סימן א

וירא בלק
זה שאמר הכתוב: הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט (דב' לב ד).
כי לא הניח הקדוש ברוך הוא לאומות העולם פתחון פה לעתיד לבא לומר, שאתה רחקתנו ולא נתת לנו כמו שנתת לישראל בעולם.

מה עשה הקדוש ברוך הוא?
כשם שהעמיד מלכים חכמים ונביאים לישראל, כך העמיד לאומות העולם, ונבדקו מלכיהם ונביאיהם וחכמיהם של ישראל עם מלכיהם ונביאיהם וחכמיהם של אומות העולם.
העמיד שלמה מלך על כל הארץ.
וכן עשה לנבוכדנצר, שנאמר: וגם את חית השדה נתתי לו לעבדו (ירמיה כז ו).

זה בנה בית המקדש ואמר כמה רננות ותחנונים.
וזה החריבו וחרף וגדף, ואמר: אעלה על במתי עב אדמה לעליון (ישע' יד יד).

נתן לדוד עושר, לקח הבית לשמו.
נתן להמן עושר, לקח אומה שלמה לטבחה.

וכל גדולה שנטלו ישראל, את מוצא שנטלו האומות כיוצא בה.
העמיד משה לישראל שהיה מדבר עמו כל זמן שירצה.
העמיד להם בלעם, מדבר עמו כל זמן שירצה.

ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי האומות.
נביאי ישראל מזהירין את האומות על העבירות.
וכן הוא אומר: נביא לגוים נתתיך.
ונביאים שהעמיד מן האומות, נותנים פרצה לאבד את הבריות מן העולם הבא.

ולא עוד, אלא כל הנביאים היו במידת רחמים על ישראל ועל אומות העולם.
שכן ישעיה אומר: על כן מעי למואב ככנור יהמו וגו' (ישע' טז יא).
וכן יחזקאל אומר: בן אדם שא על צור קינה (יחז' כז ב).
ונביאי אומות העולם, היו במידת אכזריות, שזה עמד לעקור אומה שלמה חנם על לא דבר. לכך נכתבה פרשת בלעם, להודיע למה סלק הקדוש ברוך הוא רוח הקדש מאומות העולם, שזה עמד מהם, וראה מה עשה:

סימן ב

וירא בלק בן צפור
מהו וירא?
ראה בפורענות העתידה לבא על ישראל, ושונאן היה יותר מכל שונאים. שכלם היו באין במלחמות ובשעבוד שהן יכולים לעמוד בהן.
וזה, כאדם שהוא מוציא דבר מפיו לעקור אומה שלימה.

וירא בלק
נוח לרשעים שיהו סומין, שעיניהם מביאין מארה לעולם.
בדור המבול כתיב: ויראו בני האלהים ( בר' ו ב).
וכתיב: וירא חם אבי כנען (שם ט כב).
וכתיב: ויראו אותה שרי פרעה (שם יב טו).
וכתיב: וירא אותה שכם בן חמור (שם לד ב).
וכן כאן: וירא בלק.

משל למה הדבר דומה?
למלך שהושיב שומרים לשמרו מן הגייס, והוא בטוח עליהם שהיו גיבורים. עבר הגייס והרגם, והיה מרתת על עצמו.
ואף כך בלק ראה מה נעשה בסיחון ובעוג שהיה מעלה להם שכר לשמרו והיה מתיירא מעצמו. ועוד שראה נסים שעשה להם הקדוש ברוך הוא בנחלי ארנון.

ויגר מואב
מהו ויגר?
כשהיו ישראל נראין לעמונים, נראים עטופים לשלום.
וכשנראים למואבים, נראים מזויינים למלחמה, שכך כתיב: וקרבת מול בני עמון, אל תצורם (דב' ב יט).
כתיב: למלחמה, שכך כתיב: וקרבת מול בני עמון, אל תצורם (דב' ב יט)
כתיב: כל מין צרה אל תצר להם.

ואל תתגר בם (שם) כל מין גירוי.
ולמואבים אמר: אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה (שם שם ט).
מלחמה אין אתה עושה, ומה שאתה יכול לחטוף מן החוץ, חטוף.
ולפיכך נראים מזויינים, והם נאגרין לעריהם, שאין ויגר אלא לשון אסיפה, שנאמר: אוגר בקיץ בן משכיל (משלי י ה).

דבר אחר:
ויגר
לשון גר, שהיו רואין לעצמן כגרים בעולם.
ואמרו: ירדו למצרים לגור והאחזו אותה, והיו משכירין להם בתים, שנאמר: ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה (שמות ג כב).

דבר אחר:
ויגר
לשון יראה, שהיו מתיראין, שראו כל הארץ ביד ישראל, שבא סיחון ונטל ארץ מואב, שנאמר: והוא נלחם במלך מואב הראשון וגו' ( במ' כא כו).
ועוג נטל את כל ארץ בני עמון, שנאמר: כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים וגו' (דבר' ג יא).
באו ישראל נטלוה משניהם, גזל שאין בו עולה.
והיו אלו רואים את ארצם ביד ישראל, והיו אומרים: לא אמר הקדוש ברוך הוא, כי לא אתן לך מארצו ירושה (שם ב ט), והרי ארצנו לפניהם, לכך היו מתיראין.

ויקץ מואב
שהיו מתיראין, שהיו רואין את עצמן כקוץ לפניהם:

סימן ג

ויאמר מואב אל זקני מדין
מה טיבם של זקני מדין כאן?
שהיו רואים את ישראל נוצחין שלא כדרך הארץ.
אמרו: מנהיג שלהם במדין נתגדל, נדע מהן מה מידתו.
אמרו לו זקני מדין: אין כוחו אלא בפיו.
אמרו להם: אף אנו נבוא כנגדן באדם שכחו בפיו.
ויאמר מואב אל זקני מדין. והלא את מוצא, שמדינים נלחמים עם המואבים, שנאמר: המכה את מדין בשדה מואב (בראש' לו לה), והשנאה ביניהם מעולם.

משל למה הדבר דומה?
לשני כלבים שהיו מריבים זה את זה, בא זאב על אחד מהם.
אמר האחד: אם אין אני עוזרו, היום הורג את זה, ולמחר יבא עלי, ולפיכך נתחברו מואב עם מדין.

כלחוך השור
מה שור כוחו בפיו,
אף אלו כחן בפיהם.

מה שור כל מה שמלחך אין בו סימן ברכה,
אף אלו כל אומה שנוגעין בה אין בה סימן ברכה.

ומה שור מנגח בקרניו,
אף אלו מנגחים בתפלתם, שנאמר: וקרני ראם קרניו:

סימן ד

בלק בן צפור מלך וגו'
והלא מתחלה נסיך היה, שנאמר: את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע נסיכי סיחון (יהושע יג כא). אלא משנהרג סיחון המליכו אותו תחתיו.

בעת ההיא
שגרמה לו שעה.

וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה
פתורה, עירו.

ויש אומרים:
כשולחני היה, שהיו מלכי אומות העולם נמלכים בו, כשולחני הזה שהכל מריצין לו.

ויש אומרים:
מתחלה פותר חלומות היה.
חזר להיות קוסם, וחזר לרוח הקדש.

ארץ בני עמו
שמשם היה בלק (כשנמלך), והוא אמר: שסופך למלוך.

לקרוא לו
שכתב לו, שלא תהא סבור שלעצמי בלבד אתה עושה ואני מכבדך.
אם תעקרם, מכל האומות אתה מתכבד, וכנענים ומצרים כלם משתחווים לך.

הנה עם יצא ממצרים
אמר ליה: (וא"ת) [ואת] מה איכפת לך.
אמר לו: הנה כסה את עין הארץ, שתי עיניים שהארץ תלוי בהם, סיחון ועוג, החרימום וכסו עיניהם, ואני מה אעשה.

והוא יושב ממולי
ממלי כתיב, ממלים אותי, כמו דאת אמר: בשם ה' כי אמילם (תה' קיח י).

ועתה לכה נא ארה לי
מהו ארה לי?
אמר: אולי יכול אני לשלוט בהם קמעא קמעא, כאדם שהוא אורה את התאנה.

כי עצום הוא
לא שהם גיבורים ממני וחיילותיהם מרובים משלי, אלא שנוצחין בפיהם מה שאיני יכול לעשות.

אולי אוכל נכה בו
מה ראה זה להתגרות. לא כך אמר הקדוש ברוך הוא להם שאין נוטלין מארצם?!
אלא שהיה בעל קסמים ונחשים יותר מבלעם, שכך כתיב: וירא בלק, אלא שלא היה מכוון הדברים לאמיתן.

וכן הוא אומר: נלאית ברוב עצתיך יעמדו נא ויושיעך הברי שמים החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים מאשר יבאו עליך, הנה היו כקש אש שרפתם לא יצילו את נפשם מיד להבה (ישע' מז יג-יד).
והיה רואה בדברים שישראל נופלים בידו. לפיכך הפקיר את בתו ונפלו בה ארבעה ועשרים אלף, לכך נתגרה בהם ולא היה יודע היאך.

אולי אוכל נכה בו
כמי שמנכה אחד מעשרים וארבעה למאה, וכך נפלו ארבעה ועשרים אלף מישראל חסר אחד.

ואגרשנו מן הארץ
שלא היה מבקש לגרשם אלא שלא יכנסו לארץ.

כי ידעתי את אשר תברך מבורך
מנין היה יודע?
שבשעה שבקש סיחון להלחם במואב, היה מתיירא, שהיו גיבורים, שכר את בלעם ואת אביו לקלל את מואב, שכן הוא אומר: על כן יאמרו המשלים באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון (במד' כא כז).
וכתיב: כי אש יצאה מחשבון (שם שם כח).
וכתיב: אוי לך מואב (שם שם כט).
לכך אומר: כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר:

סימן ה

וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם
שהוליכו בידם כל מיני קסמים שהם קוסמין בהם, שלא יתן לו עלילה לומר, אין כלי תשמישי עמי. וביד זקני מדין היו הקסמים, שאמרו: אם יבא עמנו, יצליח. ואם יעכב שעה אחת, אין בו תועלת.
כיון שאמר להם, לינו פה הלילה, הלכו להם זקני מדין, שידעו בקסמים שלהם שאין בו הנאה.

וישבו שרי מואב עם בלעם, ויבא אלהים אל בלעם ויאמר מי האנשים וגו'
זה שאמר הכתוב: משגה ישרים בדרך רע, בשחות הוא יפול (משלי כח י), זה בלעם.
שבתחילה [היו] הבריות נוהגות בכשרות, ובדבריו אלו נהגו בעריות.
שבראשונה נאמר: ורחל באה עם הצאן (בר' כט ט),
וכן, ולכהן מדין שבע בנות (שמ' ב טז), הנשים היו יוצאות אחר הצאן.
עמד בלעם והטעה את הבריות בעריות. וכמו שהטעה, הוטעה. בעצה שנתן, בה נפל. היינו דכתיב: בשחותו הוא יפול.
והטעהו הקדוש ברוך הוא בה. שכך כתיב: משגיא לגוים ויאבדם (איוב יב כג), (שוטה לגוים וינחם).
כיון שאמר לו: מי האנשים האלה?
אמר הרשע: אינו יודע בהם. כמדומה אני, יש עתים שאינו יודע, ואף אני אעשה בבניו כל מה שאני רוצה לעשות. לכך אמר לו: מי האנשים האלה עמך, להטעותו.
ויאמר בלעם אל האלהים: בלק בן צפור וגו'.
התחיל מתגאה ואומר: אף על פי שאין אתה מכבדני ואין אתה מוציא לי שם טוב בעולם, המלכים מבקשים אותי.

הנה העם היוצא ממצרים ויכס את עין הארץ עתה לכה קבה לי.
להודיע, שהיה שונא אותם יותר מבלק. שבלק לא אמר, קבה לי, אלא ארה לי.
וזה אמר: קבה בפירוש, שנוקב השם ומפרש.
בלק אמר: ואגרשנו מן הארץ.
והוא אומר: וגרשתיו, מן העולם הזה ומן העולם הבא:

סימן ו

ויאמר אלהים אל בלעם לא תלך עימהם
אמר לו: אם כן אקללם במקומי.
אמר לו: לא תאור את העם.
אמר: אם כן אברכם.
אמר לו: אין צריכין לברכתך, כי ברוך הוא.
אומרים לה לצרעה: לא מדובשך ולא מעוקצך.

ויקם בלעם בבקר ויאמר אל שרי בלק לכו אל ארצכם
לא אמר להם לא נתן לי המקום רשות לילך ולא לקלל, אלא, מאן ה' לתתי להלוך עמכם.
אמר לי: אין כבודך לילך עם אלו, אלא עם גדולים מהם, שהוא חפץ בכבודי.

ויקומו שרי מואב וגו'. לפיכך, ויוסף עוד בלק שלוח וגו', ויבאו אל בלעם ויאמרו כה אמר בלק וגו' כי כבד אכבדך מאד וגו'
(ו)יותר ממה שהיית נוטל לשעבר, אני נותן לך. וכל שאתה חפץ ומה שאתה גוזר אעשה.

ויען בלעם ויאמר אל עבדי בלק אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב וגו'
מכאן אתה למד, שהיה בו שלשה דברים, אלו הן:
עין רעה,
ורוח גבוהה,
ונפש רחבה.

[עין רעה, דכתיב: וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל.
רוח גבוהה, דכתיב: מאן ה' לתתי להלך עמכם.
נפש רחבה, דכתיב: אם יתן לי בלק וגו'].
אלו היה מבקש לשכור חיילות להלחם כנגדן, ספק נוצחין, ספק נופלין. לא דיו שיתן כך ונוצח. הא למדת, שכן בקש. לא אוכל לעבור.
נתנבא שאינו יכול לבטל ברכות שנתברכו האבות מפני השכינה. ועתה שבו נא בזה גם אתם הלילה.

מהו גם אתם?
שסופכם לילך בפחי נפש כראשונים.

ואדעה מה יוסף ה' דבר עמי
שהיה מתנבא שעתיד להוסיף להם ברכות על ידו:

סימן ז

ויבא אלהים אל בלעם
זה שאמר הכתוב: בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים וגו', אז יגלה אוזן אנשים ובמוסרם יחתום, להסיר אדם מעשה וגוה מגבר יכסה ( איוב לג טו יז).

מהו מגבר יכסה?
העלים הקדוש ברוך הוא ממנו, שהליכתו מאבדתו מן העולם ומוליכתו לבאר שחת. להשיב נפשו מני שחת לאור באור החיים (שם שם ל), שיאבד נפשו מן העולם בהליכתו.
שבשעה שהולך אדם לחטוא, השטן מרקד לפניו עד שהוא עומד לגמור את העבירה.

כיון שעבר, חוזר ומודיעו. וכן הוא אומר: הולך אחריה פתאום כשור אל טבח יבא וגו', עד יפלח חץ כבדו וגו' (מש' ז כב-כג).
כך העלים הקדוש ברוך הוא מבלעם עד שהלך ואבד את נפשו.
משיצא מכבודו והלך ואבד את נפשו וידע במה שהוא בו, התחיל לבקש על נפשו, לומר, תמות נפשי מות ישרים:

סימן ח

ויבא אלהים אל בלעם לילה וגו'
זה שאמר הכתוב: ליל שמורים הוא לה' (שמ' יב מב).
וכל הנסים שנעשו לישראל להיפרע מן הרשעים, בלילה היו. ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה (בר' לא כד).
וכתיב: ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה (בר' כ ג).
וכתיב: ויחלק עליהם לילה (שם יד טו).
וכתיב: ויהי בחצי הלילה (שמו' יב כט). וכן כלם.

דבר אחר:
למה נגלה על בלעם לילה?
לא היה ראוי לרוח הקדש, אלא בלילה, לפי שכל נביאי הגויים, בלילה הוא מדבר עמם, שנאמר: בסעפים בחזיונות לילה (איוב ד יג).
וכן אליהוא אומר: בחלום חזיון לילה ( שם לג טו), על שדבר עמו בלילה.

אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם
מכאן אתה למד, שבדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו.
שמתחלה נאמר לו: לא תלך עימהם. כיון שהעיז פניו להלך עימהם, הלך.
שכן כתוב בו: ויחר אף אלהים כי הולך הוא.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: איני חפץ באבודן של רשעים. הואיל ואת רוצה ליאבד מן העולם, קום לך אתם.
וכתיב: ואך את הדבר, ללמדך, שבהתראה הלך. מיד השכים בבקר, שנאמר: ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו.
וכי לא היה לו עבד ולא שפחה?!
אלא מרוב שנאה ששנא את ישראל, קדמתו ועמד בזריזות הוא בעצמו.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: רשע, כבר קדמך אברהם אביהם לעקידת יצחק בנו, שנאמר: וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו (בר' כב ג).

וילך עם שרי מואב
ללמדך, שהיה שמח בפורענות של ישראל כמותם.

ויחר אף אלהים כי הולך הוא ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו
מלאך של רחמים היה, ונעשה לו שטן.
וכך אמר אל בלעם: הנה אנכי יצאתי לשטן, גרמת לי לשמש אומנות שאינה שלי.

ושני נעריו עמו
זה דרך ארץ, אדם חשוב היוצא לדרך, צריך שנים לשמשו, וחוזרין ומשמשין זה לזה.

ותרא האתון את מלאך ה' נצב בדרך וחרבו שלופה בידו
וכי לא היה [יכול] ( לו) המלאך לנשוף בו ויוציא רוחו?!
אלא אם כן שלף חרבו.
והרי כתיב בסנחריב: ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור (מ"ב יט לה).
וגם נשף בהם וייבשו (ישע' מ כד).
אלא כך אמר ליה: הפה נתן ליעקב, שנאמר: הקול קול יעקב וגו' (בר' כז כב).
והידים לעשו, דכתיב: ועל חרבך תחיה (שם שם מ).
והאומות כולן בחרב חייהם, ואתה תחליף אומנותך ותבוא עליהם בשלהם, אף אני אבוא עליך בשלך. לכך כתיב: וחרבו שלופה בידו.

ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה
הרשע הזה הולך לקלל אומה שלמה שלא חטא לו, ומכה אתונו שלא תלך בשדה.
וכתיב: ויעמד מלאך ה' במשעול הכרמים. וכי לא היה יכול לילך אחריו לשדה?!
אלא כך מדתו של הקדוש ברוך הוא. מלך בשר ודם, משלח ספקלטור להרוג את האדם, ומהלך אחריו ימים הרבה. וזה שנתחייב מיתה, אוכל ושותה, וספקלטור מטרף אחריו ממקום למקום.
ולפני הקדוש ברוך הוא אינו כן. הספקלטור עומד במקומו, ומי שנתחייב מיתה, בא אצלו ברגליו.
כך, כדי שלא יהא מלאך מצטער לילך אחר בלעם, אלא קדמו לדרך. שכך כתיב: ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים.
אמר לו: הכרמים נמסרים לשועלים. גדר מזה וגדר מזה. אין אתה יכול לשלוט בהם, שבידיהם שני לוחות אבנים כתובים מזה ומזה משני עבריהם.

ותרא האתון את מלאך ה' ותלחץ אל הקיר, ויוסף מלאך ה' עבור
מה ראה להקדימו שלשה פעמים עד שלא נראה לו?
סימנים של אבות הראה לו.
עמד לו בראשונה והיה רווח מכאן ומכאן, שנאמר: ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה.
בשנייה, לא יכלה לזוז אלא לצד אחד.
בשלישית, אין דרך לנטות ימין ושמאל.

ומהו היו הסימנים האלו?
אלו בקש לקלל בניו של אברהם, היה מוצא מכאן ומכאן בני ישמעאל ובני קטורה.
ואם בקש לקלל בני יצחק, היה מוצא צד אחד לקלל עשו.

ותלחץ אל הקיר
אלו על בני יעקב, לא מצא פסולת ליגע בם.
לכך כתיב בשלישית: במקום צר, זה יעקב, שנאמר: ויירא יעקב מאד וייצר לו (ברא' לב ח).

אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל,
שלא היה פסולת באחד מבניו.

ותרא האתון את מלאך ה' ותרבץ תחת בלעם [וגו']
על בזיון שביזת אותו:

סימן ט

ויפתח ה' את פי האתון.
להודיעו, שהפה והלשון ברשותו. שאם בקש לקלל, פיו ברשותו.

ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים
רמזה לו, אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה.

ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי
אף על פי שמדבר בלשון הקדש, גוי לשונו סרוח.

לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך.
משל למה הדבר דומה?
לרופא שבא לרפאות בלשונו נשוך הנחש. בדרך ראה אנקה אחת, התחיל מבקש מקל להרגה. אמרו לו: לזו אין אתה יכול ליטול, היאך אתה יכול לרפאות נשוך נחש?!
כך אמר האתון לבלעם: אני אין אתה יכול להרגני אלא אם כן חרב בידך. והיאך אתה רוצה לעקור אומה שלמה בלשונך?!
שתק ולא מצא תשובה.
התחילו תמהין שרי מואב, שראו נס שלא היה כמותו בעולם.

[יש אומרים:
שאמרו לו שרי מואב, מאי טעמא לא רכבת אסוסיא?
אמר להם: אינה שלי.
השיבתו: הלא אנכי אתונך. לטעינה בעלמא. אשר רכבת עלי. אקראי בעלמא].

מעודך עד היום הזה
הא למדת, שלא היה זקן, שהאתון גדולה ממנו.

ההסכן הסכנתי לעשות לך כה
כיון שדברה, מתה, שלא יהיו הבריות אומרים: זו האתון שדברה, ועושין אותה יראה.

דבר אחר:
(ההסכן הסכנתי).
חס הקדוש ברוך הוא על כבוד של אותו רשע, שלא יאמרו: זו שלקה בלעם על ידיה.
ואם כך חס הקדוש ברוך הוא על כבודן של רשעים, אין צריך לומר על כבוד הצדיקים.
וכן הוא אומר: ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה וגו' (ויק' כ טז).

אם אשה חטאה, בהמה מה חטאה?
אלא לפי שבאה לאשה תקלה על ידיה, לפיכך אמר הכתוב, תהרג.

דבר אחר:
שלא תהא הבהמה עוברת בשוק ויאמרו: זו הבהמה, שנהרגה אשה פלונית על ידה.

להודיע היאך חס הקדוש ברוך הוא על כבודן של בריות וידע צרכם, וסתם פי הבהמה.
שאילו הייתה מדברת, לא יכולין לשעבדה ולעמוד בה, שזה הטיפשית שבבהמות, וזה חכם שבחכמים, כיון שדברה, לא היה יכול לעמוד בה:

סימן י

ויגל ה' את עיני בלעם וירא
וכי סומא היה?!
אלא להודיעו, שאף העין אינו ברשותו.

ויקד וישתחו לאפיו
שדבר עמו.

ויאמר אליו מלאך ה' על מה הכית את אתונך זה
עלבון של אתון בא המלאך לבקש מידו, ואמר לו: מה האתון שאין לה זכות ולא ברית אבות, נצטוויתי לתבוע עלבונה מידך.
אומה שלמה שאתה מבקש לעוקרה, על אחת כמה וכמה.

הנה אנכי יצאתי לשטן. [כי ירט הדרך,
נוטריקון,
יראה
ראתה
נטתה.

דבר אחר:
ירט,
(בגימטרייה) בא"ת ב"ש מגן].

ותראני האתון ותט לפני זה שלש רגלים אולי נטתה וגו' ואותה החייתי
מכאן אתה למד, שהרג את האתון.

ויאמר בלעם אל מלאך ה' חטאתי כי לא ידעתי
להודיע, שהיה רשע גמור, ידע שאין עומד על הפורעניות אלא תשובה. שכל מי שחטא ואומר חטאתי, אין רשות למלאך ליגע בו.

כי לא ידעתי
אף על פי שמשתבח אותו רשע ואומר: ויודע דעת עליון, פיו העיד בו ואמר: לא ידעתי.

ועתה אם רע בעיניך אשובה לי
אמר לו: אני לא הלכתי עד שאמר הקדוש ברוך הוא קום לך אתם, ואת אומר שאחזור. כך אומנתו. לא כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם להקריב את בנו, ואחרי כן, ויקרא מלאך ה' ויאמר אל תשלח ידך ( בר' כב יב). למוד הוא לומר דבר, ומלאך מחזירו. ועכשיו אם רע בעיניך אשובה לי.

ויאמר מלאך ה' אל בלעם לך עם האנשים
שחלקך עימהם וסופך לאבד עימהם .

וילך בלעם עם שרי בלק
מלמד, שכשם שהם שמחים לקלל את ישראל, כך הוא שמח.

וישמע בלק כי בא בלעם
מלמד, ששלח שלוחין לבשרו.

ויצא לקראתו אל עיר מואב
למטרפולין שלה.

מה ראה לקדמו לגבולין?
אמר לו: הגבולין הללו שנקבעו מימי נח שלא תכנס אומה בגבול חברתה, הללו באין לעקור אותם.
אמר לו: בא לקללן. והיה מראה היאך פרצו ועברו גבול סיחון ועוג, כאילו קובל עליהם.

ויאמר בלק אל בלעם הלא שלוח שלחתי אליך לקרוא לך וגו'
נתנבא שסופו לצאת ממנו בקלון. וכעניינו השיבו בלעם.

ויאמר בלעם אל בלק, הנה באתי אליך וגו'
שאין בידי רשות לומר מה שאני רוצה:

סימן יא

וילך בלעם עם בלק ויבאו קרית חצות
שעשה שווקים של מקח וממכר ועשה לו אטליס להראות לו אוכלוסיו, לומר: ראה מה אלו באין להרוג בני אדם ותינוקות שלא חטאו להם.

ויזבח בלק בקר וצאן
הצדיקים אומרים מעט ועושין הרבה.
אברהם אמר: ואקחה פת לחם וסעדו לבכם (ברא' יח ה). ואחרי כן, מהרי שלש סאים ואל הבקר רץ אברהם (שם שם ו-ז).
והרשעים אומרים: הרבה ואפילו מעט אינם עושים.

בלק אמר: כי כבד אכבדך מאד. כשבא, לא שגר אלא בקר וצאן אחד.
התחיל בלעם חורק שניו עליו, שהייתה נפשו רחבה.
אמר: כך שלח זה, מחר אני משלח מארה בנכסיו, שנאמר: ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה וגו'. ויהי בבקר ויקח בלק את בלעם ויעלהו במות בעל.
בלק היה בעל קסמים ונחשים יותר מבלעם, שהיה בלעם נמשך אחריו כסומא.

משל למה היו שניהם דומין?
לאחד שהיה בידו סכין ואינו מכיר את הפרקים, וחברו מכיר את הפרקים ואין בידו סכין. (כל) כך רואה בלק את המקומות שישראל נופלים בהם, שנאמר: ויעלהו במות בעל.
כשראה שישראל נופלים בו, ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה שבעה מזבחות.

למה שבעה?
כנגד שבעה מזבחות שבנו שבעה צדיקים מאדם ועד משה ונתקבלו.
אדם,
והבל,
ונח,
אברהם,
יצחק,
ויעקב,
ומשה.

שהיה אומר לפני הקדוש ברוך הוא, למה קבלת את אלו, לא בשביל עבודה שעבדו, לפיכך קבלתם. ולא נאה לך שתהא נעבד משבעים אומות, ולא מן אומה אחת.
כביכול רוח הקדש אומר: טוב פת חרבה ושלוה בה וגו' (מש' יז א).
טובה מנחה בלולה בשמן וחרבה, מבית מלא זבחי ריב, שאתה רוצה להכניס מריבה ביני ובין ישראל.

ויעש בלק כאשר אמר בלעם, ויאמר אל בלק, התייצב כה על עולתך וגו' וילך שפי
שפוי לקלל. שעד אותה שעה היה שפוי, ומן אותה שעה היה נטרד:

סימן יב

ויקר אלהים אל בלעם
אמר לו: רשע, מה אתה עושה?
אמר: את שבעת המזבחות ערכתי.
משל לשולחני שהיה משקר במשקלות, בא בעל השוק הרגיש בו.
אמר לו: מה אתה עושה, מעולה ומשקר במשקל?
אמר לו: כבר שלחתי דורון לביתך. אף כך בלעם, רוח הקדש אומרת לו: מה אתה עושה, רשע? אמר לו: את שבעת המזבחות ערכתי.
אמר לו: טוב ארוחת ירק (מש' טו יז), טובה סעודה שאכלו במצרים על מצות ומרורים, משוורים או מפרים שאתה מקריב על ידך בשנאה.

וישם ה' דבר בפי בלעם
שעקם את פיו ופקמו, כאדם שקובע מסמר בלוח.

רבי אליעזר אומר:
מלאך היה מדבר.

ורבי יהושע אומר:
הקדוש ברוך הוא, שנאמר: שוב אל בלק וכה תדבר.

וישב אליו והנה נצב על עולתו הוא וכל שרי מואב
שהיו עומדים ומצפים מתי יבא, ויאמר.

וישא משלו ויאמר, מן ארם ינחני בלק מלך מואב
פתח ואמר: מן הרמים הייתי ממחיצת האבות, הנחני והורידני בלק לבאר שחת.

ינחני,
ינהני, כמה דאת אמר: נהה על המון מצרים (יחז' לב יח).

דבר אחר:
מן ארם
עם רם של מעלן הייתי, והורידני בלק מן כבודי.

משל למה הדבר דומה?
למי שמהלך עם המלך, ראה ליסטים, הניח את המלך וטייל עם הלסטים.
כשחזר אצל המלך, אמר לו המלך: לך עם אותן שטיילת עימהם , שאי אפשר שתלך עמי.
כך בלעם נזקק לרוח הקדש.
כשנזדווג לבלק, נסתלקה הימנו רוח הקדש, וחזר להיות קוסם כבתחילה, כדכתיב: ואת בלעם בן בעור הקוסם וגו' (יהוש' יג כב). לכך אמר: רם הייתי והורידני בלק.

דבר אחר:
מן ארם ינחני בלק מהררי קדם
השוינו שנינו להיות כפוי טובה. שאילולי אברהם אביהם, לא היה בלק, שנאמר: ויהי בשחת אלהים את ערי הככר וגו' (בר' יט כט).
ואילולי אברהם, לא פלט לוט מסדום, ואתה מבני בניו של לוט.
ואילולי יעקב אביהם, לא עמדתי אני בעולם. שלא זכה לבן לבנים אלא בזכות יעקב.
שבתחילה באה רחל עם הצאן. אלו היו לו בנים, היאך בתו רועה?!
ומשהלך יעקב לשם, נתנו לו בנים, שנאמר: וישמע את דברי בני לבן (בר' לא א).
וכן הוא אומר: נחשתי ויברכני ה' בגללך (שם ל כז). ואני מבני בניו של לבן.
אילולי אברהם ויעקב, אני ואתה לא עמדנו בעולם.

לכה ארה לי יעקב
מי שהוא מארר לבניו של יעקב, לעצמו הוא מארר.
שכן כתיב: ומקללך אאור (שם יב ג).
ואומר: אורריך ארור, ומברכיך ברוך (שם כז כט).

לכה ארה לי יעקב, ולכה זועמה ישראל
אלו לאומה אחרת בקש שאקלל, כגון בני אברהם, מהפלגשים הייתי יכול?!
אלא בני יעקב.
יש מלך שבורר לעצמו מנה, ועמד אחד ואמר גנאי עליה, כלום יש לו חיים.
ואלו נחלתו וחבלו וסגולתו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר: כי חלק ה' עמו וגו' (דב' לב ט). וכתיב: והייתם לי סגולה (שמו' יט ה).

ולכה זועמה ישראל?
מלך שנטל עטרה ונתנה בראשו, ואמר אדם עליה שאינה כלום, יש לו חיים?!
ואלו כתיב בהם: ישראל אשר בך אתפאר (ישע' מט ג).

מה אקוב, לא קבה אל
בשעה שהיו ראויין לקלל, לא נתקלל.
שכשנכנס יעקב ליטול את הברכות, נכנס במרמה, דכתיב: ואת עורות גדיי העזים (בר' כז טז). אמר לו אביו: מי אתה?
אמר לו: עשו בכורך, המוציא שקר מפיו, אינו ראוי להתקלל.
ולא עוד, אלא שנתברך, שנאמר: גם ברוך יהיה (שם שם לג).

והיאך אני מקללן?
לא קבה אל.

דבר אחר:
מה אקוב, לא קבה אל
בנוהג שבעולם, לגיון שמורד במלך, חייב מיתה. ואלו כפרו בו ומרדו בו, ואמרו לעגל: אלה אלהיך ישראל (שמות לב ד), לא היה צריך לכלותם באותה שעה. אף על פי כן לא זז מחיבתן אלא ליוה עליהם ענני כבוד, ולא פסקו מהם המן והבאר.

וכן הוא אומר: אף כי עשו להם עגל מסכה ויאמרו זה אלהיך וגו' ויעשו נאצות גדולות, ואתה ברחמיך הרבים לא עזבתם במדבר, את עמוד הענן לא סר מעליהם ביומם וגו', ומנך לא מנעת מפיהם, ומים נתת להם לצמאם (נחמי' ט יח- כ). היאך אוכל אני לקללם?!

מה אקוב, לא קבה אל.
בשעה שהיה מצווה אותם על הקללות ועל הברכות, בברכות היה מזכירם, שנאמר: אלה יעמדו לברך את העם (דב' כז יב).
ובקללות לא היה מזכירם, שכן הוא אומר: ואלה יעמדו על הקללה (שם שם יג).

ועוד, כשהם חוטאין ואומר להביא עליהם קללה, אינו כתיב שהוא מביאה.
אבל בברכות הוא בעצמו מברכן, כי כן הוא אומר: והיה אם שמוע תשמע וגו', ונתנך ה' אלהיך עליון וגו', יצו ה' אתך את הברכה (דבר' כח א-ח).
ובקללות כתיב: והיה אם לא תשמע בקול ה' וגו' ובאו עליך (שם שם טו), מעצמן.
אבל הברכות, הקדוש ברוך הוא בעצמו מביאן. הוי, מה אקוב לא קבה אל.

כי מראש צורים אראנו
להודיעך שנאתו של אותו רשע, שמתוך ברכתו אתה יודע מחשבתו.

משל למה הדבר דומה?
לאדם שבא לקוץ את האילן. מי שאינו בקי, קוצץ את הענפים כל ענף וענף ומתייגע.
והפקח מגלה את השורשים וקוצץ.
כך אמר אותו רשע: מה אני מקלל כל שבט ושבט, הריני הולך לשורשיהם.
בא ליגע, מצאן קשים. לכך אמר: כי מראש צורים אראנו.

דבר אחר:
כי מראש צורים אראנו
אלו האבות.

ומגבעות אשורנו
אלו האמהות.

הן עם לבדד ישכון
כשהוא משמחן, אין אומה שמחה עימהם , אלא הכל לוקין, שנאמר: ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר (דברים לב יב).

ובגוים לא יתחשב
כשהאומות שמחין בעולם הזה, הן אוכלין עם כל מלכות ומלכות ואין עולה להם מן החשבון, שנאמר: ובגויים לא יתחשב.

מי מנה עפר יעקב
מי יוכל למנות מצות שהם עושים בעפר:
לא תחרוש בשור ובחמור (שם כב י),
לא תזרע כרמך כלאים (שם שם ט),
ואסף איש טהור את אפר הפרה (במד' יט ט),
ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן (שם ה יז),
שלש שנים יהיה לכם ערלים וגו' (ויקר' יט כג), וכן כולם.

ומספר את רובע ישראל
הרביעות שלהם, מי יוכל למנות אוכלסין שיצאו מאותם שהם חוטפות ומחבבות את המצוות, שנאמר: ותאמר לה המעט קחתך את אישי ( בר' ל טו),
הנה אמתי בלהה בא אליה, ותרא לאה כי עמדה מלדת וגו' (שם שם ג-ט),
ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה וגו' (שם טז ג).

תמות נפשי מות ישרים
משל למה הדבר דומה?
לטבח שבא לשחוט פרתו של מלך, התחיל צופה המלך.
כיון שהרגיש המלך רואה, התחיל משליך את הסכין ומשפשף בה למלא את האבוס לפניה. התחיל לומר: תצא נפשי שבאתי לשוחטה, והריני זנחתיה.
כך בלעם אמר: תצא נפשי שבאתי לקלל ואני מברך, תמות נפשי מות ישרים:

סימן יג

ויאמר בלק אל בלעם מה עשית לי לקוב וגו', ויען בלעם ויאמר, הלא את אשר ישים אלהים בפי וגו', ויאמר בלק אל בלעם לכה נא אקחך וגו', ויקחהו שדה צופים וגו'.
ראה שישראל נפרצים שם, ששם מת משה, שנאמר: עלה ראש הפסגה וגו' (דבר' ג כז). יש פרצה גדולה מזו, שראה בנחשים והיה סבור שבידו נופלין שם.

ויבן שבעה מזבחות, ויאמר אל בלק התיצב כה, ויקר אלהים אל בלעם וישם דבר בפיו
כאדם שנתן כלבוס בפי בהמה ופוקמה להיכן שירצה.
כך הקדוש ברוך הוא פוקם את פיו. כיון שאמר לו: שוב אל בלק וברכם.
אמר: מה לי לילך אצלו לפוח נפשו. בקש לילך לעצמו ולא לבלק.
נתן הקדוש ברוך הוא כלבוס בפיו, שוב אל בלק וכה תדבר.

וישב אליו והנה נצב על עולתו ושרי מואב
בראשונה כתיב בו: הוא וכל שרי מואב. כשראו שלא הועילו כלום, הניחוהו, ונשתיירו עמו מקצת שרי מואב.

ויאמר לו בלק מה דבר ה'
שראה שאינו ברשותו לומר מה שהוא רוצה, ישב לו והיה משחק בו.
כיון שראה שהיה משחק, אמר לו בלעם: עמוד משם ואין אתה רשאי לישב ודברי המקום נאמרין.

קום בלק ושמע האזינה עדי בנו צפור
שניהם היו מנה בן פרס, שהיו עושין עצמן גדולים מאבותיהם.

נאם בלעם בנו בעור, האזינה עדי בנו צפור. לא איש אל ויכזב
אינו כבשר ודם.
שבשר ודם, קונה אוהבים. מצא אחרים יפים מהם, כפר בראשונים.
הוא אינו כן, אי אפשר לכזב בשבועת אבות הראשונים.

ההוא אמר ולא יעשה.
כשהוא אומר להביא עליהם רעות, שאם עושין תשובה, מבטלן.
את מוצא, שכתוב בתורה, זובח לאלהים יחרם וגו' (שמו' כב יט).
ועשו את העגל והיו ראויין לכליה, והייתי סבור לקללם ולהכחידם, ומיד עשו תשובה ובטל, שנאמר: וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו (שם לב יד).

וכן במקומות הרבה שאמר על יכניה: כי לא יצלח מזרעו וגו' (ירמיה כב ל).
ואמר לבן בנו: והפכתי כסא ממלכות והשמדתי חוזק ממלכות הגויים (חגי ב כב). שנאמר: ביום ההוא נאם ה' צבאות אקחך זרבבל בן שאלתיאל עבדי נאם ה' ושמתיך כחותם (חגי ב כג). ובטל מה שאמר לאביו, חי אני נאם ה' כי אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני כי משם אתקנך (ירמ' כב כד).

וכן באנשי ענתות כתיב: ושארית לא תהיה להם כי אביא רעה אל אנשי ענתות (שם יא כג). כיון שעשו תשובה, חזי מה דכתיב: אנשי ענתות מאה עשרים ושמנה (נחמיה ז כז):

סימן יד

לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל
אמר בלעם: אינו מסתכל בעבירות שבידם, אינו מסתכל אלא בזכות שלהם.

ה' אלהיו עמו
אמר ליה: לכה נא ארה לי יעקב.
פרדס שאינו שמור, הגנב יכול להזיקו. ואם ישן השומר, נכנס הגנב.
ואלו, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל (תה' קכא ד). והיאך אני יכול להזיקן?!
ה' אלהיו עמו.
אמר לו בלק: ואיני יכול ליגע בהם מפני משה שמשמרן, ראה יהושע שעומד אחריו ומעשיו. אמר לו: אף הוא קשה כמותו, ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו, תוקע ומריע ומפיל חומה.

אל מוציאו ממצרים
אמרת לי: עם יצא ממצרים, מעצמן. ואינו כן, אלא הוא הוציאם.

כתועפות ראם לו
כך היא מידתו, חטאו קמעא, הורידם כעוף, שנאמר: אפרים כעוף יתעופף כבודם (הוש' ט יא). זכו, מעלן ומרוממן, שנאמר: מי אלה כעב תעופינה (ישע' ס ח).

כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל
הרי את מחזיר, מנחש ומקסם באי זה מקום יכשלו בהם. והם אינן עושין כן, אלא כשהם צריכין להלחם בשונא, עומד כהן גדול ולובש אורים ותומים ונשאלים בהקדוש ברוך הוא.
וכל שאר הגויים מקסמים ומנחשים, ואלו מבדין אותן בתשובה ומבטלין קוסמיהן, דכתיב: מפר אותות בדים וקוסמים יהולל (שם מד כה).

כעת יאמר ליעקב ולישראל
ראתה עינו שישראל יושבין לפני הקדוש ברוך הוא כתלמיד לפני רבו לעתיד לבא ושואלין ממנו כל פרשה ופרשה למה נכתבה.
וכן הוא אומר: כי ליושבים לפני ה' יהיה סחרה לאכול לשבעה ולמכסה עתיק (שם כג יח). ואומר: ולא יכנף עוד מוריך, והיו עיניך ראות את מוריך (שם ל כ).

ומלאכי השרת שואלים אותן, מה הורה לכם הקדוש ברוך הוא?
לפי שאינן יכולין ליכנס למחיצתן, שנאמר: כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל.

הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא
אין אומה בעולם כיוצא בהן, הרי הן ישנים מן התורה ומן המצוות. עמדו משנתן, עומדים כאריות חוטפים קריאת שמע וממליכים להקדוש ברוך הוא, נעשין אריות, מפליגין לדרך ארץ למשא ומתן. אם נתקל אחד בכלום, או אם מחבלין באו ליגע באחד מהם, ממליך להקדוש ברוך הוא.

לא ישכב עד יאכל טרף
כשהוא אומר: ה' אחד, נאכלין המחבלין מפניו, מלחשין אחריו, ברוך הם כבוד מלכותו לעולם ועד, ובורחין. והוא נסמך בזכות קריאת שמע משומרי היום לשומרי הלילה.
וכשבא לישן, מפקיד רוחו ביד הקדוש ברוך הוא, ואומר: בידך אפקיד רוחי.
וכשנוער, ממליך להקדוש ברוך הוא.
השומרין בלילה מוסרים אותו לשומרי היום, שנאמר: נפשי לה' משומרים לבקר שומרים לבקר (תהל' קל ו).
לכן בלעם אומר: אין אומה כזו.

ודם חללים ישתה
נתנבא שאין מת עד שיתן נקמה בו ובחמשת מלכי מדין, שנאמר: לא ישכב עד יאכל טרף, זה בלעם.

ודם חללים, אלו מלכי מדין, שנאמר: ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם ( במ' לא ח).
וכלי הקדש (שם שם ו), זה הציץ, שכתוב בו: קדש לה'.

וחצוצרות התרועה בידו (שם).
אמר להם משה לישראל: בלעם הרשע עושה לכם כשפים ופורח ומפריח לחמשת המלכים, הראו לו את הציץ שמו של הקדוש ברוך הוא גלוף עליו והן נופלין לפניכם.
תדע שכן כתיב: ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם ואת בלעם בן בעור.
מה בקש אותו רשע עם מלכי מדין?
לא כך כתיב: ויקם בלעם וילך וישב למקומו (שם כד כה). אלא כיון ששמע שנפלו בעצתו עשרים וארבעה אלף, חזר ליטול מהן שכרו.
לכך כתיב: ואת בלעם בן בעור עם חמשת מלכי מדין:

סימן טו

וישא משלו ויאמר
ילמדנו רבנו:
מי שאכל ולא נטל ידיו, מה יהא חייב?

כך שנו רבותינו:

נטילת ידים לפני המזון רשות, לאחר המזון חובה.

מעשה בחנוני מישראל, שהיה מבשל בשר טהור ובשר חזיר ומוכר, שלא ירגישו בו שהוא יהודי. וכך היה מנהגו, כל מי שנכנס לחנותו ולא נטל ידיו, יודע היה שהוא נכרי ונותן לפניו בשר חזיר. וכל מי שנוטל ידיו ומברך, יודע שהוא יהודי ומאכילו בשר טהור.
פעם אחת נכנס יהודי לאכול שם ולא נטל ידיו, היה סבור בו שהוא נכרי, נתן לפניו בשר חזיר. אכל ולא ברך.
בא לעשות [עמו] חשבון על הפת ועל הבשר, ובשר חזיר נמכר ביוקר.
אמר לו: יש לי עליך כך וכך מן בשר שאכלת, שחתיכה נמכר עשרה מנה.
אמר לו: אתמול אכלתי אותה בשמונה, היום אתה רוצה ממני עשרה?!
אמר לו: זו שאכלת היום של חזיר היא.
כיון שאמר לו כך, עמדו שערותיו, נבהל ונחפז.
אמר לו בצנעה: יהודי אני ונתת לי בשר חזיר?!
אמר לו: תיפח רוחך, כשראיתי שאכלת בלא נטילת ידים ובלא ברכה, הייתי סבור שאתה נכרי!

מכאן שנו חכמים:

מים הראשונים האכילו בשר חזיר. מים אחרונים הרגו את הנפש.

מעשה באדם אחד שאכל קטניות ולא נטל ידיו, ירד לשוק וידיו מטונפות מן הקטניות.
ראה אותו חברו הלך ואמר לאשתו: אמר לי בעלך, סימן שאכל עכשיו קטניות, שגרי לו אותה טבעת. נתנה לו.
אחר שעה בא בעלה, אמר לה: היכן הטבעת?
אמרה לו: בא פלוני בסימנים שלך ונתתיה לו.
נתמלא חמה עליה והרגה.

לפיכך אמרו חכמינו זיכרונם לברכה:

כל מי שאינו נוטל ידיו אחר המזון, כאילו הורג נפש.

לכך הזהיר הקדוש ברוך הוא את ישראל, שלא לפשוע אפילו במצוות קלות, שנאמר: כי לא דבר רק הוא מכם (דב' לב מז). אפילו דבר מצווה שאתה רואה אותה ריקה וקלה, בה חיים ואריכות ימים, דכתיב: ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה (שם).
[אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: אם שמרתם מצותי, אני מפיל שונאיכם לפניכם, שנאמר: לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו, כמעט וגו' (תהל' פא יד-טו).
כיון שראה בלעם היאך ישראל משמרין את המצוות הקלות, אמר: מי יוכל לקלל את אלו, שהן משמרין מצוותיו של הקדוש ברוך הוא, ושמו גלוף בהן!

ה' אלהיו עמו
המקללו, מקלל לעצמו, ששמו משותף בהן.
התחיל הופך למשלים], שנאמר: וישא משלו. זה שאמר הכתוב: מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו (מש' כז יד).
כשבא בלעם לקלל את ישראל, עיקם הקדוש ברוך הוא את לשונו והתחיל לברך, שנאמר: ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה (דברי' כג ו).
נתן הקדוש ברוך הוא כח בקולו וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו, כדי שישמעו האומות שהוא מברכן.
על בלעם נאמר: מברך רעהו בקול גדול וגו', שנאמר: לכה איעצך, והרג עשרים וארבעה אלף, אין קללה כזו!

סימן טז

וישב ישראל בשטים
ילמדנו רבנו:
בזכות כמה דברים נגאלו ישראל ממצרים?

כך שנו רבותינו:

בזכות ארבעה דברים:
שלא שנו את שמותם,
ולא שנו את לשונם,
ולא גלו מסתרים שלהם,
ולא נפרצו בעריות.

לא שנו שמותן, שראובן ושמעון ירדו, וראובן ושמעון עלו.
לא שנו את לשונם, שנאמר: כי פי המדבר אליכם (בראש' מה יב), שהיו מספרין בלשון הקדש. לא גלו מסתרין שלהן, שנאמר: ושאלה אשה משכנתה (שמו' ג כב).
והיה הדבר הזה מופקד אצלם שנים עשר חדש, ולא גלה אחד מהן למצרים. ולא פרצו בעריות, שכך כתיב: גן נעול אחותי כלה ( שה"ש ד יב), אלו הזכרים.
גל נעול מעין חתום (שם), אלו הבתולות.

תדע לך, שהרי אחת הייתה ומפרסמה הכתוב, שנאמר: ויצא בן אשה ישראלית וגו' (ויק' כד י). וכל אותן ארבעים שנה שהיו במדבר, לא סרחו בעבירה, עד שבאו לשטים.
לפיכך כתיב: וישב ישראל בשטים.
שטים, שעשו שטות, שנאמר: נואף אשה חסר לב (משלי ו לב):

סימן יז

ויחל העם לזנות
יש מעיינות שמגדלין גיבורים, ויש שמגדלין חלשים, ויש מגדלין נאים, ויש מכוערים, ויש צנועין, ויש שטופין בזימה. ומעין שטים, של זנות היה, והוא היה משקה סדום.
אתה מוצא שאמרו: איה האנשים וגו' הוציאם אלינו ונדעה אותם (ברא' יט ה).
ולפי שנתקלל אותו מעין, עתיד הקדוש ברוך הוא לייבשו, שנאמר: ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים (יואל ד יח).

וכן את מוצא, מימות אברהם לא נפרץ אחד מהם בזנות.
כיון שבאו לשטים ושתו מימיו, נפרצו בזנות, [שנאמר: ויחל העם לזנות.

בא וראה מה כתיב ביציאתן ממצרים?
דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות (שמות יד ב).

מהו פי החירות?
מקום קבוע לזנות היה. ולפי שהצניעו עצמן ביציאתן ממצרים, נקרא פי החירות.
ואלו על שהפקירו עצמן לנשים, כתיב בהם: ויחל העם לזנות אל בנות מואב.

ויחל העם.
כל מקום שנאמר העם, לשון גנאי הוא.
וכל מקום שנאמר ישראל: לשון שבח הוא.

ויהי העם כמתאוננים (במד' יא א),
וידבר העם באלהים (שם כא ה),
ויבכו העם (שם יד א),
וירא משה את העם כי פרוע הוא (שמות לב כה),
ויקהל העם על אהרן (שם שם א).

ויחל העם
זרוק מטה באוויר, אעיקרו נופל. מי שפתח בזנות תחלה, השלים לבסוף.
אמותיהן התחילו בזנות, ותאמר הבכירה אל הצעירה, לכה נשקה את אבינו וגו', ויהי ממחרת ותאמר הבכירה אל הצעירה וגו' (ברא' יט לא-לד), למדה אחותה.
לפיכך חשב הכתוב הצעירה ולא פירשה, אלא ותשכב עמו (שם שם לה).
ובגדולה כתיב: ותשכב את אביה (שם שם לג).
אותה שפתחה בזנות תחילה, השלימו בנותיה אחריה, שנאמר: ויחל העם לזנות אל בנות מואב]:

סימן יח

ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן
שהלכו בעצת בלעם, שנאמר: הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וגו' (במד' לא טז).
עשו להם קלעים והושיבו בהן זונות ובידיהם כל כלי חמדה, והייתה זקנה מסרסרת לילדה שהייתה בפנים מן החנות.
בשעה שישראל עוברים לטייל בשוק, זקנה אומרת לו: בחור, אי אתה מבקש כלי פשתן שבאו מבית שאן, והייתה מראה לו. זקנה אומרת לו ביותר, וילדה בפחות.
מכאן ואילך אומרת לו ילדה: אתה כבן בית שב ברור לעצמך. וצרצור יין עמוני מונח אצלה, ועדיין לא נאסר יין של גויים. וילדה יוצאה מקושטת ומבוסמת ומפתה אותו ואומרת לו:
למה אנו אוהבין אתכם, ואתם שונאים אותנו?!
טול לך כלי זה חנם, הלא כולנו בני איש אחד, בני תרח אבי אברהם, אין אתם רוצים לאכול מזבחותינו ומבישולינו, הרי לך עגלים ותרנגולים שחטו כמצוותכם ואכלו.
מיד משקהו יין ובוער בו השטן, והיו משטתה אחריה.

ויש אומרים:
בלעם ציוה אותן שלא להשקותם יין, שלא ידונו כשתויי יין, אלא כמזידין.
כיון שהיה תובעה, אמר: שחוט את התרנגול הזה ונבשל ונאכל עמך, וברשותך אני.
כשבא לשחוט, אומרת לו: איני שומעת עד שתשחטנו לפעור.
והוא נשטה אחריה ושוחטו לפעור, ואוכל עמה ונצמד זו לזו.
כך כתיב: ותקראן לעם. ויצמד ישראל לבעל פעור, כצמידים האלו.

רבי לוי אומר:
זו הייתה קשה משל עגל. דאילו בעגל כתיב: ויתפרקו כל העם (שמ' לב ג).
וכאן, ויצמד ישראל, כצמידים.
בעגל נפלו כשלשת אלפים, וכאן עשרים וארבעה אלף:

סימן יט

ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם וגו'
רבי יודן אמר:
ראשי העם תלה, על שלא מיחו בבני אדם (המיוחדין כשמש).

רבי נחמיה אומר:
לא תלה, אלא אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, הושיב להם ראשי הסנהדראות ויהיו דנין כל מי שהלך לפעור.
אמר לו: ומי מודיעו?
אמר לו הקדוש ברוך הוא, אני מפרסמן, כל מי שטעה, הענן נקלף מעליו והשמש זורחת עליו בתוך הקהל, ויהיו הכל יודעים מי שטעה ויתלו אותו.
תדע לך שהוא כן, שנאמר: ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו וגו':

סימן כ

והנה איש מבני ישראל בא
מה ראה לעשות כן?
ללמדך, שלא חלק כבוד לשמים ולא לבריות. ועליו נאמר: זד יהיר לץ שמו (משלי כא כד). אמרה לו: איני נשמעת אלא למשה או לאלעזר, שאני בת מלך.
אמר לה: אף אני גדול כמותו, ולעיניהם אני מביאך. תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה.
אמר לו: בן עמרם, זו מותרת או אסורה, ואם תאמר שהיא אסורה, זו מדינית, ואותה שתחתיך מדינית מי התירה לך?
נתעלמה ממנו הלכה. געו כלם בבכיה. והינו דכתיב: והמה בוכים פתח אהל מועד.

ולמה בוכים?
שנתרפו ידיהם באותה שעה.

משל למה הדבר דומה?
לבת מלך שנתקשטה ליכנס לחופה לישב באפריון, נמצאת מקלקלת עם אחר, נתרפו ידי אביה וקרוביה.
וכך ישראל בסוף ארבעים שנה חנו על הירדן לעבור לארץ ישראל, שנאמר: ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים (במ' לג מט). ושם נפרצו בזנות, ורפו ידי משה וידי צדיקים שעמו, והמה בוכים.

ולמה רפו ידם?
והרי עמד כנגד ששים ריבוא בעגל, שנאמר: ויקח את העגל אשר עשו (שמ' לא כ).
אלא בשביל פנחס, כדי שיבוא ויטול את הראוי לו. ולפי שנתעצל, לא ידע איש את קבורתו (דברים לד ו).
ללמדך, שצריך אדם להיות עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון קונו.
ומכאן את למד, שמדקדק הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים אפילו כחוט השערה:

סימן כא

וירא פנחס בן אלעזר.
וכלן לא ראו, והלא כתיב, לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל (היה)?!
אלא ראה מעשה ונזכר הלכה:

שהבועל ארמית קנאין פוגעין בו.

ויקם מתוך העדה.
מהיכן עמד?
אלא שהיו נושאין ונותנין בדבר אם הוא חייב מיתה או לאו.
עמד פנחס בתוך הקהל ונתנדב.

ויקח רומח בידו.
נטל שינו של ברזל והניחו בחיקו והתחיל מסתמך על העץ, שנתיירא מפני שבטו שהקיפו אותו. כיון שהגיע אצלם, אמרו ליה: למה באת?
אמר להם: אף אני באתי לעשות צרכי. הניחוהו ונכנס. שאילמלא זו, לא הניחוהו.

ויבא אחר איש ישראל אל הקבה וידקור את שניהם
זה על גב זה לתוך טומאת שניהם, שלא יהו ישראל אומרים: לא הייתה שם טומאה, [וקנא לשמו של הקדוש ברוך הוא.

ונעשו לו שנים עשר נסים. ואלו הן:
הנס הראשון, דרכן לפרוש זה מזה, והדביקן המלאך.
הנס השני, סתם המלאך פיהם שלא יזעקו.
הנס השלישי, שכיון כנגד הקובה, כדי שתהא זכרותו נראה בתוך הקובה שלה. מפני שהיו אומרים: אף הוא נכנס ועשה צרכיו.
הרביעי, האריך הברזל, כדי שידקור את שניהם.
החמישי, נתן כח בזרועו להגביה את שניהם.
השישי, היה כח בעץ לסבול את שניהם.
השביעי, לא נשמטו מן הרומח, אלא עמדו במקומן.
השמיני, הגביהן המלאך בראש הרומח כדרכן, להראות קלונן.
התשיעי, לא הטיפו דם, כדי שלא יטמא פנחס.
העשירי, שמר הקדוש ברוך הוא רוחם שלא ימותו.
האחד עשר, הגביה המלאך את משקוף הבית, כדי שיצאו שניהם תלויים לעיני הכל.
השנים עשר, עמדו כל בני שבטו לפגוע בו, ירד מלאך ונגף אותם לפניו].

כשראה פנחס שמבקש הקדוש ברוך הוא לכלותן, חבטן בקרקע ועמד והתפלל סלקו, הדא הוא דכתיב: ויעמד פנחס ויפלל וגו' (תהל' קו ל), שהוא עושה את הדין. אין ויפלל אלא דין, שנאמר: ונתן בפלילים (שמ' כא כב).

ויהיו המתים במגפה
ואחרי כן, שאו את ראש.
להודיעך בכל זמן שנופלין, נמנין.

משל לזאב שנפל על הצאן, אמר בעל הצאן לרועה: חשוב כמה חסרו.
להודיעך כמה הזנות מרוחקת, שזה יחידי היה ועל ידו נפלו ארבעה ועשרים אלף.
[זה שאמר הכתוב: חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה (משלי טז יד).

משל למלך שהיה עובר וסיעת נערים עומדים לפניו. בא אחד וקלל את המלך.
נתמלא המלך עליהם חמה.
בא אחד מהם (ופטרו) [וסטרו] לאותו שקלל את המלך, מיד שככה חמת המלך.

כך מי גרם להקדוש ברוך הוא להשיב חמתו ולא יתכלו כל ישראל?
הוי אומר: זה פנחס. הוי, ואיש חכם יכפרנה.
אמר הקדוש ברוך הוא: בעולם הזה על ידי סורחן, הייתם נמנין.
אבל לעתיד לבא, והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר (הושע ב א). במהרה בימינו אמן כן יהי רצון:

המשך הפרק בפרשת פינחס