אין אני יכול להתחיל את דברי, בלא שאזכיר את הרגשת הסיוט, שהרגישו רבים מן המורים החופשיים, ואני בתוכם, בעת נוכחותם בכינוס לחקירת המקרא ולהוראתו, שנערך אשתקד בירושלים, מטעם החברה לחקירת המקרא המקורבת לחוגי האוניברסיטה, ומטעם הסתדרות המורים.

ואכן, כחמישים שנה אחר שקם חינוך עברי חילוני בארץ, לאחר שקם זרם העובדים בחינוך - חייבים אנו לעמוד בפרץ ולהתגונן מפני המתקיפים את החינוך החילוני בכלל, ואת התפיסה החילונית של המקרא בפרט. ולא רק "דברי בקורת חריפים עלינו הושמעו בכינוס זה" (כפי שנאמר בחוזר לקראת סימפוזיון זה) אלא נשללה מאתנו, בכל הבהירות וההחלטיות, הזכות ללמד את המקרא, משום שאין אנו נמנים עם "שלומי אמוני ישראל"; משום שאין אנו מוכנים לקבל את המקרא כתורה הנגלית מן השמים, כדברי א-לוהים חיים פשוטם כמשמעם. ודעה זו לא הובעה ע"י מורים מזרם "המזרחי" ו"האגודה" בלבד. ראשי המדברים היו באי כוח הסתדרות המורים וזרם העובדים.

דומה, כי בשום שטח משטחי חיינו וחינוכנו אין להרגיש את גודל המפולת האידיאולוגית של המנהיגות הרוחנית ביישוב - בהסתדרות, ובפרט בזרם העובדים - כאשר הוא מורגש דווקא בדיון על הבעיות הכרוכות בהוראת המקרא בביה"ס העברי, ובפרט בביה"ס התיכוני. היחס אל המקרא והדרך בה אנו מגישים אותו לנוער - הרי כאן נקודת-מוקד לכל הבעיות של חיינו המתחדשים. פירוש המקרא משמש תמיד, כאז כן עתה, אספקלריה נאמנה לפירוש החיים ולפירוש העולם. ספר גדול זה, ששום דבר אנושי אינו זר לו, אינו מניח לנו להיות נויטראליים, להתחמק מהכרעות, והוא כופה עלינו נקיטת עמדה ברורה, גלויה וכנה.

מכאן תובן גם הנימה החריפה, שהיתה מורגשת בדיון זה, הקיצוניות בדרישות התוקפים, וכדאי לציין, כי חוץ מ"על המשמר" ו"הארץ" לא נשמעה בעתונותנו שום תגובה. ואלו העתונות ההסתדרותית, וכן עתונותה של מפא"י, שתקו ולא אמרו דבר. ובכן: כינוס זה, שהשתתפו בו מאות מורים מכל הזרמים, שניתן בו ביטוי של התכחשות מוחלטת לערכי היסוד של החינוך החילוני והפועלי, ולא רק לערכים סוציאליסטיים, אלא גם לערכים סוציאליסטיים ולאומיים מוסכמים (חלוציות, צדק חברתי), שנהפכה בו הוראת המקרא להוראת דת, שכן ראו את מטרתו העיקרית של לימוד המקרא בכך, שעליו לנטוע בלב הנוער את האמונה בבורא העולם פשוטו כמשמעו, כדי להכשירו לחוויית הא-לוהים - על כינוס זה ודרישותיו הגיבה העתונות בשתיקה של הודאה.

ולאור שתיקתם רבת המשמעות של אישים, עתונים, ומוסדות, שידענום בעבר כחסידי החינוך החילוני והתפיסה החילונית - מוטלת על מחננו אנו חובה כפולה ומכופלת להשיב מלחמה שערה. שומה עלינו ליטול חלק פעיל בויכוח חיוני זה ולהשמיע את דעתנו אנו - אם גם נצטרך להתחיל כביכול מ"א ולחזור ולהוכיח, מה שהיה מוסכם ומובן מאליו במשך כל השנים.
במרכז הדיון שבכינוס הנ"ל עמד בית הספר התיכון, ונגד הוראת המקרא החילונית הנהוגה בו כוונו רוב החיצים בשתי ההרצאות המרכזיות (דמיאל וד"ר שכטר). ואין זה מקרה. דווקא בגיל של ביה"ס התיכון מתחילה בתלמידים התסיסה הרוחנית, ההתעוררות לבעיות החברה, סדריה ותיקונה; לבעיות אדם ולבעיות עולם. בגיל זה נפתח הלב להבנת השירה והאמנות, מתגבשת דמותו הרוחנית של האדם הצעיר ומתעצבת השקפת עולמו.

המרצים הנ"ל הודו, כי קיים משבר בהוראת המקרא דווקא בביה"ס התיכון: אין ספר המקרא מקובל על הנוער, אין הנוער לומד אותו וקורא בו להנאתו, לכל היותר הוא עוסק בו כדי לעמוד בבחינות הבגרות. עובדה זו אומרת דרשני: מה מקור המשבר? ומה הדרך לתיקון המצב? התשובה על שאלות אלו כרוכה בבירור ארבע בעיות:
1. מה הם הרעיונות והעקרונות, שהונחו ביסוד הוראת המקרא עד כה? בשל מה הכישלון?
2. מה מצב המקצוע היום?
3. מה הן דרישותיהם של אנשי "הריביזיה" הדתית?
4. מה צריכה להיות דרכנו?
ענין רב לנו, ובפרט לחברינו הצעירים, לדעת, מה היו ההשקפות על המקרא ועל הוראתו בקרב חוקרינו ומורינו בתחילתה של המאה, עם הנחת היסודות לחינוך העברי החילוני החדש בארץ; במה ראו הם, ראשוני המורים, את המטרה של הוראת המקרא ומה היתה, לדעתם, דרך ביצועה. תוך כדי כך יתברר לנו, מה גדול המפנה שחל בחלק מן הציבוריות שלנו, ומה רבה הנסיגה!

אתחיל באיש, שאמנם לא היה מורה בארץ, אך היה מורה למורים, ורבים מתלמידיו משמשים בהוראה: בערינו, במושבותינו ובקיבוצינו - והם זוכרים מתוך רגשי תודה והערצה את דמותו האצילה של החוקר המעמיק והמורה הדגול, רבה הראשי של קהילת וינה -פרופ' צבי פרץ חיות. הוא שימש מורה למקרא בבית המדרש למורים עברים ("הפדגוגיון העברי") בוינה, והיה אחד מנציגיה המובהקים של השיטה המדעית הביקורתית בחקר המקרא. ואומנם בגלל שיטתו זו והשקפותיו לא זכה לאיצטלה, שהיה ראוי לה ושביאליק וד"ר מאגנס ואחרים השתדלו לשווא להשיגה בשבילו: משרת הפרופסור הראשון לחקר המקרא באוניברסיטה העברית החדשה, שנפתחה לפני כ- 25 שנה על הר הצופים. ונמנעה ממנו משרה זו, משום שדגל בחופש החקירה גם לגבי ספר המקרא.

וראוי לנו איפוא לדעת, כיצד ראה איש זה, רבה הראשי של אחת הקהילות הגדולות בגולה היהודית, את המקרא וכיצד פירשו.

כיום אנו שומעים לעתים קרובות, כי המקרא הוא ספר אחיד מעיקרו ודבריו משלימים אלו את אלו, ואין בהם לא ניגודים ולא סתירות, ואין דברי נבואה סותרים דברי תורה. ואכן נשמע פעם בפעם, כי אין הבדל בין מצוות התורה; כולן קדושות ומחייבות את הנוער במידה שווה - הן מצוות שבין אדם למקום (כלומר, מצוות דתיות) והן מצוות שבין אדם לחברו, (מצוות מוסריות וסוציאליות).

ואולם כל הקורא במקרא בלא דעות מוקדמות יודע, מה רבים הניגודים והסתירות. הנה, לדוגמה, בעיית הקרבנות; דברי הזעם הניתכים מפי הנביאים על הפולחן עומדים בסתירה גלויה למצוות התורה: התורה מצווה על הבאת קרבנות, והנביאים שוללים אותם. אנשי הנוסח המסורתי מבקשים ליישב סתירה זו בטענה, שאין כאן אלא התנגדות לרשעים המקריבים קרבנות ועם זה הם עושים כל מעשה תועבה, אך אין הנביאים מתנגדים לקרבנות התנגדות עקרונית ואין הם סותרים דברי תורה. כנגד כל הטענות האלו עומדים דבריו המפורשים של הנביא ירמיהו:

"כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח..." (ירמיהו ז', 22).

אמנם נאה פירושו של רד"ק:

"ואין בכל עשרת הדברים, שהם כלל התורה כולה, זכר לעולה וזבח..."

אך ספק אם יש בכך כדי להניח את דעתנו!

ומן הראשונים אל האחרונים. הנה הוציא א.א. הלוי "נביאים אחרונים לביה"ס" בהוצאת "עם עובד". שם אתה קורא הערה זו לפסוקנו:

"...על כל פנים ברור(?), שהנביא לא בא כאן לכפור בכלל בערך הקרבנות ובערך בית המקדש... גם אין במשמעות דבריו, שהקרבנות בכללם אינם לרצון לאלהים(?)... אמור מעתה שאין במשמע דברים אלו, אלא שהקרבנות אינם מעיקר תנאי הברית שבין ה' לישראל. והנביא מביא ראיה לדבריו, שאפילו ביום שהוציא אותם א-לוהים ממצרים - ובאיזה יום היו חייבים לו יותר מביום הוציאו אותם ממצרים?(!) - לא צוום על דברי עולה וזבח. "וביום הוציאו אותם" - הכוונה לאותו יום ממש או למעמד הר סיני, ולא לכל ארבעים שנה שנדו במדבר". (א.א. הלוי, "נביאים אחרונים לבית הספר", ע' 111 בהערה).

ואין צריך להוכיח, כי נגרר המחבר אחרי הדרש, עד כדי כך שנעלם ממנו אותה שעה מקרא מפורש, הסותר את כל בניינו:

"הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה, בית ישראל?" (עמוס ה', 25)

- וכל זה כדי להציל את האחדות בין תורה לנבואה !

נשמע לעומת זה את דברי הרב חיות, במבוא לפירושו לס' עמוס:

"קשה לסמן ביתר בירור את אפסותה של עבודת ה' החיצונית וחשיבותם של המעשים הטובים, ממה שביאר אותה הנביא עצמו בפסוקים אלו: 'שנאתי מאסתי חגיכם - ולא אריח בעצרותיהם; כי אם תעלו לי עולות - ומנחותיכם לא ארצה, ושלם מריאיכם לא אביט... הסר מעלי המון שיריך - וזמרת נבליך לא אשמע; ויגל כמים משפט - וצדקה כנחל איתן. הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה, בית ישראל?' (עמוס ה' 25-21) הדברים הנמרצים האלה בנו אב לכל ההתקוממות הגדולה של כל גדולי הנביאים, שבאו אחר עמוס, נגד הקרבנות וכל המתייחס אליהם..."
(ס' תרי עשר, פירוש לס' עמוס, ע"י צ. פ. חיות, עמ' ל"ט; בהוצאת הפירוש המדעי ע"י אברהם כהנא, קיוב תרס"י).

ולאחר שעמד על הגנת העניים ומקופחים ועל תביעת הצדק בדברי עמוס, מוסיף הוא:

"ובזה שעמוס מטעים כל כך את התכונה הדמוקרטית של תורת ישראל, וחורת על דגלו את הצדק, שנעשה לבסיס היהדות..., הוא מתרומם על מעלת בן דורו הושע (שמדגיש ביותר את חטאיהם הדתיים והמדיניים של בני ישראל...) ונעשה מורה לישעיה הראשון" (שם, עמ' 78).

תנו דעתכם על תפיסה זו: נביא המטעים יותר את החטאים הסוציאליים, את קיפוח העניים - עולה על נביא, המטעים חטאים דתיים ומדיניים. ועתה נבין, מדוע חוקר ומורה בעל השקפות כאלה לא נמצא ראוי לכהן בכהונת פרופ' למקרא במוסד העליון שלנו, על אף השתדלותם של ד"ר מאגנס וביאליק.

בימינו שומעים אנו לעתים קרובות יהודים טובים, המדברים, כביכול, בשם "היהדות השורשית", המקורית, האחת ואין בלתה, והם דורשים ותובעים להשליט גישה אחת ויחידה לגבי המקרא והוראתו, את הגישה הדתית. ראוי לנו איפוא לדעת, כי היו בקרבנו יהודים, לא סוציאליסטים ולא מרקסיסטים חלילה, אבל אנשים שסמכותם לדבר בשם תרבות ישראל אינה מוטלת בספק - והנה דעותיהם שונות מן הקצה מבעלי הדעה "השורשית". ואם כן, אל נא נבהל לשמע קול התביעה למונופולין על היהדות ועל המקרא. - אין מונופולין כזו! כי אין יהדות מופשטת אחת, אלא יש אמונות ודעות שונות ומנוגדות, גם במקרא עצמו וגם על המקרא: דור דור ודורשיו.

ועוד דרישה תקיפה שומעים אנו מפי אנשי הדת והמקורבים להם: המקרא, כמו שהוא בידינו, אסור לנגוע בו, אסור לשנות אות מאותותיו, או מלה ממלותיו - הנוסח המסורתי קודש! (לעומת זה רואה, כידוע הביקורת המדעית את צורתו המסורתית של המקרא כפרי של עיבוד מאוחר ואחרון, והיא מבקשת לחשוף את צורתו המקורית).

והנה, כיצד ראה את הדברים מורה כללי בימים ההם, כשהונחו היסודות לחינוך העברי החדש בארץ. כוונתי לד"ר מוסינזון, הראשון שנתן ביסוס עיוני-תכניתי להוראת המקרא בבית הספר התיכון החילוני (הגימנסיה "הרצליה" בתל אביב).

לדעתו של ד"ר מוסינזון הגיעה השעה לשוב אל המקרא כמו שהוא, כמקור היחידי שמשתקפים בו חי העבר המזהירים שלנו - בעוד שעד כה לא נלמד בשביל עצמו, אלא היה כיתד שעליה תלו כל הדורות את יצירות רוחם. המטרה של לימוד המקרא היא להעביר לפני עיני התלמיד את החיים השלמים של עמנו בארצו, לעורר בהם את השאיפה לחדש את חיינו כקדם.

ומשנקבעה המטרה, תובן גם השיטה המוצעת: כל תקופה במקומה הנכון. ועל כן יש ללמד לפי הסדר הבא:
1. הספרים ההיסטוריים;
2. ספרי הנבואה;
3. ספרי השירה והמליצה;
4. ספרי החוקים.

אי אפשר ללמד את הספרים כחטיבה אחת, שכן יש בהם יסודות שונים.

אם כן: תפיסה לאומית חילונית במודגש, מתוך גישה לאומית רומאנטית של "חדש ימינו כקדם", המתחשבת במסקנות של ביקורת המקרא (הקדמת ספרי ההיסטוריה והנבואה לחוקי התורה!) - בלי להתחשב כלל בדת ובמסורת.

גישתו של ד"ר מוסינזון אינה גישתנו, אך מכל מקום מושכים את לבנו ההעזה, המעוף והרצון להשתחרר מן השגור והמקובל.

גם הפרופ' א. ריגר דן בספרו על החינוך בארץ ישראל (1940) בין היתר, על מטרתה של הוראת המקרא. לדעתו משמש התנ"ך אמצעי מובהק לחינוך פוליטי. אם לא נשאל בעצתו של ספר המקרא בשאלות קיומנו הלאומיות והאנושיות - פירוש הדבר, כי נתיאשנו ממנו כנכס חינוכי, ומוטב כי נמשוך ידינו ממנו. אם כן, דורש הוא אקטואליזציה פוליטית, וכן דורש הוא את הבלטת הערך האסתטי בהוראת המקרא. הדרישה הדתית, שהמקרא ישמש ערך מרכזי - עיקרי אינה נזכרת כלל (ריגר: "החינוך העברי", חלק א', ע' 168 ואילך).

גם הפרופ' גויטיין, שעשה יותר מכל האחרים לביסוס הוראת המקרא על יסודות עיוניים ולפיתוח מתודיקה למקצוע זה - גם הוא, על אף גישתו הדתית העקרונית, קובע, כי כי "שימוש בכתבי הקודש כבספר לימוד בחינוך חילוני מוצדק ואפשר, אך עדיין לא הצליח..." (בהרצאתו "הוראת התנ"ך בביה"ס היסודי והתיכון", בכינוס מורים שנערך בת"א, בתרצ"ז). ובמאמרו "על היסודות העיוניים של הוראת התנ"ך" (בקובץ "החינוך התיכוני העברי בארץ ישראל", 1939) הוא קובע, כי המקרא משמש ספרות לאומית, המחזירה אותנו אל המולדת, אל הווי הארץ, צמחיה ונופה. הוא עומד על ההווי הערבי, שהוא דומה בהרבה להווי המקרא.

במיוחד הוא מבליט את ערכו כספר לימוד להיסטוריה לאומית, שהיא קשורה בתולדות האדם, והוא רואה במקרא (במאמרו "הוראת המקרא בתנאי השעה", ברבעון "החנוך", תרצ"ח) בסיס להקניית קטגוריות היסטוריות כלליות, לדוגמה: שלמה - דספוטיה בירוקרטית; דבורה - שבט וארגון חפשי של שבטים; ימי ישראל (שומרון) האחרונים - יחס גומלין בין מדיניות חוץ ומדיניות פנים; ימי יאשיהו - כהונה ומלוכה; נחמיה - הקשר בין בעיות לאומיות ובעיות כלכליות. הוא מדגיש במיוחד את החשיבות, שנודעת לידיעת הנסיבות המקומיות - האקלים, הנוף, וכן לידיעת התרבות החמרית, הארכיאולוגיה - בקיצור "Realia".
אמנם במאמרו על "היסודות העיוניים" הוא עושה מאמץ גדול, כדי לשכנע את המורה הבלתי דתי, שעליו ללמד את המקרא ברוח דתית; והוא אף משיא לו עצות, כיצד יצליח בכך, על אף השקפתו הבלתי דתית... ואולם גישתו בכללותה היא עניינית, מבוססת, ומכמה בחינות גם קרובה לנו: המקרא נתפש כאן כיצירה ספרותית תרבותית גדולה, המשמשת מקור לא אכזב להשראה ולהרחבת הידיעות על האדם ועל העולם.

והנה, ככל שאנו מתקרבים לתקופתנו - משתנים פני הדברים, ובפרט בימי מלחמת העולם השנייה ולאחריה הולכת וגוברת המגמה הדתית.

ביטוי מובהק למגמה זו ניתן ע"י הפרופ' דינאבורג (די-נור) בהרצאתו "הסיטואציה הנבואית - קביעתה וערכה בהוראת דברי הנבואה", שהרצה בירושלים ביום העיון לזכר דוד ילין (נדפס ב"פרקי לימוד", ירושלים תש"ה, הוצאת בית המדרש למורים).

"דברי נבואה הם דברי א-להים... פשוטם כמשמעם" - במלים אלו פותח הפרופ' דינאבורג את הרצאתו. חווית הנביא היא שליחות נבואית. כיום מתעלמים מזה, אך בלי חוויה נהפכים הרעיונות הנעלים לדברי מוסר, ודבר השירה הנשגבים למליצה. המציאות, לפי השקפת הנביאים, היא גילוי רצון האלהים. "כל התרחשות - היא התרחשות א-לוהית". מתוך דברי הנביא נכיר את המציאות הנעלמת, הא-לוהית, לא את המציאות ההיסטורית, החברתית. על כן דורש הוא חדירה אמוציונאלית לתוך דברי הנביא, הזדהות עם הרגשתו-חוויתו.

ודאי נכון, כי עלינו להרגיש את חווית הנביא, אך אנו שואלים: מה מקור חווייתו, מנין היא נובעת? ודאי השקפת הנביאים היא, שכל התרחשות היא התרחשות אלהית; אך כלום הכרח הוא לנו, שנקבל השקפה זו בבואנו ללמד דברי נבואה בביה"ס? האין אנו יכולים להזדהות עם חוויות הנביא, המגיב על עושק ונישול, על עוול וניצול, על רדיפת בצע ותרמית ושחיתות ועיוות דין, על מדיניות משתעבדת למעצמות הגדולות, על דת שהיתה למצוות אנשים מלומדה, על פולחן ועוד ועוד - בלא שנזדהה עם עולמו הפנימי, עם ראייתו שלו את העולם ואת ההתרחשות בו? אמנם נכון, כי בכל יצירה ספרותית עלינו לשאוף לכך, שנחדור אל היסוד החווייתי ונעוררו גם בנפש התלמיד, ולשם כך יש לדעת גם את המציאות; אך מדוע דווקא המציאות הא-לוהית, הנעלמת - מדוע לא תהא נקודת המוצא המציאות הריאלית, הגלויה?

נסכם איפוא: הצד השווה בגישתם של ראשי המדברים בין החוקרים והמורים, בתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה (עד 1940), היא - גישה חילונית מעיקרה, גישה לאומית מתקדמת. יהא המקרא מקור לחינוך לאומי-אזרחי, סוציאלי-מוסרי ואסתטי! הדת אינה אלא אחדהצדדים, ואינה עומדת במרכז. אפילו הדתיים שבין ראשי המדברים אז משלימים עם ההכרח, שיש ללמד מקרא תוך גישה חילונית לגבי נוער, שהלך רוחו הוא בלתי דתי, חילוני. אך גישתם החופשית לא האריכה ימים, ועם השתלטות הלכי רוח שמרניים וראקציוניים חלפה לבלי שוב. מכל מקום ראויים הם נציגי החינוך הכללי, נציגיה של הבורגנות הלאומית המתקדמת, מלפני מלחמת העולם השנייה, כי נזכור להם חסד נעורים.

אך בשנים האחרונות חל כאן מפנה: מן התפיסה, המבקשת להבין את דברי הנביאים עפ"י המציאות ההיסטורית והחברתית, הגיעו הנציגים הרשמיים של החינוך אל התפיסה המנתקת את הקשר הסיבתי בין המציאות החצונית לבין ההתרחשות הפנימית - קול א-לוהים בנפשו של הנביא אינו עוד קול מצפונו, המגיב על המציאות ועל המתרחש בה ומכריחו להינבא, אלא קול א-לוהים דווקא, פשוטו כמשמעו; גילוי א-לוהים נהפך לעיקר - שאליו יש לחדור, כדי להבין את דברי הנביא, וכך יש ללמד את ספרי הנבואה בבתי הספר התיכוניים.
כיצד נתגשמו הרעיונות והעקרונות שהזכרנו לעיל? מפני מה בא המשבר בהוראת המקרא בביה"ס התיכון? ונדמה לי, שפעלו כאן שתי סיבות עיקריות:
1. חוסר קו ברור אצל המורים;
2. משטר הבחינות.

1. העקרונות, שהזכרתים לעיל, לא נתקבלו לא להלכה (באופן רשמי, ע"י שלטונות החינוך) ואף לא למעשה. לאמיתו של דבר היה נוהג כל מוסד ואף כל מורה לפי ראות עיניו - חיפשו וניסו והתלבטו. וביחוד היה ניכר חוסר קו זה בקרב המורים הקרובים לתנועת הפועלים, שלימדו בזרם העובדים, זה התבטא בפסיחה על שתי הסעיפים, בשאיפה לצאת ידי הכל - לאחוז בזה וגם מזה לא להניח יד, לאחוז במסורת ולא להניח יד מן המדע ומן הבקורת. שניות זו, מתוך חוסר עקיבות, לא היתה עשויה לקרב את הנוער בגיל בית הספר התיכון, שברובם היו חניכי התנועות החלוציות וערים לבעיות החברה - וכל תשובה לחצאין, כל תשובה מתחמקת בענייני מסורת ומדע, דחתה והרחיקה אותם מן המקרא.

מתוך לבטים וחיפושים אלו נתגבשו שלוש טיפוסים של מורים:
1. מורים, שאמנם ביקשו להעמיד את הוראת המקרא על התפיסה החברתית, כלומר הציגו במרכז ההוראה את הרעיונות המוסריים והסוציאליים; אך עם זה לא העזו לנגוע בדברים המקודשים ע"י המסורת, בסדר הספרים ובסדר הפרקים, אלא ביארו את חוקי התורה עפ"י השיטה המקובלת בלא לעמוד על רקע ההיסטורי, על הקשר הפנימי שבין התפתחות החברה הישראלית ובין התפתחות חוקיה, והיו נוהגים לטשטש את הסתירות והניגודים בדרכי הדרש.

2. מורים, שהכריעו את כף יותר ויותר לצד הגישה הדתית על שני גווניה: המסורתי או הדתי מטאפיסי. מתוך גישה זו הגיעו לעמדה נוקשה, שמנעה את התלמידים מלהרהר אחרי דברי התורה, שדרשה לקדש כל מלה ומלה שבה, שאסרה להציג שאלות "מטרידות", וביקשה לקדש כל רעיון מרעיונותיו.

3. והיו מורים, אשר מתוך שביקשו להתחמק מלבטים ומבעיות אלו, באו והעמידו את הוראת המקרא בעיקר על השיטה הבלשנית, הדקדוקית: פירוש הטכסט, השוואה ללשונות שם, ניתוח לשוני, וכו'.

למותר לומר, כי שלוש הדרכים האלו שאגב היו משמשות גם בערבוביה, לא היה בהן כדי לחבב את המקרא על התלמידים. אין תלמידינו, ובוודאי לא חניכי תנועות הנוער החלוציות, מקבלים חצאי דברים; אין הם מסכימים לתשובות מתחמקות, ולא כל שכן בבעיות נוקבות וכוללות, כפי שהמקרא מציג אותן. אין הם נוחים לסבול כפייה מצפונית ובלימת פה!
והנה באים אנשי הקו המסורתי, אנשי "הרביזיה", וטוענים כלפינו: מה לכם ולספר הזה? - אספו ידיכם ממנו! הלא בעיקר שבו אין אתם מודים: בקדושתו הא-לוהית, במקורו הא-לוהי!

ואמנם חייבים אנו להשיב, מה לנו הספר הזה ומה ערך חינוכי נודע לו בביה"ס לפי השקפתנו שלנו. המקרא הוא לנו ספרות קדומים, ספרות קדומים לאומית. ומה ערכה החינוכי של ספרות קדומים?
1. קודם כל היא מקנה לנו את ידיעת העבר. אמנם אין היא היסטוריה, ואין היא באה ללמדנו עובדות היסטוריות, אך תוך כדי הפעלת דמויותיה הרי היא מעמידתנו על טיבם של דורות עברו, על התפתחותם החומרית והחברתית, כלומר, על תולדות תרבותם (קטגוריות היסטוריות).
2. אנו לומדים מתוך ספרות זו על תפיסת חייהם, על יחסם אל הזולת, על השקפת עולמם (התרבות הרוחנית).
3. אנו לומדים ממנה קטגוריות יסוד של הספרות. (המקרא הוא אוצר בלום של סוגים ספרותיים וצורות ספרותיות, בפרוזה ובשירה; והוא עשוי לשמש יסוד להבהרת מושגי ספרות, על ייחודם והערכתם: המיתוס, הלגנדה, המעשייה, הסיפור ההיסטורי הריאלי, שירת מלחמה, שירה פוליטית, שירה דתית, שירי אהבה, הקינה, המשל לסוגיו, הדימוי, הפתגם, הכרוניקה, זכרונות, הנבואה, ועוד ועוד) והעיקר, גיבורי היצירות מעוררים בנו עניין ממשי, בלתי אמצעי: גורלם וחוויותיהם של הגיבורים הראשיים מביאים אותנו לידי תגובה, לידי יחס אנושי בלתי אמצעי, לידי התרגשות והשתתפות בעצבם ובשמחתם - לא פחות, ולעתים אפילו יותר, מאשר גיבורי יצירות חדשות. ובזה טמון ערכה האמנותי והחנוכי של יצירת קדומים, שהיא מעוררת את הלומד לתגובה, להערכה, לנקיטת עמדה - ועל ידי כך היא מעצבת את רוחו, את אופיו. ומשקל מיוחד לחוויות אלו, שהן קשורות בדמויות קדומים, שהוד העבר הרחוק חופף עליהן, והן מעוררות בלב התלמיד, מצד אחד, את רגש האחדות של המין האנושי, מעבר לתקופות; ומצד שני הן מבליטות את המיוחד שבגילויי רוחם ונפשם של בני המשטרים הקדומים שעברו מן העולם.

כל הגורמים הללו פועלים במקרא, אך לגבינו נוסף עוד המומנט הלאומי, שאנו קשורים אל דמויות המקרא גם קשר של לשון וארץ ונוף, של היסטוריה!

וכלום יש צורך להוכיח, כי דמויות המקרא, כולן כמעט, קורצו מאותו חומר אמנותי וספרותי מעולה, העשוי לעורר ולהשפיע ולעצב? כלום יש במקרא דמות מן הדמויות, שבדבריה ובמעשיה לא תביא אותנו לידי אמירת הן או לאו, לידי קבלת הדברים או דחייתם, לידי התעוררות רוחנית ושכלית? וכלום יש בעיה מן הבעיות, בחיי הפרט ובחיי הכלל, שאינה מוצאת לה ביטוי בדמויות ובמאורעות שבמקרא?

ועתה אני שואל: כדי להבין את הדמויות האלה וכדי לקרבן אל תלמידינו - כלום לא די, שאנו יודעים ומבינים, כי משה, דוד, עמוס, ירמיהו, האמינו אמונה שלמה בא-לוהיהם, האמינו שהם שומעים את קולו, שהוא הגורם לתופעות, שהוא מביא את הפורענות כתוצאה מן החטא... כלום לא די, שאני מבין שהם האמינו, אלא יש צורך שגם אני עצמי אאמין? ועוד: כדי להעריך אותם ולהיות מושפע מהם, כדי להגיב על מעשיהם ועל דבריהם ולהתמודד אתם - כלום חשובה בשבילנו דווקא אותה אמונה שהאמינו? כלום לא חשובה יותר המציאות שכנגדה נלחמו, האידיאלים שלהם הטיפו? כלום אינה חשובה לנו יותר אותה מלחמת מעמדות קשה ועקשנית, שנביאינו נלחמו להגנת איכרי ישראל ויהודה המנושלים מעל אדמתם, למניעת עוות דין לגבי העשוקים והרצוצים, שנלחמו כנגד התנשאותם של עשירים מקרוב באו, כנגד חיי המותרות שלהם, ועוד ועוד?

והנה הבעיות האנושיות, המוצאות את ביטויין בספרי המקרא: הגר, השפחה המושפלת והמנודה; שאול, מר הנפש והטראגי; איזבל, העריצה והמרשעת, ועוד לאין מספר - כלום בשביל הבנתן של דמויות חיות אלו, בשביל יצורי בשר ודם אלו, והמתרחש בנפשם אל שאיפותיהם ותאוותיהם, מכרעת אמונתם או אי אמונתם בא-לוהיהם? והרי אין זה אלא גילוי אחד, אם גם חשוב, וביטוי אחד למציאות החברתית והנפשית של התקופה.

זוהי תשובתנו לשואלים אותנו: מה לכם ולספר הזה?

אכן, יש הבדל בין יחסם של אנשי הדת אל המקרא לבין יחסנו אנו אליו, כשם שיש הבדל בין יחסה של השקפה ריאקציונית לספרות ולתרבות הקדומה ובין יחסה של תנועה מתקדמת ומהפכנית. הריאקציה פונה אל העבר - וגם אל המקרא - מתוך שאיפה להזדהות עמו, ועל ידי כך להסיח את דעת הדור הצעיר מבעיות ההווה והעתיד. היא מבקשת לשלב את חיינו ואת השקפותינו בתוך העבר, לעשות את העבר קריטריון עליון להשקפותינו ולפעולותינו בהווה.

כנגד זה פונה ההשקפה הלאומית המתקדמת, הסוציאליסטית, אל נכסי הרוח הקדומים, כדי למצוא בדמויות העבר ובמאורעות העבר ביסוס למלחמת ההווה למען עיצוב העתיד.
היא מבקשת לחשוף את הכוחות המניעים ואת הגורמים ההיסטוריים, שעיצבו את דמותה התרבותית של האומה, והכרתה זו משמשת לה נשק במלחמתה למען עתיד טוב יותר... הם מבקשים להשכיח את ההווה בתוך העבר, אנו מבקשים ללמוד מתוך העבר על ההווה. לענייננו: הם מבקשים לשלב את השקפת עולמנו כיום בתוך השקפת המקרא, כפי שהם תופסים אותה, ואלו אנו מבקשים לשלב את המקרא בתוך השקפת עולמנו, כלומר, את המקרא ההיסטורי כמו שהיה בהתהוותו ובהתפתחותו, ולא כפי שדורות מאוחרים ראו אותו ורואים אותו.

אין זה נכון, שאנו הסוציאליסטים המרקסיסטיים מתייחסים בשלילה אל מורשת העבר!
ונהפוך הוא: רואים אנו הכרח בתחייתה, בהקניית מבחר יצירותיה לדור הצעיר, בד בבד עם הקניית השכלה אנושית כללית והשכלה סוציאליסטית. אנו רואים בכך תריס בפני הלבאנטיניזם, בפני התנוונותה ותלישותה של המחשבה, בפני הדלדלותה של הלשון - בפני ירידת הרמה הכללית. מובטחני, שכיום לא יימצא עוד בקרבנו מורה, שיחזור על דבריו של אותו פדגוג שמאלי, שפרופ' גויטיין מצטט במאמרו משנת תרצ"ט: "ממש מצב טראגי הוא, שאנחנו (הסוציאליסטים העבריים) צריכים להעסיק את ילדינו בחומר, שהוא זר כל כך לאידיאלים שלנו". אין זאת כי אם קבל אותו מורה את ההשקפה הדתית השורשית של "מקרא לגופו" - ועל כן מובן, שחומר זה זר כל כך לרוחו...

אנו רואים חשיבות מכרעת בהקניית היצירות הקלאסיות של אומתנו לדור הגדל בארץ, אבל אנו תובעים לעצמנו חובה וגם הכרח - לפרש יצירות אלו לפי השקפתנו אנו. יתרה מזו: אנו משוכנעים, כי רק תפיסתנו עשויה להבטיח לנכסי האומה תחייה וקיום, ואלו התפיסה הדתית, ה"שרשית", בהכרח תביא לידי כך, שילכו וירבו החוגים, אשר יראו "עובדה טראגית בכך שיצטרכו להעסיק את ילדיהם בחומר, שהוא זר כל כך לאידיאלים שלהם"!

ואם דב שטוק טוען, כי "...שחקנים נואלים עקרו מתוך הדרמה הנשגבה של המקרא את הדמות הראשה, הנפש המפעילה את כל הנפשות... גורם הגורמים, המפעיל את הכל..." (ב"דבר" 5143) - הרי תשובתנו היא: הדמות הראשה בדרמה הנשגבה של המקרא היא - האדם הלוחם והיוצר, האדם בהתפתחותו ההיסטורית מראשית הימים, דרך מאבק בלתי פוסק בעברו את כל השלבים של התפתחות החברה - המשפחה, השבט, העם, האנושות - כשהוא נושא את נפשו אל עולם מתוקן וצודק, מושתת על שלום ועל אחווה בין כל העמים באחרית הימים. "זה ספר תולדות האדם".

לא דת א-לוהית היא דת המקרא, אלא דת אנושית - כל יעודיה של דת זו מכוונים לא אל העולם הבא, אלא אל אושרם של הפרט ושל הכלל בעולם הזה. "לא בשמים היא..."

מטרתנו היא לחנך דור, שיידע, כי פתרון בעיות הפרט והכלל תלוי בהשתלטותו של האדם על כוחות הטבע ועל כוחות החברה. בתוך השקפת עולמנו, בתוך חינוכנו, אין איפוא מקום לנעלם, לא-לוהים, בחינת גורם פעיל, גורם היסטורי לאומי, אלא רק ביטוי לגורמים טבעיים ולגורמים היסטוריים חברתיים ורוחניים, כבבואה שמשתקפת בה ההתרחשות הטבעית והחברתית; ואמנםם כך מתגלה לנו מושג הא-לוהים במקרא בהתפתחותו המודרגת: א-לוהי המשפחה, א-לוהי השבט, א-לוהי העם, א-לוהי עולם. כך ולא אחרת חייב מורה סוציאליסטי לבאר את מושג הא-לוהים במקרא לחניכיו. במובן זה אפשר לומר, כי המקרא הוא לא רק "ספר תולדות אדם", אלא גם ספר תולדות א-לוהים.

נאמנים להשקפתנו הכללית, הרואה את שני תפקידי היסוד של דורנו: הלאומי - תחיית העם בארצו על יסוד שיבתו אל האדמה ואל העבודה; והסוציאלי - שינוי חיי האדם ושיפורם והעלאתם אל שלב גבוה יותר, על יסוד שינוי מהפכני של המשטר החברתי - נשים גם בהוראת המקרא את הדגש על שני היסודות ונבאר אותו ברוחם.

בשני המוטיבים הראשיים הללו ניתן לנו למצות מן המקרא את מבחר הבעיות של האומה ושל החברה, את מיטב החזון הלאומי והסוציאלי. ואם כן, משמש לנו המקרא ספרות קדומים לאומית, שאנו ניגשים אליה גישה מתקדמת, מתוך שאיפה למצוא בה סעד למלחמת ההווה - לאור שתי המטרות של דורנו: הלאומית והסוציאליסטית.
כיצד לתרגם את העקרונות הללו לשפת המעשה? מה תהיינה מסקנותינו לגבי תוכנית הלימודים ולגבי ביצועה בבתי הספר התיכוניים, בעיר ובמושבה?

עלינו לגשת אל הבעיה גישה ריאליסטית. ברור, כי בתוך המסגרת של התוכנית הרשמית, בתוך משטר הבחינות - אין לנו חופש פעולה רב. אחרי הכל, הרי התלמידים הבאים אל ביה"ס, סופם שהם ניגשים לבחינות, ואנו אחראים להם שיעמדו בבחינות, וככל האפשר בהצלחה!

אנסה להדגים, בקיצור נמרץ, מה ניתן לעשות, בכל זאת, גם בתוך המסגרת הנתונה (מעין תוכנית מינימום).

הגיעה השעה, כי לימוד המקרא יחדל להיות לימוד פרקים, באורי מילים וצורות דקדוקיות.
יש לפרוש לפני התלמידים - המדובר בעיקר בכיתות ז'-ח' תיכוניות - את הבעיות הלאומיות והחברתיות, המוסריות והאנושיות, הגדולות; יש להרגיל אותם לקרוא במקרא ולהתעמק בו, כדי לדלות ממנו רעיונות נעלים וצורות שירה נשגבות ! עלינו לבחור את הפרקים היפים והחשובים ביותר - מבחינת תוכנם ומבחינת צורתם; אי אפשר ללמוד את הכל.

עלינו לבסס את הלימוד על נושאים כוללים, המעוררים את התלמיד "להפוך בו ולהפוך בו". בעזרת המורה יערכו התלמידים הרצאות בכיתה, יתווכחו על הבעיות בגלוי, ואל ישתדלו המורים לסתום את הפרצות וליישב את הסתירות ע"י דרש נאה, או ע"י השתקת התלמידים.

אשר לבחירת הנושאים נעדיף את אלה, העשויים לפתח אותם רעיונות ואותן מגמות, שהן מתאימות להשקפת עולמנו, למטרתנו.

אנו ניגשים אל המקרא ואל עיבוד הנושאים מתוך הנחה ברורה, שאין אנו עוסקים בהיסטוריה, אלא בספרות; כלומר: את בעיות העבר, את התרבות החומרית והרוחנית של עמנו בימי קדם, לא נלמד מתוך עובדות היסטוריות, אלא מתוך ניתוח אופיים ועלילותיהם ומאורעותיהם של הדמויות הפועלות, שכולן הן טיפוסיות וכולן - בין שנבראו והיו, ובין שלא היו ולא נבראו, כמו איוב - מכל מקום משל היו!

אני מציע שלושה סוגי נושאים, שיש בהם כדי להקיף את הבעיות העיקריות:
1) נושאים הנוגעים בהתנחלותנו בארץ; בעולם הדומם, הצומח והחי של ארצנו (שבחי הארץ בשירה המקראית וכו'); במלחמת קיומנו הלאומי ובהתפתחות משבטים-שבטים לאומה אחת - קיצורו של דבר: בכל הנוגע בטבע הארץ ובנופה ואקלימה, וכן בתולדות העם עצמו (מלחמות הכיבוש, ההתפשטות וכו').

2) נושאים הנוגעים במאבק החברתי, בניגודים שבין המעמדות, ביסודות הראיקציוניים והפרוגרסיביים בחברה הקדומה. הנה הדוגמה שנזכרה לעיל: הניגודים בין נביאים לכוהנים (בעיות הפולחן!). לפי דוגמה זו יובן, כיצד תהא השקפתנו היסודית קובעת גם את גישתנו למקרא, וכיצד תעלה מתוך גישה זו, בלי משים, האקטואליות של הנושא: הניגוד בין דת פורמאלית, דת של טקס ופולחן וקיום מצוות חיצוניות, מזה, והשקפה דתית המבוססת על עקרונות חברתיים ומוסריים, מזה.

או, ניטול נושא אחר, העשוי להבליט יפה את הקשר בין המאבק החברתי והאידיאולוגיה הדתית: פרשת המאבק בין אליהו ומצדדיו לבין אחאב ואיזבל; הבלטת הניגודים הקוטביים ישראל וכנען, מדבר ופשטות, ישוב וציביליזאציה, י-ה-ו-ה ובעל, אידיאל המלוכה הישראלי, הדמוקרטי, ואידיאל המלוכה הכנעני (בעיקר לפי פרשת נבות היזרעאלי).

נושא זה כולל את כל המוטיבים שהזכרנו: הוא מקנה לתלמידים ידיעות על החברה הישראלית הקדומה ועל המגמות המנוגדות שנאבקו בה; הוא מראה לנו, כיצד מאבק חברתי זה לובש צורה אידיאולגית דתית של הניגוד הקוטבי י-ה-ו-ה ובעל; והוא מאיר את המאבק הזה הארה סוציאלית-לאומית - מלחמת אליהו למען הצדק ונגד עריצות המלוכה, השחיתות של השופטים הלוקחים שוחד ושל עדי השקר, ועם זה המלחמה נגד ההשפעה הכנענית הזרה למען עצמאות רוחנית. הוא מקנה קטגוריות ספרותיות: לגנדה, סיפור ריאלי (נבות); ואחרון אחרון הוא מעורר את התלמידים לתגובה על מעשיהם והתנהגותם של נבות, אחאב, איזבל, אליהו, ונביאי הבעל. כמובן יש לכלול בנושא את מהפכת יהוא ואת המרד בעתליה.

נושא, שטמונות בו אפשרויות רבות של ניתוח ועיבוד, הוא - המלוכה במקרא: הבהרת התנאים הפנימיים והחיצוניים, שהכשירו את הקרקע למלוכה (לפי שופטים ושמואל א'); שלושת המלכים הראשונים והעלייה המודרגת משאול, בן העם הפשוט, הנחבא אל הכלים, עד שלמה העריץ; אורות וצללים במלכות שלמה, תוצאות מלכותו - הפילוג; הספרות נגד המלוכה (משל יותם, משפט המלך לשמואל); בין המלך והתורה; הביקורת על המלוכה בפי הנביאים (הושע, ישעיהו, ירמיהו); הספרות שהתפתחה בחצר המלך; מזמורי מלכים, משלי מלכים, ולבסוף דמות המלך האידיאלי (ישעיהו). הרי הקפנו בנושא זה את הסוגים העיקריים של הספרות המקראית: סיפור ריאלי, נבואה, דברי חוקים, שירה מזמורית, וספרות החכמה - אגב הבהרת אחת הבעיות המרכזיות של החברה המקראית,בעיית השלטון הדתי.

והנה עוד נושא: מושג הא-לוהים במקרא, התפיסות השונות שבתקופות שונות ובספרים שונים, ובפרט המושג "דעת א-לוהים" בפי הנביאים

"עשה משפט וצדקה... דן דין עני ואביון... הלא היא הדעת אותי, נאום ה'" (ירמיה כ"ב, 16-15)

נושא זה עשו להעמיד את התלמידים על התפתחות הדת והתפתחות מושג הא-לוהים, על אופיו הסוציאלי-מוסרי בתורת הנביאים - וגם כאן תוך הקבלה של המאבק הסוציאלי לאידיאולוגיה הדתית.

3) הסוג השלישי מקיף נושאים, המבליטים את הקשר ההדוק בין ספרות המקרא לספרויות עמי המזרח. המטרה היא להעמיד את התלמידים על העובדה, שגם ספרות המקרא התפתחה התפתחות אורגנית, הושפעה משכנותיה ואף ירשה מהן ירושה רבה. הדוגמה הקלאסית: שירת אוגרית, שמצויות בה כל צורות המליצה המקראי ודפוסי סגנון מקראיים - כמה מאות שנים לפני דורו של משה!

לעומת זה יש להבליט את ייחודה של ספרות המקרא, את עליונותה מבחינה מוסרית וסוציאלית על ספרויות השכנים, ובפרט על ספרות כנען (אוגרית). חומר עשיר ומאלף ביותר על נושא זה נמצא בספריו של פרופ' קאסוטו המנוח.

ולבסוף עוד כמה בעיות בודות, שאנו נתקלים בהן בהוראת מקרא.

מה יחסנו לספר תהילים? נאמני הדת תובעים ספר זה לעצמם. ואמנם נכון הוא, כי היסוד הדתי שבו מרובה מבכל שאר הספרים. אך, האם נלמד מכאן, כי אין לאדם בלתי מאמין גישה לספר זה? אין לך טעות גדולה מזו! אם נתעמק בספר תהילים, נווכח לדעת, כי ניתן בו ביטוי לחוויות עשירות, לאומיות ואנושיות, אלא שמלכתחילה עלינו לבחור בסוגי מזמורים כאלה, שניתנים להיכלל בתוך נושאים מקיפים (כנ"ל בנושא המלוכה !). והנה כמה דוגמאות:

1. מזמורים, שהובלט בהם המוטיב הסוציאלי (י"ב, ע"ג, צ"ד, ועוד).
2. התפעלות מטבע הארץ ונופה: כ"ט (אגב כדאי לעמוד על זיקתו של שיר זה לשירת כנען, שעמד עליה גינזבורג בכתבי אוגרית, הוצאת ועה"ל תרצ"ז), צ"ג, ח', י"ט, ק"ד.
3. מזמורים בעלי תוכן לאומי, אם מדיני ואם צבאי (פ', מ"ד, ע"ד, ע"ט, קי"ד, קל"ז, קנ"ו).
4. הווי החיים בארץ, העבודה (ס"ה, קמ"ד, קכ"ח).
5. מזמורים בעלי תוכן היסטורי (ע"ח, ק"ה, ק"ו).

ונעמוד כאן על עוד שתי בעיות, הכרוכות בשאלת עיבוד הנושאים ובלימוד המקרא בכלל: מה יהיה יחסנו לבעיית "המקורות" של התורה ולבעיית התיקונים?

סבור אני, כי יש לנהוג זהירות רבה בשני העניינים גם יחד. ולא משום חשש של פגיעה במסורת אלא מפני רגישותם של תלמידינו. יש שניתוח הפרק למקורותיו עלול לפגוע בחוש האמנותי, השואף אל אחדות היצירה. הוא עלול לעורר חוויה, כאילו נהרס משהו, ויישארו בלבם של התלמידים טעם לפגם ותרעומת!

אין לעמוד על שיטת המקורות לשמה, אלא לצורך מטרה לימודית מסוימת, כגון אגב עיבוד נושא. וגם אז יש לכוון את עיבוד הנושא, שהתלמידים עצמם יעמדו על הבעיה ויקשו בעצמם את קושיותיהם. אחדים מהם יעיינו במפרשים המסורתיים, כיצד הם מיישבים את הסתירה, ישוו ויסיקו מסקנות. ואשר להשקפה ההיסטורית המדעית, יש שהתלמידים בעצמם יציעו את השערותיהם, על יסוד ידיעת המצב ההיסטורי והבעיות המרכזיות של התקופה. ואם לאו, יבוא המורה ויבהיר את השקפות המדע וינמקן.

והנה כמה דוגמאות: שני סיפורי הבריאה בס' בראשית - מעשה בראשית (א) וסיפור גן עדן (ב-
ג). תלמידים מעמיקים בכיתות ז' וח' ודאי יקשו את קושיותיהם על ההבדלים הרבים שבין שני הסיפורים בסדר הנבראים ובשאר הפרטים. ואז יתן המורה, בידי חלק מן התלמידים, את פירושי הראשונים (ס' האגדה, רש"י, מדרש רבה על בראשית); לחלק מהם יתן את פירושו של פרופ' קאסוטו; וחלק אחר יקבל את פירושו של א. כהנא ואת הפרקים המתאימים במבוא של ש. ברנפלד, וכן אוסף ממבחר המיתוס על בריאת העולם ועל הכנעת הים הקדמון, התהום (חומר רב מתוך אגדות בבל, ומתוך שירת העלילה של אוגרית - בפירושו של פרופ' קאסוטו).

דוגמה נוספת משמשת השוואת החוקים בקבצים השונים, תוך מגמה להעמידם על שלבי התפתחותם. הנה חוקי העבדים, ערי המקלט ודיני מעשרות (המעשר בס' דברים י"ד ובמדבר י"ח; מה ההבדל ביניהם, למי דואג הראשון ולמי השני? כיצד מיישבים חז"ל את הסתירה? המצאו התלמידים סיפוק בתשובה? מה דעת הביקורת? בדרך זו יעמדו התלמידים על הגישה המסורתית ועל הבעיה הביקורתית. המורה ישלים ויסכם).

וגם לגבי התיקונים מוטב למעט ככל האפשר, ויש לתתם רק במקום שהם מבוססים ומאירי-עיניים - הן לגבי התוכן והרעיון והן לגבי הצורה הפיוטית, ואז יתקבלו על דעת התלמידים ואף יגרמו להם סיפוק שכלי והנאה אסתטית.

בעיות מיוחדות מעורר לימוד המבוא למקרא והפרשנות. במבוא אפשר להבליט את נקודת ראותנו - הרי לאמיתו של דבר אין המבוא אלא תולדות הספרות המקראית, על סוגיה הספרותיים והשלבים השונים בהתפתחות הנוסח. בקיצור: גידולו של הספר, עד שלבש את צורתו האחרונה, ועד שחלקיו השונים והבודדים נערכו ועובדו ואוחדו לאור השקפת עולם דתית אחת. במבוא ניתנת האפשרות ללמד את התפתחות הכתב העברי הקדום, שנתקבל ע"י היוונים ושאר העמים - פרק מאלף בתולדות התרבות הכללית. יש מקום להביא דוגמאות מן הכתובות העבריות מתקופת המקרא, ובכלל לעורר בעיות ארכיאולוגיות הכרוכות במקרא.

ואשר לפרשנות המסורתית, הריהי במידה מרובה הכנה ללימוד התורה שבעל פה, בפרט בחלק הדינים. אמנם בגולה עזר פירוש רש"י להבנת המקרא לפי התפיסה המסורתית, התלמודית. אך בארץ המקרא - הרי המקרא עצמו מובן יותר, ואלו רש"י מוציא את המקרא מידי פשוטו ובעצם הוא מרחיק את הלומד מן המקרא ומעבירו לעולם אחר, לאווירה רוחנית אחרת. על כן אין חשיבות לפרשנות זו במסגרת לימוד המקרא, אלא כשהיא באה לשמש את המטרה, שלמענה נועדה: להקל על הלומד את הבנת המקרא כפשוטו; כשהיא משמשת כלי שרת למקרא, ולא לימוד בפני עצמו, כנהוג היום!
היחס השלילי אל הדת וראיית המקרא כספר דתי בעיקרו, גרמו לכך, שהמחקר הסוציאליסטי מתייחס יחס של זלזול אל ספרות המקרא ובעיותיה; הספרים והמחקרים, שנכתבו על המקרא ע"י מרקסיסטים, מועטים הם - גם בלשונות אירופה וגם בעברית.

על כן חייבים המורים המרקסיסטים תודה מיוחדת לח' ד"ר סיסטר, שהוא הראשון שבא לנטוע מחקר זה בספרותנו הפדגוגית. מחקרים ב"אפקים", ב"אורים", ב"אורלוגין", ובשתי מהדורותיו של ספור "בעיות ספרות המקרא" - יש בהם חומר מאלף ומתווה דרך, בפרט למורה בביה"ס התיכון. ואף העמיד כבר תלמידים, העוסקים וחוקרים במקרא בהדרכתו.

נדמה, שהגיעה השעה לעיבוד תוכנית להוראת המקרא בבתי הספר שלנו - העממים והתיכוניים - ברוח השקפתנו. אין אני משלה עצמי, כי תכנית כזאת עשויה להתקבל בעתיד הקרוב ע"י שלטונות החינוך שלנו. אך תהי לנו תכנית זו מצע, שעליו נלחם את מלחמתנו למען תפיסה חילונית של מקרא. מלחמה זו תשמש מחסום בפני השתלטות ההשקפה הדתית על חינוכנו ועל חיינו, תעורר בלב הנוער הבנה חדשה למקרא, ואף לערכים שאנו נושאים נפשנו אל הגשמתם, ותפקיע את המקרא מרשות היחיד של בעלי המונופולין הדתיים לגוניהם, המשימים עצמם אפוטרופסים למקרא, לחקירתו ולהוראתו.

לשם כך יש צורך בעבודת הכנה ובירור. יש לדון על מבחר הספרים והפרקים, הראויים להינתן לכל גיל וגיל; יש לקבוע את המוקדם והמאוחר - הן מבחינה היסטורית ומבחינת התפתחות החברה, לתרבות החומרית והרוחנית בישראל, והן מבחינת ההתאמה לגילים שונים. מן הראוי לעבד נושאים המבוססים על מקורות המקרא, תוך מתן הקבלות מאלפות ומאירות עיניים מן הספרויות של עמי קדם (אוגרית) ומספרותנו המאוחרת (גנוזים ותלמוד), ראשי פרקים, וכן רשימה ביבליוגרפית בעברית ובלועזית.

יש להקים מרכז לפעולת הסברה (למעשה הוא קיים כבר בסמינר הקיבוצים) בקרב המורים והסטודנטים למקרא באוניברסיטה, הקרובים לנו, ושיש לדרוש מהם השתתפות בפעולה שלנו וכן בקרב מוסדות ההשכלה הפועליים.