהו חוצב באבנים ומלאו המחצב לפניו דינרי זהב.
ומנין שאחיו מגדלין אותו אם אין לו?
שנאמר: והכהן הגדול מאחיו.
ולא כהן גדול בלבד, אלא המלך, כיוצא בו.
וכן אתה מוצא בדוד המלך, כיון שהלך להלחם עם גלית א"ל: שאול (ש"א יז): לא תוכל ללכת אל הפלשתי הזה להלחם עמו כי נער אתה.
אמר לו דוד: רועה היה עבדך לאבי בצאן ובא הארי והדוב ונשא שה מהעדר ויצאתי אחריו והכיתיו והצלתי מפיו, ויקם עלי והחזקתי בזקנו והכיתיו והמיתיו גם את הארי גם הדוב הכה עבדך, והיה הפלשתי הערל הזה כאחד מהם.
אמר לו שאול: מי אמר לך שאתה יכול להרגו?
מיד השיבו דוד: ה' אשר הצילני מיד הארי ומיד הדוב הוא יצילני מיד הפלשתי הזה.
מיד, וילבש שאול את דוד מדיו.
וכתיב בשאול (שם ט): משכמו ומעלה גבוה מכל העם, כיון שהלבישו בגדיו וראה שעשויין לו, מיד הכניס בו עין הרע. כשראה דוד שהלבין פני שאול א"ל: לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי ויסירם דוד מעליו. הא למדת שאפילו יהא אדם קצר ונתמנה מלך נעשה ארוך.
כל כך למה?
שבשעה שנמשח בשמן המשחה נעשה משובח מכל אחיו.
אמר דוד: בשמן המשחה שנמשחתי בו אני שמח, שנאמר: (תהלים טז): לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכון לבטח.
|
