|
תקציר: ניתוח משפט שלמה (משפט שתי נשים) המסביר את פסק דינו של שלמה. |
|
משפט שתי הנשים היה המבחן הציבורי הראשון של שלמה. כתוצאה ממבחן זה, מספר הכתוב, |
''וישמעו כל ישראל את המשפט אשר שפט המלך,
ויראו מפני המלך, כי ראו כי חכמת אלקים בקרבו לעשות משפט.'' |
|
הבה ונבחן את משפט שלמה בקנה מידה של משפט: תובעת ונתבעת, דרכי הראיות ושופט הגוזר דין. בבחינה כזאת של משפט שלמה עלינו לדלות מי מבין הנשים היא המדברת אמת, מי מהן משקרת, וכיצד גילה שלמה את האמת.
נקשיב לדבריה של התובעת, שהכתוב מכנה אותה ''האישה האחת'' "בי אדוני אני והאשה הזאת יושבות בבית אחד, ואלד עמה בבית, ויהי ביום השלישי ללדתי, ותלד גם האשה הזאת, ואנחנו יחדיו. אין זר אתנו בבית, זולתי שתים אנחנו בבית." |
|
דברי האישה מציגים בעיה חמורה: יש משפט ללא עדים, ועל המלך להסיק מי המדברת אמת על פי דבריהן בלבד, ללא אפשרות של סיוע מבחוץ.
"וימת בן האישה הזאת לילה, אשר שכבה עליו, ותקם בתוך הלילה, ותקח את בני מאצלי, ואמתך ישנה, ותשכיבו בחיקה, ואת בנה המת השכיבה בחיקי." נשים לב לזהירות שנוהגת התובעת בבנה, ולרשלנות שנוהגת הנתבעת: הנתבעת שכבה על בנה וחנקה אותו. אני, לעומת זאת מספרת התובעת בני אצלי, לא בחיקי, כדי שלא אזיק לו. אשה זו, לא זו בלבד ששכבה על בנה והרגה אותו, היא החליפה אותו עם בני, ומה עשתה עם בני? ''ותשכיבהו בחיקה''. ואת בנה השכיבה בחיקי, כדי שאני אחשוב שאני חנקתי אותו, ואני הרי יודעת כי איני משכיבה את בני בחיקי, אלא אצלי, כדי שלא אזיק לו. |
|
"ואקום בבקר להיניק את בני, והנה מת,
ואתבונן אליו בבוקר, והנה לא היה בני אשר ילדתי''. התובעת מבססת את טענתה על כך שהיא מזהה את הילד המת שהיא מחזיקה, ויודעת שאין הוא בנה. אין היא טוענת כי היא מזהה את בנה אצל הנתבעת, שהרי הנתבעת אינה מוכנה לתת לה את הילד, ולו להתבונן בו. דבריה של הנתבעת קצרים: ''לא כי, בני החי ובנך המת''. והתובעת חוזרת ואומרת: לא כי, בנך המת ובני החי''. מתוך כל הדברים הארוכים שנאמרו במשפט, חוזר המלך שלמה על משפט אחד: |
''ויאמר המלך שלמה:
זאת אומרת: זה בני החי ובנך המת, וזאת אומרת: לא כי, בנך המת ובני החי'' |
|
חזרה זו אינה מקרית ואינה סתמית, החזרה היא חלק מהפרוצדורה המשפטית. רמב''ם בהלכות סנהדרין כא,ט כותב: |
''צריך הדיין לשמוע טענות בעלי הדין, וְלִשְׁנות (לחזור על) טענותיהם''.
|
|
וכראיה מביא הרמב''ם את דבריו של שלמה, במשפט זה.
לאחר ששלמה מלך חוזר על דברי הנשים, מצויה בכתוב הפסקה של פרשה סתומה, כאילו לציין את הרהוריו של המלך, ולאחר מכן החלטתו המדהימה: |
''ויאמר המלך, קחו לי חרב''...
ויאמר המלך, גזרו את הילד החי לשנים, ותנו את החצי לאחת, ואת החצי לאחת''. |
|
מה שמע המלך בדבריהם של הנשים, שמשך את תשומת לבו? מדוע ראה במשפט האחד שכל מסכמת את דבריה את המשפט הקובע, באמצעותו יגלה את האמת?
בשעת משפט כזה חושבת כל אחת מן הנשים על בנה: אם החי מרוכזת בבנה החי, ואם המת -בילד המת. מסיבה זו מסגירה כל אחת מן הנשים את מחשבות ליבה, כאשר היא מסכמת את דבריה: לא כי, בני החי ובנך מת. לא כי, בנך המת ובני החי. כאשר שלמה מצווה לגזור את הילד החי, יוצאת האמת לאור: ותאמר האשה אשר בנה החי אל המלך, כי נמכרו רחמיה על בנה, ותאמר: בי אדוני תנו לה את הילוד החי והמת אל תמיתוהו. והתובעת קוראת בשמחת הנקמה: גם לי גם לך לא יהיה, גזורו! במשפט אחד קטן הסגירה התובעת את עצמה: בקראה ''בנך המת ובני החי''- הראתה כי היא אם המת, ולא אם החי. ומה בדבר הסיפור היפה והמדוייק שסיפרה, על האשה שהחליפה את בנה באישון לילה? - שקר! הכל שקר! לא החליפו ילדים, וכל אשה החזיקה את בנה האמיתי. התובעת רצתה לקבל ילד לא לה, באמצעות סיפור כזב מחושב היטב ומתוכנן היטב. חכמתו של שלמה היתה כאשר הבחין כי סיפור בדים סיפרה התובעת, והוא המחזיר את שתי הנשים לביתן, כאשר כל אחת מחזיקה את הילד אתו באה לבית המשפט. האשה שטענה ''בני החי'' היתה הנתבעת ואילו האשה שאמרה ''בנך המת ובני החי''- היתה התובעת. שלמה גילה כי הנתבעת דוברת אמת. דהיינו: סיפורה של התובעת, שהיה מדוייק ויפה ומשכנע - כולו שקר. לא החליפו לה את בנה, היא עצמה חנקה את בנה, וכאשר קמה בבוקר וראתה כי מת בנה, העלילה על חברתה כי החליפה את הילדים. עיון נוסף בדברי האשה מראה כי בלי להרגיש פלט פיה את האמת: ''ואקום בבקר להיניק את בני, והנה מת'' כאן מקופלת האמת לאמיתה. ''להניק את בני, והנה מת'', וכשהיא מבחינה כי פלטה את האמת, היא ממהרת להוסיף, ''ואתבונן אליו בבקר, והנה לא היה בני אשר ילדתי''. המשפט השלם מסורבל ורק הנסיון לטשטש במחציתו השניה את מה שנאמר במחציתו הראשונה מסביר אותו: - ''ואקום בבקר להיניק את בני, והנה מת, ואתבונן אליו בבקר, והנה לא היה בני אשר ילדתי''. החזרה על המילה ''בבקר'' מיותרת, והיא מראה על החרדה שהכשילה את התובעת בספרה את סיפורה. |
