יעקב מצווה את בניו שלוש פעמים: פעם אחת כאשר הוא מזמין את יוסף אליו, פעם שניה כאשר יוסף מזמין את עצמו אל אביו החולה, פעם שלישית כאשר הוא אוסף את כל בניו, ובפעם הרביעית מופיעה צוואה מזויפת, כאשר האחים מוסרים ליוסף "אביך ציווה לפני מותו...".

(מז,כט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנו לְיוסֵף וַיּאמֶר לו אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם:
(ל) וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם. וַיּאמַר אָנכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ:
(לא) וַיּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לו. וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל ראשׁ הַמִּטָּה:

יעקב קורא ליוסף. הוא מבקש ממנו "שים נא ידך תחת ירכי" - בקשה שיש לה תקדים אחד בלבד: כאשר אברהם מבקש מעבדו ללכת למצוא אשה ליצחק. אברהם מתחיל בדרך זו לממש את ההבטחה "כי ביצחק יקרא לך זרע", ואילו יעקב מבקש לסיים את חייו בדרך שהוא בוחר.
יעקב מבקש שתי בקשות:

אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם:
וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם.

בהמשך נראה כי כאשר יוסף מגיע לשלב דומה בחייו, מבקש רק אחת משתי הבקשות: וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמתַי מִזֶּה.
יעקב אינו מפרט לאן הוא רוצה שיוסף ישא אותו. הוא מניח שיוסף יודע את מקום קבורת אבותיו: מערת המכפלה.
האם יודע יוסף מי עוד קבור שם, מלבד אברהם ושרה, יצחק ורבקה?

וַיּאמַר: אָנכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ:

אבל יעקב אינו מסתפק בזה. הוא דורש אימות נוסף:

וַיּאמֶר: הִשָּׁבְעָה לִי.
- וַיִּשָּׁבַע לו.

ולאחר שיוסף נשבע, מתנהג יעקב אליו כפי שמתנהגים אל שליט, לא כפי שמתנהג אב לבנו:

וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל ראשׁ הַמִּטָּה:

(מח,א) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיּאמֶר לְיוסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חלֶה
וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּו אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם:
(ב) וַיַּגֵּד לְיַעֲקב וַיּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוסֵף בָּא אֵלֶיךָ. וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה:

יוסף הוא היוזם את הפגישה השניה, ויעקב מנצל פגישה זו כדי לצוות צוואה נוספת על זו שכבר נאמרה. בצוואה הראשונה בקש על עצמו, בצוואה השניה הוא מתעלם מצרכיו הוא, ועוסק ביוסף.
יוסף לוקח עמו את מנשה ואת אפרים. האם היו רגילים להיות בבית סבם?

ואף יעקב כיון שהגיע זמנו למות ושמע יוסף שחולה הוא התחיל מהרהר דברים בלבו... בניי נולדו במצרים - תאמר שמברכם? - תאמר שיעשה אותם שבטים? - תאמר שיעשה אותי בכור? - תאמר שידחה את ראובן מן הבכורה? - ועל מה לא נכנסה רחל לקבורה? לכך כשהלך אצלו, נטל את שני בניו עמו, [משול] לכהן שהלך לגורן, ונטל את שני בניו עמו, להודיע לכל שהן בניו, שיש להם חלק כמותו. (פסיקתא רבתי ג)

יעקב מתחזק לקראת כניסתו של יוסף. מיד לאחר כניסתו הוא מתחיל לצוות ולסכם את עתידו של יוסף:

(ג) וַיּאמֶר יַעֲקב אֶל יוסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אתִי:
(ד) וַיּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים
וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עולָם:
(ה) וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּולָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם
אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעון יִהְיוּ לִי:

יוסף שומע דבר המרחיב את לבו. הוא חולם על הבכורה ועל המלוכה הבאה בעקבותיה מאז היותו נער. הוא קיבל אותה מפרעה, אבל לא זה היה חלומו. הנה הוא מתחיל לקבל אותה מאביו: יעקב מועיד לו את הנחלה הכפולה של הבכור: אפרים ומנשה הם כראובן ושמעון, לאמור: יוסף יקבל שתי נחלות, כפי שנוחל בכור המקבל פי שנים. יוסף אינו יודע כי יעקב השמיט מן ההתגלות בלוז את הדבר שיוסף חיכה לו יותר מכל: את ההבטחה למלוך. כך נאמר לו ליעקב: "גּוי וּקְהַל גּויִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ". אבל יעקב ציטט ציטוט חיוור בלבד: " הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים...".

ועכשיו פסוק עמום:

(ו) וּמולַדְתְּךָ אֲשֶׁר הולַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם:

"אשר הולדת אחריהם"? האם היו ליוסף בנים נוספים? בשום מקום במקרא לא מוזכרים בנים ליוסף. לא במפקדים שבתורה, לא בספרים אחרים. האם זו הבטחה לבנים שיוולדו לו? ואם זו הבטחה - האם קוימה?
ההתגלות בלוז מזכירה ליעקב את הדבר שהתרחש מיד אחריה: מות רחל. והוא ממשיך, ומגיע לנושא הרגיש:

(ז) וַאֲנִי בְּבאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ
בְּעוד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבא אֶפְרָתָה
וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם:

האם ידע יוסף היכן קבורה רחל, ויעקב חזר באוזניו על דברים ידועים, או שיוסף שמע זאת לראשונה עכשיו, לעת מות אביו?
יוסף היה בן שמונה כאשר מתה רחל אמו. בת שלושים ושש הייתה במותה. בן 17 נמכר. בתשע השנים שעברו ממותה ועד מכירתו נדדה המשפחה עם צאנה, ויוסף היה בדרך כלל בבית. האם ביקר בקבר אמו? אין לדעת בבטחה. סביר שידע את מקום קברה. ובלב יוסף עולה בוודאי הרהור: אולי נקבור אותה עכשיו במערת המכפלה, או להפך: אולי יעקב יקבר בבית לחם, ולא בחברון? יוסף מוכן להציע עסקה מיידית: אמור מילה אחת, ואני מעביר את רחל למערת המכפלה! אבל השעה הוחמצה, יעקב לא רצה בכך.

...אמר לו [יוסף]: שמא מה שלא הכנסת אותה לקבורה, שמא עונת גשמים הייתה?
אמר לו: לאו, "בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה", בין פסח לעצרת היה, בזמן שהארץ מנופה והולכת ובאה ככברה, שיכולים להלוך.
אמר לו יוסף: גזור עכשיו, ואני מעלה אותה וקוברתה.
אמר לו יעקב: אין אתה יכול בני, שלא קברתיה שם אלא על פי הדיבור, שאף אני בקשתי להעלותה ולקוברה, ולא הניחני הקדוש ברוך הוא... ולמה? שגלוי וצפוי לפניו שסוף בית המקדש עתיד ליחרב, ובניו עתידים לצאת בגולה, והם הולכין אצל אבות ומבקשים מהם שיתפללו עליהם ואינם מועילין להם. וכיון שהם הולכין בדרך, הם באין ומחבקין קבורת רחל, והיא עומדת ומבקשת רחמים מן הקדוש ברוך הוא...
הרי פייסו למה לא נכנסה אמו לקבורה. (פסיקתא רבתי ג)

האם התשובה של יעקב סיפקה את יוסף? אולי כן. האם הייתה אמיתית? אולי לא. רמב"ן מעיר:

"היו אלו דברי התנצלות, וגם יוסף יודע שמתה בדרך ונקברה בארץ, וכבוד עשה לה במותה. אבל הכוונה ליעקב שלא הוליך אותה למערה כדי שלא יקבור שם שתי אחיות, כי יבוש מאבותיו, ולאה היא הנישאת לו ראשונה בהיתר, ורחל - באהבתו אותה, בנדר אשר נדר לה לקחה" (רמב"ן בראשית מח,ז)

אם נזכור כי קבר רחל כפי המסורת שבידינו, ליד בית לחם, אינו במסלול דרכם של הגולים לבבל, יחזק הדבר את דברי רמב"ן.

יוסף התפייס בדלית ברירה, והבין שרחל קבורה בבית לחם כדי לעזור לבניה בעת החורבן. זה מה שנאמר לו ברובד הגלוי של הדברים. אבל הייתה סיבה נוספת בגללה יעקב לא יכל להעביר את רחל למערת המכפלה: הקבר תפוס, לאה קבורה בו! יעקב לא אמר דבר זה ליוסף, והוא נודע לו מאוחר יותר, בדרך קשה ומאכזבת.
הפסוק קטוע. יוסף אינו עונה, ויעקב עובר לנושא אחר:

(ח) וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוסֵף וַיּאמֶר מִי אֵלֶּה:

שבע עשרה שנים יעקב במצרים. ואינו מזהה את נכדיו? "הרי שבע עשרה שנה ישבו אצלו, והוא אומר לו מי אלה?" (פסיקתא רבתי ג). ואיך שאל "מי אלה", אם לפני רגע אמר "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי"? (שכל טוב לבראשית)

(ט) וַיּאמֶר יוסֵף אֶל אָבִיו: בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלהִים בָּזֶה
וַיּאמַר: קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם:

השאלה, גם התשובה מוזרות. יעקב אינו מכיר את נכדיו, ויוסף מסביר לו: "בני הם.."? ואולי יעקב שואל שאלה חסרת פשר, ויוסף משיב תשובה חסרת צורך, כדי לעקוף את הנושא המכאיב, את מקום קבורת רחל.
שהרי רק אחרי שיעקב ברך את מנשה ואפרים והבטיחם נחלה כבכור, מוסר לנו הכתוב כי יעקב אינו יכול לראותם:

(י) וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזּקֶן לא יוּכַל לִרְאות וַיַּגֵּשׁ אתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם:
(יא) וַיּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוסֵף רְאה פָנֶיךָ לא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אתִי אֱלהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ:
(יב) וַיּוצֵא יוסֵף אתָם מֵעִם בִּרְכָּיו וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה:
(יג) וַיִּקַּח יוסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינו מִשְּׂמאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמאלו מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו:
(יד) וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינו וַיָּשֶׁת עַל ראשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמאלו עַל ראשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכור:

בני כמה היו מנשה ואפרים בעמדם לפני יעקב? הם נולדו בשנות השובע. יעקב היה במצרים שבע עשרה שנה, ואם נוסיף למספר זה את שנות הרעב, הרי שגילם בסביבות עשרים. לפי פרקי דרבי אליעזר פרק מ"ה, הם נולדו חמש שנים לפני שיעקב הגיע למצרים, והם אפילו בני עשרים ושתים.
אי אפשר לזהות מי הבכור ומי הצעיר לפי מראה עין, שהרי הם מבוגרים, וקרובים בגילם זה לזה. אם יעקב יודע לשכל את ידיו - הוא מזהה אותם ומכירם. והכתוב המוסר שעיניו כהו מזוקן, מתאר את המצב הכללי באותו מעמד, לא את פרטי הזיהוי של הנכדים.
יעקב מתעקש לברך את מנשה ואפרים כשהוא משכל את ידיו. ולאחר הברכות מסיים ואומר ליוסף:

(כא) וַיּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוסֵף הִנֵּה אָנכִי מֵת
וְהָיָה אֱלהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבתֵיכֶם:
(כב) וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ
אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי:

יעקב כבר דאג לקבורתו בארץ. עכשיו הוא פנוי לדבר על בניו: על שובם לארץ אבותיהם, ועל יוסף, שיקבל "שכם אחד" על אחיו. המילה "שכם" עמומה. היא שם עיר, פירושה גם "חלק" ופירושה גם "יחד".
יעקב מתכוון לכל הפירושים האפשריים. את שכם העיר נפגוש בסוף דרכו של יוסף.

(מט, א) וַיִּקְרָא יַעֲקב אֶל בָּנָיו וַיּאמֶר
הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים:
(ב) הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם:

גם הפעם יעקב הוא היוזם. הוא מזמין את בניו למסור להם את שיקרה באחרית הימים. המעמד מתוח מאוד, הוא דומה למעמד פתיחת צוואה, בה שומעים הבנים את הסודות שהיו כמוסים מהם כל חיי אביהם. הבנים ניצבים סביב יעקב, ויוסף עמם. הפעם לא כנסיך מצרים, אלא כאחד האחים. בניו אינם עמו, וסביר שגם בגדי מלכות לא לבש.
האימה בלב האחים גדולה. יעקב עומד למות, וההגנה שנתן להם מפני יוסף עומדת לפוג. במשפחת אברהם קורים דברים כאלה: "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקב אָחִי" (בראשית כז,מא) - כך אומר עשיו כאשר הרגיש שנגנבה ממנו הבכורה. ואולי גם יוסף, הטוען לכתר הבכורה, חושב מחשבות דומות? אולי ינקום באחים את נקמת עבדותו במצרים?
יוסף מחכה להתגשמות החלומות. אמנם, אחיו השתחוו לו, אביו השתחווה לו. אבל השתחוויות אלו לא היו כלפי יוסף, הם היו כלפי המדים שלבש, כלפי נסיך מצרים. יוסף קיבל את חלק הבכור, אבל הוא מחכה לבכורה השלמה, לשלטון, למלכות על ישראל. והוא מחכה באוזניים כלות לשמוע את דברי יעקב.
ויעקב מתחיל בברכותיו:

(ג) רְאוּבֵן בְּכרִי אַתָּה כּחִי וְרֵאשִׁית אונִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז:
(ד) פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּותַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה:

הברכה לראובן אינה אלא נזיפה. ראובן מפסיד את זכות הכפל של הבכור. אבל יוסף מבחין כי הברכה שכל כך שימחה אותו, "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי", ברכה זו לא ניתנה בגלל עדיפותו של יוסף, אלא בגלל כישלונו של ראובן. ראובן מאבד את היתרון, ובמקום בכור לאה, מקבל את זכות הכפל בכור רחל. לא עדיפותו של יוסף גרמה, אלא נחיתותו של ראובן.

(א) וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכור יִשְׂרָאֵל, כִּי הוּא הַבְּכור
וּבְחַלְּלו יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכרָתו לִבְנֵי יוסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל, וְלא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכרָה.
(ב) כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ, וְהַבְּכרָה לְיוסֵף (ד"ה א ה).

ויעקב ממשיך:

(מט,ה) שִׁמְעון וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרתֵיהֶם:
(ו) בְּסדָם אַל תָּבא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבדִי
כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצנָם עִקְּרוּ שׁור:
(ז) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה
אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל:

גם כאן מחמיר יעקב עם שמעון ולוי. האחים נרתעים. האם זה מה שיש ליעקב לומר לבניו טרם מותו?
והגיע תור יהודה.
יוסף זוכר את הדברים שדיבר יהודה שעה שרצה להגן על בנימין מהיות עבד. יהודה זייף את דברי יעקב, כדי לרכך את לבו של השליט המצרי האכזר שעמד לפניו. יהודה אמר, כאילו בשם יעקב:

וַיּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי:
(כח) וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאמַר אַךְ טָרף טרָף וְלא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה:
(כט) וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסון
וְהורַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאלָה: (בראשית מד)

יעקב לא אמר דברים אלה, לא יכול היה להגיד אותם. לאחר השנאה שעוררה אהבתו את יוסף, לא יכול היה להוציא מפיו מילים מעין "שנים ילדה לי אשתי". מילים המתפרשות כהעדפה רחל על לאה, מילים שיציתו את אש הקנאה מחדש.
יהודה הוא שהמציא את הדברים, כדי לעורר את רחמיו של השליט המצרי. ויוסף, כאשר שמע דברים אלה יוצאים מפי יהודה, לא יכל עוד להתאפק והתגלה לאחיו. הוא הבין כי המאבק הוכרע, וכי בני לאה מכירים בעליונותם של בני רחל. הוא הבין מדברי יהודה כי הבכורה והמלכות נכונו לו, ואין הוא צריך עוד לחפש אחריהם.

עכשיו מחכה יוסף לאישור הדברים מפי יעקב. אם גם יעקב ילך בעקבות יהודה, הרי שסבלו לא היה לשווא. הוא זכה בבכורה ובמלכות.

והוא שומע את יעקב מדבר:

(ח) יְהוּדָה אַתָּה יודוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּערֶף איְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ:
(ט) גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ:

המשפט הראשון מכה בו כמכת ברק. לפני ארבעים שנה אמר יוסף משפט זה. אחיו קנאו בו, ואביו שמר את הדבר. "השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי". כך אמר יוסף, ואביו גער בו.
עברו ארבעים שנה, ויעקב מעלה ממעמקי הזיכרון את הדברים ששמר, אבל מעביר אותם לאחר: ליהודה. לא ליוסף ישתחוו האחים, אלא ליהודה. יוסף מוכה עכשיו פעם נוספת. תחילה הבין כי לא קיבל את הבכורה בגלל מעמדו, ועכשיו הוא גם מבין כי לא יקבל את המלכות שהבכורה גוררת אחריה.

(י) לא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבא שִׁילו וְלו יִקְּהַת עַמִּים:...

שלטונו של יהודה - שלטון עולם הוא. ויוסף נדחה מפניו.
יעקב ממשיך לברך את האחים, עד שמגיע תורו של יוסף:

(כב) בֵּן פּרָת יוסֵף בֵּן פּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנות צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר:
(כג) וַיְמָרֲרֻהוּ וָרבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים:
(כד) וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּו, וַיָּפזּוּ זְרעֵי יָדָיו,
מִידֵי אֲבִיר יַעֲקב מִשָּׁם רעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל:
(כה) מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ
בִּרְכת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכת תְּהום רבֶצֶת תָּחַת בִּרְכת שָׁדַיִם וָרָחַם:
(כו) בִּרְכת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכת הורַי
עַד תַּאֲוַת גִּבְעת עולָם תִּהְיֶיןָ לְראשׁ יוסֵף וּלְקָדְקד נְזִיר אֶחָיו:

יוסף מקבל את כל השבחים האפשריים: על יופיו הרב, על הסבל שסבל ולא נשבר, על שליטתו העצמית, ברכות יחולו על ראשו.
מה קיבל יוסף באופן קונקרטי? שום דבר. מחמאות, ברכות. לא בכורה, לא מלכות.

יעקב ממשיך לברך את הבנים, ומגיע לסיום דבריו:

(כט) וַיְצַו אותָם וַיּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי
קִבְרוּ אתִי אֶל אֲבתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרון הַחִתִּי:...
(לא) שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּו
שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּו
וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה:...
(לג) וַיְכַל יַעֲקב לְצַוּת אֶת בָּנָיו
וַיֶּאֱסף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:

יוסף שומע עכשיו, אולי לראשונה, על מותה של לאה ומקום קבורתה. יוסף נמכר בהיותו בן שבע עשרה, ובאותו פרק מתה לאה, תשע שנים אחר מותה של רחל. בת ארבעים וחמש הייתה. מן הגרסאות ב"סדר עולם" לא ברור אם קצת לפני מכירתו מתה, או מעט אחריה.

יוסף מבין עכשיו מדוע סרב יעקב להעביר את רחל למערת המכפלה: קברה של אשת יעקב תפוס. לא במקרה תפוס הוא. למרות שרחל מתה תשע שנים לפני לאה, שמר יעקב את הקבר ללאה, ולא קבר בו את רחל. (רמב"ן בראשית מח,ז).
מעט ורעים היו ימי יעקב. בהיותו בן שמונים וארבע נשא את רחל ואת לאה. ארבע עשרה שנים הייתה עמו רחל עד שמתה, עשרים ושלוש שנים הייתה עמו לאה. בן מאה ושלוש היה במותה. את ארבעים וארבע שנותיו האחרונות חי לבדו.

בספר היובלים מתואר יחסו של יעקב ללאה בצבעים עזים:

ספר היובלים, פרק לו
(כג) ותמות לאה אשתו בשנה הרביעית לשבוע השני ליובל הארבעים וחמשה, ויקבור אותה אל מערת המכפלה אצל רבקה אמו, משמאל לקבורת שרה אם אביו. (כד) ויבואו כל בניה ובניו לבכות אתו את לאה אשתו ולנחמו עליה, כי התאבל עליה, כי הוסיף לאהוב אותה מאוד אחרי מות רחל אחותה. (כה) כי הייתה חסידה וישרה בכל דרכיה, וכבדה את יעקב, ובכל ימי היותה עמו בחיים לא שמע גערה מפיה, כי הייתה שוקטת ושלוה וישרה ומאושרת. (כו) ויזכור את מעשיה אשר עשתה בחייה, ויספוד לה מאוד כי אהב אותה במאוד מאוד, בכל לבבו ובכל נפשו.

יוסף מבין עכשיו דבר נוסף, מכאיב מכל: במאבק הנורא בין בני רחל ובני לאה - נצחה לאה: היא קבלה את יעקב בליל כלולותיו, שעה שהפך מפליט לאיש משפחה המתחיל את שושלת בניו, ואליה ישוב בסוף חייו, כאשר ייקבר עם אבותיו.

החלומות שווא דיברו. פותר החלומות הגדול שבארץ מצרים הצליח לפתור את כל החלומות, מלבד את חלומותיו שלו. האחים ויעקב המשתחווים לו היו אפיזודה חולפת במהלך ההיסטוריה של המשפחה. גם השלטון שקבלו בני רחל בדמותו של שאול המלך, גם הוא היה אפיזודה קצרה בתולדות העם. התעללות יוסף באחיו כדי להביאם להשתחוות לו - לשווא הייתה. הם השתחוו לנסיך מצרים, למדים שלבש, לא ליוסף האיש. כל שנות הסבל בבית פוטיפר ובבית הסוהר - לשווא היו. יעקב לא השתחווה לו, האחים לא השתחוו לו. לא על השתחוויה כזאת חלם. הוא חלם על הערכה, הערצה, חלם להיות מלך בזכות עצמו, לא בזכות פרעה. לא חלם שישתחוו לו מתוך אימה, מתוך רצון לקבל את עזרת השליט הזר.

יעקב מת.

(נ,א) וַיִּפּל יוסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לו:

האחים הם המאוימים, הם חוששים לחייהם. אבל יוסף הוא הבוכה, על עברו, על עתידו בבית פרעה, על כך שהפסיד את הכל.
הקשר הישיר שבין יוסף לבין פרעה ניתק זה מכבר. כאשר יוסף מבקש לצאת ממצרים לקבור את אביו, אין הוא רשאי לפנות ישירות אל פרעה, והוא מבקש רשות לכך מ"בית פרעה", מן המזכיר, מן הלשכה. והוא צריך לשכנע בצורך הזה:

(ה) אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמר:
הִנֵּה אָנכִי מֵת בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן,
שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי.
וְעַתָּה אֶעֱלֶה נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת אָבִי וְאָשׁוּבָה:

הוא מבקש היתר יציאה מוגבל: "אקברה את אבי ואשובה", והוא מקבל רשות לכך, בתנאים המזכירים את הרשות שנותן פרעה שבימי משה לישראל לצאת לעבוד את אלוהים במדבר:

"רַק טַפָּם וְצאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גּשֶׁן".

אם הטף והצאן נשאר, נשארו גם הנשים. כנראה שזו הייתה השיטה בבית העבדים המצרי: אין נותנים לאדם לצאת, אלא אם השאיר את בני משפחתו כערובה לשובו. כך פרעה שבימי יוסף, כך פרעה שבימי משה.

(נ,טו) וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיּאמְרוּ
לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אתו:
(טז) וַיְצַוּוּ אֶל יוסֵף לֵאמר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מותו לֵאמר:
(יז) כּה תאמְרוּ לְיוסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ
וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו:

יוסף שומע את דבריהם, והוא בוכה על כך שהם נזקקים לעשות דבר כל כך נורא כדי להציל את נפשם: לזייף את צוואת יעקב כדי להינצל. יתכן שיוסף מבחין בזיוף, מפני שמעולם לא סיפר ליעקב שהאחים הם שמכרו אותו, ועל כן יעקב לא יכל לבקש חנינה על פשע שלא הכירו.

במשפחת יעקב היו הרבה "חורים שחורים": רבקה מערימה על יצחק ומעבירה את הברכות ליעקב; יעקב מערים על עשיו ומקבל את הבכורה; עשיו אומר בלבו "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" (כז,מב); האחים לא סיפרו ליעקב על מכירת יוסף: עשרים ושתים שנה מתאבל יעקב, והאחים יודעים ושותקים, ואפילו 'מנחמים' אותו (בראשית לו,לה). איך ניחמו אותו, את יעקב באבלו: "אבא, יוסף בוודאי לא סבל כאשר חיה רעה אכלתהו", ואולי אמרו: "אבל אנו אתך, ואנו אוהבים אותך. תתנחם באחד עשר ילדיך הנאמנים לך"; אחרי מכירת יוסף התגלעו מריבות בין האחים, ויהודה עוזב את המשפחה ועובר לגור בעדולם, אצל חירה (לה,א ורש"י). לפי פסיקתא רבתי ג', "שיקר" יעקב ליוסף כאשר ציטט את ההתגלות שהייתה לו בלוז ציטוט סלקטיבי: בהתגלות נאמר "פְּרֵה וּרְבֵה גּוי וּקְהַל גּויִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ", ואילו יעקב ציטט: "וַיּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים, וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עולָם"; יהודה ציטט בשם יעקב דבר שכנראה לא אמר: "אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי"; הכל שואלים מדוע יוסף לא שלח שליח להודיע לאביו כי הוא חי. אבל שאלה אחרת נשאלה באופן מינורי: מדוע האחים לא ירדו למצרים לחפש את יוסף. אם הוא עבד, רק הם יכולים להצילו, מדוע השתהו עשרים שנה?! [מדרש רבה רומז לבעיה זו ואומר: "בתחילה לא נהגו בו אחווה ומכרוהו, ולבסוף מתחרטין ואומרים: אימתי נרד למצרים, נחזיר את אחינו לאביו? וכשאמר להם אביהם לירד למצרים נתנו כולם דעת אחת להחזירו" (בר"ר מקץ צ"א, ו). ועדיין השאלה במקומה עומדת: עשרים שנה לא הצליחו למצוא תואנה לרדת למצרים?!]

האחים מדווחים ליוסף על צוואה שלא הייתה. יוסף בוכה למשמע דבריהם, והאחים אינם מבינים את בכיו, והם מוסיפים:

(יח) וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים:

החלום מתגשם שוב. האחים משתחווים ליוסף. לא על סיטואציה כזאת חלם יוסף. האחים משתחווים באימת מוות: הם זוכרים את דודם, שחכה למות אביו כדי להרוג את יעקב. והם מעדיפים את החלופה הגרועה ביותר הקיימת במצרים - עבדות: "הננו לך לעבדים" - על פני הצפוי להם: מוות.
יוסף חוזר ובוכה בדברם אליו.

(יט) וַיּאמֶר אֲלֵהֶם יוסֵף אַל תִּירָאוּ, כִּי הֲתַחַת אֱלהִים אָנִי:
(כ) וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלהִים חֲשָׁבָהּ לְטבָה, לְמַעַן עֲשׂה כַּיּום הַזֶּה לְהַחֲית עַם רָב:
(כא) וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ, אָנכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם. וַיְנַחֵם אותָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם:

יוסף בוכה על חייו שנסתיימו באכזבה כה מרה: על שנותיו כעבד בבית פוטיפר; על הלבטים שעבר שעה שאשת פוטיפר ניסתה לנצלו; על שנותיו בבית הסוהר; על מעמדו כשליט וכעבד בעת ובעונה אחת: פרעה ממליכו על מצרים, אבל פרעה קובע את מי ישא לאישה; על החלום שנשא בלבו ארבעים שנה, ועכשיו התנפץ לו בפניו. הוא מבין כי הקרע בינו לבין האחים לא יתאחה עוד: האחים רואים אותו כנסיך מצרים, לא כבכור יעקב.

עברו עוד שישים שנה. הקשר בין האחים רופף היה. יוסף כלוא בכלוב הזהב אשר לפרעה, והאחים חיים את חייהם בארץ גושן.
הגיע עת מותו של יוסף. למרות שהוא צעיר האחים - רק בנימין צעיר ממנו - הוא מת ראשון. כמו רחל אמו: צעירת האחיות הייתה, ומתה ראשונה.

"מה ערבה זו כמושה לפני שלשת המינים, כך רחל מתה לפני אחותה". "מה ערבה זו כמושה לפני שלושה מינים שבלולב, כך מת יוסף לפני אחיו" (ויקרא רבה ל', י').

ויוסף עושה מה שעשה יעקב: אוסף את האחים ומצווה את צוואתו.

(כד) וַיּאמֶר יוסֵף אֶל אֶחָיו אָנכִי מֵת
וֵאלהִים פָּקד יִפְקד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזּאת
אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב:
(כה) וַיַּשְׁבַּע יוסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמר
פָּקד יִפְקד אֱלהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמתַי מִזֶּה:

יוסף אינו מבקש, כפי שביקש יעקב, לקבור אותו בקברות אבותיו. הוא יודע שהפסיד את המערכה. בקברות אבותיו קבורה לאה. יוסף אינו יכול ואינו רוצה להיקבר עמה. גם אינו מבקש להיקבר ליד אמו, הוא מבין שאין זה שדה קברות. הוא מבקש דבר אחד: והעליתם את עצמותי מזה". רק לא כאן, רק לא בארץ העבדים הזאת. יחליטו האחים היכן לקבור אותו.

(לב) וְאֶת עַצְמות יוסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקב מֵאֵת בְּנֵי חֲמור אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוסֵף לְנַחֲלָה: (יהושע כד)

זאת קיבל יוסף: חלקת קבר בשווי מאה קשיטה, במקום חלקה בשווי ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר. יוסף מקבל את שכם, זו ההבטחה העמומה שאמר לו יעקב: "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ". בנחלת בני יוסף.

הערה:
חישוב השנים במאמר זה מבוסס על סדר עולם, בעיבודו של א"א עקביא, בספר "סדרי זמנים לפי המסורת, תל אביב תש"ג.

ספר היובלים פרק מו
(ו) וימת יוסף בן מאה ועשר שנים. (ז) שבע עשרה שנה ישב בארץ כנען ועשר שנים עבד ושלוש שנים ישב בבית הסוהר, ושמונים שנה שפט תחת המלך את כל ארץ מצרים. (ח) וימת הוא וכל אחיו וכל הדור ההוא. (ט) ויצו את בני ישראל לפני מותו להעלות את עצמותיו אתם בצאתם ממצרים. (י) וישבע אותם על אודות עצמותיו, ביודעו כי המצרים לא יוציאוהו עוד לקבור אותו בעת מותו בארץ כנען. (יא) כי ממקרון מלך כנען המושל בארץ אשור נלחם בעמק עם מלך מצרים, וימת אותו שם, וירדוף אחרי המצרים עד שער הרמון. (יב) ולא יכול לבוא שמה, כי קם מלך חדש על מצרים, ויהי עצום ממנו. (יג) וישוב ארצה כנען, אך שערי מצרים סוגרו ולא בא איש מצרימה.