גישתנו ללימוד התנ"ך אינה נבדלת מגישתנו לכל חומר הוראה אחר. אין לנו גישה מיוחדת להוראת התנ"ך, לפי שאין אנו רואים בו ספר מקודש, שיש לקבלו כמות שהוא ולהביאו בפני ילדים צעירים בלי כל הבחנה פסיכולוגית ופדגוגית, בלי להתאים את החומר לדרגת גילו של הילד.

לימוד התנ"ך כלול במסכת השלמה של שיטת ההוראה, הנהוגה בבתי הספר של הקיבוץ הארצי, שיטה המבססת על עקרונות ההולמים את תפיסתנו, האידיאולוגית, החינוכית והדידקטית גם יחד.

יודעים אנו על ערכיו החיוניים ביותר של ספר התנ"ך בהוראה ובחינוך: בספר התנ"ך נעוצים שורשי התרבות והשפה העברית, התנ"ך הוא יצירה ספרותית, המקשרת אותנו אל נוף הארץ - אגדות התנ"ך נרקמו על רקע הארץ.

הילד הצעיר קונה לעצמו מושגים ראשונים על דרכי חייהם של אבות האומה, על תולדותיהם, על מנהגיהם השונים. אף על פי שהאגדה וההיסטוריה עדיין משמשות כאן בערבוביה, מכל מקום קונה הילד מושגים ראשונים על התהוות העם בארצו. האלמנטים השונים בסיפורי המקרא מעשירים את דמיונו של הילד, מעמיקים את תחושתו הלאומית והסוציאלית.

אך בבואנו לבדוק את החומר התנ"כי מבחינה אידיאולוגית ופסיכולוגית, מבחינת התאמת הפרקים השונים לגילו של הילד ולכושר קליטתו, הרי נוכחים אנו לדעת, שאין אנו יכולים לצאת רק מנקודת הראות המקובלת שהתנ"ך הוא ספר הספרים, שיש להטילו על הילד בשלמותו.

הגשת חומר לימודי לילד אינה שווה כלפי כל הגילים; כל גיל קובע את אופן הלימוד שלו. מצווים אנו, איפוא, להתאים את החומר התנ"כי, המוגש לילד, ולתתו בצורה ובתוכן ההולמים את תפיסתו ואת יכולת קליטתו.

אם נראה את התנ"ך כשלמות ספרותית שיש לקבלה כמות שהיא, ולהגישה לילד גם לפני מועד הנכון, בלי לבחון את החומר מבחינת יעילותו החינוכית והפדגוגית, הרי שנעמיד את הילד בפני סיטואציות, בפני מושגים, שעדיין אין הוא מסוגל להבין את משמעותם. לימוד החומר הבלתי מובן נהפך אז ללימוד פורמאלי, ריק מתוכן, ללימוד שגרתי, הממית כל דמיון. לימוד כזה אינו מעמיק שורשים, הוא דל וקלוש וטובע רשמים מעורפלים.

תוצאותיו של לימוד כזה ראיתי בנער עירוני, שבא לבית ספרנו לשנת הלימודים השישית; היה זה נער פיקח ותלמיד טוב. הוא למד תנ"ך - החל מכיתה ג' - לימוד רצוף, פרק אחר פרק. במשך שנות לימודיו עבר בתנ"ך על חומר רב יותר מן הילדים שלמדו חמש שנים בבית ספרנו.

בראישת שנת הלימודים השישית שוחחו הילדים על החומר הלימודי בתנ"ך, שעברו עליו בשנות הלימוד הקודמות; הילדים זכרו יפה כל מה שלמדו, ידעו להעלות בשיחתם אסוציאציות למאורעות ולדמויות התנ"ך, שלמדו עליהם. ואילו הילד שהצטרף לקבוצה - זכרונותיו היו קלושים עד מאוד, הוא לא זכר מאורעות - ואם זכר אותם, הרי שלא ראה כל קשר ביניהם. מלימוד התנ"ך לא נשמר בלבו כל רושם. מנצא איפוא, שלימודו, אף על פי שהיה רצוף וממושך יותר, היה פגום עד מאוד.

ולא זה העיקר, שלא זכר פרטים, העיקר הוא שהיה אדיש לגבי החומר התנ"כי בכלל, הוא לא עיכלו עיכול אמוציונאלי-רוחני.

לימוד שאין בו עניין, אינו יכול לעורר עניין. הוא למד פרקים שלא הבינם, שלא היו מותאמים ליכולת תפיסתו, לכושר קליטתו מבחינת התפתחותו הנפשית, ועל כן לא היה מסוגל לעכלם.

מתוך שיקולים אידיאולוגיים ופסיכולוגיים, שעוד ידובר בהם, לא יכולנו לראות את ספר התנ"ך בתוכנו המלא, במושגיו השונים, ברוח הדתית המפעמת בו - ספר לימוד שלם גם לגילים הרכים, כנהוג בכל בתי הספר העממיים בארץ, לרבות בתי הספר של זרם העובדים.

המסקנות, שנבעו מן השיקולים האלה היו:

לאחר בהגשת התנ"ך במקורו לילדינו.
לבחור בחומר לימודי רק בפרקים ההולמים את דרגת התפתחותו של הילד.
ולהגשים בצורה זו את השקפתנו החינוכית והדידקטית.

ולא היינו מהפכניים בגישתנו זו: גם ביאליק ורבניצקי הבינו, שאין למסור לילד הרך את התנ"ך כמות שהוא, כי יש צורך בקיצורים, ואף בהשמטת פרקים שלמים.

אבל בכך אין די. אמרנו, שאין להביא בפני ילדים קטעים, המשפיעים השפעה בלתי חינוכית על נפשו של הילד. אין אנו חוששים מפני ההשפעה הדתית של התנ"ך; הילד שלנו גדל בסביבה חברתית הרחוקה מכל דת. אבל, בשלוש השנים הראשונות בבית הספר עלולה האווירה הדתית של התנ"ך להביא את הילד למבוכה מטעמים שעוד ידובר עליהם.

הגענו למסקנה, שאת ספר התנ"ך במקורו יש להגיש לילד רק משנת הלימודים הרביעית; והנה בקיצור התוכנית להוראת התנ"ך בכיתות היסוד בבתי הספר שלנו:
הגננת או המורה מספרת את סיפורי-המקרא בנאמנות לסגנון התנ"כי. עם זאת יכולה היא להמתיק בסיפוריה את החומר ולהגישו בצורה שלא תהא בו פגיעה חינוכית. היא מספרת סיפורם הקשורים בעיקר, בחגי ישראל: יציאת מצרים; סיפורים על משה; אגדות על שמשון הגיבור; אגדות על דוד וגלית; מגילת אסתר ועוד.
מופיע נושא תנ"כי קצר על אחת מדמויות התנ"ך, המדברות אל לב הילד, כמו: יוסף ואחיו; משה; שמשון הגיבור; אליהו הנביא ועוד.
מבצעים נושא תנ"כי בהיקף רחב יותר, כמו, למשל, אבותינו. בגיל זה, גיל 10 בערך, מקבל הילד ספר תנ"ך, לא הטקסט המקורי, אלא אחד העיבודים עם סימני פיסוק מודרניים (גבריאל-אביבי).
נושא על כיבוש הארץ, יציאת מצרים, או התנחלות.
ראשית המלוכה בישראל. עד סוף שנת הלימודים השישית לומדים הילדים פרקים מן התורה, יהושע, שופטים, שמואל א', שמואל ב' ומלכים א'.

החל מכיתה ז' יש בכל שנה נושא תנ"כי; משך הנושא עולה עם גיל הילדים ומגיע בכיתה ו' עד למעלה מחודשיים.

מלבד זה משלבים אנו בנושאים לימודיים אחרים קטעים מתאימים מן התנ"ך. נמצא, איפוא, שספר התנ"ך מצוי בידי הילד לא רק בזמן הטיפול בנושא התנ"כי, אלא במשך השנה כולה. מכאן, שלימוד התנ"ך אינו אצלנו כעין אפיזודה, כפי שנוהגים לומר אותם החוגים המתנגדים לשיטת ההוראה שלנו בכלל, ולשיטת ההוראה בתנ"ך בפרט.

לדוגמא רוצה אני להראות, אילו קטעים מן התנ"ך משלבים אנו בנושא "המים": אגדות על המים; ההווי החברתי של האדם הקדמון על יד באר מים (אליעזר ורבקה, יעקב ורחל, משה וצפורה); ממנהגי התקופה: מקריבים מים לאורח לרחוץ את רגליו, מים לצמא; מים כמקור שמחה - ועוד.

בנושא "הצאן" משלבים אנו קטעים על אבותינו כרועי צאן. הקטעים האלה מן התנ"ך מרוכזים מסביב לבעיה מסוימת במסגרת הנושא. נמצא, איפוא, שכמות החומש שילדינו מטפלים בו בכיתות-היסוד אינה מבוטלת כל עיקר.

כפי שאמרתי, - אין אנו מספרים, או מלמדים בכיתות היסוד פרקים רבים מספר התורה, וביניהם גם הפרקים על בריאת העולם. אין אנו עושים כן מטעמים אידיאולוגיים וחינוכיים גם יחד. הסיפורים על בריאת העולם מכניסים את הילד הצעיר להרגשת תלות בכוח עליון ולהרגשת פחד מפניו. בגיל 9-8 עדיין לא נשתחרר הילד שחרור גמור מחוויותיו היצריות; שווי משקלו הנפשי לאבילי עדיין, הוא נתון לתנודות ולזעזועים נפשיים. הסיפורים על בריאת העולם מראים את התהוות העולם כיצירתו של האל הכל יכול, הבונה עולם ששה ימים ומחריבו בפחות זמן (המבול): הנותן לאדם גן עדן ולוקחו ממנו, האוהב ומגרש. הנוקם ועונש.
כעין אב גדול ונורא הוא, המטיל מרותו על הכל.

הסיפורים האלה זורעים בליבו של הילד הקטן גרעינים דתיים, ומשמעם פחד וכניעה, המרפים ידיו של האדם. פחד וכניעה נוטלים מן הילד את היכולת להיות פעיל בעצמו, להאמין בכוחותיו שלו. אין הוא מתחנך לשאת באחריות למעשיו, אין הוא מתחנך להיות אדם יוצר. הוא רואה את עצמו כמכשיר בידיו של האל-הכל-יכול.

אין אני צריכה לדבר בפני הציבור הזה על מעמדו של האדם - שהתחנך על ברכי הדת - במשחק הכוחות החברתיים והכלכליים בעולם. פטור הוא האדם הזה מלהבין את הדברים בהתהוותם, אין הוא צריך לחשוב, הכל צפוי מראש, יש מי שמכוון את צעדיו, יש מי שקובע את משטר החיים, האדם הוא המונע ולא המניע.

כל זה מנוגד תכלית ניגוד להשקפת עולמנו, לגישתנו החינוכית; אין אנו רוצים לחנך ילדים לפחד מפני הכוח העליון, לגדל אנשים שיראו בסדרי העולם, המיטיבים לזה ומריעים לזה, את רצונו של האל, שאנשים מרכינים ראש לפניו ומקבלים עליהם את דינו. והנה טענה אחת מרבות נגדנו: "ילדים רואים בקשת של נוח, קשת פיזית ממש, - והרי צריך לראות בה יותר מקשת פיזית". תשובתנו היא: "אם לא קשת פיזית, הרי יכולה היא להיות רק מטפיזית."

והחוויה הקשה והמפחידה, שמעורר הסיפור על עקדת יצחק בליבו של ילד: אב רוצה להקריב את בנו! אין הילדים שמים לב להסברים הדתיים למעשה זה, כפי שהם מובאים בסיפור עצמו, - א-לוהים רוצה לנסות את אברהם. כרקע למעשיו של אברהם רואים רק את הסיטואציה שבין האב והבן - האב רוצה להקריב את בנו. הרגשות פחד ואשמה מציפות את ליבו של הילד. הרי גם בליבו עלו לא פעם הרגשות קשות לגבי אביו, וכאן עומד להתגשם דבר, המזעזע אותו לא פחות מאשר את יצחק בן אברהם.

הייתי עד להתרגשותו הרבה של ילד, שקרא את הסיפור: "מי אמר שיצחק אינו מפחד, - טען הילד, - אני רואה בעיניו שהוא כן מפחד". ולמה אברהם לא שאל קודם את שרה, היא ודאי לא היתה מסכימה, שיקריבו את הילד שלה. (מתמונה בספרם של ביאליק ורבניצקי) אמרה ילדה כבת 9: "לא, את הסיפור הזה לא אקרא, מספרים שם הרבה על א-לוהים, ואני מפחדת."

ונשאלת השאלה: האם יש בחוויות הקשות האלו גורם חיובי לבנין עולמו הרוחני של ילד, לבריואתו הנפשית? ומאידך גיסא, כשמגישים לילד את התנ"ך בפרקים המותאמים לדרגת גילו ולהבנתו, במועד הנכון, - עולה יעילותו של לימוד זה על כל לימוד אחר.

בגיל עשר בערך, כשילדינו לומדים במסגרת הנושא התנ"כי של חיי האבות, יכולים אנו, על יסוד החומר הסיפורי הניתן בספר בראשית, לרקום את הרקע להווי החיים של אבותינו, של מנהגיהם השונים, על ידי השוואת המאורעות, על ידי ראיית המשותף שבהם, לצרף תמונה קולטור-היסטורית על תקופת האבות.

לדוגמא: איך נאחז השבט הנודד באדמת ארץ ישראל? התשובות ניתנות מתוך החומר עצמו: א. אברהם בונה מקדש בשכם; ב. אברהם קונה את מערת המכפלה; ג. אברהם נוטע אשל; ד. אברהם ויצחק חופרים בארות; ה. יצחק זורע; ו. יעקב קונה נחלה בשכם.

הלימוד הסטאטי רואה כל אחת מן הפעולות הללו בנפרד. ואילו יחד, זו על יד זו, בונות הן את הדינמיות של הסיפור כולו; הן מבליטות את הרעיון היסודי, את הכוונה לרכוש על ידי פעולות מכוונות אלו זכות ישיבה בארץ ישראל.

וקטע אחר מהנושא "אבותינו" המדבר על מנהגיו של האדם הקדמון:
א. הכנסת אורחים - תופעה החוזרת פעמים רבות, ומעידה על מנהג קבוע.
ב. ההווי החברתי על יד השקתות - רועי צאן נפגשים על יד באר המים, נפגשים שם רבקה ואליעזר, יעקב ורחל, משה וצפורה ועוד.
ג. כיצד מוכרים וקונים בתקופת האבות - המשא ומתן בין אברהם ובין בני חת בקניית מערת המכפלה.
ד. השפחה יולדת במקום הגבירה - הגר במקום שרה, זלפה במקום לאה, בלהה במקום רחל. שוב תופעה חוזרת, המעידה על מנהגי התקופה.
ה. "גרש את האמה", אומרת שרה לאברהם, - מנהג זה לגרש את האמה היה ידוע באור-כשדים, ארץ מוצאו של אברהם.

המנהגים השונים מבארים תופעות שונות (גירוש הגר) ורוקמים את רקמת החיים של אבותינו בתקופתם.

לא אוכל במסגרת זאת לפרט את הנושא כולו; מאליו מסתבר, שבצורת לימוד זאת, מתחילות הדמויות הקדמוניות לחיות לנגד עיני הילד. התיאורים הריאליים מקרבים את מאורעות העבר, והם נראים לילד במסגרת אקטואלית. הוא מזדהה עם הדמויות הפועלות, הוא חי את חייהם, כואב את כאבם ושמח בשמחתם. השתתפותו האקטיבית דוחפת אותו לביטוי אקטיבי עד מאוד. כיצד חיים ומזדהים הילדים עם הדמויות הרחוקות? אבותינו אינם מופיעים לנגד עיניהם כדמויות המופת; קרובים הם מאוד לילד, כי כמוהו ויותר ממנו מגלים הם את יצריהם, את אהבתם, את שנאתם, את כל החבוי בנפשו של האדם. על כן אפשר לבקר אותם, אפשר לקבל את מעשיהם וגם לשוללם.

מדוע מגרשת שרה את הגר? אברהם הוא אבי האומה, אבל אין זה חשוב ביותר בעיני הילדים; לבם עם הגר, הם מלווים אותה למדבר. צמאים הם למים יחד עם הגר וישמעאל, ויחד עמהם מפחדים מפני חיות המדבר הטורפות.

חווייתם של הילדים היא עמוקה, והתרגשותם מהווה גירוי לפיתוח כוחותיהם האינטלקטואליים. שירים וחיבורים יפים עד מאוד כתבו על גירוש הגר. הנה אחד השירים שכתבה ילדה כבת 10.

הגר במדבר

מביתי גורשתי עם בני
מעט מים קבלתי וכלו
הלחם בתרמילי אזל
ובני ישמעאל רעב וצמא.

החול במדבר כה לוהט
השמש יוקדת מעל לראשינו
בני הקט יושב בחיקי
ובידי הנאד הריק.

יעקב ועשיו אינם דמויות רחוקות, מקודשות, של אנשי מופת, שאין להרהר אחרי מעשיהם; שני אחים הם, את האחד מהם אוהבת אמו, ואת השני לא. אין כאן תיאור פסיכולוגי של לבטי הנפש של יעקב, או עשיו; העלילה, מעט הדיבור, הם נותנים את הרקע למתרחש בלב האחים. מדוע נכנע יעקב לפיתויה של רבקה ומרמה את יצחק אביו? הילדים מתווכחים על צדק ואי-צדק בהתנהגותה של רבקה כלפי שני בניה. הם מתווכחים בלהט, כאילו היתה זאת אמם, שהעדיפה את האח הצעיר על הבכור. ואולי מסתתרות מאחורי דבריו של הילד חוויותיו האישיות שלו, המוצאות פורקן בדרך זו?

הילדים מזדהים עם עשיו, ולא עם יעקב. בציוריהם מופיע עשיו כדמות של גיבור, ואילו יעקב חלש וחיוור. והנה במשפחתו של יעקב חוזרת אותה הפרשה עצמה: יעקב אוהב את יוסף יותר מאשר את יתר בניו. ושוב, כמו בפרשה הקודמת נגד רבקה, פונה כעת רוגזם נגד יעקב. וכאשר באו לצייר את יוסף הקטן בכתונת-הפסים שלו, העמידוהו בדמות מוקיונית.

לימוד זה מלווה חוויות אמוציונליות. הילדים מוכרחים להגיב, הם מביעים את התרגשותם במילים, בחיבורים, בשירים, בציורים ואף במלאכות שונות.

התרשמותם העמוקה מפתחת פעולה מחשבתית, אינטלקטואלית ואמנותית.

משוחחים על בעיות מוסר, צדק ויושר, על יחסים בין הורים וילדיהם. הילדים כאילו משתתפים בדרמה זו; הם מתחילים לדבר ולכתוב בשפת התנ"ך, מתחילים להבין את פירושם של המושגים השונים לא מתוך הסבר מילולי - תוכנם ומובנם מתגלה להם מתוך הענין עצמו. הם עוסקים בהמחזות, החומר החי מדובב ומעשיר אותם, נהפך מחומר סיפורי סטאטי לדינמי עד מאוד.

מכאן יובן, שילדינו אוהבים את לימוד התנ"ך וחוזרים לקרוא בספר זה גם לאחר שגמרו את הנושא התנ"כי.

אמר אחד הילדים: החלטתי לקרוא את התנ"ך מתחילתו ועד סופו.

בפגישת חבר-המורים שלנו, העובדים בכיתות היסוד, לא סופר מעולם שהילדים אינם רוצים ללמוד תנ"ך. אדרבא, החברים ציינו, שהציורים היפים ביותר נוצרו בנושאים התנ"כיים. בנושאים אלה היה ביטוים של הילדים, בכתב ובאומנויות, עשיר עד מאוד. ואילו הלימוד, הנותן את התנ"ך פירורים-פירורים בכל יום פרק, או אף חצי מזה, מלווה פירוש פורמלי של הביטויים הבלתי מובנים לילד, שאינו הופך את החומר הלימודי לחומר דינמי - לימוד זה אינו מדבר אל ליבו של הילד, אינו מפרה את דמיונו, אינו ממריצו לפעולה מחשבתית, לפעלתנות רוחנית. לימוד זה לא יעורר חיבה אל התנ"ך.

ולסיכום: השיטה של הוראת התנ"ך בבית ספרנו והתוכנית שקבעו לדרגות הגיל השונות מצאו את צידוקן ב- 20 שנות עבודתנו. ילדינו לומדים תנ"ך מתוך רצון ואף יודעים יפה את החומר. אין אנו מחוסנים, כמובן, נגד התקפות מצד חוגים שונים, הטוענים, כי ילדינו אינם לומדים תנ"ך, וכי ספר התנ"ך "אסור" אצלנו, כפי שכתב לפני זמן לא רב אחד מכתבי "הארץ". ותשובתנו אחת היא: יש כתבים מסוג זה, ויותר משיש בדבריהם אמת וידיעת העניין, יש בהם אי אמת וכוונות לסלף.