|
פרשה ה: בני קהת
א [אל תכריתו את משפחת קהת - א]
הה"ד (תהלים לג): הנה עין ה' אל יראיו וגו' להציל ממות נפשם וגו'. הנה עין ה' אל יראיו וגו', זה שבטו של לוי, שהם יושבים ומקוים לחסדו של הקב"ה.
וכי כל הבריות אינן מיחלים לחסדו של הקדוש ברוך הוא?!
אלא ביותר שבטו של לוי, שלא נטלו חלק בארץ, אלא יושבים ומתפללים שתעשה ארץ ישראל פירותיה, כדי שיטלו מעשרותיהם, שאין להם כלום בעולם, אלא חסדו של הקב"ה.
הוי, למיחלים לחסדו ולהציל ממות נפשם, מן מיתה עצמה.
ולחיותם ברעב, אלו כ"ד מתנות כהונה, שנתנו לשבט לוי:
עשרה במקדש,
ועשרה בגבולין,
וד' בירושלים,
הוי, ולחיותם ברעב.
אמר רבי אלעזר בן פדת:
מאיזו מיתה היו נצולים?
אם ממיתה של עולם, הרי אין בריה שאין מתה.
מהו להציל ממות נפשם?
אלא ממיתת הארון.
כיצד?
אמר רבי אלעזר בן פדת, בשם ר' יוסי בן זמרא: בשעה שהיו ישראל נוסעין, היו שני ניצוצין של אש יוצאין מתוך שני בדיו של ארון, כדי לפגוע שונאיהם.
ומניין שכן?
משה אומר לישראל: מה אתם מתייראין מן בני ענק, וכי קשים הם מאותן שהיו באים כנגדנו?! והיה הארון שורפן.
וכן הוא אומר (דברים ט): וידעת היום כי ה' אלהיך הוא העובר לפניך וגו', מכאן אתה דורש, שהיו שני ניצוצין מקדמין לפניהם.
אמר להם: הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך, וכיון שהיו הניצוצין יוצאין, היתה האש שפה בטעוני הארון, והיו נשרפים ומתמעטין.
ומנין שהיו שבט קהת ממועט?
אלא, אתה מוצא ג' משפחות היו טוענין כל כלי המשכן:
גרשון טעון: כל כלי האריגה, יריעות, פרוכת המסך, והקלעים.
ומשפחת קהת, היו טוענין: הארון, והשלחן, והמנורה, והמזבחות, וכלי הקדש.
ומררי טוען: הקרשים, והבריחים, והעמודים, והאדנים.
ואת מוצא, שהיו נמנים ארבע משפחות הללו, מבן חדש ומבן שלושים שנה, וכיון שהוא מונה את הגרשוני, מבן חדש, הוא מונה אותם שבעה אלפים וחמש מאות, וחוזר ומונה אותן מבן שלושים שנה, ומוצא אותן, ב' אלפים ושש מאות ושלושים, הרי, שהיו ק"ל יותר על שליש.
וכן מררי מונה אותם מבן חדש ועולה מניינן ו' אלף ומאתים, וכיון שהוא מיחסן מבן ל' שנה, הוא מוצא אותן ג' אלפים ומאתים, הרי שהיו ק' יותר על חציין.
אבל משפחת קהת, את מוצא אותן מרובין מכל המשפחות, כי מבן חדש הוא מונה אותן ומוצא אותן ח' אלף ו' מאות, וכיון שהוא בא מבן ל' שנה, הוא מוצאן ב' אלף ז' מאות ונ', הרי שהיו אפילו פחות משלישיתן קי"ז.
למה כן?
אלא כשם שאמר ר' אלעזר בן פדת, בשם ר' יוסי בן זמרא: מתוך שהיתה האש יוצאת ושפה בטועני הארון, היו מתמעטין, והיו כל א' וא' רצין, זה נוטל את השלחן, וזה נוטל את המנורה, וזה נוטל את המזבחות, ובורחים מן הארון, מפני שהיה מזיקן, והיה הארון כאלו מתבזה, והיה הקדוש ברוך הוא כועס עליהם, ושוב היו מתכלין.
אמר הקב"ה למשה: מה אני הורג בני קהת, אם יטענו הרי מתמעטין, ואם לא יטענו, הרי כעס עליהם!
א"ל הקדוש ברוך הוא למשה ולאהרן: עשו להם תקנה לבני קהת, כדי שלא יכרתו מן העולם, שלא יהו מניחין ובורחין, אל תכריתו את שבט וגו', אלא יבא אהרן ובניו, ושמו אותן איש איש על עבודתו ואל משאו, כדי שלא יוכלו להתחלף מעבודה לעבודה, וממשא למשא.
הה"ד (במדבר ד): וזאת עשו להם וחיו וגו'.
רבי שמואל בר נחמן אמר: ח"ו, לא היו בני קהת מניחין את הארון ורצין לשלחן ומנורה, אלא אע"פ שמתמעטין, היו נותנין נפשם על הארון.
ואם כן למה היה מזהיר עליהם אל תכריתו את שבט וגו'?
אלא מפני שהיו יודעין, שכל מי שטוען בארון, שכרו מרובה, והיו מניחין את השלחן והמנורה והמזבחות, וכולן רצין לארון ליטול שכר, ומתוך כך היה זה מריב ואומר: אני טוען כאן, וזה מריב ואומר: אני טוען כאן, ומתוך כך היו נוהגין בקלות ראש, והיתה השכינה פוגעת בהם. אמר האלהים למשה: עשה להם תקנה כדי שלא יתכלו מן העולם, אל תכריתו וגו', אלא יסדרו אותם על עבודתם ועל משאם, שלא יריבו זה עם זה. עשה להם משה תקנה, אלא שהיו מריבין זה כנגד זה, זה אומר: אני טוען בארון, וזה אומר: לאו, אלא אני טוען, ולא היה יודע אחד מהו קבוע לו, מהו משאו.
אמר הקב"ה: והיו אהרן ובניו נכנסין ונותנים לכל אחד ואחד טעונו, שנאמר: ואהרן ובניו יבאו ושמו אותם וגו':
ב [אל תכריתו את משפחת קהת - ב]
אל תכריתו וגו'
הה"ד (משלי כב): אל תגזול דל כי דל הוא וגו'
אמרו רבותינו: במה הכתוב מדבר, אם הוא דל, מהו גוזל לו?
אלא לא דיבר אלא במתנות עניים, שהוא חייב ליתן להם מן התורה לקט שכחה, ופאה, ומעשר עני. והזהיר הקדוש ברוך הוא, שלא יגזול אדם מהם מתנות הראויות ליתן להם, כי דל הוא, די לו עניותו, לא דיו לעשיר שהוא עומד בריוח ועני בצער, אלא אף גוזל ממנו, מה שנתן לו הקב"ה.
ואל תדכא עני בשער וגו', כמה דתימא (שמות כג): לא תטה משפט וגו'.
ואומר: כל אלמנה וגו' (משלי כב) כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש.
וכן הוא אומר: אם ענה תענה אותו וגו', וחרה אפי והרגתי וגו'.
דבר אחר:
אל תגזול, מדבר בשבטו של לוי.
למה קורא אותן דלים?
שהיו דלים במנין, מכל השבטים.
אין לך בכל השבטים פחות במנין כמנשה, שלא עלה מניינם אלא ל"ב אלף ומאתים, והם היו מבן עשרים שנה ועד בן ששים, חוץ מאותן שהיו מבן חדש ועד עשרים, וחוץ מן אותן, שהיו מן ששים שנה ומעלה, אבל כל שבט לוי לא היו מבן חדש ומעלה, אלא כ"ב אלף ושלש מאות ואהרן ובניו.
למה?
שהיו סמוכים לקדש, וכל מי שאינו נזהר כראוי, מדת הדין פוגעת בהן.
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: הם שומרים משמרת הקדש, כדי שלא תזוקו, והם מתדלדלים בשבילכם, אל תגזלו מהם המתנות, שנתתי להם, כי דל הוא.
ועוד, שהם דלים מנחלה, שלא נטלו עמכם חלק בארץ, שנאמר (יהושע יג): ולשבט הלוי לא נתן משה נחלה.
(במדבר יח) ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה וגו'.
(שם) ולא יקרבו עוד וגו' ועבד הלוי את עבודת אהל מועד וגו'.
ואל תדכא עני בשער, כמה דתימא (דברים כו): כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך וגו' שאם עשית כן, כי ה' יריב ריבם וגו'.
אל תגזול דל, מדבר בבני קהת.
למה קורא אותן דל?
שהיו משבט לוי, שלא נטלו חלק בארץ:
ג [אל תכריתו את משפחת קהת - ג]
אל תכריתו וגו'
הה"ד (מ"ב יב): ולא דבר ה' למחות את שם ישראל מתחת השמים, אין הקב"ה מבקש שימות א' מהם.
ראה מה כתיב (ישעיה נו): ואל יאמר בן הנכר וגו'.
ומה על בן נכר אמרתי, שלא לפסלו, עאכ"ו ישראל, שהם בני! הוי, ולא דבר ה' למחות וגו'.
וכן הגבעונים, שהיו גרים גרורים ולא היו גרי אמת, אלא מן היראה נתגיירו, קבלתי אותם, ועל שביקש שאול להזדקק להם, והרג הכהנים שהיו מספיקין מזונותן הרגתיו, ולא עוד אלא שהבאתי שלש שנים רעב בשבילם, שנאמר (ש"ב כא): ויהי רעב בימי דוד וגו'.
ומה אם לגבעונים שבאו אצלכם לא פסלתי, לבני אני פוסל?!
הוי, ולא דבר ה' למחות וגו'.
ועאכ"ו ללוים שהם משרתים לפני!
הוי, אל תכריתו.
אל תכריתו, הה"ד (נחום א): טוב ה' למעוז ביום צרה, אין מדותיו של הקדוש ברוך הוא, כמדת בשר ודם, מלך בשר ודם, שמרדה עליו מדינה הוא עושה בה אנדרולומסיא והורג הטובים עם הרעים, והקב"ה אינו כן, בשעה שהדור מכעיס לפניו, הוא ממלט הצדיקים ומאבד לרשעים.
חטא דור אנוש, איבד אותם הציל לחנוך (בראשית ה): ויתהלך חנוך.
למה?
ביום צרה ויודע חוסי בו.
דור המבול, הכעיסו ואיבדן והציל לנח (שם ו): ונח מצא חן בעיני ה'.
הוי, ביום צרה ויודע חוסי בו.
סדומיים הכעיסו, ואבדם והציל לוט, שנאמר (שם יט): ויהי בשחת אלהים את ערי הככר וגו'.
הוי, ביום צרה ויודע חוסי בו.
הביא חשך על המצריים (שמות י): ולכל בני ישראל היה אור.
הוי, ביום צרה ויודע חוסי בו.
יצאו ישראל ממצרים באו למדבר, עשו אותו מעשה, חוץ משבטו של לוי, שנאמר (שם לב): מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי, מיד עמד משה והרג לחוטאים, ע"י שבט לוי, שנאמר (שם לג): ויעשו בני לוי כדבר משה, ונגף הקדוש ברוך הוא עושי מעשה העגל, ולא נגף שבט לוי, שנאמר: ויגף ה' וגו'.
הוי, ביום צרה ויודע חוסי בו.
אמר הקב"ה: שבט לוי חסו בי וקדשו שמי בעגל, הדין הוא שאודע אותם לטוב ואצילם מצרה, לפיכך הזהיר למשה ולאהרן, על בני קהת, שהיו לוים, שלא יתכלו במעשה הארון, הה"ד: אל תכריתו וגו':
ד [מיתת בני אהרן אזהרה שלא יגשו אל הקודש]
אל תכריתו וגו'
מה כתיב למעלה?
וידבר ה' אל משה ואל אהרן
אמר ר' לוי: מה עסקו של אהרן נזכר כאן?
אלא, שהוא נותן רמז לבני קהת ואומר להם: תנו דעתכם שלא לנהוג בקלות ראש ולהכנס אצל הארון, אם נהגתם בו בקלות ראש, למדו מבני אהרן. אמר בני אהרן, בשביל שנכנסו שלא ברשות.
מה כתיב בהן?
(ויקרא י) ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, אף אתם תנו דעתכם, שלא יגיע לכם כשם שהגיע לבני אהרן, לפיכך הוא כתב: וידבר ה' אל משה ואל אהרן.
ורבותינו אמרו: למה כתיב כאן אהרן?
לפי שבשעה, שנצטוו בני קהת על משא הארון, נתייראו התחילו צווחין על משה, ואומרים: הרי אנו מתים, כשם שמתו בני אהרן!
אמר הקדוש ברוך הוא למשה: כשם שעשיתי תקנה לאהרן, שנאמר (ויקרא טז): בזאת יבא אהרן וגו', כך למשפחות הקהתי אעשה להם תקנה, שלא ימותו, הה"ד: אל תכריתו וגו' וזאת עשו להם.
ואל תתמה על זו, שעשה להם הקב"ה תקנה שלא ימותו, שאף ברשעים מצינו שעשה להם תקנה שלא ימותו. בשעה שפירש הקדוש ברוך הוא למשה ל"ו כריתות שבתורה, אמר משה לפני הקב"ה: רבון העולמים! אם יחטא אדם בהן, כך הוא נטרד?!
אמר לו הקדוש ברוך הוא: ילקו ארבעים ויצאו ידי כריתתן, וזו ששנינו כל חייבי כריתות שלקו נפטרין מידי כריתתן, שנאמר (דברים כה): ונקלה אחיך לעיניך, כיון שלקה, הרי הוא אחיך, דברי רבי חנניה בן גמליאל.
ומה העובר עבירה אחת, נפשו ניטלת עליה, העושה מצוה אחת על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשו!
ולמה חייבתו תורה ליתן לו מלקות ארבעים?
לפי שעבר על התורה שנתנה למ' יום וגרם מיתה לעצמו שנוצר בארבעים יום, ילקה ארבעים ויצא ידי עונשו. כשם שנעשה לאדם הראשון, שחטא ונתחייב מיתה ונלקה ארבעים, שנתקלל העולם בחטאו ארבעים קללות, עשרה לאדם, וי' לחוה, וי' לנחש, וי' על הארץ, והאריך לו הקב"ה היום, שנאמר (בראשית ב): כי ביום אכלך ממנו מות תמות והוא חיה תתק"ל שנה, ולא גמר יומו של הקדוש ברוך הוא. אם לרשעים עשה תקנה, ק"ו לצדיקים.
הוי אל תכריתו וגו':
ה [הקב"ה לא יעניש את כל שבט לוי במחלוקת קורח]
למה הוא מזכיר לכל השבט, שהרי הוא אומר את שבט משפחות הקהתי?
אלא, שהקב"ה (ישעיה מו): מגיד מראשית אחרית ומקדים דברים שלא נעשו. צפה הקדוש ברוך הוא, שקרח עומד ממשפחות קהת וחולק על משה, שנאמר (במדבר טז): ויקח קרח בן יצהר בן קהת וגו' ומשה עתיד לבקש לפני האלהים, שתבלע הארץ אותן.
א"ל הקב"ה: תן דעתך, זכרון לבני ישראל, למען אשר לא יקרב איש זר וגו', חסר קרייה כלום, מהו לו?
אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, לו אני שומע, אבל לכל השבט איני שומע לך.
לכך נאמר: אל תכריתו וגו':
ו [הקב"ה שיתף שמו עם הקהתי להצילם מעונש קורח]
למען שמי אאריך אפי, אלו ישראל, שייחד הקב"ה שמו עליהם, אנכי ה' אלהיך ושיתף שמו בשמם ישראל, ולכך האריך הקדוש ברוך הוא אפו עם ישראל שלא טרדם, וגבה מהם קמעה קמעה בגלות כדי לנקותם, ולא ביקש למחותם, שלא יתחלל שמו בהם. שכן מצינו, כשהיו ישראל במצרים מרדו בהקב"ה ורצה הקדוש ברוך הוא לכלותם שם, והאריך אפו עמהם למען שמו ולא עשה.
כמ"ד (יחזקאל כ): ואומר לשפוך חמתי עליהם וגו'.
וכן כשיצאו ישראל במדבר מרדו בו, וביקש הקב"ה לכלותם והאריך אפו עמהם למען שמו, שנאמר (שם): ואומר לשפוך חמתי עליהם וגו'.
וכן בני דור המדבר, מרדו בהקדוש ברוך הוא וביקש לכלותם והאריך אפו עמהם למען שמו, ונשבע שיפרע עמהם בשעבוד מלכיות. אבל לא עשה כלה, שנאמר: ואומר לשפוך חמתי וגו' והשיבותי את ידי וגו'. (שם) וגם אני נשאתי את ידי וגו', ותהלתי אחטם לך, כדי שלא יתחלל שמו של הקב"ה בהם, יביא להם קץ הגאולה החתום, שנאמר (יחזקאל לו): וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגוים וגו' ולקחתי אתכם מן הגוים וגו'.
דבר אחר:
ותהלתי אחטם לך, לפי שישראל נבראו לומר תהלתו של הקדוש ברוך הוא, כמ"ד (ישעיה מג): עם זו יצרתי וגו', לכך כדי שיתהלל שמו בהם, הקב"ה חותמה לטובה, כמ"ד (שיר ח): שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך, והיא גרמה להם שלא נכרתו בגלות.
הוי, לבלתי הכריתך.
דבר אחר:
למען שמי אאריך אפי, מדבר בקהתים.
למה הדבר דומה?
למלך, שהיה לו בן ונדבק ללסטים ונתפשו ונתפש בנו עמהם.
אמר המלך: מה אעשה, אהרוג את הלסטים אי אפשר, שהרי בני עמהם. בשביל בני הריני מפנה אותם עכשיו.
וכך היו הלוים נושאים המשכן והיה הקדוש ברוך הוא מביט בקרח ובעדתו, שעתידין לחלוק על משה ועל אהרן.
אמר הקב"ה: מה אעשה לאלו, להרוג אותם עכשיו אי אפשר, שהרי מעורבים הם עם האחרים צדיקים, וכדי שלא יפגע בכולם מדת הדין, לקח הקדוש ברוך הוא חצי שמו ונתן עליו, יה, שנתן הקב"ה עליו הקהתי ה"א מתחלה ויו"ד בסוף, הרי יה, כדי לעשות עליהם משמרתי, עד יבא יומם.
הוי, למען שמי אאריך אפי וגו'. לכך כתיב, הקהתי כאן:
ז [תקנת אהרן והקהתי תקנתם של כל ישראל]
וזאת עשו להם, כשם שכתב באהרן זאת, בזאת יבא אהרן וגו', אף כאן כתיב זאת, כמו שעשה תקנה לאהרן, כן עשה להם, וחיו ולא ימותו וגו'.
א"ל הקדוש ברוך הוא: עשו להם תקנה לבני קהת שיחיו ולא ימותו, בגשתם אל הארון, שאלולי הם, לא היו ישראל קיימים.
למה?
שד' משפחות הללו, גרשון, וקהת, ומררי, ואהרן ובניו, מקיפין את אהל מועד, שאם נטנפו ישראל בדבר והפורעניות באה לצאת מאהל מועד, מפני השכינה, מיד בני קהת, שהם שרוים אצל אהל מועד, עומדים וכלים אותם, שלא תצא עליהם.
מנין?
שנאמר (במדבר א): והלוים יחנו סביב וגו'.
אמר ר' פנחס הכהן בר חמא: ואם אין את למד מכאן, יש לך מהיכן ללמוד, בשעה שחלק קרח על משה, בא מלאך המות לצאת על ישראל ולחבל אותם, ואילו יצא הרג את כל ישראל, והיה משה שרוי אצל אהל מועד, שהיה מבני קהת, והרגיש בו שמבקש לצאת על ישראל, מיד אמר לאהרן: קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח וגו' וכפר עליהם מהרה ובדילוג זרז עצמך. מה אתה עומד ומשתהה! הולך מהרה אל העדה.
אמר לו אהרן: מרי! מה ראית?
אמר לו: ראיתי למלאך המות, שיצא לנגוף לשונאי ישראל, כי יצא הקצף מלפני ה', נמצאת למד, שהלוים היו כלין את הפרעניות, ומהן בני קהת שנושאי ארון היו.
אמר להם הקב"ה: הם מצטערים עם ישראל כל הצער הזה, ואין אתם עושים להם תקנה!
ח [נושאי הארון ראויים לתקנת חיים]
מה ראה הקדוש ברוך הוא להזהיר על משפחות הקהתי יותר משאר המשפחות?
אמר ר' יהודה בר' סימון, בשם ר' שמואל בר' יצחק: יש דבר מעולה בשבט לוי ובמשפחות קהת, מה שאין בכל ישראל.
כיצד?
כל השבטים לא איכפת להם בכלי בית המשכן, אבל שבטו של לוי, טוענין בכלי המשכן, מי שהוא טעון בקרשים, מי שהוא טעון בבריחים, מי שהוא טעון באדנים, כך היו בני מררי טוענין, ומשפחות בני גרשון טוענין כל כלי האריגה, ומשפחות בני קהת בארון.
דבר אחר:
כמה היה שבטו של לוי מעולה מישראל?
שישראל היו מהלכין לבושים סנדלים, אבל שבטו של לוי שהיו טוענין בכלי המשכן, היו מהלכין יחפים.
הרי למדנו, שהיו שבט לוי מעולה מכל השבטים, ומעולין בשבט לוי משפחת קהת, שהיה בן לוי נותן משאו, או הקרשים, או הבריחים, או האדנים, או כל דבר על העגלות. אבל משפחת קהת היו טוענין בכתפיהם, שלא היה להם רשות ליתן הארון על העגלה, שנאמר (במדבר ז): ולבני קהת לא נתן וגו'.
ועוד בדבר אחד היו מעולים מכל הלוים, שכל הלוים היו טוענין בכל המשכן והיו מהלכין כדרכן ופניהם כנגד הדרך, אבל בני קהת היו מהלכין אחוריהם ופניהם לארון, כדי שלא ליתן אחור לארון, הוי נמצאת אומר: אף ע"פ שהיו גדולים מן שאר המשפחות, ואין צ"ל מן ישראל, לא היתה רוחן גסה עליהן, אלא משועבדין לפני הארון.
למה כן?
לפי שאין גדולה לפני האלהים, נמצאת אומר: אף על פי שהיתה משפחת קהת פלאטיני, אלא כיון שהיו באין לטעון את הארון, היו טוענין בו כעבדים.
אמר הקב"ה: התורה היא חיים, שנאמר (משלי ג): עץ חיים היא למחזיקים בה וגו'.
(שם ד): כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא.
ובני קהת מחזיקים בתורה שהיא חיים, זה הארון שנושאין שבו התורה, בדין הוא שיחיו ולא ימותו.
הוי וחיו ולא ימותו וגו':
ט [התקנה של בני קהת]
מיכן היה ר' שמואל ברבי נחמן אומר: מפני שהיו בני קהת יודעין, שכל מי שטוען בארון שכרו מרובה, והיו מניחין השלחן והמנורה והמזבחות וכו', כמו שכתוב למעלה: עד אהרן ובניו יבאו וגו' ולא יבאו לראות כבלע וגו'.
אמר רבי יהודה הלוי ברבי שלום: רוצה אתה ללמוד באיזה ענין מתין בני קהת, צא ולמד מן המקרא הזה, ולא יבאו לראות כבלע וגו', מלמד כשהיו באין לטעון את הארון, היו מפרקין את הפרכת מפניו, והיו זנים עיניהם מן הארון, לפיכך היו מתכלים, שנאמר (שמות לג): כי לא יראני האדם וחי.
והיאך עשה להם משה תקנה?
אמר לו האלהים: בשעה שהיו מפרקין את המשכן, לא יהיו בני קהת מפרקין את הפרוכת מפני הארון, אלא יהיו בני אהרן נכנסין ומפרקין אותו, מפני שהם כהנים ויכסו את הארון, וכן השלחן, וכן כל הכלים הנזכרים לו, ובזה היה להם תקנה שלא ימותו אם אינם מסתכלין בארון.
הה"ד: ולא יבאו לראות כבלע וגו', זה הארון, אם עושין כן.
מהו כבלע?
אמר רבי לוי: אם רואין בארון כבלע הזה, שהוא נופל מן העין, מיד הם מתים. תדע מאנשי בית שמש, שנאמר (ש"א ו): ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה' ויך בעם וגו'.
מהו כי ראו בארון ה'?
רבי אבהו ור' אלעזר
חד אמר: קוצרים ומשתחוים היו.
וחד אמר: מדברים דברים יתרים היו.
מה אמרו?
מאן אמריך דאמרית, ומאן פייסך דאיפייסת.
ר' לוי אמר: נכפפה היריעה שעל הארון וראו בו.
איתא חמי, כמה תקלה גדולה היה להם על כך, שכן כתיב (שם): ויך בעם שבעים איש וחמשים אלף איש.
ר' אבהו ור' אלעזר
חד אמר: שבעים איש היו, וכל אחד ואחד שקול כחמשים אלף איש.
וחד אמר: חמשים אלף היו, כל אחד ואחד שקול, כשבעים סנהדרין.
ר' חנינא ור' מונה
חד אמר: שבעים איש, זו סנהדרין.
וחמשים אלף איש, שהיו שקולין כנגד חמשים אלף איש.
וחד אמר: שבעים איש, אלו סנהדרין.
וחמשים אלף איש, מעם הארץ.
אליהו אומר: נתקבצו ויצאו למלחמה ונפלו מהם חמשים אלף איש, ונפלה כת סנהדרי גדולה עמהם.
מי הרג אותם?
הוי, לא הרג אותם, אלא אנשי בית שמש, על שראו בארון. לכך הזהיר בני קהת ולא יבאו לראות וגו'.
אמר הקדוש ברוך הוא: כשם שעשיתי לבני קהת, על שהיו יראים אותי, כבדתים וחלקתי להם כבוד, והזהרתי עליהם להציל ממות נפשם, כך כל מי שהוא מתיירא ממני, אני מכבדו ואיני מכרית שמו מן העולם.
ממי את למד?
מבני יונדב בן רכב, ע"י שעשו רצוני.
מה כתיב בהם?
(ירמיה לה) לא יכרת איש ליונדב בן רכב עומד לפני כל הימים.
ומה אם אותן שהם גרים כך עשיתי להם, לישראל שהם בני אוהבי, בני ידידי, על אחת כמה וכמה, כשהם עושים רצוני, שהם עומדים לפני כל הימים, שנאמר (ישעיה מח): לו הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וגו' ואומר (דברים ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום.
|
