|
פרשה כא: פרשת פינחס
א [שכרו של פינחס]
אמר הקדוש ברוך הוא: בדין הוא, שיטול שכרו, לכן אמור: הנני נותן לו את בריתי שלום, גדול השלום, שנתן לפינחס, שאין העולם מתנהג, אלא בשלום, והתורה כולה שלום, שנאמר (משלי ג): דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ואם בא אדם מן הדרך, שואלין לו שלום.
וכן שחרית שואלין לו שלום, ובאמש, כך שואלין בשלום.
שמע ישראל, חותמין פורס סוכת שלום על עמו.
התפלה חותמין בשלום.
בברכת כהנים חותמין בשלום.
אר' שמעון בן חלפתא: אין כלי מחזיק ברכה, אלא שלום, שנאמר (תהלים כט) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום:
ב [בבקשה ממך מנה עליהם מנהיג, שיהא סובלם]
הלכה: אם ראה הרבה אוכלוסין של בני אדם, אומר: בא"י אלהינו מלך העולם חכם הרזים, כשם שאין פרצופותיהן דומין זה לזה, כך אין דעתן שוין זה לזה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו.
וכן הוא אומר (איוב כח): לעשות לרוח משקל, לרוחות של כל בריה ובריה, תדע לך שהוא כן, שכן משה מבקש מן הקב"ה בשעת מיתה.
אמר לפניו: ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך דעתן של כל אחד ואחד, ואין דעתן של בניך דומין זה לזה, וכשאני מסתלק מהן, בבקשה ממך מנה עליהם מנהיג, שיהא סובלם לאחד ואחד לפי דעתו, שנאמר: יפקד ה', הרוח אינו אומר, אלא הרוחות זה שאמר הכתוב: (ישעיה מה): האותיות שאלוני על בני ועל פועל ידי תצוני.
משל למה הדבר דומה?
למלך, שנשא אשה והיה לו שושבין, בכל זמן שהמלך כועס על אשתו, השושבין מפייס ומתרצה המלך לאשתו. בא השושבין למות, התחיל מבקש מן המלך, בבקשה ממך, תן דעתך על אשתך! אמר לו המלך: אם אתה מצוני על אשתי, צוה את אשתי עלי, שתהא זהירה בכבודי!
כביכול, כך אמר לו הקדוש ברוך הוא: על שאתה מצווני עליהם: יפקד ה', צוה אותם שיהיו זריזין בכבודי!
מה כתיב?
(במדבר כח) צו את בני ישראל את קרבני לחמי תחלה הסדיר להן הקורבנות:
ג [למה נכתב ייחוסו של פינחס]
שבשעה שנדקר זמרי בן סלוא, אמרו חכמים: ו' שמות יש לו לזמרי:
זמרי בן סלוא,
ושאול בן כנענית,
ושלומיאל בן צורי שדי.
זמרי, שנעשה על אותה מדינית, כביצה המוזרת.
בן סלוא, בן שסילא עון משפחתו.
שאול, שהשאיל עצמו לעבירה.
בן הכנענית, שעשה מעשה כנען.
ומה שמו?
שלומיאל.
את מוצא, בשעה שנדקר זמרי, עמדו השבטים עליו ואמרו: ראיתם בן פוטיאל זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים, הרג נשיא מישראל! לפיכך בא הכתוב ליחסו, פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, לכך אמר: הנני נותן לו את בריתי שלום, שעדיין הוא קיים.
וכן הוא אומר (מלאכי ב): בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לו מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא.
והיתה לו ולזרעו אחריו ויכפר
וכי קרבן הקריב, שנאמר בו כפרה?
אלא ללמדך, שכל השופך דמן של רשעים, כאלו הקריב קרבן.
ושם איש ישראל המוכה אשר הכה את המדינית
כשם שהקדוש ברוך הוא מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסם בעולם, כך מתעסק בגנותן של רשעים, לפרסמן בעולם. פינחס פרסמו לשבח וזמרי לגנאי, עליהם נאמר (משלי י): זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב.
נשיא בית אב לשמעוני
שכל הפוגם את עצמו, פוגם את משפחתו עמו.
זמרי בן סלוא
הכתוב מתמה עליו (קהלת י): ופורץ גדר ישכנו נחש.
אביו קנא על הזנות תחלה (בראשית לד): ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי, וזה פרץ גדר, שגדר אביו.
ושם האשה המוכה ראש אומות בית אב וגו'.
להודיעך עד היכן נתנו המדיינים עצמן, שבת מלך הפקירו, שנאמר: ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם.
צור גדול מכולם, מלך הוא והפקיר את בתו, מי לא היה מפקיר?! ולפי שבזה את עצמו ופרסם את בתו בקלון, גרעו הכתוב וכתבו שלישי, אבל הוא מלך שבכולם ראש אומות, בית אב במדין הוא:
ד [צרור את המדיינים]
למה?
כי צוררים הם לכם, מיכן אמרו חכמים: בא להרגך השכם להרגו.
ר' שמעון אומר:
מנין שהמחטיא את האדם יותר מן ההורגו?
שההורג, הורג בעולם הזה ויש לו חלק לעוה"ב, והמחטיא הורגו בעולם הזה ובעולם הבא.
שתי אומות קדמו את ישראל בחרב, ושתים בעבירה.
המצרים ואדומים קדמו בחרב (שמות טו): אמר אויב ארדוף אשיג אריק חרבי.
(במדבר כ) ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך.
ושתים בעבירה, מואבים ועמונים.
על אלה שקדמו בחרב, כתיב (דברים כג): לא תתעב אדומי.
(שם) לא תתעב מצרי.
אבל אלו שקדמו בעבירה, להחטיא את ישראל, לא יבא עמוני ומואבי.
(שם) גם דור עשירי עד עולם:
ה [לא תדרוש שלומם של המדיינים]
אע"פ שכתבתי: כי תקרב אל עיר להלחם אליה וקראת אליה לשלום, לאלו לא תעשו כן, לא תדרוש שלומם וטובתם.
את מוצא במי שבא עימהם במידת רחמים, לסוף בא לידי בזיון מלחמות וצרור.
ואיזה?
זה דוד (ש"ב י): ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש.
אמר לו הקב"ה: אתה תעבור על דברי?!
אני כתבתי: לא תדרוש שלומם וטובתם, ואתה עושה עמם גמילות חסד?!
(קהלת ז): אל תהי צדיק הרבה, שלא יהא אדם מוותר על התורה, וזה שולח לנחם בני עמון ולעשות עמו חסד, סוף בא לידי בזיון.
(ש"ב י) ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם ויכרת את מדויהם בחצי עד שתותיהם וישלחם ובא לידי מלחמה עם ארם נהרים ומלכי צובה ומלכי מעכה ועם בני עמון, ד' אומות. וכתיב (שם): וירא יואב כי היתה אליו פני המלחמה וגו'.
מי גרם לדוד כך?
שבקש לעשות טובה, עם מי שאמר הקדוש ברוך הוא, לא תדרוש שלומם.
לכך כתיב: צרור את וגו':
ו [לעקור עצים של המדיינים]
צרור את המדיניים
לפי שכתבתי: כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה, לאלו לא תעשו כן, אלו חבלו אילנותיהן.
וכן את מוצא, בשעה שהלך יורם מלך ישראל להלחם במואב (מ"ב ג): ויסבו דרך שבעה ימים ולא היה מים למחנה ולבהמה, התחילו בוכים.
ויאמר מלך ישראל אהה כי קרא ה' לשלשת המלכים האלה לתת אותם ביד מואב.
השיבו יהושפט: האין פה נביא לה' ונדרשה את ה' מאתו?!
ויען אחד מעבדי מלך ישראל ויאמר: פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו, להודיע רשעו של יורם, שלא היה מודה בו, ולא הודה בו, אלא יהושפט.
ויאמר יהושפט יש אתו דבר ה' וירדו אליו מלך ישראל ויהושפט.
למה לא נאמר כאן ביהושפט מלך?
להודיעך ענותנותו של אותו צדיק, שלא רצה לירד לפני הנביא בבגדי מלכות, אלא כחבר הדיוט.
וי"א: מפני שנגזרה גזירה שיהרג עם אחאב, היה הכתוב מונה לבנו מאותה שעה, לפיכך לא נכתב מלך. ובשכר שירדו לפני הנביא, זכו לראות כל הנסים, כשראה אותם אלישע, אמר למלך ישראל (שם ): מה לי ולך לך אל נביאי אביך ואל נביאי אמך, שלא שאל בו מימיו. התחיל מתחנן לפניו.
ויאמר מלך ישראל אל כי קרא ה' לשלשת המלכים האלה לתת אותם ביד מואב.
(שם) ויאמר אלישע חי ה' צבאות אשר עמדתי לפניו כי לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך ועתה קחו לי מנגן וגו'.
(שם ) כי כה אמר ה' לא תראו רוח ולא תראו גשם והנחל ההוא ימלא מים ושתיתם אתם ומקניכם.
נתן להם מים, מה שהיו צריכין, ועוד אמר להם: המואבים בידכם, ונתן את מואב בידכם והכיתם כל עיר מבצר וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו.
אמרו לו: התורה אמרה: לא תשחית את עצה ואתה אומר כן!
אמר להם: על כל האומות צוה דבר זה, וזו קלה ובזויה היא, שנאמר (שם): ונקל זאת בעיני ה' ונתן את מואב בידכם, שאמר: לא תדרוש שלומם וטובתם, אלו אילנות טובות, לכך נאמר: צרור את המדיינים:
ז [מנין ישראל לאחר המגפה]
כל מקום שנופלין הוזקקו למניין.
משל לזאב, שנכנס לתוך הצאן, הורד בעל הצאן למנותן, מה חסרו.
דבר אחר:
למה מנה אותן?
משל לרועה, שמסר לו בעה"ב צאנו במניין השלים הרועה שמירתו כשמחזירן צריך למנותן כשיצאו ישראל ממצרים מסרן למשה במניין דכתיב: וידבר ה' אל משה במדבר סיני שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו' ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה כשש מאות אלף רגלי, הרי קבלן במצרים במניין. בא ליפטר מן העולם בערבות מואב החזירם במניין:
ח [הארץ נחלקה לנפקדי ערבות מואב]
ומי הן לעומדים בערבות מואב והלא ליוצאי מצרים נתחלק הארץ, דכתיב: (שמות ו) ונתתי אותה לכם מורשה.
מפני מה לא חלקה להן?
לפי שצפוי לפני הקב"ה, שסוף עתידין משפחות לכלות מהן.
ומי הן?
אלו שכתובות למעלן (שם ): ובני שמעון ימואל וימין ואהד ויכין וצחר ושאול בן הכנענית, הרי ו', כשאתה קורא לנמואל משפחת הנמואלי, אין שם אחד.
וכן בבנימין: בני בנימין בלע ובכר וגו' הרי י', וכשבא אתה למנותן: בלע משפחת הבלעי וגו'. חסרו ה' מן הבנים, הרי ששה משפחות, על הזנות בעצת בלעם, אין שאינה עושה את שלה, לכך אמר הקדוש ברוך הוא: מה אני מחלק את הארץ לבני אדם העתידים למות! כיון שבאו לערבות מואב ועמדו על בוריים, אמר לו הקב"ה: לאלה לחלק הארץ:
ט [הארץ נחלקה בגורל]
(בראשית מט) זבולן לחוף ימים ישכון.
יששכר רובץ בין המשפתים.
מאשר שמנה לחמו.
אין לך רשות לחלק, אלא על פי הגורל ומעשה נסים, היה בגורל אלעזר בן אהרן מולבש אורים ותומים, וקלפי הגורל לפני יהושע, שנאמר (יהושע יט): ויריתי לכם גורל פה לפני ה', ועד שלא יעלה הגורל, אלעזר אומר ברוח הקדש: גורל שבט פלוני עולה, שיטול ממקום פלוני ויהושע פושט ידו ועולה, שנאמר (שם יט): אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וזו הייתה יתירה, שהיה הגורל צווח בשעת עלייתו: אני גורל פלוני, השבט עליתי לו במקום פלוני.
ומנין שהיה הגורל מדבר?
דכתיב: על פי הגורל:
י [הנשים לא היו בחטא דור המדבר]
אותו הדור היו הנשים גודרות, מה שאנשים פורצים, שכן את מוצא שאמר להן אהרן (שמות לב): פרקו נזמי הזהב אשר באנזי נשיכם ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן, שנאמר: ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו' והנשים לא נשתתפו עימהן במעשה העגל.
וכן במרגלים שהוציאו דיבה (במדבר יד): וישובו וילינו עליו את כל העדה, ועליהם נגזרה גזירה שאמרו: לא נוכל לעלות, אבל הנשים לא היו עימהם בעצה, שכתוב למעלה מן הפרשה (שם כו): כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר, ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה.
איש, ולא אשה, על מה שלא רצו ליכנס לארץ, אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ, לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר, שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים:
יא [בנות צלפחד חכמות וצדקניות]
ותקרבנה בנות צלפחד וגו'
גדולה להן וגדולה לאביהן, גדולה למכיר וגדולה ליוסף, שכך יצאו ממנו נשים חכמות וצדקניות.
מה חכמתן?
שלפי שעה דברו, שהיה משה עוסק בפרשת נחלות, לאלה תחלק הארץ.
אמרו לו: אם כבן אנו נירש כבן, ואם לאו, תתייבם אמנו. מיד, ויקרב משה את משפטן לפני ה'.
צדקניות היו, שלא נישאו אלא להגון להם.
ולמה זמנן הקדוש ברוך הוא למשה באחרונה?
שלא יראה משה עצמו, שפירש מן האשה ארבעים שנה, הודיעו הקב"ה באלו, לומר: הרי הנשים שלא נצטוו לא נישאו, אלא להגון להם:
יב [ויקרב משה את משפטן]
יש אומרים, שהפליא מן משה, שיש צדיקים שנתגאו בדבר מצוה, והתיש הקדוש ברוך הוא את כחן.
את מוצא שאמר דוד (תהלים קיט): זמירות היו לי חקיך, לומר, שקלות ורגילות כזמירות. אמר לו הקב"ה: חייך, שסופך לטעות בדבר, שהתינוקות קורין, כשהעלה את הארון טעה ונתנו על העגלה, שנאמר (שמואל ב ו): וירכיבו את ארון האלהים על עגלה חדשה תלה הארון עצמו באויר ונשמטו הפרות מתחתיו, קרב עזא לסמכו (שם) ויכהו שם האלהים על השל, מפני ששגגת תלמוד עולה זדון.
ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעזא
אמר לו הקדוש ברוך הוא: ולא אמרת זמירות היו לי חקיך! ולא למדת (במדבר ז): ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו?!
התחיל תוהא (ד"ה א ט"ו): פרץ ה' אלהינו בנו כי לא דרשנוהו כמשפט.
וכן משה, מפני שאמר (דברים א): והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו, התיש כחו.
משל לשלחני, שאמר לתלמידו: אם יבואו לך סלעים לפרוט פרוט, ואם תבאו מרגליות, הביאם אלי! באת אצלו חוליא אחת של זכוכיות, הוליכה אצל רבו. הלך רבו להראותה לאחר. אף כך משה אמר: הדבר אשר יקשה מכם וגו' באו בנות צלפחד והפליא ממנו, ויקרב משה את משפטן לפני ה'.
כן בנות צלפחד דוברות, כך הוא הדין!
א"ל הקדוש ברוך הוא: ולא אמרת: הדבר אשר יקשה מכם וגו'?! הדין שאין אתה יודע, הנשים דנין אותו.
דבר אחר:
ויקרב משה וגו'
ריש לקיש אומר: יודע היה משה רבנו את הדין הזה, אלא באו לפני שרי עשרות תחלה, אמרו: דין של נחלות הוא, ואין זה שלנו, אלא של גדולים ממנו. באו אצל שרי חמשים, ראו שכבדו אותן שרי עשרות, אמרו שרי חמשים: אף אנו יש שם גדולים ממנו, וכן לשרי מאות, וכן לשרי אלפים, וכן לנשיאים, השיבו להם כולם כענין הזה, שלא רצו לפתוח בה לפני מי שגדול מהם. הלכו לפני אלעזר, אמר להם: הרי משה רבנו באו אלו ואלו לפני משה, ראה משה שכל אחד ואחד כבד את מי שגדול ממנו, אמר: אם אומר להם את הדין, אטול את הגדולה, אמר להם: אף אני יש גדול ממני! לפיכך, ויקרב משה את משפטן וגו'.
השיבו הקב"ה: כן בנות צלפחד דוברות, שהודה הקדוש ברוך הוא לדבורן.
נתן תתן להם
תן להם מטלטלין, ובכרות אב בנכסי חפר, נטלו ג' חלקים:
חלק אביהם, שהיה מיוצאי מצרים,
וחלקו עם אחיו, בנכסי חפר, שהיה בכור ונטל שני חלקים.
דבר אחר:
נתון תתן להם
שנטלו בעבר הירדן וקרבו לפני יהושע ואלעזר בארץ כנען, שנאמר: ותקרבנה לפני אלעזר הכהן ולפני יהושע ולפני הנשיאים לאמר ה' צוה ביד משה וגו'.
ואף יעקב אבינו ראה שנוטלות.
מיכן?
(בראשית מט) בנות צעדה עלי שור, זה הירדן שנעשה למשה כחומה, שלא יכנס לארץ.
ואומר ליוסף: בנותיך נוטלת כאן וכאן.
והעברת את נחלת אביהן להן
נאמר בירושת הבן ונתתם, ובבת והעברתם, שהבת מעברת נחלה מן שבט לשבט.
והיתה לבני ישראל לחקת משפט, שהנחלות יוצאות בדיינין:
יג [עלה אל הר העברים הזה הר נבו]
מה ראה לומר אחר פרשת נחלות?
אלא, ששמע משה רבנו נתן תתן להם, סבר שנתרצה לו הקב"ה, אמר: הריני מנחיל את ישראל!
אמר לו הקדוש ברוך הוא: גזירתי במקומה עומדת, עלה אל הר העברים וגו' כאשר נאסף אהרן אחיך, אין את יפה מאחיך:
יד [יפקד ה' אלהי הרוחות]
כל מי שמבקש צרכי צבור, כאלו בא בזרוע.
יפקד ה'
מה ראה לבקש הדבר הזה אחר סדר נחלות?
אלא, כיון שירשו בנות צלפחד אביהן, אמר משה: הרי השעה שאתבע בה צרכי, אם הבנות יורשות, בדין הוא שירשו בני את כבודי.
אמר לו הקב"ה (משלי כז): נוצר תאנה יאכל פריה, בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה, יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות, הואיל והוא שרתך בכל כחו, כדאי הוא שישמש את ישראל, שאינו מאבד שכרו.
קח לך את יהושע בן נון, לקיים מה שנאמר: נוצר תאנה יאכל פריה:
טו [משה מבקש על יהושע]
יפקד ה'
משל למלך, שראה אשה אחת יתומה, ביקש ליטול אותה לו לאשה, שלח לתובעה.
אמרה: איני כדאי להינשא למלך!
שלח לתובעה שבעה פעמים ולא הייתה מבקשת, לסוף נשאת לו.
לאחר זמן כעס עליה המלך וביקש לגרשה, אמרה: אני לא בקשתי להינשא לך, אתה בקשת אותי, הואיל וכך גזרת לגרשני וליטול אחרת, אל תעשה לזו כשם שעשית לי!
כך הקדוש ברוך הוא.
אמר רבי שמואל בר נחמני: שבעה ימים היה מפתהו הקב"ה שילך בשליחותו, והיה אומר לו (שמות ד): שלח נא ביד תשלח לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום, הרי ז' ימים. לאחר זמן פייסו הקדוש ברוך הוא והלך בשליחותו, ועשה כל אותן הנסים על ידו.
בסוף א"ל: לא תביאו!
א"ל משה: ריבונו של עולם! אני לא בקשתי להלוך!
וכן הוא אומר (דברים ג): אתה החלות להראות את עבדך וגו', הואיל וכך גזרת עלי, אותו שיכנס, אל תעשה לו כדרך שעשית לי, אלא אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם!
א"ל הקב"ה: קח לך את יהושע בן נון, ועשה משה בטוב עין, שנאמר (משלי כב): טוב עין הוא יברך.
משל למלך, שאמר לבן ביתו: תן לפלוני סאה של חטים. הלך ונתן לו סאתיים.
אמר לו: הרי סאה, משל מלך, וסאה משלי.
כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: וסמכת את ידך עליו, יד אחת.
מה עשה?
ויסמך את ידיו ויצוהו, לקיים מה שנאמר: טוב עין הוא יברך, לפיכך (שם כז): נוצר תאנה יאכל פריה.
למה נמשלה תורה בתאנה?
שרוב האילנות, הזית, הגפן והתמרה, נלקטין כאחת, והתאנה נלקטת מעט מעט.
כך התורה, היום לומד מעט ולמחר הרבה, לפי שאינה מתלמדת לא בשנה ולא בשנתיים.
איש אשר רוח בו
לפי שאמר: אלהי הרוחות שאתה מכיר רוח כל אחד ואחד מכל בריה, ותמנה אדם, שידע להלוך עם כל אחד ואחד מהם לפי דעתו.
וסמכת את ידך עליו
כמדליק נר מנר.
ונתת מהודך
כמערה מכלי לכלי. ומה שאמרת (במדבר לו): לא תסב נחלה ממטה למטה אחר, הכבוד אינו זז מבית אביך, שאף יהושע שעומד תחתיך, לפני אלעזר הכהן יעמוד:
טז [קורבנות התמיד - א]
א"ל הקב"ה למשה: אמור להם לישראל, לא שאני צריך לקורבנות, כל העולם כולו שלי הוא! הבהמה, שאתם מקריבים, אני בראתי אותה.
וכן הוא אומר (תהלים נ): אם ארעב לא אומר לך, אין לפני אכילה ושתיה.
אמר רבי סימון: י"ג מדות רחמים כתיב בי, שנאמר (שמות לד): ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' וגו' ויש רחמן מוסר מזונותיו לאכזרי?! הוי, אם ארעב לא אומר לך.
אמר רבי יהודה בר' סימון: אמר הקדוש ברוך הוא: עשרה בהמות טהורות מסרתי לך, שלשה הן ברשותך, ושבעה אינן ברשותך, ולא הטרחתי עליך, שתהא מחזיר בהרים להביא קרבן מאלו, שאינן ברשותך, לא אמרתי אלא מהגדילים על אבוסך, הוי, אם ארעב לא אומר לך.
אמר ר' יצחק: כתיב: את קרבני לחמי וכי יש לפניו אכילה ושתיה?!
למוד ממלאכי השרת (תהלים קד): משרתיו אש לוהט, מהיכן ניזונין?
ר' יודן אמר רבי יצחק: מזיו שכינה הם ניזונין, שנאמר (משלי טז): באור פני מלך חיים.
אמר ר' שמעון בן לקיש: כתיב: עולת תמיד העשויה בהר סיני, אם תאמר שיש לפני אכילה ושתיה, למד ממשה.
ראה מה כתיב בו (שמות כד): ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל וגו'. אלו היה לפני אכילה ושתיה, היה אוכל ושותה, הוי, אם ארעב לא אומר לך:
יז [קורבנות התמיד - ב]
השקו את הזית הזה שמן, שהוא עושה שמן הרבה?!
בריותי אינן צריכות לבריותי, ואני צריך לבריותי?!
אמר ר' ינאי: בנוהג שבעולם, זה שעובר על גב הנהר, אי אפשר לו שלא ישתה ב' או ג' לוגין מים, ואני כל הימים וכל המים אני מלא! שעלי כתיב (ישעיה מ): מי מדד בשעלו מים ואני על לוגך כתבתי: הסך נסך שכר, לשון שתיה, לשון שביעה, לשון שכרות:
יח [קורבנות התמיד - ג]
ואיזו?
זו (תהלים נ): בהמות בהררי אלף.
ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש ורבנן, ר' יוחנן אמר: בהמה אחת היא רבוצה על אלף הרים, ואלף הרים מגדלין לה כל מיני מאכל לצדיקים לעתיד לבוא, שנאמר (ישעיה סה): והיה השרון לנוה צאן ועמק עכור לרבץ בקר.
ורבנן אמרי: בהמה אחת היא רבוצה על אלף הרים, ואלף הרים מגדלים לה בהמות בכל יום, והוא אוכל.
מה טעם?
(איוב מ) וכל חית השדה ישחקו שם.
אפשר דאית בעיר אכיל בעיר?!
אמר רבי תנחומא: גדולים מעשה אלהינו, מה רבו מעשיו.
ומהיכן הוא שותה?
ר"י בן לוי אמר: כל מה שהירדן עושה לו' חדשים ומכניס, הוא עושה גמיעה אחת, שנאמר (שם): הן יעשק נהר ולא יחפז יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו.
ורבנן אמרי: כל מה שהירדן מכניס לי"ב חדש, הוא עושה גמיעה אחת, שנאמר (שם): יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו ויש בהן לכלוך פה.
רב הונא בשם רב יוסף אמר: אין בו כדי לכלוך פה.
ומהיכן הוא שותה?
תני, רשב"י: ונהר יוצא מעדן ויובל שמו, שנאמר (ירמיה יז): ועל יובל ישלח שרשיו וממנו שותה.
תני, בשם ר' מאיר: (איוב יב) ואולם שאל נא בהמות ותורך ועוף השמים ויגד לך.
שאל נא בהמות, זו בהמה.
ועוף השמים, זו זיז שדי.
או שיח לארץ ותורך, זה גן עדן.
ויספרו לך דגי הים, זה לויתן. מי לא ידע בכל אלה כי יד ה' עשתה זאת:
יט [קורבנות התמיד - ד]
אמר רבי יהודה בר' זבידא: אלף נשים היו לו לשלמה, וכל אחת ואחת עושה לו בכל יום כזה. זו סבורה, שאצלה הוא סועד.
נחמיה הפחם לא היה יכול לעמוד בסעודתו, שנאמר (נחמיה ה'): ואשר היה נעשה ליום אחד שור אחד צאן שש ברורות וצפרים נעשה לי.
אמר הקב"ה: בני! לא מפני שיש לפני אכילה ושתיה אמרתי לכם, אלא בשביל הריח, שתהיו ערבים ונוחין לפני, כריח ניחוח:
כ [קורבנות התמיד - ה]
ובטן רשעים תחסר, זה עשו, שאמר ליעקב (בראשית כה): הלעיטני נא.
אמר רבי יצחק בר ר' זעירא: עשו פער פיו כגמל, אמר: אפתח פי ואתה מכניס.
התם תנינן: אין אובסים את הגמל ולא דורסים אבל מלעיטין.
צדיק אוכל לשובע נפשו, זו רות המואביה, שכתוב בה (רות ב): ותאכל ותשבע ותותר, שהברכה היתה בפיה של אותה צדקת.
ובטן רשעים תחסר, אלו אומות העולם.
מעשה בעובד כוכבים אחד, שזימן כל בני עירו.
אמר רבי דוסתאי: אותי זימן לאותה סעודה, עם כל בני עירו ולא היה שלחנו חסר, מכל מטעמים שבעולם, אלא אגוזי פרך בלבד.
מה עשה?
נטל את הטבלא מלפנינו, שהיתה יפה כששה ככרי כסף ושברה.
אמרתי לו: מפני מה עשית כך?
אמר: לי אתם אומרים: שהעולם הזה שלנו והעולם הבא שלכם, אם אין אנו אוכלין עכשיו, אימתי אנו אוכלים?!
קראתי עליו: ובטן רשעים תחסר:
כא [תמיד בבקר ובערב]
לא שניהם בבת אחת, אלא את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים.
אר' יהודה ב"ר סימון: מעולם לא היה אדם בירושלים ובידו עון.
כיצד?
תמיד של שחר, מכפר על עבירות שבלילה, ושל בין הערבים, מכפר על עבירות שנעשו ביום. מכל מקום, לא לן אדם בירושלים ובידו עון, שנאמר (ישעיה א): צדק ילין בה וגו'.
אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: בעוה"ז אתם מקריבין לפני לחם הפנים וקרבנות, לעוה"ב אני אערוך לכם שלחן גדול, ויהיו עובדי כוכבים רואין ובושים, שנאמר (תהלים כג): תערוך לפני שלחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה.
וכן הוא אומר (ישעיהו סה): הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו:
כב [כל אדם לפי כוחו]
זה שאמר הכתוב: (איוב לז) שדי לא מצאנוהו שגיא כח.
וכתיב (שם לו) הן אל ישגיב בכחו מי כמוהו מורה,
כיצד יתקיימו שני מקראות אלו?
אלא, כשהוא נותן להם, נותן להם לפי כוחו, וכשהוא מבקש, אינו מבקש אלא לפי כחן. ראה מה כתיב (שמות כו): את המשכן תעשה עשר יריעות ועתיד הקב"ה לעשות לכל צדיק וצדיק, חופה של ענני כבוד, שנאמר (ישעיה ד): וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חופה.
ועשן בחופה למה?
כל מי שנותן עיניו עושנות וצרות בתלמידים בעוה"ז, מתמלא חופתו עשן לעוה"ב.
אש בחופה למה?
מלמד, שכל צדיק שהוא מעולה מחברו, חפתו נכוית ממנו.
נוגה, שזיוו מבהיק מסוף העולם ועד סופו, לכך כתיב (איוב לו): הן אל ישגיב בכחו, כשבקש מהם, לא ביקש אלא לפי כחן, (שמות כז): ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד.
וכשהאיר להם לפי כחו (שם יג): וה' הולך לפניהם יומם, ולעתיד לבוא (ישעיה ס): קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח.
(שם) ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה.
(שם) והלכו גוים לאורך ומלכים לנגה זרחך.
וכתיב (שם ל): והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים, הוי, הן אל ישגיב בכחו.
כשבקש מהם, לא בקש מהם אלא לפי כחן, כמה דאת אמר: (שמות כג): ראשית בכורי אדמתך וכשנותן להן לפי כחו (יחזקאל מז): ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתם פריו לחדשיו יבכר.
מהו לחדשיו יבכר?
שכל אילן מחדש בכורים אחרים כל חדש וחדש, לא כבכורי חדש זה, בכורי חדש זה.
כשבקש לא בקש, אלא לפי כחן (ויקרא כג): ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר.
ונותן להן לפי כחו (ישעיה מא): אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן (שם נה) תחת הנעצוץ יעלה ברוש:
כג [שמיני עצרת - א]
זה שאמר הכתוב: (שם כו) יספת לגוי ה'.
אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: ריבון העולם! הוספת שלוה לדור המבול, שמא הקריבו פר אחד ואיל אחד, לא דיין שלא כבדוך, אלא אמרו (בראשית יא): הבה נבנה לנו עיר. וכן לסדומיים, וכן לפרעה, וכן לסנחריב, וכן לנ"נ.
שמא הקריבו אחד מהם פר אחד ואיל אחד?!
לא דיין שלא הקריבו, אלא הכעיסוך, ולמי נאה להוסיף שלוה וכבוד לישראל, שנאמר: יספת לגוי ה' ואין גוי אלא ישראל, שנאמר (ש"ב ז): ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ.
אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם! עליך ליתן לנו את המועדים ועלינו להיות מקריבים לפניך קורבנות כראוי. נכבדת, נתת לנו ראשי חדשים ואנו מקריבים לפניך, שנאמר (במדבר כח): ובראשי חדשיכם, בפסח הקרבנו לך, ראש השנה הקרבנו לך, יוה"כ הקרבנו לך, וכן בחג, אפילו מועד אחד לא בטלנו.
אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: עליך להוסיף לנו מועדות, ועלינו להיות מקריבים לפניך ומכבדין אותך, (ישעיה כו): יספת לגוי נכבדת רחקת כל קצוי ארץ.
אמר להם הקב"ה: חייכם! איני מחזיר ימים טובים מכם, אלא אני מוסיף לכם מועדות, שתשמחו בהם, שנאמר: ביום השמיני עצרת:
כד [שמיני עצרת - ב]
זה שאמר הכתוב: (תהלים קט): תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה.
את מוצא בחג, ישראל מקריבין לפניך שבעים פרים על שבעים אומות.
אמרו ישראל: ריבון העולמים! הרי אנו מקריבין עליהם שבעים פרים, והיו צריכין לאהוב אותנו והם שונאין אותנו, שנאמר: תחת אהבתי ישטנוני. לפיכך, אמר להם הקדוש ברוך הוא: עכשיו הקריבו על עצמכם, ביום השמיני עצרת תהיה לכם והקרבתם עולה אשה ריח ניחוח לה' פר בן בקר אחד איל אחד.
משל למלך, שעשה סעודה שבעת ימים וזימן כל בני אדם שבמדינה בשבעת ימי המשתה, כיון שעברו שבעת ימי המשתה, אמר לאוהבו: כבר יצאנו ידינו מכל בני המדינה נגלגל אני ואתה במה שתמצא, ליטרא בשר, או של דג, או ירק.
כך אמר הקב"ה לישראל (במדבר כט): ביום השמיני עצרת תהיה לכם, גלגלו במה שאתם מוצאים, בפר אחד ואיל אחד:
כה [המועדים אינם בטלים]
מה ראה להיות פוחת כל יום?
למדך התורה דרך ארץ מן הקורבנות, שאם ילך לאכסניה וקבלו חברו, יום ראשון מקבלו יפה ומאכילו עופות, ב' מאכילו בשר, בשלישי מאכילו דגים, ברביעי מאכילו ירק, כך פוחת והולך, עד שמאכילו קטנית.
תהיה לכם
מהו תהיה לכם?
אמר להם: המועדים נאים לכם.
שאל עובד כוכבים אחד את ר"ע, אמר ליה:
למה אתם עושים מועדות לא כך אמר לכם הקדוש ברוך הוא (ישעיה א): חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי?
אמר לו ר"ע: אילו אמר חדשי ומועדי שנאה נפשי, היית אומר, לא אמר אלא חדשיכם ומועדיכם, בשביל אותן מועדות שעשה ירבעם, שנאמר (מ"א יב): ויעש ירבעם חג בחדש הח' בט"ו יום לחדש כחג אשר ביהודה (שם) ויעל על המזבח אשר עשה בבית אל בחדש אשר בדא מלבו ויעש חג לבני ישראל ויעל על המזבח להקטיר, אבל המועדות האלו, אינן בטלים לעולם, ולא החדשים.
למה?
שהן להקדוש ברוך הוא, שנאמר (ויקרא כג): אלה מועדי ה'.
וכן (שם) אלה הם מועדי.
וכן (שם) וידבר משה את מועדי ה'.
ולכך, אין עתידים ליבטל, ועליהם נאמר (תהלים קיא): סמוכים לעד לעולם עשויים באמת וישר.
|
