
|
תמצית: המאמר דן במטרת כתיבת ההיסטוריה בתנ"ך, הכותב טוען כי התנ"ך מתאר את האירועים בשתי ספירות מקבילות האלוהית נבואית, והאנושית. המאמר מראה שילוב של שני אופיי כתיבה, ומוכיח כי לא מדובר בתיאורים היסטוריים שונים המתוארים בשני מקורות אלא שילוב מכוון בעל מגמה. המאמר דן בארבע דוגמאות א. שמואל א' פרקים ח'-י"ד: סיפור המלכת שאול ב. שופטים פרק ו': המדיינים ג. שמואל ב' פרק י"ג: מעשה אמנון ותמר ד. ירמיהו פרק ל"ד: פרשת שחרור העבדים |

"ויתקבצו כל זקני ישראל ויבואו אל שמואל הרמתה ויאמרו אליו: הנה אתה זקנת... וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו ויתפלל שמואל אל ה'. ויאמר ה' אל שמואל: שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלך עליהם" וגו' (פס' ד ואילך).במרכז הפרשה ניצב שמואל הנביא. הוא מקפיד, הוא פוסל את המלוכה, כי עיניו נשואות לשמים. הוא מדבר בשם ה' אלוהי ישראל. הכל מתנהל בין שמואל הנביא לבין זקני העם ומנהיגיו.
"ויהי איש מבנימין ושמו קיש בן אביאל ולו היה בן ושמו שאול, בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו, משכמו ומעלה גבה מכל העם. ותאבדנה האתנות לקיש אבי שאול ויאמר קיש אל שאול בנו, קח נא אתך את אחד מהנערים וקום לך בקש את האתונות..." (פס' א-ג).אנחנו נקלעים לאוירה אחרת לגמרי. כאן אין נביא וזקני עם כי אם בחור פשוט המחפש אתונות. הכל יום יומי, מפוכח. בפרק הקודם שמואל הוא האישיות המרכזית שכל ישראל מכירים אותה, והוא עוסק בהנהגת האומה ומתבקש להמליך מלך, ואילו כאן יוצא האיש הנועד למלוכה, ובכלל אינו יודע שיש איש ששמו שמואל, וכאשר הוא לומד להכירו מפי נערו, הריהו מכיר מושיע עממי העוסק בגילוי בהמות אובדות וכיוצא באלה. שאול נותן לו רבע שקל. כאן בלא ספק אווירה שונה לגמרי.
"המה עולים במעלה העיר והמה מצאו נערות יצאות לשאב מים ויאמר... ותענינה אותם ותאמרנה: יש. הנה לפניך מהר עתה, כי היום בא לעיר כי זבח היום לעם בבמה. כבאכם העיר כן תמצאון אותו בטרם יעלה הבמתה לאכל כי לא יאכל העם עד באו, כי הוא יברך הזבח אחרי כן יאכלו הקרואים, ועתה עלו כי אותו כהיום תמצאון אותו" וגו' (שם, פס' יא-יג).יש כאן לא רק הצגה של פולקלור, נערות יוצאות לשאוב מים, אלא הכתוב מחקה את שיחתן של חבורת נערות שכולן מדברות יחד. חז"ל עמדו כבר על רוח המקראות האלה והעירו - בוודאי לא בלי נימה של היתול - כי להקת הנערות מקיפה את הבחור הנחמד שבא ממקום אחר, ומעכבת אותו בשיחות ארוכות "כדי להסתכל ביופיו של שאול" (ברכות מח, ע"ב).
"וה' גלה את אזן שמואל יום אחד לפני בוא שאול לאמר: כעת מחר אשלח אליך איש מארץ בנימין ומשחתו לנגיד על עמי ישראל והושיע את עמי מיד פלשתים כי ראיתי את עמי כי באה צעקתו אלי. ושמואל ראה את שאול וה' ענהו: הנה האיש" וגו' (פס' טו-יז),ואחר כך הוא אומר לו:
"ולאתנות האבדות לך היום שלשת הימים אל תשם את לבך להם כי נמצאו ולמי כל חמדת ישראל הלוא לך ולכל בית אביך" (פס' כ).אין כאן זכר לתוכחת ולפסילת המלוכה, אדרבה; המלוכה היא חמדת ישראל ושאול הוא בחיר ה' והכל למישרין. פרק ח ופרק ט הם שני עולמות, טוענים אנשי הביקורת, וגם בתחילת פרק י נמשכת האוירה של פרק ט:
"ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו" וגו' (י, א).ואחר כך "ותצלח עליו רוח אלהים" (פס' י). ואולם באמצע פרק י פסוק יז ואילך משתנה התמונה:
"ויצעק שמואל את העם אל ה' המצפה ויאמר אל בני ישראל: כה אמר ה' אלוהי ישראל: אנכי העליתי את ישראל ממצרים ואציל אתכם מיד מצרים ומיד כל הממלכות הלחצים אתכם. ואתם היום מאסתם את אלוהיכם אשר הוא מושיע לכם מכל רעותיכם וצרתיכם ותאמרו לא כי מלך תשים עלינו".כאן מחזירנו הכתוב לספירה הנבואית. שמואל שוב איננו הפטרון הטוב, המנהיג שמחפש את האתונות של בני אדם ומשיא להם עצות בענייניהם היום-יומיים, כי אם הנביא הסוקר את ההיסטוריה, המדבר בשם ה' והמוכיח, והמלוכה שוב נעשתה פסולה.
"ויעל נחש העמוני ויחן על יבש גלעד ויאמרו כל אנשי יבש אל נחש כּרָת לנו ברית ונעבדך, ויאמר אליהם נחש העמוני בזאת אֶכר�ת לכם, בנקור לכם כל עין ימין ושמתיה חרפה על כל ישראל. ויאמרו אליו זקני יבש: הרף לנו שבעת ימים ונשלחה מלאכים בכל גבול ישראל ואם אין מושיע אותנו ויצאנו אליך. ויבאו המלאכים גבעת שאול וידברו הדברים באזני העם (לא באזני שאול) וישאו כל העם את קולם ויבכו. והנה שאול בא אחרי הבקר מן השדה (אחרי שהמליכוהו בסוף פרק י) ויאמר שאול: מה לעם כי יבכו (כי לא באו אליו בכלל, במקרה נזדמן לשם) ויספרו לו את דברי אנשי יבש. ותצלח רוח אלוהים על שאול בשמעו את הדברים האלה ויחר אפו מאד" (פס' א-ו).הוא יוצא ומציל את אנשי יבש גלעד. אין כאן נביא, אין כאן תוכחת, אין כאן קדורנות, הכל נעשה בדרך הטבע. במקרה הוא שומע, צלחה עליו רוח אלוהים, הוא אוסף את העם, הוא מארגן אותם שלושה ראשים, מפתיע את העמונים. הדברים משתלשלים בצורה הפשוטה של סיבה ומסובב. מסבירה הביקורת: גם כאן המקורות מתחלפים. פרק יא הוא המשך הספור הממשי, הארצי המפוכח.
"ויעל נחש העמוני ויחן על יבש גלעד" וגו'.התחילה שרשרת של מאורעות סיבה ומסובב, הרחק ממקום ההתרחשות כאן. הרחק, בעבר הירדן, יש עיר והעיר הזאת הותקפה ע"י מלך בני עמון, שדבר אין לו ולמתרחש בעבר הירדן המערבי ולבעיית המלוכה בישראל. אנשי עבר הירדן אינם יודעים הרבה אודות שמואל ולא כלום על אודות שאול. המלאכים מיבש גלעד באים אל בני בנימין לא מפני ששאול הומלך (זאת אינם יודעים), אלא משום שאנשי יבש גלעד הם קרוביהם, שאריהם של בני בנימין (שופטים כא), על כן באו אל בני בנימין וביקשו עזרה. שאול שמע זאת במקרה, צלחה עליו רוח ה' ותכנן תכנית טובה למלחמה. כל זה מתרחש בספירה אנושית, טבעית וריאלית. להודיעך עיקר כוונת הכתוב ומגמתו: כיצד יכול לצאת לפועל אותו ייעוד נבואי בשעה שלשאול אין דבר מן הדברים הנחוצים לשליט? צא וראה כיצד משתלשלים הדברים בספירה המעשית הארצית עד שדבר ה' ביד נביאו מתגשם. לשון אחרת: כל מה שמתרחש בעולם במתכונת של סיבה ומסובב קדמה לו גזירת עליון.
"ויעשו בני ישראל הרע בעיני ה' ויתנם ה' ביד מדין שבע שנים. ותעז יד מדין על ישראל, מפני מדין עשו להם בני ישראל את המנהרות... והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם ועלו עליו, ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ... כי הם ומקניהם יעלו ואהליהם... וידל ישראל מאד מפני מדין ויזעקו בני ישראל אל ה'" (פס' א-ו).כאן יש קיצור של השיטה, היינו פרק זה מעמיד אותנו בספירה האלוהית בלבד. הספירה האנושית הריאלית ברורה לכל אדם שחי באותה תקופה ולא קשה לשחזרה. הפרק אמור אחרי מלחמת ברק וסיסרא בעמק יזרעאל. זה עתה נשבר תוקפם של מבצרי הכנענים בעמק בית שאן ובעמק יזרעאל (תענך ומגידו ובית שאן), הם הוכו מכה מכרעת. מי מנע קודם פלישה של בני קדם דרך עמק בית שאן ודרך מעברות הירדן? הווה אומר המצודות הכנעניות האדירות לאורך העמקים. ישראל שברו את תוקפם של הללו, אבל עדיין לא היו מסוגלים לכונן מצודות ישראליות במקומן. נפרץ הסכר, מיד באו המדינים דרך עמק בית שאן, נחל חרוד וכו'. זהו ההסבר ההיסטורי הגיאוגרפי הפשוט של המאורע. הכתוב אינו מספר זאת כי הדבר פשוט ומובן לכל. אין המספר הנבואי חולק על ההסבר הריאלי המוסכם. הוא מתכוון להוסיף עליו. נכון שהדברים מתרחשים בעולם בדרך של סיבה ומסובב אך יש להם גם פנים אחרות של אמונה, נבואה והשגחה.
"ועתה לא תסור חרב מביתך עד עולם עקב כי בזתני ותקח את אשת אוריה להיות לך לאשה. כה אמר ה': הנני מקים עליך רעה מביתך... כי אתה עשית בסתר, ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל ונגד השמש" (פס' י-יב).זהו הטעם ההשגחי התיאולוגי, זו היא הספירה האלוהית אשר ממנה משתלשלים כל אותם הפרקים. בדומה לנוסח זה אנו מוצאים בכמה וכמה פרשיות ארוכות בספר בראשית. נמצא שאותו עיקרון היסטוריוסופי, שלמענו כותב המקרא היסטוריה, בא בשלושה גלגולים שונים: פעמים ששתי הספירות באות חליפות, הספירה האלוהית-הנבואית ואחריה הספירה האנושית המעשית, בלשון ימינו אולי אפשר לומר הביצועית. ויש לפעמים שהכתוב מעמיד אותנו רק על הספירה האלוהית מפני שהספירה האנושית ההגיונית היא פשוטה ומובנת. ויש להיפך, הכתוב מאריך בצד של סיבה ומסובב בהשתלשלות האנושית מפני שהצד האלוהי ההשגחי הוקדם ונאמר מכבר והוא זכור למבין. אילמלא שני המימדים האלה של המאורעות לא היה ערך להתרחשות האנושית והמקרא לא היה כותב היסטוריה.
"הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' אחרי כרת המלך צדקיהו ברית את כל העם אשר בירושלים לקרא להם דרור. לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו העברי והעבריה חפשים לבלתי עבָד בם ביהודי אחיהו איש. וישמעו כל השרים וכל העם אשר באו בברית לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו חפשים לבלתי עבד בם עוד וישמעו וישלחו. וישובו אחרי כן וישיבו את העבדים ואת השפחות אשר שלחו חופשים ויכבשום לעבדים ולשפחות" (פס' ח-יב).ואחר כך התוכחה הקשה:
"לכן כה אמר ה' אתם לא שמעתם אלי לקרא דרור איש לאחיו ואיש לרעהו, הנני קרא לכם דרור נאום ה' אל החרב אל הדבר אל הרעב ונתתי אתכם לזעוה לכל ממלכות הארץ" (פס' יז).כל המפרשים שואלים כאן מה ראו לשלח ומה ראו לשוב ולכבוש? התשובה השטחית של כמה מן החדשים היא שהואיל וזה היה בשלבים האחרונים של המצור הכשדי על ירושלים וממילא לא היה במה להעביד את העבדים, הרי היו הללו בחינת אוכלים ואינם עושים ואוכל לא היה, לכן שלחו אותם לחופשי. כאשר הוסר המצור (פסוק כא) החזירו אותם מיד מפני שלא התכוונו לשחררם ברצינות. יש מביאים גם אנאלוגיה מן ההיסטוריה הרומית. אבל זו תשובה מוטעית, שהרי העניין מתחיל ב"הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' אחרי כרת המלך צדקיהו ברית את כל העם אשר בירושלים" וגו' (פס' ח) והכתוב אומר:
"ונתתי את האנשים העברים את בריתי אשר לא הקימו את דברי הברית אשר כרתו לפני ה'" וגו' (פס' יח).זו היתה ברית שנכרתה בבית המקדש ביוזמת ירמיהו הנביא. ירמיהו הנביא אינו מעונין במיוחד באספקטים כלכליים אסטרטגיים. מהו, אפוא, פשר דבר לאמיתו?
"ואת צדקיהו מלך יהודה ואת שריו אתן ביד איביהם וביד מבקשי נפשם וביד חיל מלך בבל הע�לים מעליכם. הנני מצוה נאם ה' והשבתים אל העיר הזאת ונלחמו עליה ולכדוה ושרפה באש" (פס' כא-כב).מכאן שהדבר קרה אחרי שהתחיל המצור האחרון על ירושלים ואותו מצור נפסק ונתחדש. מעתה לא יקשה לשחזר את המאורע ואת מסיבותיו. כאשר היתה ירושלים על סף חורבנה עמד ירמיהו וקרא לעם: קיימו את המצווה אשר לא קיימתם כל ימי בית ראשון, שחררו את עבדיכם העבריים ותינצלו מן החורבן. באותה שעת פורענות וסכנה נתרכך לבב העם לנוכח החורבן מכאן והבטחת הנביא לישועה בשם ה' - מכאן. "וישמעו וישלחו", וזמן מה אחר כך, נשאו את עיניהם מעל החומות והנה הכשדים הצרים על ירושלים עולים מעל העיר ונסוגים. אז אמר עם ירושלים: נס גלוי הוא, ירמיהו הראה הפעם את כל כוחו של ה' אלוהי ישראל, שהרי אין שום קשר בין המצוה הזאת שקיימנו לבין נסיגת צבא מלך בבל מעל ירושלים.
"ויהי דבר ה' אל ירמיהו הנביא לאמר כה אמר ה' אלהי ישראל. כה תאמרו אל מלך יהודה השלח אתכם אלי לדרשני הנה חיל פרעה היצא לכם לעזרה שב לארצו מצרים. ושבו הכשדים ונלחמו על העיר הזאת ולכדה ושרפה באש".כלומר, אותו העם הנלהב שנסחף בגלי האמונה, נודע לו עתה מה בעצם קרה בספירה האנושית הארצית הפוליטית, היינו, כששמעו הכשדים הצרים על ירושלים שבשפלה עומדים צבאות פרעה, נסוגו מעל ירושלים על מנת להילחם במצרים. עכשיו התפרצה האכזבה וההתנגדות לנביא. שרי יהודה טענו: שקר דיברת לנו, אתה אמרת שירושלים תינצל בזכות מצוות ה', אך האמת היא שירושלים ניצלה בזכות החכמה הפוליטית שלנו. יתר על כן, אתה אמרת תמיד שלא נכרות ברית עם פרעה מלך מצרים מפני שאנחנו חייבים להשתעבד לבבל, אילו בקולך שמענו היינו עכשיו עם אובד. השיב הנביא: אני אמרתי לכם שאם תקיימו את המצווה הזאת, תינצל ירושלים והכשדים ייסוגו. זו גזירת עליון. כיצד תשתלשל הנסיגה הזאת עלי אדמות בספירה הפוליטית הריאלית, אני בעצמי לא ידעתי. אמרתי לכם שייסוגו והם נסוגו. אבל העם לא השתכנע, הוא טען: אם אתה מבטיח לנו ישועת אלוהים, אנחנו רוצים לראות את ידו של ה' צבאות ולא את פרעה שהוא עולה עקב מדיניותנו (הפסולה לדעתך). היה פה מבחן של אמונה באותו כלל גדול, שכל המתרחש בעולם בספירה הפוליטית והכלכלית האנושית במתכונת של סיבה ומסובב, אינו אלא מישור מקביל לרצונו של האלוהים; לא קשה להאמין שכשה' יורד בקולות וברקים על הר סיני, זו היא התגלות שכינה. המקרא דורש מן האדם המאמין לראות במעשי יום יום, ובשרשרות האין סופיות של סיבה ומסובב בהיסטוריה, את התגלות כוחו של קורא הדורות מראש, ולשם כך כותב הנביא היסטוריה. העם לא עמד באותו מבחן ואז חזר הנביא וניבא:
"ואת צדקיהו מלך יהודה ואת שריו אתן ביד איביהם וביד מבקשי נפשם וביד חיל מלך בבל העלים מעליכם. הנני מצוה נאם ה' והשיבתים אל העיר הזאת" (לד, כא-כב).מדוע? מפני ששבתם וכבשתם את העבדים. זו מידת הצדק האלוהי; ואילו בפרק לז הוא רומז לספירה ההיסטורית האנושית הפוליטית ואומר:
"הנה חיל פרעה (שאתם תולים בו את הישועה) היצא לכם לעזרה שב לארצו מצרים. ושבו הכשדים ונלחמו על העיר הזאת ולכדה ושרפה באש" (פס' ז-ח).והרי אלה שני פנים של מאורע אחד. שיבתו של חיל פרעה תגרום ממילא לשיבתו של הצבא הכשדי אל חומות ירושלים. למה? כי הנני מצווה וכו'. מדוע אני מצווה? מפני שלא קיימתם מצוותיי והפירותם את בריתי. הקושי במבחן האמונה הזה שאין שום קשר נראה לעין בין הספירה האלוהית לבין הספירה האנושית הסיבתית, שהרי הכשדים בכלל אינם יודעים שיש דין של עבד עברי ולא איכפת להם אם ישראל מקיימים את המצווה הזאת אם לא. אלא למי איכפת? למי שחולש על הכשדים ועל המצרים. לא איכפת כלל לרזון בן אלידע ולהדד האדומי שלשלמה המלך יש נשים הרבה והנשים האלה מזבחות ומקטרות לאלוהיהן. ובכל זאת אומר הכתוב במל"א יא כי פעולותיהם של רזון בן אלידע, של הדד האדומי ושל ירבעם אינם אלא תוצאה של אותם החטאים שחטא שלמה. החוט המקשר בין הגורם לבין התוצאה עובר דרך הספירה האלוהית. זהו עיקרו של מבחן האמונה.