|
פרשה ט: פרשת סוטה
א [אשה סוטה]
צור ילדך, הדא הוא דכתיב (איוב כד): ועין נואף שמרה נשף וגו'.
הנואף אומר: אין בריה יודעת בי, לפי שכל מעשיו אינן אלא בחשך, וכן הוא אומר (משלי ז): עובר בשוק אצל פנה ודרך ביתה יצעד, בנשף בערב יום, באישון לילה ואפלה, הוא סבור לפי שעושה מעשיו בחשך, שהקב"ה לא ידע בו.
וכן הוא אומר (ישעיה כט): הוי המעמיקים מה', לסתיר עצה, והיה במחשך מעשיהם, ויאמרו: מי רואנו ומי יודענו, שכן דרך כל עוברי עבירה, הם חושבים שהקב"ה לא יראה במעשיהם.
וכן הוא אומר (איוב כב): הלא אלוה גובה שמים וראה ראש כוכבים כי רמו, ואמרת מה ידע אל וגו', עבים סתר לו ולא יראה וגו', האורח עולם תשמור וגו'.
וכן הוא אומר: ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין, אינו אומר לא יראני אדם, אלא לא תשורני עין, לא עין של מטה ולא עין של מעלה.
מהו וסתר פנים ישים?
הקב"ה, שהוא יושב סתר, ישים פנים של נואף, באותו העובר, לפי שהנואף והנואפת רוצין שלא תתעבר, אלא שיעשו תאוותן בלבד, והקב"ה מפרסמן בעולם, כדי שידעו הבריות ויאמרו: פנים של זה הם פני הנואף, שצר צורת העובר בדמות הנואף. הוי, וסתר פנים ישים. ולפיכך נקרא זימה, לפי שהן כופרין שניהם ואומרים: לא עברנו עבירה, והבריות אומרים: אם כן, זה מהו?
ולא תאמר, בזמן שהיא מתעברת מן הנואף, אותה שעה דומה צורת הולד לצורת הנואף, אלא אפילו היא מעוברת מבעלה, ובא עליה הנואף, הקב"ה מהפך צורת הולד לצורת הנואף.
וכן הוא אומר (דברים לב): צור ילדך תשי.
א"ר יצחק: הנואף הזה, כביכול מרשל כוח השכינה.
כיצד?
העובר, שהיא מתעברה מן האיש, צר צורתו בתוך מ' יום, לאחר מ' יום הנואף בא עליה, והקב"ה עומד ותוהה, ואומר: של מי אצור, של צורת הבעל או של צורת הנואף?
כביכול, צור ילדך תשי, יו"ד של תשי זעירה, תש ידי הצייר.
אמר ר' אבהו:
למה הדבר דומה?
לצייר שהיה צר איקונין של מלך, בא לגמור הפרצוף, אמרו לו: מת המלך, ועמד מלך אחר, כיון ששמע הצייר כך, נתרשלו ידיו, התחיל אומר: מה אעשה מאלו הסימנין, אם אצור אותו בצורת המלך הראשון, או בצורת השני, התחיל תמה.
כך האיש משמש, הקב"ה צר צורת העובר בדמות אביו, חזר הנואף ובא עליה, הרי נתערבו הסממנין, הדא הוא דכתיב (הושע ד): אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף פרצו ודמים בדמים נגעו.
מה עשה הקב"ה?
כביכול, חזר והפך את הצורה שצר בתחילה, בדמות האיש לדמות הנואף, לקיים מה שנאמר: וסתר פנים ישים.
הוי, צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך.
משל לארכיקיטין קטאדיקוס על אותה מדינה, התחילו בני המדינה מטמינים כספם וזהבם לתוך המטמונים.
אמר להם הארכיטיקון: אני בניתי את המדינה ואני עשיתי את המטמונים, ממני אתם מטמינים?!
כך אמר הקב"ה למנאפים: ממני אתם מסתירים את עצמכם, והלא אני הוא שבראתי את הלבבות! הדא הוא דכתיב (ירמיה יז): אני ה' חוקר לב בוחן כליות וגו', לכך נאמר: ותשכח אל מחוללך. אני בראתי אתכם ועשיתי אתכם מחילים מחילים, אלו הלבבות והכליות, ואתם שוכחין אותי ומשקרין בי, כי איני רואה ואיני יודע מעשיכם, וכן רמז משה דבר זה בפרשת סוטה, הדא הוא דכתיב (במדבר ה): איש איש כי תשטה אשתו וגו'.
ב [הסוטה כופרת בה' ובבעלה]
מה תלמוד לומר: איש איש?
שאע"פ שהיא משמשת לאחד, אעפ"כ לשנים היא זקוקה, צ"ל שהיא כופרת בשנים:
האחד כשהיא מזנה היא כופרת באישה, שהפקיד גופו אצלה לשמרו.
והאחד שהיא כופרת בהקב"ה, שציווה אותה (שמות כ): לא תנאף. ואומר (ויקרא כ): מות יומת הנואף והנואפת.
ומנין שהקב"ה נקרא איש?
שנאמר (שמות טו): ה' איש מלחמה וגו'.
ולכך כתיב בסוטה: ומעלה בו מעל, לפי שהיא כופרת בפיקדון, כמה דתימא (ויקרא ה): נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו וגו'.
והרי דברים ק"ו, מה ממון הקל, כל הכופר בפיקדון, כאילו כופר בהקב"ה, שנאמר: ומעלה מעל בה' וכחש, הכופר בפיקדון הגוף עאכ"ו, שכל הכופר בו, כאלו כופר בהקב"ה, לכך נאמר: איש איש, על שהיא כופרת בשני אישים, בהקב"ה שנקרא איש, ובבעלה שהוא איש.
וכן הוא אומר (משלי ב): העוזבת אלוף נעוריה ואת ברית אלהיה שכחה.
דבר אחר:
איש איש
לימדה אותך התורה, שתהא ותרן בתוך ביתך. נשפך יין הוי וותרן, להנחיל וגו'.
וכן שמנך, ואוצרותיהם אמלא.
נקרע כסותך (תהלים כ): ימלא ה' כל משאלותיך, אבל אם שמעת דבר על אשתך, קום כגבר,
למה?
שגבר את, הוי גבר, לכך נאמר: איש איש.
ג [גסות הרוח מביאה לידי זימה]
איש איש, הוי שוי לבני אינשא.
מעשה באשה אחת שנזדקק לה אדם אחד, ואמרה ליה: לאיזה מקום תלך.
מה עשתה האשה?
הלכה ואמרה לאשתו והלכה אשתו לאותו מקום ונזקק לה, אח"כ תוהה בו ובקש למות.
אמרה לו אשתו: מפתך אכלת ובכוסך שתית, אלא מי גרם לך?
שאת גס רוח, הוי שווה לבני אדם.
ד [רוב הנשים כשרות הן]
איש איש
הרבה פורשין לים ורובן חוזרין. יחידים הם, שהולכים ולא חוזרין.
כך, הרבה נוטלים נשים, רובן מצליחין, ויחידים נכשלים (קהלת ז): וחוטא ילכד בה.
ה [סמיכות פרשת סוטה לפרשת המצורע]
איש איש
מה כתיב למעלה?
(במדבר ה): וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו'
א"ר תנחום בר חנילאי: למה נכתב פרשת מצורע למעלן, ואחריה פרשה סוטה?
משל לחמורה, שהייתה חולה והוליכה אצל האפייטרוס, וכיוה אותה, וילדה בן מרושם.
למה?
שנכות אמו.
כך הולידה פרשת מצורע בן מרושם, זה הנואף, שכתוב בו: לצבות בטן ולנפיל ירך.
וכן הוא אומר: בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה הוי, איש איש וגו'.
ו [הזימה הוא מעוות לא יוכל לתקון]
תני, מעוות לא יוכל לתקון, זה שביטל קריאת שמע של שחרית, או קריאת שמע של ערבית, או תפלה של שחרית, או תפלה של ערבית.
(שם קהלת א): וחסרון לא יוכל להימנות, זה שנמנו חבריו לדבר מצווה, ולא נמנה עימהם.
דבר אחר:
מעוות לא יוכל לתקון
תני, מי שלא חג יו"ט הראשון של חג, חוגג את כל הרגל ויו"ט האחרון של חג.
עבר הרגל ולא חג, אינו חייב באחריותו.
על זה נאמר: מעוות לא יוכל לתקון.
ר' שמעון בן מנסיא אומר: איזהו מעוות שאינו יוכל לתקון?
זה הבא על הערווה פנויה והוליד בן, או בא על אשת איש, אע"ג דלא הוליד.
כל עבירות הכתובים בתורה, יש להם תקנה:
גונב אדם אפשר יחזיר גניבתו ויתקן.
גוזל אדם, אפשר יחזיר גזילתו ויתקן.
וכן השולח יד בפיקדון.
וכן העושק שכר שכיר.
אבל הבא על אשת איש ואסרה על בעלה, נטרד מן העולם והלך לו, שאינו יכול לתקן שתהא אשתו מותרת לו כבתחילה.
הוי, מעוות לא יוכל לתקון.
ואומר (תהלים לז): לוה רשע ולא ישלם וגו'.
יש אדם לוה ואינו פורע, שאין הדניסטיס משבר שיניו וגובה אותו?!
מהו לוה רשע ולא ישלם וגו'?
יש אדם שהוא גוזל בית, או שדה, או ממון, ב"ד מוציאים ממנו.
אבל אם בא על אשת איש, מהו משלם?
אם משלם כך, שגם הוא יתן לו אשתו לזנות עמה, נמצא העולם מלא ממזרים! הוי, לוה רשע ולא ישלם. הרשע עושה מלוה, שאינו יכול לשלם, שאוסר אשה על בעלה.
אבל מי שהוא צדיק אינו לוה דבר מן חברו, אלא מה שהוא חונן ונותן, לכך נאמר: מעוות לא יוכל לתקון, שעושה מעשה מעוות שלא יוכל לתקנו.
וחסרון לא יוכל להמנות, שהוא נקרא חסר לב ולא ימנה במנין הצדיקים.
וכן הוא אומר (משלי ו): נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה.
מהו חסר לב?
מכאן שאין אדם הולך אצל אשת איש, עד שיצא מדעתו.
וכן הוא אומר (שם): מי פתי יסור הנה וחסר לב ואמרה לו מים גנובים ימתקו וגו'.
(שם): ולא ידע כי רפאים שם וגו'.
וכשם שהוא נקרא פתי, כך הזונה נקראת פתיות, שאינה מזנה עד שתצא מדעתה, שכן כתיב (שם): אשת כסילות הומיה פתיות ובל ידעה מה, לקרא לעוברי דרך וגו'.
וכן רמז משה בתורה על חסרון דעתה, שנאמר: איש איש כי תשטה אשתו. תשטה כתיב, בשין, לומר שאינה מזנה, עד שיכנס בה השטות.
הוי, כי תשטה אשתו.
ז [הארץ מקיאה את החוטאים בזנות]
איש איש וגו', הדא הוא דכתיב (בראשית יז): ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך וגו'.
ונתתי לך, הדא הוא דכתיב (דברים כג): כי ה' אלהיך מתהלך וגו' הדא הוא דכתיב (משלי ה): ועתה בנים שמעו לי וגו', הרחק מעליה דרכך וגו', פן תתן לאחרים וגו', פן ישבעו זרים כחך וגו'.
מהו ועתה בנים שמעו לי?
מדבר בעשרת השבטים ובשבט יהודה ובנימין. שכל ישראל נקראו בנים, שנאמר (דברים יד): בנים אתם לה' אלהיכם וגו'.
שמעו לי, הזהירם שיקיימו את השמועה.
ואל תסורו מאמרי פי, הזהירם שיקיימו את העשייה, כשם שקבלו עליהם בסיני (שמות כד): כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, לפי שעל עבירות שניהם גלו, שנאמר (מלכים ב יח): ויגל מלך אשור את ישראל וגו' (שם): על אשר לא שמעו בקול ה' ולא שמעו ולא עשו.
(משלי ה): הרחק מעליה דרכך, הזהירם שיתרחקו הזנות מהם.
ואל תקרב אל פתח ביתה, הזהירם על העריות שנאמר בהן (ויקרא יח): איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה.
(משלי ה): פן תתן לאחרים הודך, שיאבדו מלכותם ותנשא לגוים. ואין הודך, אלא מלכות, כמה דתימא (דניאל יא): ולא נתנו עליו הוד מלכות.
(משלי ה): ושנותיך לאכזרי, נתנו שנותיהם למלאך אכזרי, שקרבו ימיהם ושנותיהם ליאבד, כמה דתימא (יחזקאל כב): ותקריבי ימיך ותבואי עד שנותיך וגו'.
(משלי ה): פן ישבעו זרים כחך, שגלו מארצם וישבו זרים במקומם, ואכלו כחם ויגיעם. ואין כחך, אלא כח ארצם, כמה דתימא: כי תעבוד את האדמה וגו'.
וכן את מוצא, כשהגלה מלך אשור לעשרת השבטים, הושיב זרים בארצם, שנאמר (מלכים ב יז): ויבא מלך אשור מבבל ומכותה ומעוא ומחמת וגו'.
הוי, פן ישבעו זרים כחך.
(שם): ועצביך בבית נכרי, אין עציבה אלא בנים, כמה דתימא (בראשית ג): בעצב תלדי בנים.
דבר אחר:
ועצביך, זה יגיעת הארץ, לומר
שיאכלו בעיצבון כל מה שיאכלו בארץ נכריה, כמה דתימא (שם בראשית ג): בעצבון תאכלנה וגו'.
וכן הוא אומר: ויגל מלך אשור את ישראל אשורה וגו'.
כל זאת אירע להם, לעשרת השבטים, על שהיו שטופים בזנות אשת איש, שעליו נחתם גזר דין, שנאמר בהם (עמוס ו): השוכבים על מטות שן וסרוחים על ערסותם וגו', שהיו מסריחים מטותיהם בשכבת זרע שאינה שלהם, שהיו מחלפים נשותיהם זה לזה.
מה כתיב אחריו?
(עמוס ו): לכן עתה יגלו בראש גולים וסר מרזח סרוחים, אותה שעה תסור שמחת הסרוחים. וכן מיכה מתנבא עליהם (מיכה ב): נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה מעל עולליה תקחו הדרי לעולם, מגיד הכתוב שהיו מענים נשי אנשים ואסרום אותן על בעליהן והן מגרשין אותן.
הוי, נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה, זה בית בעלה שהייתה מתענגת בו.
מהו מעל עולליה תקחו הדרי לעולם?
לא היה לי בעולם הדר, אלא העוללים, שנאמר (תהלים ח): מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, ואני מתהדר בהם, כמה דתימא (משלי יד): ברוב עם הדרת מלך, ואתם עשיתם אותם ממזרים, בטלתם אותו הדר שלי, שאין אני חפץ בממזרים, שכן כתיב (דברים כג): לא יבא ממזר בקהל ה' וגו'.
מה כתיב אחריו?
(מיכה ב): קומו ולכו כי לא זאת המנוחה בעבור טמאה תחבל וחבל נמרץ.
אמר להם הקב"ה: על שאר עבירות הייתי מאריך אפי עמכם, כיון שפשטתם בניאוף, קומו ולכו וגו'.
מהו וחבל נמרץ?
אני אמרתי: כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, אני נטלתי יעקב לנחלה והוא היה חלקי, לפי שהיה זרעו דומה לחבל שהוא משולשל זה בזה, שהיו כולם מיוחסים בני אבותיהם, ולא היה זרע אחר מפסיק ביניהם, שכולם שומרים עצמן מן הניאוף, ולא היה שם ממזרות.
כיצד כתיב?
אלעזר הוליד את פנחס, פנחס הוליד את אבישוע, וכן כולם, והשלשלת באה כך ואת נכנס על אשת חברך וטמאת את הנחלה, היאך הוא מונה פלוני בני והוא אינו בנו, שהוא ממזר?!
פסקת את החבל.
הוי, וחבל נמרץ.
מהו נמרץ?
נואף,
ממזר,
רשע,
צורר,
הא למדת בעשרת השבטים, שלא נחתם גזר דין אלא בעון הניאוף.
ומנין לשבט יהודה ובנימין, שלא נחתם גזר דינם אלא על הניאוף?
שכן ירמיה צווח לפני האלהים בימי מנשה עשו ישראל רעות יותר מהם לא החרבת אותם, אלא בימי?!
הדא הוא דכתיב (ירמיה ד): מעי מעי אוחילה קירות לבי וגו'.
אמר לו הקב"ה: בימי מנשה, אף על פי שהכעיסו אותי, היו הבנים בני אבותם, עכשיו בני יזמה הם, הדא הוא דכתיב ירמיהו ד): כי אויל עמי וגו'.
מה כתיב בסוף הפרשה?
(ירמיהו ה): סוסים מיוזנים משכים היו איש אל אשת רעהו יצהלו, אע"פ שעברו על המצות כולם וכפרו בהקב"ה, כמה דתימא (ירמיהו ה): כחשו בה', הוא מאריך אפו, ועל הניאוף נחתם עליהם גזר דין, שכן כתיב אחריו (ירמיהו ה): העל אלה לא אפקד בם נאם ה' וגו'.
אמר הקב"ה: על הכל אני כובש ועל הזימה אני כועס, הריני מוסרן למלכיות, הדא הוא דכתיב אחריו (ירמיהו ה): עלו בשרותיה וגו', (משלי ה): פן ישבעו זרים כחך.
וכן אמר להם משה לישראל: בשעה שאתם יוצאים למלחמה, היזהרו שלא יהיה בכם עוון ניאוף, שאם יש עוון זימה ביניכם, הקב"ה הנלחם לכם, הוא ישוב מאחריכם ואתם נמסרים ביד שונאיכם, הדא הוא דכתיב (דברים כג): כי ה' אלהיך מתהלך וגו', לא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך.
מהו כי ה' אלהיך?
אמר להם משה לישראל: הוו יודעין שאין הקב"ה מייחד שמו בישראל, שהוא נקרא אלהיך, אלא בזמן (דברים כ"ג): והיה מחניך קדוש, ואותה שעה הוא משרה שכינתו ביניכם, והוא מציל אתכם מיד אויביכם ומוסר שונאיכם, הדא הוא דכתיב: מתהלך בקרב מחניך להצילך וגו'.
ומנין שישראל נקראו קדושים, בעת ששומרים עצמן מן הניאוף ומן הזמה?
שכן כתיב (ויקרא כ): והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלהיכם, מכאן, בזמן שהם קדושים, הוא להם לאלוה.
מה כתיב אחריו?
(ויקרא כ'): ושמרתם את חקתי ועשיתם אותם אני ה' מקדשכם.
אימתי הקב"ה מקדש את ישראל?
בזמן שהם שומרים חוקיו.
ומה הם החוקים?
אלו העריות, דכתיב ניאוף אשת איש בראשו, שנאמר: איש אשר ינאף.
ומה ראה להפסיק קללת אב ואם בין הקידוש לניאוף?
שכן, בתחלה כתיב: איש איש אשר יקלל את אביו, לפי שכך אמר הקב"ה:
מי גרם לבן שיקלל אביו?
הניאוף, לפי שהוא סבור בבעל אמו, שהוא אביו ומכבדו, וסבור בנואף שאינו אביו ומקללו.
כיוצא בו אתה אומר (שמות כא): ומכה אביו ואמו, וגונב איש ומכרו.
וכי מה ראה להפסיק גונב נפש, בין מכה למקלל, והלא לא היה ראוי להפסיק ביניהם, לפי שמכה ומקלל שניהם נאמרים בעונש אביו ואמו.
למה עשה כן?
ללמדך שעל זה נתחייב גונב נפש מישראל, לאחר שהוא מכה אביו ואמו ומקללם, לפי שאינו גדל עמם ואינו מכירם. אף כאן, לכך הפסיק בין הקידוש לזנות, מקלל אביו לפי שכל מי שבא על אחת מכל עריות האמורות בתורה, פעמים שמוליד בן וגורם לממזר לקלל אביו.
ולמה הזכיר קללת אם, והלא אמו מכיר הוא?!
אימתי מכיר אמו?
בזמן שהממזר הוא מניאוף אשת איש, לפי שהנואפת תולה אותה בבעלה, אבל בשאר עריות פנויות, הן משליכות את בניהן בשווקים, מפני הבושה ואחרים מגדלים אותם, ואותם ממזרים אינן מכירין לא אביהם ולא אמותיהם, ואפילו ממזר מאשת איש, פעמים שאינו מכיר לא אביו ולא אמו.
אימתי?
בזמן שנאפה ובעלה במדינת הים והיא משלכת אותו, ולכך ענש הכתוב, מי שבא על אשת איש ועל העריות מיתת בית דין וכרת, לכך נאמר: והיה מחניך קדוש.
דבר אחר:
והיה מחניך קדוש
תמן תנינן: אין בודקין, לא מן המזבח ולמעלן, לא מן הדוכן ולמעלן, ולא מסנהדרין ולמעלן. כל שהוחזקו אבותיו שוטרי הרבים וגבאי צדקה משיאים לכהונה ואינו צריך לבדוק אחריהן.
רבי יוסי אומר: אף מי שהיה חתום עד בארכי ישנה של צפורי.
ר' חנניה בן אנטיגנוס אומר: אף מי שהיה מוכתב באיסטרטיא של מלך, כתיב: שום תשים עליך מלך וגו' אין לי אלא מלך ישראל.
מנין לרבות שוטרי הרבים וגבאי צדקה וסופרי דיינין ומכין ברצועה?
תלמוד לומר: מקרב אחיך תשים עליך מלך כל שתשמישו עליך, לא יהא אלא מקרב אחיך, ומן הברורים שבאחיך.
ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן אומר:
מנין שאותם היוצאים למלחמה, צריכין שלא יהיו ביניהם ממזרים?
שכן כתיב בבני אשר (דה"א ז): והתיחשם בצבא במלחמה, זכות ייחוסיהן עומדת להם במלחמה.
עד כדון מן הקבלה, מדבר תורה מנין?
שכן כתיב (דברים כג): לא יבא ממזר וגו' לא יבא פצוע וגו' לא יבא עמוני וגו' לא תתעב אדומי.
מה כתיב בתריה?
כי תצא מחנה על אויבך וגו', לכך כתיב: והיה מחנך קדוש וגו', שלא יהיה ביניהם ממזרים ולא נולדים שלא בקדושה, לפי שאין הקב"ה מיחד שמו עליהם, ואינו מסייעם במלחמה.
כן אמר הקב"ה לאברהם אבינו (בראשית יז): ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, לאותו זרע שיהיה מיוחס אחריך, לו אתן את הארץ מגוריך לאחוזת עולם, ואהיה להם לאלהים. אבל ממזרים, שאינן מיוחסין אחריך, שאינן ניכרין אבות שלהם, לא אהיה לו לאלהים, שאיני מיחד שמי עליו, ולא אתן לו חלק בארץ.
ח [הסוטה מועלת בבעלה]
למה?
אחת שהיא משקרת בהקב"ה.
והשנית שהיא משקרת בבעלה.
כיצד משקרת בבעלה?
שהיא אומרת על הממזר, שהוא בנו ואינו בנו, והוא יורש את נכסיו.
כיצד משקרת בהקב"ה?
שהקב"ה אמר שהממזרים לא יקחו חלק בארץ, אלא בן שהוא מיוחס אחר אביו, והיא אומרת על הממזר שהוא בן בעלה ונותנת לו חלק בארץ.
מהו ומעלה בו?
אמר הקב"ה: בבעליך את יכולה לשקר, בי אין את יכולה לשקר, שאני רואה את הכל, שכן כתיב (זכריה ד): עיני ה' המה משוטטות בכל הארץ.
ואומר (משלי טו): עיני ה' צופות רעים וטובים.
לא כשאת סבורה, להנחיל הממזר שלך נכסי בעליך, אני מכיר הממזר ואני טורדו מן העולם.
כההיא דאמר ר' חנינא: אחת לששים ולשבעים שנה, הקדוש ברוך הוא מביא דבר גדול בעולם, ומכלה מהם את הממזרים, ונוטל עימהם כשרים, שלא לפרסם את החטאים.
(ישעיה לא): וגם הוא חכם ויבא רע, לא מסתברא, דלא וגם הוא חכם ויבא טוב, אלא ללמדך, שאפילו רעה שהקב"ה מביא לעולם, בחכמה הוא מביא.
(ישעיהו ל"א): ואת דברו לא הסיר וקם על בית מרעים ועל עזרת פועלי און.
ר' הונא אמר: אין ממזר חי יותר משלושים יום.
רבי זעירא, כד סלק להכא, שמע קלא קרייא ממזריא וממזרתא.
אמר לון: מהו כן?
אמר: הא אזילא דרב הונא, אין ממזר חי יותר משלשים יום.
א"ל רב יעקב בר אחא: עמך הייתי, כשאמר רבי אבא בר רב הונא, בשם רב: אין ממזר חי יותר משלשים יום!
אימתי?
בזמן שאינו מפורסם, אבל אם היה מפורסם, חי הוא!
הוי, ומעלה בו מעל ולא בהקב"ה.
ט [חטאה של הסוטה]
ומעלה בו מעל, הדא הוא דכתיב (ירמיה כג): אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה', מדבר בנואף, שהוא מטמין עצמו בסתר, לעשות זימה כמה דתימא (איוב כד): ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים.
(ירמיה כג): ואני לא אראנו נאם ה'.
משל למה הדבר דומה?
למי שנכנס לגנוב בתוך שני בתים, זה לפנים מזה, והיה בהם שני שומרים, אחד בחוץ ואחד בפנים. כיון שבא לצאת מפתח הפנימי, יצא ולא הרגיש בו השומר הפנימי, בא לצאת מן החיצון, הרגיש בו השומר שבחוץ ותפסו.
אמר לו: בשבפנים שחקת, אבל בי אין את יכול לשחוק!
כך אמר הקב"ה לנואף: בבעל האשה שחקת, שלא הרגיש בך, אבל אני יושב ומשחק על הרשעים, כמה דתימא (תהלים ב): יושב בשמים ישחק אדני ילעג למו, לפי שאני רואה את הכל, כמה דתימא (זכריה ד): עיני ה' המה משוטטות בכל הארץ.
ואומר (משלי טו): בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים, ואני אהיה עד ממהר לפרסמך בעולם, כמה דתימא (מלאכי ג): והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר ועושקי שכר שכיר אלמנה ויתום ומטי גר ולא יראוני אמר ה' צבאות, אף כאן הוא אומר: ואני לא אראנו נאם ה', קרי ביה, לא אראנו לבריות, ואפרסם מעשיו?!
כיצד הוא מפרסם מעשיו?
שהקב"ה נותן בלב בעל הסוטה לקנאות את אשתו, והוא משקה אותה, והמים בודקין את הסוטה, והנואף.
הוי, לא אראנו נאם ה', אותה שעה מתפרסם הנואף והכל יודעין שהוא שכב עמה.
אף כאן הוא אומר: ומעלה בו מעל.
אמר הקב"ה לסוטה: בבעליך את מועלת ומשקרת, בי אין את יכולה לשקר, שאני אפרסם את מעשיך, מעביר עליה רוח קנאה והיא שותה, ושניהם נדונים.
הוי, ומעלה בו מעל.
אמרו: מעשה בשתי אחיות, שהיו דומות זו לזו והייתה האחת נשואה בעיר אחרת, בקש בעלה של אחת מהן לקנאות לה ולהשקותה מים המרים בירושלים, הלכה לאותה העיר שהייתה אחותה נשואה שם.
אמרה לה אחותה: מה ראית לבא בכאן?
אמרה לה: בעלי רוצה להשקות אותי מים המרים, ואני טמאה.
אמרה לה אחותה: אני הולכת תחתיך ושותה.
אמרה לה: לכי ועשי כן.
מה עשתה?
לבשה בגדי אחותה והלכה ושתתה מים המרים, ונמצאת טהורה. חזרה לביתה יצאה אחותה שזנתה לקראתה, חבקו ונשקו זו לזו.
כיון שנשקו זו לזו, הריחה במים המרים מיד מתה, לקיים מה שנאמר (קהלת ח): אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח ואין שלטון ביום המות ואין משלחת במלחמה ולא ימלט רשע את בעליו.
הוי, לא אראנו וגו', לכך נאמר: ומעלה בו מעל.
י [דיני קינוי סתירה וטמאה]
ומעלה בו מעל
מעילה כפולה שמעלה בו:
בנפשות
ובממון
שהביאה לו נפשות אחרות, לקחת לו ממונו.
דבר אחר:
ומעלה בו מעל, שמעלה בו, בזכרים ובנקבות.
ומעלה בו מעל, בעוה"ז ולעוה"ב, פירשה הימנו בשני עולמות.
ושכב איש, ע"י איש, הוא מקנא אותה, ואינו מקנא אותה ע"י בהמה.
אותה זו, שהתרו בה שכבת זרע, פרט לכשקינא לה דרך איברים, שלא תאמר בקפידת הבעל תלה הכתוב, ובעל הא קפיד, לכך נאמר: שכבת זרע.
ונעלם מעיני אישה, ולא שיהא בעל רואה ומעמעם. הא, אם ידע בה בעלה, אין רשאי להערים עליה ולהשקותה.
ונסתרה והיא נטמאה, כיון שנסתרה, התורה קראה אותה טמאה.
דבר אחר:
ונסתרה והיא נטמאה
כמה שיעור סתירה כדי טומאה, כמה היא טומאה כדי ביאה, כמה היא ביאה כדי העראה,
כמה העראה?
ר' אליעזר אומר: כדי חזרת דקל ברוח.
ר' יהושע אומר: כדי מזיגת הכוס.
בן עזאי אומר: כדי לשתותו.
ר"ע אומר: כדי גלגול ביצה.
רבי יהודה בן בתירה אומר: כדי לגמות שלש ביצים מגולגלות זו אחר זו.
ר' אלעזר בן פנחס אמר: כדי שיקשור גרדי את הנימא.
פנימון אומר: כדי שתושיט ידה ותטול ככר מן הסל, אע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר.
(משלי ו): כי בעד אשה זונה עד ככר לחם ואשת איש נפש יקרה תצוד.
אמר ר' יוסי: כל אלו שיעורים, לאחר התרת סינר.
אמר רבי יוחנן: כל אחד ואחד בעצמו שיער.
ובן עזאי נשא אשה מימיו?!
אית דבעי מימר: נתחמם, ואית דבעי מימר: בעל ופירש, ואית דבעי מימר (תהלים כה): סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם.
מנין להעראה שהיא אוסרת באשת איש?
אמר רבי יונה: שכן כתיב (ויקרא יח): כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה הוקשו כל העריות לנדה.
מה נדה בהעראה, דכתיב (ויקרא כ): את מקורה הערה אף כל העריות בהעראה.
ועד אין בה, שהוא כשר להעיד.
ומניין אף עד, שאין כשר להעיד אם אמר נטמאת, אינה שותה?
תלמוד לומר: עד ועד.
והיא לא נתפשה, אסורה, הא אם נתפשה מותרת. ויש לך תפישה בישראל והיא אסורה,
ואיזו זו?
כל שתחילתה ברצון וסופה באונס.
ויש לך, שאינה תפושה בישראל, והיא מותרת.
ואיזו זו?
שתחילתה באונס וסופה ברצון. כהדא איתתא אתת גבי רבי.
אמרה ליה: נאנסתי!
אמר לה: ולא ערב ליך?
אמרה ליה: ואם יטבול אדם אצבעו בדבש ויתננה לתוך פיך ביום הכיפורים, שמא אינו רע לך ובסוף אינו ערב לך?! וקבלה.
דבר אחר:
ועד אין בה, אע"פ שאין לה עכשיו, יש לה לאחר זמן.
כיוצא בדבר, אתה אומר (בראשית יא): ותהי שרה עקרה אין לה ולד, אע"פ שאין לה עכשיו, יש לה לאחר זמן, שנאמר (בראשית כא): וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר.
כיוצא בדבר, אתה אומר (אסתר ב): לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד, אע"פ שלא הגידה עכשיו, הגידה לאחר זמן.
ואף כאן, ועד אין בה, אע"פ שאין לה עכשיו, יש לה לאחר זמן, שנאמר (מלאכי ג): וקרבתי עליכם למשפט והייתי עד ממהר וגו'.
יא [חטאיה של הסוטה]
ר' יוסי הגלילי אומר: אלו שבעה דברים בסוטה הם אמורים:
(משלי ו): עינים רמות שהסוטה תולה עיניה, לאיש אחר.
וכן הוא אומר (ישעיהו ג): יען כי גבהו בנות ציון וגו', לשון שקר שהיא נואפת, ואומרת: ממך אני מעוברת, ומשקרת לו.
וידים שופכות דם נקי, שהנואף נכנס על מנת שאם נתפס יהרוג או יהרג.
לב חורש מחשבות און, שהנואף והנואפת אין מחשבותם בכל שעה אלא עון.
אימתי הם חוטאים ואומרים זה לזה באיזה מקום באיזה שעה רגלים ממהרות לרוץ לרעה?
בודאי שממהרין לעשות את החטא.
יפיח כזבים עד שקר, שאם יתפסו הם מכזבים ומשקרים, ונשבעים, משיחים היינו זה לזה לדברים אחרים.
ומשלח מדנים בין אחים, שכל ישראל אחים זה עם זה, שנאמר (תהלים קכב): למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, הנואף אשת חברו, הבעל שומע ושונאו ואף הנואף אינו יכול לראותו.
הוי ומשלח מדנים בין אחים.
אף כאן הוא אומר: ועבר עליו רוח קנאה, אין קנאה אלא לשון כעס, כמה דתימא (דברים לב): הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם ואני אקניאם בלא עם בגוי נבל אכעיסם.
ואומר (משלי ו): כי קנאה חמת גבר וגו'.
יב [החוטאים בזנות עוברים על עשרת הדברות]
כיצד היא מרה ממות?
שהיא נותנת לו יסורין בעוה"ז.
למה?
שהוא טועה אחריה, ולבסוף מורידה אותו לגיהינום, שנאמר (משלי ב): כי שחה אל מות ביתה, שאול צעדיה יתמכו.
שאלו תלמידיו לרב הונא אביו של ר' אחא: למדתנו רבנו, הנואף והנואפת עוברין על עשרת הדברות, על התשעה אנו מכירים, ועל השבת אין אנו מכירים.
כיצד על אנכי?
שכל הנואף באשת חברו, כופר בהקב"ה, שנאמר (ירמיה ה): איש אל אשת רעהו יצהלו, העל אלה לא אפקד נאם ה', ואם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי, עלו בשרותיה ושחתו, וכלה אל תעשו, הסירו נטישותיה, כי לא לה' המה.
על לא יהיה לך, דכתיב בו (דברים ה): כי אנכי ה' אלהיך אל קנא, ושני פעמים אמרו בסוטה: ועבר עליו רוח קנאה וגו'.
למה שני פעמים?
שהיא מקנאה להקב"ה ולבעלה.
וכן הוא אומר: כי מנחת קנאות היא, שהן שני קנאות.
על לא תשא, שהוא מנאף ונשבע שלא עשה.
ועל כבד את אביך, שהנואף עם הסוטה מתעברת ממנו, ואומרת לבעלה: ממך אני מעוברת, והעובר גדל ומכבד לפני בעלה, סבור שהוא אביו ואינו אביו, ועובר בשוק ומקלל את הנואף, סבור שאינו אביו והוא אביו.
על לא תרצח, שהנואף נכנס על מנת או יהרוג, או יהרג.
על לא תנאף, דבר שהוא מפורש שהוא נואף.
על לא תגנוב, שהוא גונב מקור חברו.
וכן הוא אומר: מים גנובים ימתקו.
על לא תענה, שמעידה עדות שקר, ואומרת: ממך אני מעוברת.
על לא תחמוד, שהנואף אשת חברו, חומד כל אשר לבעלה.
כיצד?
כשבעלה נפטר מן העולם, סבור שאותו הבן הוא שלו, עומד הבעל וכותב לו דייתיקי, מכל נכסיו ומוריש כל מה שיש לו ואינו יודע שאינו בנו. נמצא שהנואף חומד כל מה שיש לחברו וחומד אשתו.
אמרו לו לרב הונא: הרי אמרנו תשעה, אמור לנו כיצד עובר על זכור את יום השבת?
אמר להם: אני אומר לכם, פעמים כהן יש לו אשה וישראל נואף בא עליה, והיא יולדת בן, סבורים בו, שהוא בנו של כהן, ועומד אותו בן ומשמש בבית המקדש, ומעלה עולות בשבת ונמצא מחלל את השבת, הרי שעברו הנואף והנואפת על עשרת הדברות, ועליה אמר שלמה (קהלת ז): ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה טוב לפני האלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה.
אוי לה לעבירה שעוברין בה על עשרת הדברות.
את האשה אשר היא מצודים, צדה בעוה"ז וצדה בעוה"ב.
וחרמים, החרם הזה צד במים ואינו צד ביבשה, אבל האשה צדה במים וצדה ביבשה.
לבה, שהיא תובעת בלבה.
אסורים ידיה, אלמלא שאסורים ידיה, שאינה תובעת בפה, לא הייתה מנחת לאדם שלא תהא תובעתו.
טוב לפני האלהים ימלט ממנה
תני בשם רבי מאיר: כשם שיש דעות במאכל ומשתה, כך יש דעות באנשים.
יש אדם, שיורד זבוב בכוסו וזורקו ושותהו, זה בשאר כל אדם, שהוא רואה את אשתו מדברת עם שכניה ועם קרוביה ומניחה.
יש לך אדם, זבוב פורח על גב כוסו והוא נוטלו ושופכו ולא טועמו, זה חלק רע באנשים, שנתן את עיניו בה לגרשה.
יש לך אדם, זבוב שכן על גב כוסו והוא נוטלו ומניחו כמות שהוא, זה יהודה בן פפוס, שנעל את הדלת בפני אשתו.
אמרין ליה: נהיגין הוין אהבתך עבדין כן?!
יש לך אדם, זבוב מת נופל לתוך כוסו והוא נוטלו ומוצצו ושותהו, זה הרשע, שהוא רואה את אשתו, לבה גס בעבדיה, יוצאה לשוק וראשה פרוע, ופרומה משני צדדיה, ורוחצת במקום שבני אדם רוחצין, זו, מצוה מן התורה לגרשה, שנאמר (דברים כד): כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו.
מהו והלכה והייתה לאיש אחר?
הכתוב קראו אחר, שאין זה בן זוגו של ראשון, שהלה הוציא את אשתו משום ערווה, והלה נכשל בה, אם זכה הוא לשמים, הרי הוא מגרשה, ואם לאו, סוף שהיא קוברתו, שנאמר (שם דברים כ"ד): או כי ימות האיש האחרון אשר לקחה לו לאשה, ראוי היה זה למיתה, שהאשה הזאת הכניס לתוך ביתו.
על הראשון שגירשה אמר שלמה: טוב לפני האלהים ימלט ממנה.
ועל השני שהכניסה לתוך ביתו אמר הכתוב: וחוטא ילכד בה.
דבר אחר:
טוב לפני האלהים ימלט ממנה, זה שהקב"ה מעביר עליו רוח קנאה ומקנא לאשתו, בזמן שרואה אותה שהיא פרוצה.
וחוטא ילכד בה, זה שהוא רואה את אשתו שהיא קולנית, ורגלה רמה ופרוצה בשחוק, ואינו מקנא בה. לפי שדרכן של בנות ישראל, לא קולניות, ולא רגל רמה, ולא פרוצות בשחוק, לכך נאמר: ועבר עליו רוח קנאה.
תנא, דבי ר' ישמעאל: אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח טהרה שנאמר: ועבר עליו רוח קנאה
ותליא בפלוגתא.
דתני, וקנא את אשתו רשות דברי רבי ישמעאל.
ר"ע אומר: חובה.
הא למדנו, שהוא רוח טהרה, שאם אתה אומר: רוח טומאה, וכי רשות יש לו לאדם, או חובה, להכניס רוח טומאה בעצמו?!
תני ר"א בן יעקב אומר: כלפי שאמרה תורה: לא תשנא את אחיך בלבבך, יכול זו?
תלמוד לומר: ועבר עליו רוח קנאה וגו'.
ועבר עליו רוח קנאה
כיצד עוברת עליו?
כמה דתימא (קהלת י): כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר.
היה ר' מאיר אומר: אדם עובר עבירה בסתר, הקב"ה מכריז עליו בגלוי, שנאמר: ועבר עליו רוח קנאה, ואין עבירה אלא לשון הכרזה, שנאמר (שמות לו): ויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו'.
וקנא את אשתו
אר' נחמן בר יצחק: אין קינוי, אלא לשון התראה.
וכן הוא אומר (יואל ב): ויקנא ה' לארצו ויחמול על עמו.
והיא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה
תני, רבי אומר: ג' טומאות נאמרו בפרשה:
אחת לבועל,
ואחת לבעל,
ואחת לתרומה.
וכי מצאנו אשה שהיא אסורה לביתה ומותרת לאכול בתרומה?!
א"ר אבין: אכן איתמרת:
אחת לבעל
ואחת לבועל
ואחת ליבם.
א"ר יוסי ב"ר בון: מתניתא אמרה כן: ואם מת, חולצת ולא מתייבמת.
יג [קורבנה של הסוטה ומשמעותה]
מה כתיב למעלה מן פרשת סוטה?
ואיש את קדשיו לו יהיו וגו'.
וכי ישראל אוכל קדשים?!
אלא, אם באת אצל כהן, בנדרים, ובנדבות, ובבכורים, אני מעמיד הימך כהנים אוכלים קדשים.
ואם לגלגת במצות, ולא הבאת קדשים, סופו, והביא האיש את אשתו אל הכהן וגו'.
תרעא דלא פתיח למצותיה, פתיח לאסיא,
והביא את קרבנו עליה, הרי זה מביא קרבן משלו.
עשירת האיפה, לפי שעברה על עשרת הדברות.
קמח שעורים, הנואף האכילתו מעדני עולם, לפיכך קרבנה מאכל בהמה.
לא יצוק עליו שמן ולא יתן עליו לבונה
תני, אמר ר' שמעון: בדין הוא שתהא מנחת חוטא טעונה שמן ולבונה, כדי שלא יהיה חוטא נשכר.
ומפני מה אינה טעונה?
שלא יהא קרבנו מהודר.
דבר אחר:
לא יצוק עליו שמן
למה?
שהשמן אורה לעולם, שהכתוב קראו יצהר, והיא אהבה את האפילה, לא יהיה אורה במנחתה. ולא יתן עליו לבונה, שהלבונה זיכרון לאמהות שנאמר שיה"ש ד): אלך לי אל הר המור, אלו אבות העולם.
ואל גבעת הלבונה, אלו האמהות.
וזו פירשה מדרכיהן, לא יהא זיכרונן בקורבנה, שהלבונה קרואה זיכרון.
כי מנחת קנאות היא, שתי קנאות היא.
כשם שקנאה לבעל, כך קנאה לבועל.
כשם שקנאה למטה, כך קנאה למעלה.
מנחת זיכרון, זו לטובה, אם נמצאת טהורה.
מזכרת עוון, זה לרעה, אם נמצאת טמאה.
והקריב אותה הכהן, אינה באה בתוך הרגל.
והעמידה, שלא יעמיד עמה לא עבדיה ולא שפחותיה, מפני שלבה סמוך עליהם.
לפני ה', בשער נקנור, מכאן אמרו: ראש המעמד היה מעמיד את הטמאים בשער נקנור.
יד [בדיקת הסוטה במי הכיור]
ולמה היו המים מן הכיור?
לפי שהכיור לא נעשה אלא מן מראות הנשים, שנאמר (שמות לח): ויעש את הכיור נחושת וגו'.
אותן נשים שאמרו: האלהים מעיד עלינו, שיצאנו טהורות ממצרים, כשבא משה לעשות כיור, אמר לו האלהים: באותן המראות עשה אותו, שלא נעשו לשם זנות, והימנו תהיינה בנותיהן נבדקות אם טהורות הם כאמותיהן.
דבר אחר:
אמר האלהים: והלא לא נגאלו ישראל ממצרים, אלא בזכות המצוה הזאת, על ששמרו עצמן מן הזנות.
וכן את מוצא, כל נסים שעשה האלהים לישראל במצרים, לא עשה אלא על ששמרו עצמן מן הערוה, שהיה המצרי משלשל דליו והיהודי משלשל דליו, זה ממלא דם וזה ממלא מים, שניהם שותים מן החביות, זה שותה דם וזה שותה מים.
צפרדע רואה ליהודי והיא בורחת ממנו, ורואה למצרי וקופצת עליו.
בהמתן רועות כאחד, והיה הברד מניח לזו והורג לזו.
ראה פלאים, שהיה שם. וכן כל י' מכות.
באו לים ועשה להם יותר ממצרים.
במצרים, כתיב (שמות ט): הנה יד ה' הויה.
ובים כתיב: יד הגדולה, שנאמר (שמות יד): וירא ישראל את היד הגדולה.
א"ר יצחק: וכי יש יד גדולה ויש יד קטנה?
אלא, גדולה ממש, שעשה במצרים, עשה בים.
הִקֵפָּה שלישו של ים, שנאמר (שמות ט"ו): קפאו תהומות בלב ים.
והלב שלישו של אדם, והלכו בתוכו ביבשה, מה כתיב שם?
שמעו עמים ירגזון, היו אומות העולם קורין תגר, ואומרים: משוא פנים יש כאן.
אנו ערלים והם ערלים, להם: ויושע ה' ביום ההוא וגו'
ולנו: ונער פרעה וחילו בים סוף.
באי זו זכות הוא עושה להם כל הנסים הללו?
אמר להן הקב"ה: ששים המה מלכות ושמונים פילגשים, הרי ק"ם, ולא מצינו אלא ע',
ל' בני חם,
וי"ד בני יפת,
כ"ו בני שם.
שנאמר (דברים לב): יצב גבולות עמים למספר בני ישראל.
וכמה הם?
(בראשית מו): כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, והאומות שבעים, ואת אומר מאה וארבעים?!
אלא ששים משפחות יש בארץ, שמכירין את אביהם ואינן מכירין את אמותיה, ונקראו מלכות. ושמונים משפחות יש בארץ, מכירין את אמותיהם ואינן מכירין את אביהן, ונקראו פילגשים, שהפילגשים חשודות.
ושאר אינם מכירין, לא אביהם ולא אמם, אלא מעולמים, ועליהם נאמר (שיה"ש ו): ועלמות אין מספר, וישראל, אחת היא יונתי תמתי, גדלו במצרים (יחזקאל כג): אשר בשר חמורים וגו', והן: גן נעול אחותי וגו'.
אחת היא שקלקלה שם ופרסמה הכתוב, שנאמר (ויקרא כד): ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי, הוא המצרי שהרג משה, שלא יתפרסם הדבר בין המצריים, שנאמר (שמות ב): ויך את המצרי וגו', אבל ישראל (תהלים צו): הבו לה' משפחות עמים, כיון שראוהו כן, ראוה בנות ויאשרוהו וגו'.
באו לילך, וה' הולך לפניהם וגו', לא ימיש וגו', והמן יורד והבאר עולה להרים להם, יורד המן מן השמים, והמים מן הארץ, ובשר מן הים, ויגז שלוים מה שלא נעשה לבריה בעולם, הרגישוה האומות ואמרו (שיה"ש ו): מי זאת הנשקפה וגו'.
אמרו להם: בניו של אלהים הן.
אמר להן: אינן בני מצרים?!
לא כשם ששעבדו במצרים הזכרים, לא כך שעבדו בנשים?!
מיד קפץ הדיבור על משה, אמר לו: מנה את בני וידעו, שהבנים בני אבותיהם, שנאמר (במדבר א): שאו את וגו' בני ראובן וגו' בני שמעון וגו', וכן כולם.
אמר הקב"ה לסוטות: אמותיכן גדלו בין הטמאים ולא נחשדו, ואתם גדלתם בין הטהורים, ונחשדתם?!
לפיכך, יבא מעשה ידיהן של אותן שגדלו בין הטמאים והיו טהורות, ויבדקו ויוכיחו למי שגדל בין טהורים ונטמאו. לכך היו המים מן הכיור.
טו [מידה כנגד מידה]
אמר ר' מאיר: היא השקתהו יין משובח, בכוסות משובחין, לפיכך כהן משקה אותה, המים המרים, במקדה של חרס.
ומן העפר
מפני מה אמרה תורה הבא עפר לסוטה?
זכתה, יוצא ממנה בן כאברהם אבינו, דכתיב ביה (בראשית יח): ואנכי עפר ואפר.
לא זכתה, תחזור לעפרה.
רבותינו אמרו: בשכר שאמר אברהם אבינו: ואנכי עפר ואפר, זכו בניו לשתי מצות:
אפר פרה
ועפר סוטה
אבל עפר כיסוי, לא מנה, מפני שהוא הכשר מצווה ואין ממנו הנאה.
למה היה בודקה במים ובעפר?
לפי שהאדם נברא מן העפר, והיא נוצרה במים, לכך היא נבדקת במים ובעפר, אם טהורה, כברייתה.
ומן העפר אשר יהיה, יכול יתקין מבחוץ ויכנס?
תלמוד לומר: בקרקע המשכן.
אי בקרקע המשכן, יכול יחפור בדקר?
תלמוד לומר: אשר יהיה.
הא כיצד?
יש שם הבא, אין שם תן שם.
יקח הכהן ונתן אל המים
תני, שלשה צריכין שיראו:
עפר סוטה
ואפר פרה
ורוק יבמה
משום רבי ישמעאל אמרו: אף דם צפור של מצורע.
טז [פריעת שער ראשה]
לפני ה'
והלא כתיב למעלה: והעמידה לפני ה'?
אלא שהוא מודיעה לפני מי היא עומדת, לפני ה'.
ופרע את ראש האשה
לכהן, שנכנס לבית הקברות ועבדו ממתין בחוץ שלא יטמא, לא דיו להיות כרבו?!
כך, שלא יאמר הכהן אני פורע ראש האשה ורוחו גסה עליו, לכך נאמר: לפני ה'.
ופרע ופרע
למה?
שדרך בנות ישראל להיות ראשיהן מכוסות, ולכך היה פורע ראשה, ואומר לה: את פרשת מדרך בנות ישראל, שדרכן להיות מכוסות ראשיהן, והלכת בדרכי העובדי כוכבים, שהן מהלכות ראשיהן פרועות, הרי לך מה שרצית!
ונתן על כפיה את מנחת הזיכרון
אבא חנן אומר, משום ר' אליעזר: מפני לייגעה, כדי שתחזור בה.
והלא דברים ק"ו, אם חס המקום על עוברי רצונו, עאכ"ו שיחוס על עושי רצונו.
מנחת קנאות היא
יהיו כל מעשיה לשם קנאה.
יכול אם לא היו כל מעשיה לשם קנאה, לא תהא כשרה?
תלמוד לומר: היא.
וביד הכהן יהיו מי המרים, מגיד הכתוב שאין המים נהפכין להיות מרים, אלא בידי כהן.
דבר אחר:
נקראו מרים, על שם שמאררים את הגוף, ומבערין את העוון.
המאררים
א"ר תנחומא: מים המאררים, כנגד רמ"ח איברים שיש בה, וכנגד רמ"ח איברים שיש בנואף.
יז [השבעת הכהן את הסוטה]
אין משביעין שתי סוטות כאחד.
ואין שורפין שתי פרות כאחת.
ולא עורפין שתי עגלות כאחת.
ולא הורגין ב' אנשים כאחד.
ולא מסגירין ב' כאחד.
ולא מחליטים ב' כאחד.
ואמר אל האשה
בלשונה. ואל הגנב ואל הגזלן בלשונם.
אם לא שכב איש אותך
מלמד שפותח לה בזכות.
אומר לה: הרבה היין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה קדמוך ונשטפו.
אל תגרמי לשם הגדול שנכתב בקדושה שימחה על המים.
אומר לפניה דברי אגדה ומעשים שאירעו בכתובים הראשונים, כגון (איוב טו): אשר חכמים יגידו ואומר לפניה דברים שאינן כדאי לשומען, היא וכל משפחות בית אביה, כגון, מעשה ראובן בבלהה, ומעשה יהודה בתמר, שהודו על מעשיהם ולא בושו.
מה היה סופן?
נחלו חיי העולם הבא.
ואם לא שטית טומאה תחת אישך, למה נאמר?
לפי שמצינו שריבה הכתוב ארוסה ושומרת יבם לקינוי.
יכול שיהיו שותות?
תלמוד לומר: תחת אישך, את שהיא תחת אישה שותה, ואין אלו שותות.
טומאה, להוציא דרך איברים.
הנקי ממי המרים המאררים האלה
אמר ר' ישמעאל: בתחילה מודיעה כחן של מים המרים.
אומר לה: בתי, אומר לך, המים המרים האלה, למה הם דומים?
לסם יבש הנתון על גבי בשר חי ואין מזיקו, כשהוא מוצא מכה, מתחיל לחלחל.
אף את, אם טהורה את, שתי ולא תמנעי, שתהיה נקייה, הדא הוא דכתיב: הנקי ממי וגו'.
ואת כי שטית, אין לי אלא כדרכה.
שלא כדרכה מנין?
תלמוד לומר: וכי נטמאת.
ויתן איש בך את שכבתו, להביא את הסריס.
מבלעדי אישך, להביא את אשת הסריס. על הכל היה מתנה עמה.
יח [השבועה והאלה]
א"ר זירא, בשם רב: שני שבועות האמורות בסוטה למה?
אחת קודם שנמחקה מגלה,
ואחת לאחר שנמחקה מגלה.
לפי שאין מוקדם ומאוחר בתורה.
ורבנן אמרין: אחת שבועה שיש עמה אלה.
ואחת שבועה שאין עמה אלה.
כיצד היא שבועה שיש עמה אלה?
באומר לה: משביעני עליך, שלא נטמאת, ואם נטמאת יבאו בך.
ואמר הכהן אל האשה, פרט לחרשת.
יתן ה' אותך, אוי להם לרשעים, שעושים מדת רחמים אכזריות.
בכל מקום שנאמר ביו"ד ה"א, מדת רחמים, שנאמר (שמות לד): ה' ה' אל רחום וחנון וכאן מדת אכזריות.
לאלה ולשבועה, יכול עצמה של אשה לאלה ולשבועה, אמר: בתוך עמך, לומר, שיהיו הכל נשבעות בך, ולוטות זו את זו ואומרות: אם עשית חפץ, זה יהא סופך, כסופה של פלונית.
בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה
תני, הרי הוא אומר בסוטה: בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה, ממקום שהתחילה בעברה, משם התחילה הפורענות.
ירך התחילה בעבירה ואח"כ בטן, לפיכך תתקלל הירך תחלה ואחר כך בטן, ושאר הגוף לא פלט, שנאמר: והייתה האשה לאלה בקרב עמה.
וכן את מוצא באנשי דור המבול. אדם התחיל בעבירה תחלה, שנאמר (בראשית ו): וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, לקו תחלה ושאר לא פלטו, שנאמר (בראשית ז): וימח את כל היקום וגו'.
קטני סדום התחילו בעבירה תחילה (בראשית יט): ואנשי סדום נסבו וגו', אף הם לקו תחלה ושאר לא פלטו, שנאמר (בראשית י"ט): ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים.
פרעה התחיל בעבירה תחילה, שנאמר (שמות א): ויצו פרעה לכל עמו, ויאמר אל עמו, הבה, הוא לקה תחלה והשאר לא פלטו, שנאמר (שמות ז): ובך ובעמך.
מרגלים הם התחילו בעבירה תחילה, שנאמר (במדבר יג): ויוציאו דבת הארץ, אף הם לקו תחילה ושאר לא פלטו, שנאמר (במדבר יד): וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ.
ואומר (במדבר י"ד): אני ה' דברתי אם לא זאת אעשה.
שכיני ארץ ישראל הם התחילו בעבירה תחילה, שנאמר (ירמיה יב): כה אמר ה' על כל שכיני, אף הם לקו תחלה, שנאמר (ירמיהו יב): לכן כה אמר ה' הנני נותשם מעל אדמתם.
נביאי ישראל הם התחילו בעבירה תחילה, שנאמר (שם): כי מאת נביאי ירושלים יצאת חנופה לכל הארץ, אף הם לקו תחילה ושאר לא פלטו, שנאמר (ירמיהו כט): ולקח מהם קללה.
יט [קללת הסוטה]
ומנין אף בכל אבר ואבר ובכל שערה ושערה?
תלמוד לומר: ובאו ובאו, אף בכל אבר ואבר ובכל שערה ושערה.
לצבות בטן ולנפיל ירך
רבן גמליאל אומר:
מנין כשם שהמים בודקין את האשה, כך המים בודקין את האיש הנואף?
תלמוד לומר: לצבות בטן ולנפיל ירך.
ואמרה האשה, ולא אלמת.
אמן אמן
אמן על השבועה,
אמן על האלה,
אמן מאיש זה,
אמן מאיש אחר,
אמן לשעבר,
אמן לעתיד לבא,
אמן שלא נטמאת, מן הארוסין,
אמן שלא נטמאת, מן הנשואין.
כ [כתיבת האלות ומחיקתן במים]
ולמה מים?
ממקום שבאת.
ועפר, למקום שהיא הולכת.
וכתב, לפני מי שהיא עתידה ליתן דין וחשבון.
את האלות
יכול כל האלות שבתורה היה כותב?
תלמוד לומר: האלה.
הכהן, פסל הכתוב בישראל.
בספר, ולא בנייר.
ומחה אל מֵי
ר' זכריה חתניה דר' לוי משתעי הדין עובדא דר' מאיר הוה יליף דריש בכנישתא, בכל ערובת שובה, והוות תמן חדא איתתא יליפה שמעת קליה. חד זמן איעני דרשה, אזלה בעייה, מיעל לביתיה, ואשכחה בוצינא מיטפי.
אמר לה בעלה: הן הוית?
אמרת ליה: הוינא שמעת קליה דדרושה.
אמר לה: כך וכך לא הוי איתתא עללה להכא, עד זמן דהיא אזלא רקקה באפוי דדרושה.
צפה רבי מאיר ברוח הקודש, ועבד גרמיה חשש עייניה.
אמר: כל איתתא דחכמה מלחוש לעייניה, תיתי תלחוש.
אמרין לה מגירתא: הא ענתיך, תיעולין לבייתיה, עבדי גרמיך לחשה ואת רקקה גו עייניה.
אתת לגביה.
אמר לה: חכמת אנת מלחיש לעייניה?
מן אימתיה עלה, אמרת ליה לא.
אמר לה: ורוקיה בגוה שבעה זמנין והיא טב לה.
מן דרוקת, אמר לה: אזלין אמרין לבעליך: חד זמן אמרת לי, והא דרוקה שבעה זמנין.
אמרין ליה תלמידוי: רבי! כך מבזים דברי תורה?!
אלו אמרת לן, לא הוינן משלחין ומייתין ליה ומלקין ליה ספסלה, ומרעין ליה לאינתתיה?! אמר להם: לא יהא כבוד מאיר גדול מכבוד קונו, ומה אם שם הקודש, שנכתב בקדושה, אמר הכתוב, שימחה על המים, בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו וכבוד מאיר, לא כל שכן?!
אל מי המרים
אמר אבוה דשמואל: צריך ליתן מר לתוך המים, שנאמר: מי המרים, שמרים כבר.
כא [השקאת המים וענישת החוטאת והחוטא]
תני, היה משקה ואחר כך מקריב את מנחתה, שנאמר: והשקה את האשה וגו' ואח"כ, ולקח הכהן וגו'.
ובאו בה המים המאררים למרים
תני, כשם שהמים בודקין אותה, כך המים בודקין אותו, שנאמר: ובאו ובאו דברי ר' עקיבא.
וכן היה דורש רבי עקיבא ששה קראי כתיב: באו ובאו, באו ובאו
חד לצואה דידיה, וחד לצואה דידה.
חד לעשייה דידיה וחד לעשייה דידה.
חד לבדיקה דידיה וחד לבדיקה דידה,
המים המאררים למרים
מה תלמוד לומר למרים?
אלא שהיו עושים בה מיני פורעניות משונים.
הייתה מלובנת עושין אותה שחורה.
מאדמת עושין אותה ירוקה.
וסרח פיה ותפח צווארה,
יהא בשרה נישול,
תהא זבה,
תהא מתעטשת,
תהא מתרפקת איברים.
כב [מנחת הסוטה ודיניה]
מיד האשה
א"ל רבי אליעזר לר' יאשיה:
מנין למנחת סוטה שטעונה תנופה בבעלים?
א"ל: אתיא יד יד משלמים.
כתיב הכא: ולקח הכהן מיד האשה.
וכתיב התם (ויקרא ז): ידיו תביאנה את אישי ה'.
מה כאן כהן, אף להלן כהן.
ומה להלן בעלים, אף כאן בעלים.
הא כיצד?
מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף.
את מנחת הקנאות
מגיד שמביאה מנחה אחת לשם שתי קנאות.
והניף את המנחה לפני ה', במזרח, שבכל מקום שנאמר לפני ה', הוא במזרח, עד שיפרוט לך הכתוב.
והקריב אותה אל המזבח, לימד על מנחת סוטה שטעונה תנופה והגשה.
כג [מנחת הסוטה]
מן המנחה המחוברת, שלא תהא מונחת בתוך שני כלים וקומץ.
והקטיר המזבחה, מן הקטרת, שאנו עתידין לרבות.
כיצד מקטירו?
מולחו ונותנו על גבי אישים, דכתיב: וכל קרבן מנחתך וגו'.
ואחר ישקה את האשה את המים
מה תלמוד לומר, והלא כבר נאמר והשקה את האשה?
אלא, להביא את שרישומו ניכר.
והשקה את האשה, למה נאמר?
לומר לך שאם נמחקה מגלה ואמרה איני שותה, היה רבי אליעזר אומר: מכין אותה ברחבו של סייף ומערערים אותה, ומשקים אותה על כורחה.
והייתה אם נטמאה, בין כדרכה בין שלא כדרכה.
ותמעול מעל באישה, מגיד הכתוב שמעילת הבעל גורם, לפי שמצינו טומאה בשאר עריות,
יכול אם נטמאת באחת מהן שהמים יבדקו אותה?
תלמוד לומר: ותמעל מעל באישה, שמעילת בעלה גורמת לה שתיבדק.
ובאו בה המים וגו', מלמד שהם מתחלחלים בכל איבריה.
וצבתה בטנה וגו'
כתוב אחד אומר: בתת ה' את ירכך וגו' הקדים ירך לבטן.
וכתוב אחד אומר: וצבתה בטנה ונפלה ירכה הקדים בטן לירך.
רבנן אמרי: כי לייט, ירך והדר בטן לייט, כשם שהתחילה בעבירה תחלה.
מיא כי בדקי, כאורחיהו בדקי.
איתיבין: בקללה נמי כתיב לצבות בטן ולנפול ירך. לא תברא.
ההוא דמודע לה כהן דבטן ברישא הדר ירך, שלא להוציא לעז על המים המרים.
והייתה האשה לאלה בקרב עמה שתהא מפורסמת לכל.
|
