הספרות המקראית בניסוחה המסורתי ברובה ספרות דתית היא. רוב היצירות, העממיות והאינדיבידואליות, בפרוזה ובפיוט, בנבואה ובחוקים, בספור קצר ובספור רחב, נוצרו מתוך ההנחה, שמאחורי כל המתרחש בטבע ובחברה עומד אל, כוח א-לוהי, רצון א-לוהי. והאל הוא מקורם של כל חוק וכל מוסר. האל הוא הגורם לנצחון וגם לכשלון, להצלחה ולאי-הצלחה, לחיי ברכה ולחיי קללה של היחיד והחברה; בדבור אחד: הא-לוהים, אשר מעל לטבע ולחברה, הוא המפעיל את כל כוחות הטבע וגם את ההיסטוריה של פרט-ישראל וכלל-ישראל, את התפתחותם, שגשוגם וכשלונם של היחיד והרבים. אין ספק, כי זהו הרושם הראשון והחזק מן המגע עם הספרות התנ"כית. ספרות זו היא יצירתם של סופרים, הגדולים בכוח ביטויים ויכולתם האמנותית, אך לא פחות מזה גם בהשקפת עולמם הדתית ובכוחם להחדיר את ההשקפה הזאת לכל תחומי המציאות, בבואם לתארם לבי דורם ולדורות הבאים. כל זה ידוע וגם נכון לגבי כלל הספורת, אך לא לגבי פרטיה. נסלק נא את המסגרת הדתית (מספר שופטים, או מלכים), אשר תפקידה הוא להסביר לאור ההשקפה הדתית את המאורעות הריאליים, שעליהם מסופר בספרים אלה, - ולפנינו, על פי רוב, ספרות חילונית ריאלית. פעולותיהם של אהוד, גדעון, יפתח ושאר הגבורים מתוארות בקווים כמעט ריאליים; וכן בתאור המאורעות והגבורים שבספר מלכים. גם ספר שמואל, שבו מעביר הסופר את הרעיון הדתי: "ה' מוריש ומעשיר, משפיל אף מרומם", - מורכב ברובו מחומר חילוני, כלומר: חומר שבו משתקפת המציאות בסגנון ריאלי.

...אמנם הספרות המקראית, כפי שהיא נמסרה לנו, הנה ברובה ספרות דתית, אך אם נדרש לה, אפילו בלי ניתוחים אלא בסתם קריאה בלתי משוחדת, נמצא בה לא מעט מוטיבים וסיפורים, קצרים וגם ארוכים, חילוניים-ריאליים . ומכאן אתה אומר, שאף על פי שברובה אין הספרות הזאת בניסוחה המסורתי יכולה להיות מקור להשקפת עולמנו, הרי החלקים החילוניים הריאליים שבה הנם יסוד לאחיזה להשקפתנו הריאלית; כלומר: לגבי המציאות הממשית של תקופת המקרא אין אנו מופיעים כמחדשים , אף כי בתנ"ך המסורתי לא באה מציאות זו לידי ביטוי אלא במקצת בלבד. הננו יורשיה של ההשקפה החילונית הריאלית, אשר שלטה בתקופת התנ"ך על יד ההשקפה הדתית, אלא שהננו מוסיפים לבנותה בשלב גבוה יותר, בהתאם להתקדמות הכרתנו בכוחות המניעים של הטבע והחברה, וידיעתנו את החוקיות הקיימת בהם, ותודות למחקר המקרא, שצעד, בתוך המערכת הכללית של התפתחות המדע, צעדי ענק בהכרת העבר הריאלי והוכיח, שהסגנון הדתי וההשקפה הדתית הנם רק ביטוי אידיאולוגי למציאות הריאלית.

...ערכו הראשון והעיקרי של המקרא הוא הכרת עברנו, - כלומר הכרת השלבים הקדומים בהתפתחות שבטי ישראל, והפרקים הראשונים, הבריאים והמזהירים, בתולדותינו. ספרות המקרא, ככל יצירה ספרותית, משקפת את המציאות ואת החיים, ומה שחשבו האנשים על מציאות זו, על החברה בת זמנם, על מנהגיה ועל מוסדותיה, על עברה ועל עתידה של החברה. בדיבור אחד: הספרות המקראית משקפת את "העולם ומלואו" של בני ישראל על אדמתם. אלא שהסופר העברי המקראי אינו מתאר את החיים בדרך אובייקטיבית, אינו מוסר עובדות החיים כשלעצמן, אלא מביע יחס אליהן. הוא מצרף ומסביר את העובדות בכור השקפת עולמו, מסדרן לאור השקפתו, דן אותן לכף חובה, או לכף זכות. הסופר המקראי מחפש, אמנם, את החוקיות בתהליכים ההיסטוריים, בתהליכי החברה והיחיד, אך את גורמי החוקיות הוא מוצא מחוץ למציאות הריאלית, בהשקפה הדתית המצטיינת ברב-גוניות. דרך יצירתו של הסופר המקראי היא אחת הבעיות המעניינות ביותר במחקר התנ"ך. הסופר המקראי אינו מסתפק בנוסחאות יבשות בלבד, כדי להעריך את האישים ופועלותיהם, הוא מכניס גם דמויות צדדיות - נביאים, אנשי אלוהים - כדי להחדיר בתהליך הסיפור את השקפת עולמו, או מיחס לגבורים העממיים הנודעים, כמו משה או שמואל, דברים שלא הם דברו, ופעולות שלא הם פעלו. הסופר המקראי בודק את הספרות, שנוצרה לפניו, ביחוד זו שמדברת על הגיבורים האהובים עליו, או על מוסדות ומאורעות הקרובים ללבו, וכותב מחדש סיפורים שלמים, פרקים היסטוריים חשובים, כדי להתאימם להשקפתו, לפעמים בדרך של תוספות ולפעמים בדרך של השמטות. בנוסח המסורתי של הפרוזה העתיקה - מס' בראשית עד סוף ס' מלכים - אין כמעט פרק שלא טיפולו בו ידיים שונות בתקופות שונות.

...בלי ניתוח ובלי בדיקת העובדות שמביא הסופר, ובלי בדיקת השקפת עולמו של הסופר ויחסו אל עובדות המציאות, אין להכיר, לפי הספרות המקראית, שהיא המקור היחיד שנשאר בידינו, את עברנו בממשיותו והתפתחותו. אסור שהצד האסתטי, החווייתי, יחסום לפנינו את דרך הניתוח. אין ברצוננו לטשטש שום פרט או רעיון מן הספרות העתיקה הזאת, אך מזויינים במסקנות המחקר המסועף של המקרא, שדורות רבים של חוקרים הקדישו לו ממיטב יכולתם ומרצם, מזוינים בפילוסופיה המרקסיסטית ובמתודולוגיה שלה, הדורשת דיוק רב וגישה דינמית היסטורית בפתרון בעיות ספרותיות וחברתיות, - מסוגלים אנו להבין את חיי בני ישראל, את שאיפותיהם ואמונותיהם בהתפתחותם, ולראותם באור נכון ואמיתי מתוך האספקלריה המיוחדת והמקורית של ספרות המקרא על סוגיה המיוחדים.

ספרות הפרוזה המקראית בניסוחה המסורתי היא, בכללה, ספרות של ההיסטוריה הקדושה. ואם ברצוננו להכיר את ההיסטוריה הריאלית של בני ישראל ואת האידיאולוגיה, אשר ליוותה אותה, מחובתנו להשתחרר מן המבנה המסורתי של הספרות המקראית, אשר בתקופות התהוותה לא נחשבה לגמרי ל"כתבי קודש", שהנגיעה בהם אסור... מחובתנו לכתוב מחדש את תולדות הספרות מתקופת המקרא לפי מיטב ידיעותינו ומצפוננו. ואז ניווכח לדעת, שההיסטוריה הקדומה של בני ישראל לא היתה שונה מן ההיסטוריה של שבטים ועמים אחרים. גם השבט העברי עבר בדרך של התפתחות מן השלב הפרימיטיבי ביותר עד שהגיע לשלב הציויליזציה: מן המטריארכאט דרך הפטריארכאט לשבט המעמדי, מן הברית של השבטים למדינה, ממשטר העבדות הפטריארכאלית לשלב שהיה בעיקר משטר העבדות העתיקה (המשקית), מן המשטר של הדמוקרטיה השבטית עד המשטר של המדינה הדיספוטית וההיאבקות התמידית ביניהם. ובהתאם לתהליכים הריאליים הללו נתפתחו גם האידיאולוגיה ומוסדותיה: מן האמונה המאגית לאמונה הדתית, מפולותיאיזם למונותיאיזם, מריבוי הפולחנות בלי כהונה מיוחדת לריכוז הפולחן עם מנגנון מסועף של כהונה, ממנהגים עתיקים לחקיקת חוקים לפי הצרכים הריאליים במשך כל תקופות ההיסטוריה.

...הפרוזה המקראית בכללה נתגלתה כסיכום של תהליך יצירתי ממושך ומסובך, המשקפת תקופות, שכבות ושאיפות שונות, ביחוד הפרוזה שבששת הספרים הראשונים. תודות למחקר בפרוזה המקראית יצאנו ברכוש גדול, מאחר שהכרנו את היצירה הרוחנית הקדומה ברב-גוניותה המדהימה. אי אפשר היום לגשת לפתרון בעיה מקראית כלשהי (אם בעיה של ספרות, חברה, תרבות, או בעיה אידיאולוגית) בלי ידיעה יסודית ומדויקת של מקורות הפרוזה, ודרך התפתחותה וזמנה. זוהי האמת האלמנטארית לכל חוקר ומלומד חופשי, וביחוד צריך דבר זה להיות ברור לכל הרוצה לעסוק בספרות המקרא מבחינת הגישה המטריאליסטית-ההיסטורית. לצערנו עדיין רחוקים אנו מגישה זו, כי עוד ישנם בינינו אנשים, המדברים על יסוד היסודות של מחקר המקרא, כעל "חקרנות של בדיקת 'מקורות'" (במרכאות) ועל "ביתור פסוקים שרירותי לצורך 'קביעת נוסח מדעית'" (במרכאות).

...ואכן הגענו לשתי מסקנות: א) השקפת עולמם של רוב סופרי המקרא מנוגדת להשקפתנו, ב) יש צורך להביא בחשבון את תולדות ספרות המקרא, כדי להכיר את חיי החברה, המשתקפת בה, כי הנוסח המסורתי נוצר לפי מושגיהם ושאיפותיהם של סופרים דתיים. ואם כן, מתעוררת השאלה: היש ערך לנוסח המקרא המסורתי בתקופתנו ובשבילנו? התשובה היא חיובית , בתנאי שנזכור תמיד את שתי המסקנות הנ"ל. ונוסף לכך, יש להיזהר מהכללות, ולא לקבוע יחס כללי לכל התנ"ך: ישנם ספרים, סיפורים ושירה, השייכים להיסטוריה בלבד, והזקוקים להסבר היסטורי, ולעומתם ישנם כאלה, שחיוניותם רבה כל כך, שגם כיום יכולים הם לשמש גורם חינוכי, שביכלתם לעורר התלהבות בנו, להיות לנו לעזרה בפעולותינו היומיומיות. ספרים כ"קוהלת" ובו רעיון היסוד "הכל הבל", או "אין כל חדש תחת השמש", איוב בעל הרעיון על "צידוק הדין", הסיפורים על האבות ובהם הפילוסופיה של הבטחות א-לוהים והרעיון המרכזי: "הכל צפוי מראש" וכדומיהם - אין אנו צריכים לקבל בלי להכניסם במסגרת היסטורית . אין אנו צריכים להזדהות עם ההשקפה, שהחוקים והמוסר - הם דרישת כוחות, העומדים מעל לחברה, כי הם מצוות א-לוהים. לדעתנו כל חוק וכל מוסר הם, בסופו של דבר, תוצאת המצב הכלכלי והתרבותי בחברה. גם החברה הישראלית הקדומה התפתחה מתוך ניגודים מעמדיים, ותוכנו של החוק, או של המוסר, היה תלוי ביחסי הכוחות המעמדיים בחברה של הימים ההם. חוקי שחרור העבדים לא ניתנו על ידי המעבידים מרצונם, אדרבא, ישנה עדות (אצל ירמיה ונחמיה), שהם השתמטו מלבצע את החוקים האלה. לעומת זאת חיונית מאד בשבילנו, גם כיום, היא - מלחמתם החריפה של הנביאים נגד שלטון השוחד, רדיפת השלמונים, גזילת העניים, עשיקת היתום והאלמנה. שהרי גם אנו אוסרים מלחמה על העוולה בימינו. אבל המבדיל בין השקפת הנביאים הקדומה ובין השקפתנו אנו הוא בהבנת התופעות החברתיות האלה: הם, הנביאים, רואים בתופעות אלה יסוד המשטר, הניתן לתיקון , ואלו אנחנו רואים בהן תוצאה של המשטר הקיים, ולכן הטבת המצב יכולה לבוא לדעתנו רק בשינוי המשטר . אפילו לוחם כישעיה אינו מדבר על שינוי המשטר: לפיו רק "בעל המאה", מי שיש לו לחם ושמלה, יכול להיות "קצין העם" (בפרק ג'), ובנבואותיו על עתיד עמו האומלל, המתבוסס בדמו, הוא רואה את פילוג המעמדי ("ושפטו בצדק דלים" - יא, ד) כדבר נצחי. אך הנביאים בפעולותיהם העמידו את עצמם לרשות השכבות המנוצלות בחברה, הם העמידו את כל כוחם הפיוטי והאידאי לרשות החברה - ובזה הם לנו לדוגמה עד היום . ויש מה ללמוד גם מאותם הסופרים, אשר בתקופות שונות אספו את חומר הפולקלורי מסביב לציר אחד, מסביב לרעיון אחד, ומשום כך הנחילו לנו ספרים גדולים, כמו ס' בראשית, שמואל א' ועוד, אשר לא רק מוסרים היסטוריה, דברי הימים של בני ישראל, אלא עושים נפשות לאידיאה שלהם, לאמונה שלהם.

...הספרות התנ"כית גדושה תיאורים, אשר לא הפסידו מחיוניותם גם כיום, והנם קרובים לנו, כמו תיאורי גבורה בס' שופטים ושמואל...תיאורי מרד והפיכות, אשר נכתבו בסגנון כה ריאלי, שלמרות ההשקפה הדתית של הסופר ולמרות חוסר אהדתו למתמרדים, גם הקורא כיום אינו יכול שלא להיות לצד המתקוממים, כמו למשל בתיאור מרד אבשלום, המייצג את המלחמה בעד הדמוקרטיה נגד האוטוקרטיה של דוד. כדוגמה מאלפת יכול לשמש הסיפור על קורח ועדתו. לאמיתו של דבר, בסיפור זה, בדומה לסיפורים רבים אחרים במקרא, באה לידי ביטוי ההיאבקות הממושכת בין תומכי הדמוקרטיה של משטר השבטים ובין האוטוקרטיה, שהחלה להתפתח במשטר המדינה. בעיה זו היא גם אחת המרכזיות בחיינו.

בן דורנו העמיק להרגיש ולהבין את מצבו של שבט חלש, שבט דן, בהיאבקותו עם אויב חזק, עם הפלשתים, כפי שהיא נמסרה במחרוזת הסיפורים העממיים, בסיפורים על שמשון, ונזדהה הזדהות שלמה עם סיסמתו הנועזת של שמשון: "תמות נפשי עם פלשתים". אך לא תמיד נוכל להזדהות הזדהות רעיונית עם הליריקה האינדיבידואלית והציבורית בתהילים ובספרי הנביאים (כמו, למשל, אצל ירמיהו), אר מבחינה פיוטית היא חזקה עד מאד, אלא שולט בה המוטיב: כניעה לגורל, חיפוש עזרה בכוחות אשר מחוץ לחברה האנושית, ורק במסגרת היסטורית אפשר להזדהות אתה, כדרך שמזדהים עם יצירות פיוט גדולות בלי להזדהות עם כל רעיונותיהם, כשם שאנו מזדהים עם תיאורי טבע, הפזורים בספרות המקרא, וביחוד בתהילים, הקרובים לנו, למרות הסגנון הדתי שלהם. ובמלים ספורות: לנוסח המסורתי של הספרות המקראית ערך חשוב גם בשבילנו ובתקופתנו, אבל אחרי קביעת היחס בין הספרות, ספוריה ושיריה, ובין השקפתנו ותפקידנו בחברה, בה אנו פועלים למען עתיד יפה יותר ומאושר יותר בשבילנו ובשביל כל העמים.