א [סמיכות פרשת נזיר לפרשת סוטה]

איש או אשה כי יפליא וגו'. הה"ד (שיר ה): שוקיו עמודי שש וגו'
שוקיו, זה העולם, שנשתוקק הקב"ה לבראתו, כמה דתימא: ועלי תשוקתו
ומנין שכן הוא אומר?
שנאמר (בראשית ב): ויכלו השמים והארץ וגו' אין ויכלו, אלא לשון תאוה, שנאמר (תהלים פד): נכספה וגם כלתה נפשי וגו'.
עמודי שש, שהעמיד כל מעשה בראשית, לששה ימים, שנאמר (בראשית ב): כי ששת ימים עשה ה' וגו', הרי שלשה אמהות, שמהם נבראו הכל.
מיוסדים על אדני פז, שיסודן היה שלשה דברים משובחים, ואין כמותן בעולם. הה"ד (משלי ג): ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה.
(שם ): בדעתו תהומות נבקעו, זה הים.
חכמה היא יראת ה', כמה דתימא (איוב כח): הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה.
דעת, זה המכיר את בוראו, כמה דתימא (הושע ד): ואין דעת אלהים בארץ.
ואומר: השכל וידוע אותי.
מראהו כלבנון, זה שכר בעל תשובה, שהוא נקרא סור מרע, שעליו אמר הכתוב (שם יד): ארפא משובתם וגו' (שם ): ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון.
בחור כארזים, זה הירא והמכיר בוראו, שהוא נקרא צדיק, ועליו אמר הכתוב (תהלים צב): צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה.
ואומר (שמו"א ב): ובחור אותו מכל שבטי ישראל וגו'.
ואומר (תהלים סה): אשרי תבחר ותקרב חכו ממתקים, זה הקב"ה.
ראה מהו אומר?
(עמוס ה): כי כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו, ויש לך חיך מתוק מזה?!
(יחזקאל לג): חי אני נאם אדני אלהים אם אחפוץ במות הרשע וגו', ויש לך חיך מתוק מזה?! (שם ): ובשוב רשע וגו' אין לך חיך מתוק מזה!

אר' שמעון בן לקיש: ובלבד, בתוהה על הרשע.
הא כיצד?
תני, רשב"י: הרי שהיה אדם רשע גמור כל ימיו, ובסוף נעשה צדיק גמו, ר עליו הכתוב אומר (שם ): ורשעת הרשע לא יכשל בה.

אמר רבי יוחנן: לא עוד, אלא כל עבירות שעבר, הקב"ה מונה אותן לו זכיות. הה"ד (תהלים מה): מור ואהלות קציעות כל בגדותיך, כל בגידות שבגדת בי, הרי הן כמור ואהלות, בזמן שהן קציעות. ואומר (יחזקאל לג): עליהם הוא יחיה.

דבר אחר:
חכו ממתקים
אמר רבי שמואל בר נחמן: בג' מקומות שמעו אומות העולם, שהקב"ה מוכיח את ישראל ושמחו, ובסוף יצאו בבושת פנים, ואלו הן:
(ישעיה א): לכו נא ונוכחה יאמר ה', אמרו: עכשיו הוא מכלה שונאיהם של ישראל מן העולם, אפשר לאלו להתוכח עם בוראן?!
כיון, שאמר להם: אם יהיו חטאיכם כשנים וגו', אמרו: זו התוכחת?!
לא בעי, אלא מתפוגגה עמהון.

ודכוותה (מיכה ו): שמעו הרים את ריב וגו' אמרו: עכשיו הוא מכלה שונאיהן של ישראל מן העולם, אפשר לאלו להתוכח עם בוראן?!
וכיון שאמר להם (שם ): עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי, אמרו: זו תוכחת?!
לא בעי אלא מתפוגגה עמהון.

ודכותיה (הושע יב): וריב לה' עם יהודה ולפקוד על יעקב וגו, ' אמרו: עכשיו הוא מכלה שונאיהם של ישראל מן העולם, אפשר לאלו להתוכח עם בוראן?ֱ
כיון שאמר להם (שם ): בבטן עקב את אחיו וגו', אמרו: זו תוכחת?!
לא בעי, אלא מתפוגגה עמהון.

אמר רבי יודן בר ר' שמעון: לאלמנה שֶׁקָּבְלָה על בנה, חמתיה לדיין דאין בנור, ובזפת, ובמגלבין.
אמרה: אין דאין הוא לברי באלין דיניא, קטיל הוא, ליה דחלת כד גמר מיליא.
אמר לה: מה הוא עביד ליך?
אמרה ליה: כד הוה במעי, הוה מבעט לי.
אמר לה: זו סורחנא?!
כך יעקב בבטן עקב את אחיו.

ר' אלעזר, בשם ר' סימאי: אלוהו של יעקב, חלק לו כבוד.

דבר אחר:
חכו ממתקים
ר' עזריה ורב אחא, בשם רבי יוחנן: בשעה ששמעו ישראל אנכי בסיני, נפשם יצאה מהם, חזר הדבור אצל הקב"ה.
אמר לפניו: רבון העולמים! אתה חיים ותורתך חיים, שלחתני אצל מתים?! כולם מתים! באותה שעה, חזר הקב"ה והמתיק להם את הדיבור (תהלים כט): קול ה' בכח קול ה' בהדר.

אמר רבי חמא בר רבי חנינא: לבחורים, קול ה' בכח.
לתשים, קול ה' בהדר.

תני רשב"י: התורה החזירה להם נפשותיהם, שנאמר (שם יט): תורת ה' תמימה משיבת נפש.

כולו מחמדים
רבי חייא בר אבא: בנוהג שבעולם, פועל עושה עם בעל הבית, על ידי שהוא מנבל עצמו בטיט, הוא נותן לו שכרו, אבל הקב"ה, מזהיר את ישראל ואומר להן: אל תנבלו עצמכם בדבר רע, ואני נותן לכם שכרכם. הה"ד (ויקרא יא): אל תשקצו את נפשותיכם וגו'.
מהו אני ה'?
נאמן אני, לשלם מתן שכר. על כך אתמהה?! הוי, כולו מחמדים.

רבי תנחום ב"ר חייא, בשם רבי יוחנן: כתיב (יחזקאל כ): ואת שבתותי קדשו.
במה את מקדשו?
במאכל, ובמשקה, ובכסות נקיה.
מה כתיב בו?
(שם ): והיו לאות ביני וביניכם לדעת כי אני ה' אלהיכם, אני ה', נאמן אני, לשלם לכם מתן שכר.
הוי, כלו מחמדים.

זה דודי, כמה דתימא (ויקרא כ): ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי.
אמר רבי לוי: כל מעשיהם של ישראל מובדלים מן אומות העולם: בחרישתן, ובזריעתן, בקצירתן, בעומרן, בדישתן, בגרניהם, ביקביהם, ובתגלחתם, ובמניינם.
בחרישתן, (דברים כב): לא תחרוש בשור ובחמור יחדו.
בזריעתן, (ויקרא יט): שדך לא תזרע כלאים.
בקצירתן, (שם): לא תכלה פאת שדך.
בקצרך בעומרן, (דברים כד): ושכחת עומר בשדה וגו'.
בדישתן, (שם כה): לא תחסום שור בדישו.
בגרניהם ביקביהם, (שמות כב): מלאתך ודמעך לא תאחר.
בתגלחתם, (ויקרא כא): ופאת זקנם לא יגלחו.
במניינם, שישראל מונים ללבנה, ואומות העולם מונין לחמה, (שמות ל): כי תשא את ראש וגו', שאו את ראש וגו'.

להיות לי, הרי אתם שלי.
הוי, זה דודי וזה רעי.
ר' יודן, בשם ר' חמא ב"ר חנינא ור' ברכיה, בשם רבי אבהו אמר: שהוא מרבה לי רעים.
כיצד?
כתיב: ואבדיל אתכם מן העמים, כזה שהוא בורר את היפה מן הרע, בורר וחוזר ובורר, שכל מי שבורר את הרע מן היפה, שוב אינו חוזר ובורר.
כך הקב"ה מצפה לאומות העולם, שמא יעשו תשובה ויקרבן לתחת כנפיו.

דבר אחר:
שוקיו עמודי שש וגו'
שוקיו, זו תורה, שנאמר (משלי ג): ושקוי לעצמותיך.

עמודי שש
למה נמשלו דברי תורה לעמודים?
לפי שהם עמודי העולם, שנאמר (ירמיה לג): אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי.

רבי הונא, בשם בר קפרא אמר: מה העמודים הללו יש להם קופליות מלמעלן ובסיסיות מלמטן, כך היו פרשיותיה של תורה נדרשת לפניהם ולאחריהם.
נדרשת מלפניהם, כגון הדא (ויקרא יט): כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ וגו'.
מה כתיב לפניהם?
(שם ): ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע.
וכי מה ענין זה לזה?
אלא אינש דהוא אזיל ומתחבר בחבריה בנטיעותיו, ומתוך שהוא נכנס ויוצא בתוך ביתו, נחשד על שפחתו, וכשם שאדם פורש את עצמו מן פירות ערלה, כך המקולקלין בשפחות, פרושין מן הכשרים ליום הדין.
דאמר רבי יודן בשם רבי לוי: אלו, שהיו נוהגין התר בשפחות בעולם הזה, עתידין להתלות בקדקדי ראשיהם לעתיד לבא, שנאמר (תהלים סח): אך אלהים ימחץ ראש אויביו קדקד שער, והוא אומר: לא אשם אני חייב?!
יתהלך באשמיו, יזיל האי גברא בחוביו.

כיצד נדרשות מאחריהם?
(ויקרא יט): שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל.
מה כתיב בתריה?
(שם): לא תאכלו על הדם.
וכי מה ענין זה לזה?
אלא, אמר הקב"ה: לערלה את ממתין שלש שנים, ולאשתך אין את ממתין, עד שהיא מטהרת מנדתה?!
לערלה את ממתין ג' שנים, ולבהמתך אין את ממתין עד שתמצה דמיה?!
מי קיים מצות הדם?
שאול קיים מצות הדם, שנאמר (שמו"א יד): ויגידו לשאול לאמר הנה העם חוטאים לה' לאכול על הדם וגו' (שם ): ויאמר שאול פוצו בעם ואמרתם להם הגישו אלי איש וגו'.
מהו ושחטתם בזה?
רבנין אמרי: סכין הראה להם כמה היה צריך להיות שיעור ארכו, מנין בזה.
ב' תרין
ז' שבעה
ה' חמשה
הרי ארביסר אצבעות.
אמר להם: כסדר הזה תהיו שוחטים ואוכלים.
והיכן פרע לו הקב"ה?
ביום מלחמת, שנאמר (שם יג): והיה ביום מלחמת ולא נמצא חרב וחנית ביד כל העם אשר את שאול ואת יהונתן ותמצא לשאול וליונתן בנו.
מי המציאה לו:
ר' הונא בשם רב יצחק אמר: המלאך המציאה לו.

ורבנן אמרי: הקב"ה המציאה לו.
חרב, מדה כנגד מדה.
מה כתיב?
(שם יד): ויבן שאול מזבח לה' וגו'.
והלא כמה מזבחות בנו ראשונים:
נח בנה מזבח,
אברהם בנה מזבח,
יצחק בנה מזבח,
יעקב בנה מזבח,
משה בנה מזבח,
יהושע בנה מזבח,
ואת אומר אותו החל לבנות מזבח לה'?!

רבי יוסי אומר: החל במלכים.

ר' יודן אמר: לפי שנתן נפשו על הדבר של שחיטה, שהיא צורך מזבח, לפיכך העלה עליו הכתוב, כאלו אותו החל לבנות מזבח.

ודכוותיה פרשת נזיר נדרשת לפניה ולאחריה.
כיצד לאחריה?
זאת תורת הנזיר וגו'.
מה כתיב אחריו?
(במדבר ו): כה תברכו את בני ישראל וגו'.
וכי מה ענין זה לזה?
אלא, כך צוה הקב"ה, כשם שאין הנזיר טועם יין, אף אתם לא תטעמו יין, כשתהיו מברכים את ישראל, לכך כתיב: כה תברכו בענין נזיר ולכך, אין הכהנים נושאים כפיהם במנחה, משום שכרות.

כיצד נדרשת לפניה?
איש או אשה כי יפליא וגו'
מה כתיב למעלה?
(שם ה): זאת תורת הקנאות.
וכי מה ענין זה לזה?
אלא, כשהם משקים את הסוטה, היו אומרים לה: הרבה יין עושה, וכל ישראל עומדים שם, אנשים ונשים, ואם היתה טמאה, וצבתה בטנה וגו'.
וכשם שבודקים אותה, כך בודקים אותו, והיו ישראל האנשים והנשים, שהיו רואין, באים לתוך בתיהם, ואומרים: אוי לי לפלוני ולפלונית, ששתו יין ונשתכרו ועברו עבירה, ומתו. נשבע אני, שאיני שותה יין לעולם, שלא יהא לי כמותו, וכן הנשים אומרות. לכך, נסמכו זו לזו.
אמר הקב"ה: אם נזיר אדם מן היין, כך תורתו, איש או אשה כי יפליא וגו'.

דבר אחר:
כשם שהנזיר מובדל מיין, כך אני מבדיל את הסוטה משאר נשים לרעה:

ב [פרשת סוטה ועבודה זרה]

איש או אשה כי יפליא וגו'. הה"ד (משלי כג): תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה.
תנה בני, אלו ישראל, שנקראו בנים, שנאמר (דברים יד): בנים אתם לה' אלהיכם.
לבך לי, כמה דתימא (שם י): ומלתם את ערלת לבבכם וגו' ושמתם את דברי אלה על לבבכם. ועיניך דרכי תצרנה, כמה דתימא (במדבר טו): וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'.
(משלי כג): כי שוחה עמוקה זונה, בעבודת כוכבים הכתוב מדבר, שהיא נקראת זונה, כמה דתימא (דברים לא): וזנה אחרי אלהי נכר.
הארץ נקראת שוחה, על שם: וישח אדם.
(משלי שם ): עמוקה, על שם: וישפל איש.
וכן הוא אומר (ישעיה ב): ושח גבהות האדם וגו'.
ומנין שבעבודת כוכבים הכתוב מדבר?
שכך כתיב אחריו (שם ): והאלילים כליל יחלוף
(משלי כג):ובאר, שע"י עבודת כוכבים ירדו ישראל לבור, שנאמר (איכה ג): צמתו בבור חיי. צרה, כמה דתימא (דברים כח): והצר לך בכל שעריך.
נכריה, זו עבודת כוכבים, כמה דתימא: אלהי נכר.
אף היא, מנא לן שעבודת כוכבים מביאה אף על האדם?
שנאמר (שם יא): פן יפתה לבבכם וגו' וחרה אף ה' בכם.
כחתף תארב, כמה דתימא: ואבדתם מהרה.
(שם ): בוגדים באדם תוסיף
אדם, אלו ישראל, שנקראו אדם אתם.
ובוגדים, כמה דתימא (ישעיה כד): רזי לי רזי וגו'.

דבר אחר:
ובוגדים באדם, אלו קללות של תורת כהנים, שהם פורעניות אחר פורעניות, וכתיב בהם: ויספתי, כמה דתימא (ויקרא כו): ואם עד אלה לא תשמעו וגו' ויספתי עליכם מכה.
ומנין שעל עובדי עבודת כוכבים הכתוב מדבר?
שכן כתיב: והשמדתי את במותיכם וגו'.
(משלי כג): למי אוי למי אבוי וגו' אע"פ שחטאו ישראל ומסרן הקב"ה ביד אוה"ע בעונותיהם, אף הם לא יצאו נקיים, שלסוף הקב"ה דן את אוה"ע שמסרו בידם, כמו שעשה במצרים ובבבל, לכך כתיב: ו' פעמים למי, כנגד ו' גליות, שגלו ישראל לבין האומות, וכולן לקו על ידיהם, ואלו הן:
מצרים תחילה,
ואחר אשור,
בבל,
מדי,
ויון,
ואדום.
וכן הוא אומר (זכריה א): וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים אשר אני קצפתי מעט וגו'. (ירמיה מו): כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שם לכך נאמר למי אוי למי אבוי וגו'.
(משלי כג): למאחרים על היין אלו ישראל שנקראו יין, כמה דתימא (ישעיה כז): ביום ההוא כרם חמר ענו לה.
למאחרים, אלו אוה"ע, המאחרים על היין לשתות וליקח כל יגיעם.
הבאים לחקור ממסך, שהם חוקרים עלילות אחריהם. באי זה ענין יטלו את אשר להם ויהרגו אותם, ויעשו עמהם רעה.
(משלי כג): אל תרא יין כי יתאדם הקב"ה מזהיר את העובדי כוכבים, שלא יכבידו עול קשה על ישראל. הה"ד: אל תרא יין כי יתאדם.
מהו?
(שם ): כי יתן בכוס עינו בכיס כתיב, שהם נותנים עיניהם בכיסם של ישראל.
(שם ): יתהלך במישרים, שנוטלין כל אשר להם ונשארים בתיהם כמישור.

דבר אחר:
יתהלך במישרים, שעושים בהם איש כל הישר בעיניו.

דבר אחר:
יתהלך במישרים, שכל גזילות שגוזלין לישראל, אין חושבין עצמם עון, אלא חושבין שכל מה שעושין להם מן היושר.
(שם ): אחריתו כנחש ישך, אומר להם הקב"ה: חוה לפי שהלכה אחר עיניה בעצת הנחש, כמה דתימא (בראשית ג): ותרא האשה כי טוב וגו'.
מה היה סופה?
נתקללה ע"י הנחש ז' קללות. מן הכתוב שנאמר (שם שם ט"ז): אל האשה אמר: הרבה ארבה וגו' אותו אילן יין היה, אף אתם תלקו ע"י ישראל, שנקראו יין, בעת שתסתכלו בהם ותשתו ממונם, שנאמר (ירמיה ב, ג): קודש ישראל לה' ראשית תבואתה וגו'.

(משלי שם, שם): וכצפעני יפריש, מה הצפעני מפריש את האדם מן חיים למוות, כך בעוון שעושין רעה לישראל, יאבדם מן העולם, שנאמר (יואל ד, יט): מצרים לשממה תהיה וגו', זה הגזל, שהוא חשוב עליהם כמות. הה"ד (שם ): אשר שפכו דם נקי בארצם.

(משלי כג): עיניך יראו זרות, תחת הראייה, שהיו עובדי כוכבים מסתכלים בישראל, כנגד זה יביא עליהם הקב"ה פורעניות משונות, שיהיו זרות זו לזו, כדרך שבא לישראל, כמה דתימא (דברים לא): ומצאוהו רעות רבות וצרות, רעות שהן צרות זו לזו, כגון: זבורא ועקרבא.

(משלי שם, שם): ולבך ידבר תהפוכות, אתם מתהפכים עליהם בכל יום, כמה דתימא (איכה ג): אך בי ישוב יהפוך ידו כל היום, ולבם של ישראל יוצא מדעתו, מרוב התלאות שעושים להם, כך ישלם הקב"ה גמול להם מדה כנגד מדה, שיביא עליהם פורעניות קשות שיצא לבם מדעתו וידבר לבם תהפוכות, ויביא עליהם בלהות.
תהפכות, כמה דאת אמר (איוב ל, טו): ההפך עלי בלהות.

וכן הוא אומר: (ישעיה סו, ו): קול ה' משלם גמול לאויביו, מדה כנגד מדה.
(משלי שם ): והיית כשוכב בלב ים, זה פרעה, שטבע בלב ים, כמה דתימא (שמות טו): קפאו תהומות בלב ים, ואומר: ונער פרעה וחילו בים סוף.
מה פרעה הכהו הקב"ה עשר מכות כנגד עשרה דברים שגזר על ישראל ולבסוף טבעו כנגד (שם א): כל הבן הילוד וגו' כך יעשה הקב"ה לכל האומות עובדי כוכבים, שעושים רעה לישראל, מדה כנגד מדה.
וכשוכב בראש חבל, זה היה סיסרא, מה כתיב (שופטים ד): והוא לחץ את בנ"י בחזקה כ' שנה.
מה היה סופו?
לפי שהיה מחרפם ומגדפם בנחיצה, לכך מת מיתה גדופה, שמסרו ביד אשה, כמאן דאמר (שם ): כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא לכך נאמר: וכשוכב, זה היה סיסרא, שכתוב בו (שם ה): בין רגליה כרע נפל שכב.
בראש חבל, שחבלתו יעל בראשו עם היתד שבאהל. הה"ד (שם ): ידה ליתד תשלחנה וימינה וגו', מדה כנגד מדה.

דבר אחר:
וכשוכב בראש חבל, זה היה המן, שבקש להרוג את כל היהודים הם ובניהם, ולבוז את ממונם, ובקש לתלות את מרדכי, לכך הגיע לו מדה כנגד מדה, שמת הוא ובניו ולקח מרדכי ממונו, לכך נאמר (משלי שם ): וכשוכב, זה היה המן, שמת מיתה משונה, כמה דאת אמר: (יחזקאל לב): שמה אדום מלכיה וכל נשיאיה אשר נתנו בגבורתם את חללי חרב והמה את ערלים ישכבו ואת יורדי בור.

(משלי שם ): בראש, כמה דאת אמר: (אסתר ח): ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו ותלו אותו.
(משלי שם ): חבל, אלו בניו, שנאמר: ותלו אותו ואת בניו על העץ, ואין חִבֵּל, אלא בניו, כמה דתימא (קהלת ה): למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך.
מעשה ידיו של אדם, אלו בניו.
חִבֵּל, חֶבֶל כתיב, זה היה המן, שנחנק בחבל.
ומניין שהיה ממונו למרדכי?
שנאמר (אסתר ח): ותשם אסתר את מרדכי על בית המן, מדה כנגד מדה.
(משלי כג): הכוני בל חליתי, אוי להם לעובדי כוכבים, שאין לומדים מוסר, במה שעשה הקב"ה לראשונים, לא למדו אחרונים. הה"ד: הכוני בל חליתי.
אומרים העובדי כוכבים: אע"פ שהכה הקב"ה פרעה ומצרים על אודות ישראל, על פי כן לא לקחתי מוסר. הה"ד: בל חליתי.
(משלי, שם): הלמוני בל ידעתי, אע"פ שפרע מסיסרא, שכתוב בו: והלמה סיסרא, לא נתתי לדעתי בו ולקחת מוסר ממנו, מתי אקיץ.
ולא עוד, אלא שהייתי ממתין, מתי תעבור המכה ואוסיף לבקש רעתם של ישראל. הה"ד (שם ): אוסיף אבקשנו עוד וכן הוא אומר (שם כז): אם תכתוש את האויל במכתש וגו'.

דבר אחר:
תנה בני לבך לי וגו'
מה ראה הקב"ה לשאול מישראל הלב והעינים, שיהיו אחריו?
לפי שהעבירה תלויה בהם. הה"ד (במדבר טו): ולא תתורו אחרי לבבכם וגו'.
עינא וליבא תרי סרסורי דחטאה אינון.
(משלי כג): כי שוחה עמוקה זונה, כשם שאמר משה: אשר אתם זונים אחריהם, לומר שהזנות תלויה בהם, העינים רואות את הזונה והלב מהרהר אחריה.
כך אמר רוח הקדש ע"י שלמה: כי שוחה עמוקה זונה.
למה קראה שוחה?
על שם, כי שחה אל מות ביתה.
עמוקה, כמה דתימא (משלי ח): בעמקי שאול קרואיה, זונה, זו אשת איש.
ובאר צרה, שהיא מורידה לנואף לגיהנם. הה"ד (שם ה): שאול צעדיה יתמכו.
ושאול, נקרא בור, דכתיב (תהלים ל): ה' העלית משאול נפשי חייתני מירדי בור.
מהו שאמר צרה זה גיהנם?
שהיא רחבה מלמטה ופיה צר מלמעלה. הה"ד (איוב לו): ואף הסיתך מפני צר רחב לא מוצק תחתיה.
נכריה, שהיא נכריה לך, שהיא אשת איש, אף היא שמביאה את האף על האדם, שכן כתיב: לא תנאף, לא תהנה, האף ממך.

דבר אחר:
אל תנאף, אל תתן אף, בין איש לאשתו.
כחתף תארב, שאין הקב"ה מאריך למנאפים, להפרע מהם.
וכן הוא אומר (מלאכי ג): והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים.

(משלי כג): ובוגדים באדם תוסיף, שהיא מפתה אנשים כשרים ועושה אותן בוגדים, ומוספת רשעים בישראל. הה"ד (שם ט): אשת כסילות הומיה, (שם ): וישבה לפתח ביתה וגו', לקרא לעוברי דרך המישרים ארחותם. (שם ): מי פתי יסור הנה, וחסר לב ואמרה לו: מים גנובים ימתקו וגו' ולא ידע כי רפאים שם וגו' הוי, ובוגדים באדם תוסיף.
למי אוי למי אבוי, כנגד הנואף אומר.
למי אוי, כמה דתימא: לצבות בטן.
למי אבוי, זה אב.
אוי, כמה דתימא: ולנפיל ירך, לפי שהירך הוא עושה העבירה, לכך נקרא אבוי, אב אוי.
למי מדינים, כל אלו למי, האוי והאבוי?
לנואף, המשלח מדנים בין איש לאשתו.
הוי למי מדנים לפי שהמדנים שלו.
וכן הוא אומר (שם ו): ומשלח מדנים בין אחים, זה איש ואשתו, שהם אחים זה לזה.
למי שיח, ועוד, למי הם באות הקללות שאמרנו, האוי והאבוי?
הוי, למי שיח, למי פצעים חנם, זו הזונה, שהיתה נפצעת פצעי אהבה חנם, בלי שום פצע מבעלה, שוחקת עם אחר.
למי חכלילות עינים, זו הזונה שמשקת את הנואף יין, כמה דתימא (בראשית מט): חכלילי עינים מיין.

דבר אחר:
למי שיח, זו שבועת האלה, כמאן דאמר: ואמר הכהן לאשה יתן ה' וגו'.
למי פצעים חנם, על עסקיה נפצעת חנם, שהכהן פורע את ראשה, ואוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו, אם נפרמו נפרמו.
למי חכלילות עינים, זו שתיית המים, שמיד כשהיתה שותה עיניה בולטות.
כל אלו למי?
למאחרים על היין, מכאן, שהיין גורם.
לבאים לחקור ממסך, מן דשמע הן אית ליה חמר טבא, רדיף בתריה.
אל תרא יין כי יתאדם, הזהירה רוח הקדש על היין, שלא ישתכר אדם.
למה?
כי יתאדם, שאחריתו דם, שעובר עבירה שיתחייב עליה מיתה.

דבר אחר:
כי יתאדם, כי יתאוה לדם נדה ולדם זבה.
(משלי כג): כי יתן בכוס עינו בכיס כתיב, על ידי הכוס יתן עינו בכיס, לשון נקי דברה תורה, לומר שיבא על הערוה.
יתהלך במישרים, סוף אשתו אומרת לו: כשושנה אדומה ראיתי ואינו פורש.

אמר רבי אסי: אם תלמיד חכם הוא, סוף שמטמא את הטהור, ומטהר את הטמא.

דבר אחר:
יתהלך במישרים, סוף שהוא מתיר את העבירות ועושה אותן הפקר, כמישור, מסיח עם אשה בשוק, מנבל פיו, דברים רעים, בשכרות ואינו מתבייש, אחריתו כנחש ישך.
מה הנחש, ע"י שהסית לחוה לשתות יין, נתקללה האדמה בעבורו, שנאמר (בראשית ג): ארורה האדמה בעבורך כך נח, ע"י יין נתקלל בנו שלישי, של עולם, שנאמר (שם ט): וייקץ נח מיינו וגו' ארור כנען, זה היה חם, שהיה בנו שלישי והוא נקרא אבי כנען, וכן היו מאררים.
מה צפעון זה מפריש בין מתים לחיים, כך מפריש היין את האדם, מדרכי חיים לדרכי המות, לפי שהיין גורם לו לעבודת כוכבים. הה"ד (משלי כג): עיניך יראו זרות, כמה דתימא (תהלים פא): לא יהיה בך אל זר.

דבר אחר:
שהוא בא על אשת איש, כמה דתימא (משלי ה): למה תשגה בני בזרה.

דבר אחר:
שיעשה את המצות זרות, כמה דתימא (תהלים קיט): גערת זדים ארורים השוגים וגו', ואין זדים אלא הטועים, בעבור היין, כמה דתימא (משלי כא): זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון, זה שכור, שנקרא יהיר ולץ.
יהיר מנין?
שנאמר (חבקוק ב): ואף כי היין בוגד גבר יהיר ולא ינוה.
לץ מנין?
דכתיב (משלי כ): לץ היין הומה שכר כל שוגה בו לא יחכם.
ולבך ידבר תהפוכות, שהוא הופך פניו מן הקב"ה ומן המצות, כמה דתימא (דברים לב): כי דור תהפוכות וגו'.
והיית כשוכב בלב ים, זה נח, ששכב בתיבה י"ב חדש, בתוך מי המבול, ועל ששתה ונשתכר, אירע בו פסול שנסתרס.
וכשוכב בראש חבל, זהו אדם הקדמוני, שהוא היה ראש לכל בני אדם, שע"י היין נקנסה עליו מיתה, וגרם להביא חבלי מות לעולם.
הכוני בל חליתי, אוי לו לנואף, שאינו לומד דעת ממה שעברו עליו, הוא ראה מה אירע לסוטה ע"י היין, ולא למד.
דעת הלמוני בל ידעתי, ראה בתורה מה אירע לנואף על ידי היין, ולא ידע להבין אלא אמר: מתי אקיץ אוסיף אבקשנו עוד, שכל זמן שיהיה לו פנאי להתעסק בזנות ירדוף אחריה, הא למדנו, שהיין גורם לזנות, ולכך כתב הקב"ה בתורה פרשת נזיר, אחר פרשת סוטה, שלא יעשה אדם כמעשה נואף ונואפת, ששתו יין ונתקלקלו, אלא הירא מן החטא יזיר את עצמו מן היין, לכך נאמר: איש או אשה כי יפליא וגו':

ג [פרשת סוטה וחטאם ישראל]

הה"ד (עמוס ו): הוי השאננים בציון וגו', זה שבט יהודה ובנימין, שהיו מסובין בהיכלי עונג. והבוטחים בהר שומרון, אלו עשר השבטים, שיושבים לבטח בסבסטי.
נקובי ראשית הגוים, הבאים משני שמות: שם ועבר, שמשם נקראו ישראל עברים.

ובאו להם בית ישראל, עובדי כוכבים, בשעה שהם אוכלים ושותים, הם מתעסקין בדברי תפלות:
מי חכם כבלעם?!
מי גבור כגלית?!
מי עשיר כהמן?!
ואח"כ באין ישראל ואומרים להם:
אחיתופל לא היה חכם?!
שלמה לא היה חכם?!
שמשון לא היה גבור.!
דוד לא היה גבור?!
קרח לא היה עשיר?!
שלמה לא היה עשיר?!
שנאמר בו (מלכים א י): ויתן המלך את הכסף בירושלים וגו', ומסכימין כולם כדברי ישראל.
עברו כלנה וראו, זה קטיספון.
ולכו משם חמת רבה, זו חמת אנטוכיא.
ורדו גת פלשתים, אלו תלוליא דפלסטוני.
הטובים מן הממלכות האלה, זה ציון ושומרון.
אם רב גבולם מגבולכם
אמר להם הקב"ה: חלק גדול וטוב נתתי לכם, שאין לאחת מכל האומות, טוב וגדול מחלק שלכם, ולמה אין אתם עושים רצוני, ואין אתם מתיראים ממני, שאביא עליכם פורענות על שאין אתם משימין דברי על לבבכם?!
הה"ד (עמוס ו): המנדים ליום רע, זה יום של גלות, שמרחיקים אותו מלבם, שאין חוששין עליו, שאומרים: לא תבא עלינו רעה.
(שם ): ותגישון שבת חמס הגשתם עצמכם לישב אצל החמס, זה עשו, כמה דתימא (עובידה א): מחמס אחיך יעקב וגו'.
השוכבים על מטות שן, על ערסין דפיל.
וסרוחים על ערסותם, שהיו מסריחין בעבירות את מטותיהן, שהיו מחליפין נשותיהם זה לזה ומסריחין מטותיהם בשכבת זרע, שאינה שלהם.
האוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק, באו וראו כל שבט ושבט, היה לו מיומם בפני עצמו, כיון שהיה מבקש לילך למיומם שלו, היה מעביר כל המרעה לפניו, והיה נוטל השמן שבהם ועומד עליו ושחטו.
הפורטים על פי הנבל, כדוד, חשבו להם כלי שיר, כשם שהיה דוד משורר ע"י נבלים להקב"ה, כך התקינו להם נבלים לשורר על היין. הה"ד: השותים במזרקי יין.

רב ור'יוחנן ורבנן, רב אמר: קלוריא.
ר' יוחנן אמר: בכוסות קטנים.
רבנן אמרי: בכוסות שיש להם זרבוביות.

מהיכן שותים?
ר' אבהו, בשם ר' חנינא אמר: מפתגיתא, שהיה יינו מפתה את הגוף.
רבנן אמרין, בשם ר' חנינא: מפלוגתא.

ראשית שמנים ימשחו
רב יהודה בר יחזקאל אמר: זה שמן אנפקינון, שמשיר את השער ומחליק את הבשר.

ר' ינאי אמר: שמן אנטכנון.
ואחר כל השבח הזה, לא נחלו על שבר יוסף מה סופן?
על ידי יין נתפתו וזנו, ולכך יגלו. הה"ד (עמוס ו): לכן עתה יגלו בראש גולים וגו', הא למדנו, כל מקום שיש יין, יש ערוה, ולכך כתב הקב"ה פרשת נזיר אחר פרשת סוטה, לפי שהיין גורם ערוה, ולפיכך יזיר אדם עצמו ממנו, שלא יטעה אותו, ולכך נאמר: איש או אשה כי יפליא וגו':

ד [נשואי שלמה לבת פרעה]

הה"ד (משלי לא): דברי למואל מלך.
למה נקרא שלמה למואל?
אמר רבי ישמעאל: באותו הלילה שהשלים שלמה מלאכת בהמ"ק, נשא בתיה בת פרעה והיה שם צהלת שמחת ביהמ"ק וצהלת בת פרעה, ועלתה צהלת שמחת בת פרעה יותר מצהלת בית המקדש. הוא דאמר מתלא: כולא מחנפים למלכא, ולכך נקרא למואל, שהשליך עול מלכות שמים מעלי, כלומר: למה לו אל. ובאותו שעה עלתה במחשבה לפני הקב"ה להחריב את ירושלים. הה"ד (ירמיה לב): כי על אפי ועל חמתי וגו'.

רבנן אמרי: אלף מיני זמר הכניסה לו בת פרעה, והיה מצוה לזמר לפניו באותו לילה, והיתה אומרת לו: כך מזמרין לפני עבודת כוכבים פלונית, וכך מזמרין לפני עבודת כוכבים פלונית.
מה עשתה בת פרעה?
כמין פרס שטחה לו למעלה ממנו, וקבעה בו כל מיני אבנים טובות ומרגליות שהיו מבהיקות כעין כוכבים ומזלות, וכל זמן שהיה שלמה רוצה לעמוד, היה רואה אותן הכוכבים והמזלות והיה ישן לו עד ארבע שעות.

אמר רבי לוי: אותו היום נתקרב תמיד בארבע שעות, ועל אותה שעה שנינו:
מעשה היה ונתקרב תמיד של שחר בארבע שעות, והיו ישראל עצבים, שהיה יום חנוכת בית המקדש, ולא היו יכולין לעשות, מפני שהיה ישן שלמה, והיו מתיראים להקיצו, מפני אימת המלכות. הלכו והודיעו לבת שבע אמו, והלכה היא והקיצתו והוכיחתו. הה"ד (משלי לא): משא אשר יסרתו אמו.

אמר רבי יוחנן: מלמד שכפפתו אמו על העמוד, ואמרה לו (שם ): מה ברי, הכל יודעין שאביך ירא שמים היה, עכשיו יאמרו כן: בת שבע היא אמו, גרמה לו.
(שם ): ומה בר בטני, כל נשים, של בית אביך כיון שמתעברות שוב אין רואות פני המלך, ואני דחקתי ונכנסתי, כדי שיהא הבן מלובן ומזורז.
(שם ): ומה בר נדרי, כל נשים של בית אביך, כיון שמתעברות היו נודרות ואומרות: יהיה לנו בן הגון למלכות, ואני נדרתי ואמרתי: יהיה לי בן זרוז ומלומד בתורה, והגון לנביאות.
(שם ): אל תתן לנשים חילך, שתהא רודף אחר זמה, שהם מטלטלין דעתו של אדם.
(משלי כט): ורועה זונות יאבד הון.
(שם לא): ודרכיך למחות מלכין, התורה הזהירה ואמרה (דברים יז): ולא ירבה לו נשים, הזהר בדברים הללו, שהם מחיית מלכים.
(משלי שם): אל למלכים למואל, מה לך אצל מלכים, שאומרים למה לנו אל, לעשות כמעשיהם.
(שם ): אל למלכים שתו יין, מה לך להשוות עצמך למלכים, השותים יין ומשתכרין, ועושין כל מיני זמה, אל תעשה כמעשיהם.
(שם ): ולרוזנים אי שכר, מי שכל רזי עולם גלוים לו, ישתה יין וישתכר?!
(שם ): פן ישתה וישכח מחוקק
אמר רבי שמעון: אלו דברי תורה החקוקים, וכתוב בהם: לא תנאף.
(שם ): וישנה דין כל בני עוני.
אמרה לו: הדין נמסר למלכות בית דוד, כמאן דאמר (ירמיה כא): בית דוד כה אמר ה' דינו לבוקר משפט, תשתה יין ותשנה דין?! כל בני עוני, תזכה את החייב ותחייב את הזכאי, מכאן אמרו: דיין ששתה רביעית יין אל ידון וכן חכם ששתה רביעית יין אל יורה.
(משלי שם ): תנו שכר לאובד ויין למרי נפש
אמר רבי חנן: לא נברא יין בעולם הזה, אלא לשלם שכר לרשעים בעוה"ז, שהם אבודים לעוה"ב, ולנחם אבלים. הה"ד: ויין למרי נפש, מכאן אמרו: כל הנהרגין בב"ד היו משקין אותו יין חי כדי שתטרף דעתו עליו, לקיים מה שנאמר: תנו שכר לאובד.
(שם ): ישתה וישכח רישו, על האובד יאמר: שישכח המות, שהוא רישו.
ועמלו ועל מרי נפש הוא אומר: שימותו לו בנים ובנות והוא מר נפש, והיין ישמח לב ולא יזכר עוד את צערו.
ועמלו לא יזכר עוד, אלו בניו, שהם עמלו.
כההיא דתנינן: ואת עמלינו, אלו הבנים, כמה שנאמר (שמות א): כל הבן הילוד וגו'.
(משלי כ): פתח פיך לאלם, מכאן, שאם אין טוענין ליורש וללוקח, שב"ד טוענין.

דבר אחר:
פתח פיך לאלם, כנגד היתומים הוא אומר, שאינן יודעין לטעון.
ועוד, שאין יודעין בעסק אביהם, שב"ד טוענים בשבילן.
הוי, אל דין כל בני חלוף, זה בני המת, שחלף והלך לבית עולמו.

דבר אחר:
שהן חלופי אביהם, כמה דתימא (תהלים נה): אשר אין חליפות למו וגו'.
אמר רבי חנינא: זה שאין מניח לו בן, פתח פיך שפט צדק, שלא תעשה שתלמדם טענות.
ודין עני ואביון, כמה דתימא (שמות כג): לא תטה משפט אביונך בריבו.

דבר אחר:
אלו הצדקות ומתנות עניים, שהם דינם, שאתה צריך להוציא מן הגזלן ולתת להם, לקיים מה שנאמר (משלי כב): אל תגזל דל כי דל הוא וגו'.

דבר אחר:
דברי למואל מלך משא וגו, זו היתה תורה שמסרתו לשלמה שנקראת: אם לומדיה, כמה דתימא (שם ב): כי אִם לבינה תקרא.
אֵם כתיב, ולמה נקרא הדבר משא?
לפי שדבר קשה בא לו, לכל מי שיעשה כמעשה שלמה, מה ברי וגו' אין אומר מה בני, אלא מה ברי, אלו צוואות ואזהרות של תורה, שהיא נקראת בר, כמה דתימא (תהלים ב): נשקו בר פן יאנף וגו', שכל דבריה ברים.
ועל אזהרה הכתובה בתורה (דברים י): ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו, הוא אומר דבר זה, לפי ששלמה לקח מבנות הגוים והתחתן בהם, שנאמר (מ"א יא): והמלך שלמה אהב נשים וגו' מן הגוים אשר אמר ה' אל בני ישראל לא תבאו בהם והם לא יבואו בכם אכן יטו וגו'.

חנניה בן רבי יהושע אמר: משום הכי אמר: לא תתחתן בם

רשב"י אומר: לאהבה ממש, לזנות.

ר' יוסי בר חלפתא אומר: לא חייבן לגיירן ולקרבן תחת כנפי שמים.
מה בר בטני, הזהירה תורה על אשת איש, ולכך כתוב בכאן בטן. שבנואף ונואפת, כתיב וצבתה בטנה וגו' לצבות בטן וגו'.

ומה בר נדרי, הזהירתו התורה, שלא לשתות יין, כדי שלא יבא להתעסק בזנות, ולכך כתוב בכאן נדרי, כנגד פרשת נזיר הכתובה אחר פרשת סוטה, שכתוב בה איש כי יפליא וגו'.
(משלי לא): אל תתן לנשים חילך, אחר שזכר רוח הקודש אלו ג' אזהרות ברמז, חזר ופרטן בפירוש. הה"ד: אל תתן לנשים חילך כנגד נשים נכריות, שלקח וסרו לבבו מן הקב"ה, הוי חילך, זה חילה של תורה, שאמרה רק לא ירבה לו נשים וגו' ועבר עליה.
ודרכיך למחות מלכין, כנגד זנות אשת איש הכתוב מדבר. הה"ד: ודרכיך למחות כמה דתימא (בראשית ו): כי השחית כל בשר וגו', למחות דברי תורה היועצים אותך טובה, כמה דתימא (משלי ח): לי עצה ותושיה.
ואין מלכין אלא עצות, כמה דתימא (דניאל ד): להון מלכא מלכי ישפר עליך הוי, למחות מלכין, כמה דתימא וכתב האלות האלה וגו'.
אל למלכים למואל וגו', שלש שמות נקראו לו:
ידידיה,
קהלת,
ושלמה.

ר' יהושע בן לוי אמר: שבעה.
אגור בן יקה, למואל, איתיאל.
אמר ר' שמואל בר נחמן: עיקר אוותינניה שלהם שלשה: ידידיה, קהלת, ושלמה.
תמודה רבי שמואל ברבי נחמן באילין ארבעתיה, אלא שנתכנה בהם והוצרכו להדרש.
אגור, שאגר דברי תורה.
יקה שהקיא דברי תורה, כספל הזה שהוא מתמלא בין שעתו ומתפנה בין שעתו.
למואל, שנם לאל ואמר: יכילנא להרבות נשים ולא לחוטא.
איתיאל, שאמר: אתי אל, ואוכל ואומר: אל למלכים למואל, אמרה התורה ג' דברים, שנצטוו המלכים:
שלא להרבות נשים,
ושלא להרבות סוסים,
ושלא להרבות כסף וזהב.
אין עליהם לומר לאל שירבו ולא יחטאו.

אל למלכים שתו יין, הרי זה אמור כנגד נדר נזיר האמור אחר פרשת סוטה, שצריכין המלכים לשמור עצמן מן היין, וכן הרוזנים, כדי שלא יבואו לידי זימה ויחייבו העולם.
ולמה הזהירה מלכים ורוזנים לבדם, והלא כל בני אדם צריכין להזהר מן היין שלא ישתו ויקלקלו?
אלא, מפני שספק ביד מלכים לשתות ולעשות כל רצונם בעבירה, ואין שימחה בידם.
(משלי לא): פן ישתה וישכח מחוקק שבשביל היין שישתה, ישכח מה שצותה תורה, למחוקק חקים של תורה, היא פרשת סוטה.
(שם ): וישנה דין כל בני עוני, הנואף הזה, כשהוא הולך אצל אשת איש והיא מתעברת הימנו, נמצא אותו ממזר, שאין לו דין חלק בנכסי בעלה, והוא יחלק עם בניו בנכסים, שיהיו סבורים שהוא בנו.

דבר אחר:
פעמים לא יניח הבעל בן ומן התורה ירושתו חוזרת לאחיו, וזה הממזר יורש ממונו, שיהיו סבורים שהוא בנו, וישנה דין, כל בני עוני, לכך הזהירה תורה אחר סוטה דין נזיר, שהיין גורם לנואף ונואפת לבא לתקלה. הה"ד: איש או אשה כי יפליא וגו'.
ומנין שחזר שלמה והודה?
שנאמר (שם ל): כי בער אנכי מאיש, זה נח דכתיב (בראשית ט): ויחל נח איש וגו', שע"י יין נתקלל ולא למדתי ממנו.
ולא בינת אדם לי, זה אדה"ר, שע"י יין ששתה נתקלל העולם בעבורו.
דאמר רבי אבין: יין מסכה לו חוה לאדם ושתה, שנאמר (בראשית ג): ותרא האשה כי טוב העץ למאכל. וכתיב (משלי כג): אל תרא יין כי יתאדם וגו'.
ולא למדתי חכמה, מחכמת התורה.
שבכל מקום שכתוב יין בתורה, עושה רושם.
ודעת קדושים אדע, מי שרצה לקדש עצמו, שלא יכשל בזנות, יזיר עצמו מן היין, וקלקלתי בזנות.
ודעת קדושים אדע, לכך נאמר פרשת נזיר אחר סוטה:

ה [נזירות שמשון]

דבר אל ב"י, אלו הנודרים בנזיר.
ואמרת אליהם, להזהיר ב"ד על כך, שלא יניחו לנזיר לעבור על נזירותו, שאם יראו שירצה לבטל נזירותו יכופו אותו, כדי לקיים דבריו, ללמדך, שהגדולים מוזהרין ע"י הקטנים והם נענשים על ידיהם, אם לא יוכיחו אותם.
וכן הוא אומר: וכשלו איש באחיו, איש בעון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה.

איש או אשה כי יפליא וגו'. הה"ד (שופטים יג): ויהי איש אחד מצרעה וגו'. ויהי
אמר רבי לוי: כל מקום שנאמר ויהי, אינו אלא לשון צער.
(אסתר א): ויהי בימי אחשורוש, היה המן.
(רות א): ויהי בימי שפוט, היה רעב.
(בראשית ו): ויהי כי החל האדם ויראו בני האלהים וגו'.
(שם יד): ויהי בימי אמרפל עשו מלחמה.
(יהושע ו): ויהי בהיות יהושע ביריחו וגו' וחרבו שלופה בידו ויהי ה' את יהושע.
(שם ז): וימעלו בני ישראל מעל בחרם.
(שמו"א ח): ויהי כאשר זקן שמואל ולא הלכו בניו בדרכיו.
(שם יח): ויהי דוד לכל דרכיו משכיל.
(שם יח): ויהי שאול עוין את דוד.
(שופטים יג): ויהי איש אחד מצרעה, ויאמר מנוח אל אשתו מות נמות.

ויהי
אמר רבי יודן: כל מקום שנאמר בלשון הזה, בצדיקים שקול הוא, כ- 31 צדיקים, כמנין ויהי. איש אחד, כל מקום שנאמר אחד, גדול הוא. בהקב"ה נאמר אחד, דכתיב: ה' אחד אין בעולם כיוצא בו.
וכן באברהם (יחזקאל לג): אחד היה אברהם, לא היה באותן ימים.
כיוצא בו בישראל, כתיב (ד"ה א יז): ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, אין באומות, כיוצא בהן.
וכן באבימלך הוא אומר (בראשית כב): כמעט שכב אחד העם, לפי שהיה מלך.
וכן באלקנה הוא אומר: אחד לפי שלא היה בדורו, כיוצא בו.
מצרעה, כל ששמו ושם עירו מפורש, בידוע שהוא מאותו העיר.
שמו ולא שם עירו, בידוע שהוא מירושלים.
ממשפחת הדני, לפי שצרעה היה ליהודה, כדכתי' (יהושע טו): אשתאול וצרעה ואשנה, וצרעה היה לדן (יהושע יט): ויהי גבול נחלתם צרעה ואשתאול, לפיכך צריך לפרש, שהיה ממשפחת הדני, אינו אומר משבט, אלא ממשפחת הדני, מלמד שהיה אביו מדן ואמו של מנוח, מיהודה, וע"ז אמר יעקב (בראשית מט): דן ידין עמו וגו' כמיוחד שבשבטים, זה יהודה, לכך הקישו ליהודה, שמארץ יהודה היה ואמו היתה מיהודה.
וכן מנוח היה מדן ואשתו היתה מיהודה, נמצא שמשון בא משבט דן ומשבט יהודה, שכך אמרו: אמיה דשמשון הצללפוני שמה, והיא מיוחסת על שבט יהודה, שנאמר (ד"ה א ד): ושם אחותם הצללפוני.
ושמו מנוח, הרשעים קודמים לשמם.
נבל שמו,
גלית שמו,
שבע בן בכרי שמו.
אבל הצדיקים, שמן קודמם.
ושמו אלקנה,
ושמו ישי,
ושמו בועז,
ושמו מרדכי,
ושמו מנוח, דומין לבוראן, ושמי ה'.
איתיבין ליה הכתיב (בראשית כד): ולרבקה אח ושמו לבן?!

ר' יצחק אומר: אפורדוכסיס.

ור' ברכיה אמר: מלובן ברשע.

איתיבין, ושמו מיכיהו?!
לפי שהיה מקבל אורחים, נכתב שמו כשם הצדיקים.
אתיבון, מבני שמואל ויהי שם בנו הבכור יואל, ושם משנהו אביה?!

רבנין אמרי: מה זה רשע, אף זה רשע.

ר' יודן, אמר בשם ר' סימון: לבסוף עשו תשובה, ולכך נקרא שמו ושני, שנשתנו למעשים טובים, ולכך זכו לרוח הקדש. הה"ד (יואל א): דבר ה' אשר היה אל יואל בן פתואל, זה שמואל.
למה נקרא שמו פתואל?
שפיתה להקב"ה בתפלתו.

מנוח
למה נקרא שמו מנוח?
שזכה לדבר עמו מלאך, והנבואה נקראת מנוחה, שנאמר (ירמיה נא): ושריה שר מנוחה, מלמד שזכה ברוך בן נריה לרוח הקודש, כמה דתימא (ישעיה יא): ונחה עליו רוח ה'.
ואשתו עקרה ולא ילדה, מלמד שהיה מחלוקת בין מנוח לאשתו.
הוא אומר לה: את עקרה, ולכך אינך יולדת.
והיא אומרת לו: את עקר, ולכך לא ילדתי.
לא היה מנוח עקר.
וירא מלאך ה' אל האשה, מכאן אתה למד, שאשתו של מנוח צדקת היתה, שזכתה לדבר עמה מלאך, ולשום שלום בינה לבין בעלה, ולהודיעה שהיא עקרה, והיא מונעת ההריון ולא בעלה, לכך דבר עמה, ולפי שראתה במלאך, נקראת שמה צללפוני, שהיא פונה במלאך, ואין צלל אלא מלאך, כמה דתימא (בראשית יט): כי על כן באו בצל קורתי.
להלן, שהיה לוט צדיק יותר מאשתו, באו המלאכים בצל קורתו ולא בצל קורתה.
ברם הכא, שבא המלאך אצלה, לפי שהיתה צדקת, לכך נקראת: הצלל.
למה נאמר הצלל ולא אמר הצל?
לפי ששתי פעמים נראה לה לאשה, אחת בעיר ואחת בשדה.
(שופטים יג): ויאמר אליה הנה נא את עקרה ולא ילדת, הודיעה, שהיא עקרה, ולכך לא ילדה, כדי לשום שלום בינה לבין בעלה, לפי שהיתה מתרעמת על מנוח בעלה, על שלא היתה יולדת. (שם ): והרית ויולדת בן, מכאן ואילך את תקבלי הריון ותלדי בן.
(שם ): ועתה השמרי נא, הזהירה, שלא תשתה חומץ יין וחומץ שכר וכל משרת ענבים, שאלו אינם אלא משמרת ליין, כדי שלא יבא הנזיר לשתות יין הנזיר, לכך אסרן עליו הכתוב.
(שם ): אל תשתו יין ושכר, כמשמעו, כמה דתימא: מיין ושכר יזיר.
(שם ): ואל תאכלו כל טמא, ואין טמא אלא אסור, שהתורה הזהירה לנזיר, שלא לאכול כלום. (שם ): מכל אשר יצא מגפן היין כמה דתימא (במדבר ו): וענבים לחים ויבשים לא יאכל, מכל אשר יעשה מגפן היין וגו'.
(שופטים ו ): כי הנך הרה ויולדת בן, מכאן שהיתה השכבת זרע של הלילה, שמורה ברחמה, שלא פלטתה, וכיון שאמר לה המלאך והרית ויולדת בן, אותה שעה קבלה הרחם אותה טיפה לשם.
(שם ): ומורה לא יעלה על ראשו, כמה דתימא: ותער לא יעבור על ראשו.
למה נקרא שמו של תער, מורה?
שאין השער מתיירא אלא מן תער, שהוא מגלחו גילוח של השחתה, כמה דתימא: ולא תשחית את פאך זקנך.
(שם ): כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן, גלוי היה לפני הקב"ה, ששמשון היה הולך אחר עיניו, לפיכך הזהירו בנזיר, שלא יהיה שותה יין, לפי שהיין מביא לידי זמה.
ומה בזמן, שהיה נזיר הלך אחר עיניו, אילו היה שותה לא היה לו תקנה לעולם, מרוב שהיה רודף אחר זמה.
מהו, שאמר מן הבטן?
לקיים מה שנאמר (ירמיה א): בטרם אצרך בבטן ידעתיך.
אבל ברשעים מהו אומר?
(תהלים נח): זורו רשעים מרחם תעו מבטן דוברי כזב.
וכן הוא אומר (שם נא): הן בעוון חוללתי וגו'.
(שם ): והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים, בו תהיה חלה נבואות יעקב, שאמר (בראשית מט): דן ידין עמו וגו' יהי דן וגו'.
(שופטים יג): ותבא האשה וגו' מראהו כמראה מלאך וגו', מכאן, שלא היתה שורה השכינה, אלא על בעלי מראה.
ויאמר לי הנך הרה וגו', אבל מה שאמר לה: הנה נא את עקרה, לא גלתה לו, שלא רצתה לגלות קלקולה.
כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן עד יום מותו, היא הוסיפה עד יום מותו, לפי שלא ידעה מה שעתיד, אבל המלאך שהיה יודע שעתיד הוא לאבד נזירותו על ידי דלילה, לכך לא אמר: עד יום מותו.

(שם ): ויעתר מנוח אל ה' ויאמר בי אדוני איש וגו'.
אמר ר' שמעון בן לקיש: למה נמשלה תפלת הצדיקים לעתר?
לומר לך, מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, כך תפלתן של צדיקים מהפכין מדת אכזריות למדת רחמניות.
(שם ): וישמע אלהים בקול מנוח.
למה חזר המלאך אצל האשה ולא בא אצל מנוח?
שלא לפסול דבריו הראשונים, שאמר לאשה.

דבר אחר:
כדי לחבבה בעיניו.
(שם ): ותמהר האשה ותרץ וגו', מלמד שכל מעשה הצדיקים במהירות.
(שם ): אשר בא ביום אלי, אינו אומר היום, אלא ביום, מלמד שלא נראה המלאך אליה, עד למחר, לפי שמנוח לא נתפלל עד למחר בתפלת הבקר, כמה דתימא (תהלים ה): ה' בוקר תשמע קולי וגו', מלמד שהצדיקים מבררים על מעשיהם.
(שם ): ויאמר אני, אני הוא בתחלה ואני הוא בסוף, שאיני מחליף בדברי.
(שם ): ויאמר מנוח עתה יבא דברך
אמר לו מנוח: עד כאן, ששמעתי מן האשה והנשים אינם בנות הוראה, ואין לסמוך על דבריהן, אבל עתה יבא דברך מפיך, אני רוצה לשמוע, שאיני מאמין בדבריה, שמא חלפה בדבריה, או פיחתה, או הותירה.
מה יהיה משפט הנער, מה נזירות יצטרך הנער לשמור אחר שיולד?
(שם ): ומעשהו מה תעשה אמו קודם לכן כל הימים שתהא הרה ממנו?
(שם ): ויאמר מלאך ה' אל מנוח מכל אשר אמרתי אל האשה, לחלק כבוד לאשה ולחבבה בעיניו.
(שם ): תשמר, על חומץ יין וחומץ שכר ומשרת ענבים.
אמר לו: מכל אשר יצא מגפן היין וגו'.
(שם ): ויין ושכר אל תשת, כמשמעו.
(שם ): וכל טומאה לא תאכל, כמה דתימא (במדבר ו): וענבים לחים ויבשים לא תאכל.
(שם ): וכל אשר צויתיה תשמר, מה שאמר לה: ומורה לא יעלה על ראשו.

(שם ): ויאמר מנוח אל מלאך ה' נעצרה נא אותך.
א"ל: מנוח עצורים היינו, כמה דתימא (בראשית כ): כי עצור עצר ה' בעד כל רחם, ואתה בשרתנו בהרוחה, נעשה עמך יום טוב, כמה דתימא (במדבר כט): ביום השמיני עצרת תהיה לכם.
(שופטים יג): ונעשה לפניך גדי עזים, שמחתנו ונשמח עמך, בגדי עזים, לפי שאין שמחה, אלא בבשר.
(שם ): ויאמר מלאך ה' אל מנוח אם תעצרני לא אוכל בלחמך.
אמר לו המלאך: אין דרך נביאי ה' לקבל שכר על נבואתם.
בנביאי שקר מהו אומר?
(יחזקאל יג): ותחללנה אותי אל עמי בשעלי שעורים ופתותי לחם להמית וגו'.
אבל בנביאי אמת מהו אומר?
(מ"ב ה): ויאמר חי ה' אשר עמדתי לפניו אם אקח.
(שופטים יג): ואם תעשה עולה לה' תעלינה, רמז לו המלאך, שצריך להעלות עולה לה', על בשורה טובה, כשם שעשה אברהם, בשעה שאמר לו הקב"ה (בראשית יב): לזרעך אתן את הארץ הזאת, מיד בנה אברהם מזבח על בשורה טובה, שכן כתיב: ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו, ואין מזבח אלא קרבן.
(שופטים יג): כי לא ידע מנוח כי מלאך ה' הוא למה נאמר?
לפי שאשתו אמרה לו (שם ): מראהו כמלאך ה' נורא מאד, היתה סבורה, שהכיר בו מנוח, שהוא מלאך, ואעפ"כ היה מזמנו לו לאכול, שטועה היה, כסבור שיש אכילה למעלה, לכך נאמר: לא ידע מנוח כי מלאך ה' הוא, לכך היה מזמנו לאכול, אבל אלו היה יודע, שהיה מלאך, אינו אומר לו: שיאכל, שבקי היה, שאין אכילה למעלה.
ולמה לא הכיר בו?
מכאן את למד, בשעה שהיו הנביאים הולכים בשליחותו של הקב"ה, רוח הקודש שהיתה שורה עליהם, היתה נותנה להם אימה בעיני רואיהם, שהכל מתיראים מהם, שהיו דומים למלאכים.
ולמה אכלו המלאכים שבאו לבשר את שרה בהריון וזה לא רצה לאכול?
לפי שאותם מלאכים, כשנתראו תחלה לאברהם, כדמות עוברי דרך נתראו לו, והוא הכניסם לביתו כמנהגו, והזמינם לאכול והם לא רצו לבטל ממנו מנהג האכסנים ואכלו עמו, ואחר שאכלו אמרו שליחותן, ולא נראה הדבר שיקבלו שכר על שליחותן, אבל זה המלאך, בתחלה אמר שליחותו ואלו היה אוכל עמו, היה נראה כאלו קיבל שכר על שליחותו, לכך נמנע מלאכול.
(שם ): ויאמר מנוח אל מלאך ה' מה שמך, לפי שלא הכיר בו, שהיה מלאך, לכך שאל לו על שמו.
(שם ): כי יבא דברך וכבדנוך
א"ל מנוח: אמור לי שמך, כדי שאשאל באיזה מקום אמצאך, בעת שיתקיים נבואתך, ונתן לך דורון ואין וכבדנוך, אלא מנחה, כמה דתימא (במדבר כב): כי כבד אכבדך
(שופטים יג): ויאמר לו מלאך ה' למה זה תשאל לשמי
אמר לו המלאך: אין את צריך לידע שמי, שאין סופך שתראני עוד לעולם. הה"ד (שם ): והוא פלאי, על עצמו.
אמר לו: שהוא יהיה מכוסה ממנו, שלא יראנו עוד לעולם, כמה דתימא (תהלים קלט): פליאה דעת ממני.

דבר אחר:
והוא פלאי
א"ל המלאך: איני יודע לומר לך שמי, שלפי השליחות, ששולח הקב"ה אותנו קורא לנו שם.
הוי, והוא פלאי, לפי פליאה, ופליאה שעושה על ידינו, הוא קורא לנו שם.

דבר אחר:
והוא פלאי
שם שמו המלאך פלאי, לפי שליחות הוא בא להזיר את שמשון, כמה דתימא: כי נזיר אלהים יהיה הנער, לכך קרא שמו פלאי, כענין שאמר הכתוב: איש או אשה כי יפליא וגו':