עוסקים אנחנו בברית בין הבתרים, בראשית טו, - פרשה רבת פנים ורבת בעיות. ברצוננו לעמוד על נקודה מרכזית אחת שבה. בפתח הדברים נזכיר כי יש בפרשה זו לפחות שלושה רבדים לעיון: רובד פרשני, רובד סימבולי ורובד אידיאולוגי.

רובד פרשני כיצד?

למשל: "היה דבר ה' אל אברם במחזה" (ו) עד היכן המחזה, מהיכן בהקיץ. יש פרשנים רציונליסטיים שלדעתם הפרשה כולה היא מחזה. אם כך, מה פירוש "ותרדמה נפלה על אברם" (יב), כלום בתוך המחזה נפלה עליו תרדמה? יש מפרשים כי המחזה נגמר בסוף פסוק ד: "ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט-נא השמימה וספור הכוכבים". נאמר כבר בהקיץ, הווה אומר בלילה. ואם כן מה פשר "ויהי השמש לבוא" (יב) אם הייתה זו התרחשות שנמשכה לילה ויום הייתה מתבקשת באיזה מקום הערה מעין: "ויהי ממחרת". בעיה פרשנית חמורה יותר, כיצד מתיישבת "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (יג) עם "ודור רביעי ישובו הנה" (טז). הלוא ארבע דורות הם הרבה פחות מארבע מאות שנה?

אלו הן דוגמאות לרובד הפרשני שאין בידינו לעסוק בו במסגרת זו.

רובד סימבולי

רובד שברוב פרשיות המקרא אינו אלא תוספת של המדרש, מעוגן כאן בפשוטי המקראות והוא רובד הסימבוליקה. אם הכתוב אומר "ויבתר אותם בתווך - - - ואת הציפור לא בתר" (י), מאליה עולה השאלה מדוע לא בתר את הציפור? ומה מסמל "וירד העיט על הפגרים וישב אותם אברם" (יא). הרי לכאורה אין שום קשר בין התמונה הזאת לבין רצף הפרשה ומגמתה. אין זאת כי יש פה סימבוליקה. הוא הדין לכתוב "והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו" (יב). תיאור רגשות, מצבי רוח וסביבה הנו מרכיב שכיח וחשוב בספרות המודרנית ואילו במקרא הוא נדיר. למה, אפוא, רומזת "האימה החשכה"?

רובד האידיאולוגי

אלה שני רובדי העיון שעלינו לזכור כי קיימים הם, אך במסגרת זו אנו פוסחים עליהם כדי להגיע אל הרובד השלישי, האידיאולוגי. אנו קוראים: "ויאמר אברהם - - - מה תתן לי, ואנכי הולך ערירי - - - הן לי לא נתת זרע" (ב-ג). ולקמן בפסוק ז "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה. ויאמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה". לכאורה שאלה בוטה ומביכה מפי אבי המאמינים.

וראה זה פלא. מה שלא נאמר על אברהם בשום מקום אחר נאמר דווקא כאן: "והאמין בה" (ו). דווקא פה, בסמוך ל"הן לי לא נתת זרע" ו"במה אדע" כתוב "והאמין". מה פשר הדבר?

מובן שאיננו ראשונים לשאול שאלה זאת. הקדמונים נחלקו בדבר ואפשר להבחין בפירושיהם, שתי מגמות שונות. מגמה אחת אפולוגטית, המבקשת "להגן" על אברהם ולומר שלא פקפק; למשל בבראשית רבה מד:

"במה אדע? רבי חייא ברבי חנינה אמר: לא כקורא תגר, אלא אמר לו 'באיזו זכות'. אמר לו: בכפרות שאני נותן לבניך".

כלומר: "קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת, ואייל משולש", וכו' (ט), הם כביכול רמז לקרבנות. רבי חייא מפרש 'במה אדע', באיזו זכות. נראה שהוא דורש את הפסוק על דרך של סרסהו ופרשהו. "במה אדע כי אירשנה" כאילו היה כתוב: אדע במה (באיזו זכות) אירשנה.

ומעין זה במגילה דף לא עמוד ב

"אמר אברהם: שמא חלילה וחס ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול? (כלומר: לך אני מאמין, אבל מה יהיה אם בני לא יהיו ראויים לרשת את הארץ?). אמר לו: לאו. אמר לפניו: ריבונו של עולם במה אדע".

לפי פירוש זה, אין אברהם מטיל ספק בהבטחת ה' כי אם בצדקת זרעו.
הפרשנות הקלאסית ברובה, ומקצת החדשה, נוטה ללכת בדרכי ההסברים האפולוגטיים הללו. כך הרמב"ן ואבן עזרא.
אפילו בנו יעקב, הפרשן המדעי המודרני, אומר שאברהם לא פקפק. 'במה אדע' אינו אלא משאלה שההבטחה תהיה יותר מחודדת, יותר ברורה. ומכיוון שהרגיש בנו יעקב בעצמו בחולשת ההסבר הזה, הוסיף בסוף הפרק כי ייתכן ש"במה אדע", הכוונה באיזו דרך תגיע הארץ לזרעי, במלחמה או בשלום. זה בוודאי רחוק מן הפשט.
גם קסוטו מעיר, באנציקלופדיה המקראית, בערך ברית בין הבתרים: 'במה אדע' - אין זו דרישת אות, אין אברהם מבקש אלא בירור נוסף, והאמין בה' ובהבטחה זו.

רש"י מביא, אמנם במסגרת "דבר אחר", את דרשת ר' חייא הנ"ל מבראשית רבה, אך פירושו הראשון העיקרי הוא כי "על ירושת הארץ שאל אברהם אות ואמר במה אדע"; זהו רמז לפקפוק.
בפירושו זה יוצא רש"י בעקבות מגמה אחרת בדברי חז"ל. שנינו ב"נדרים" דף לב:

"מפני מה נענש אברהם אבינו, ונשתעבדו בניו למצרים מאתיים ועשר שנים? שמואל אמר מפני שהפריז על מידותיו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר במה אדע כי אירשנה".

שמואל, מגדולי ראשוני האמוראים, ריאליסט פשטן, והריהו מפרש "במה אדע" כפשוטו. אותו חכם רציונליסט שהיה רופא אסטרונום חתר בדרך כלל להבנה מציאותית, לדברים כהווייתם וכפשוטם. מפורסם הוא מאמרו האופייני: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד (ברכות לד).

השקפה דומה לזו הובעה בלבוש אגדי במדרש שיר השירים רבה (א, ח) ובקהלת רבה (ד, ג):

"בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל התורה, אמר להם הקדוש ברוך הוא: הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה - - - אמרו: אבותינו ערבים אותנו. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אבותיכם יש לי עליהם, אברהם יש לי עליו, שאמר במה אדע",

וכן בספרי אליהו רבה פרק יד

"לעולם ישמור אדם בלבו שלא יבוא לידי חטא, ואפילו חטא הקל. צא ולמד מאבותינו הראשונים שלא ירדו למצרים אלא בשביל דבר קל, שדיבר אברהם במה אדע".

וכן במדרש החפץ (מדרש מאוחר בכתב-יד):

"הרהר (אברהם) אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא. אמר לו הקדוש ברוך הוא: בשביל שהרהרת אחר מידותי, הריני גוזר על בניך שישתעבדו במלכויות".

ובכן, רוב מקורות חז"ל נוטים לדעה הפשטנית האומרת, שאברהם אבינו זאת הפעם פקפק בהבטחה.
אולם עתה אנו ניצבים לפני השאלה החמורה: מה פשר "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" דווקא בפרשה זו? דבר כגון זה לא נאמר בעקדה ולא בפרשת לך לך מארצך ולא בסמוך להבטחה: "ונברכו בך כל משפחות האדמה (יב, ד). כשהוא שואל כאן במה אדע, מכריז עליו הכתוב "והאמין בה'"?

קניית מערת המכפלה

נראה לי שכדי לפרש את הדבר הקשה הזה כפשוטו, אנחנו צריכים לשים לב למספר נקודות: א) מה טיב הפקפוק? לגבי הזרע הדבר פשוט, "ואנוכי הולך ערירי". אשר לאשתו "חדל להיות אורח כנשים". אין פלא שהוא בא לידי המסקנה העגומה: "הן לי לא נתת זרע" (ד).
ברם מה הוא הפקפוק הנוסף, המודגש, בעניין ירושת הארץ?
כדי להבין זאת עלינו לעיין היטב בפרק כ"ג, בתחילת חיי שרה. ניתן לומר כי זוהי פרשה אשר לא יתקשה להסבירה מי שגדל בדמשק או בעיר העתיקה בירושלים, ואילו יוצאי ארצות המערב טועים ברובם במשמעותה.

"ותמת שרה בקרית ארבע - - - ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמור, גר ותושב אנוכי עמכם תנו לי אחוזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני. ויענו - - - את אברהם לאמור שמענו אדוני נשיא אלהים אתה בתוכנו, במבחר קברינו קבור את מתך, איש ממנו את קברו לא יכלה ממך מקבור מתך..." וכולי.

מהי הטעות הרווחת בהבנת הדברים? רבים - בייחוד יוצאי מערב, סוברים כי זוהי שיחה בין שני צדדים שאוהבים זה את זה אהבת נפש. בני חת רוצים למלא את מבוקשו של אברהם דווקא בחינם, ואילו הוא רוצה לקנות בכסף מלא, כי את טובתם הוא מבקש - וכל זה מרוב אהבה וידידות. האמת היא שלא כך היו דברים מעולם. נושא הוויכוח אינו חינם או בכסף מלא. "גר ותושב אנוכי עמכם", כלומר יודע אני כי מה שאני מבקש לא מגיע לי (ועוד נסביר מדוע). תנו לי אחוזת קבר עמכם. אחוזה הוא רוצה.
ויענו בני חת: שמענו אדוני, נשיא אלהים אתה בתוכנו, אתה איש נכבד ויקר, במבחר קברינו קבור את מתך, איש ממנו את קברנו לא יכלה ממך.

בלשוננו הבוטה, פירושו של הדבר: לא באלף רבתי! לא נמכור לך אחוזה. שרה מתה. יש לנו מערות פה, וכיוון שאתה ידיד שלנו, רשאי אתה לקוברה במערתו של מישהו, אבל אחוזה לא נמכור לך.

"ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ לבני חת". אדם בן השורה, בן ימינו, היה אולי מטיח בפניהם בכעס: התביישו לכם, אני גר אתכם כבר עשרות בשנים, ואינכם רוצים למכור לי פיסת קרקע. אולם הנימוסים שלהם היו שונים:

"וישתחו לעם הארץ לבני חת. וידבר אתם לאמור, אם יש את נפשכם לקבור את מתי מלפני".

ובסגנון ימינו: לא אקבור אותה אם לא תעשו לי זאת.

"שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צוחר, ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו אשר בקצה שדהו, בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחוזת קבר".

ובלשוננו: לא אקבור אותה במערה של אחד מכם, אחוזה אני רוצה, זאת אני מבקש לקנות.

"ועפרון יושב בתוך בני חת. ויען עפרון החתי את אברהם". פה יש משהו מאוד אופייני לאותו משא ומתן נימוסי חלקלק. "לא אדוני שמעני, השדה נתתי לך", כמו שאמרת "יתננה לי". "והמערה אשר בו לך נתתיה", כמו שאמרת "ויתן לי", "לעיני בני עמי נתתיה". מה אמרת? "יתננה". הנה נתתי, נתתי, נתתי, כלומר אם אתה רוצה שאקרא נתינה למה שאני מציע לך, בבקשה, אני מוכן להשתמש במלים האלו אפילו שלוש פעמים. ולמעשה: "קבור מתך" (במערתי).

אחד משלנו היה אולי בא לידי כעס, אבל אברהם היה בן המזרח הקדמון:

"וישתחו אברהם לפני עם הארץ, וידבר אל עפרון באוזני עם הארץ לאמור: אך אם אתה לו שמעני, נתתי כסף השדה קח ממני, ואקברה את מתי שמה. ויען עפרון את אברהם לאמור לו, אדוני שמעני, ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מהי ואת מתך קבור".

ארבע מאות שקל כסף הוא מחיר יקר, סכום גדול. נאמר בספר שופטים (יז, ו-ט) כי בן לוי אחד נשכר להיות "לאב ולכהן" למיכה. כלומר לשמש בכהונה בבמה שלו, ושכרו השנתי הוא עשרה כסף, הווה אומר ארבע מאות שקל כסף הוא מחיר יקר מאוד, ולא לחינם אומר עפרון הערמומי: "ביני ובינך מה היא".

"וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרון את הכסף - - - ויקם שדה עפרון אשר במכפלה אשר לפני ממרא, השדה והמערה אשר בו וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב, לאברהם למקנה לעיני בני חת בכל באי שער עירו".

מפרשים אחדים העירו כי פסוק אחרון זה (יז) דומה בלשונו לנוסח של תעודה משפטית המשמשת אישור רשמי להעברת הבעלות על נכס קרקעי.

ארכיון נוזו

כדי להבין את כל ההתרחשות הזאת לאשורה, עלינו להרחיק מבטנו אל עבר עיר עתיקה בצפון מסופוטמיה. שם העיר הוא נוזו והיא שכנה קרוב לכרכוך של ימינו. בחפירות נוזו נתגלה ארכיון של תעודות בכתב היתדות מאמצע האלף השני לפנה"ס (שלהי תקופת האבות), ובארכיון אוסף של תעודות אימוץ. אימוץ בנים היה מנהג רווח במסופוטמיה, ואולם תעודות האימוץ בנוזו אינן מעור אחד. ממקצתן עולה לכאורה תמונה של מציאות מוזרה. המאומץ הוא אדם מבוגר, אמיד. הוא מעניק למאמצו "מתנה" סכום הגון. התעודה מגדירה בדיוק ובמפורט נחלת שדה שהיא חלקו של המאומץ בירושה מאת המאמץ. לעתים זוכה ה"יתום" המאומץ האמיד במאמצים אחדים. מסתבר כי זו הייתה פרוצדורה משפטית של מכירת קרקע במסווה אימוץ. במסופוטמיה שרר חוק שהיה רווח במזרח הקדמון, שלפיו אסור בהחלט למכור קרקע לזר. אנשי נוזו עקפו את החוק החמור על ידי אימוץ מדומה, שהפך את הקונה האמיד לבן המשפחה כביכול.

בכנען לא היה כנראה נוהג של אימוץ ילדים, ועל אחת כמה וכמה לא אימוץ מדומה. אבל איסור מכירת קרקע לזר היה חוק בל יעבור בקרב בני חת בחברון. "גר ותושב אנוכי עמכם" הוא משפט פתיחה של התנצלות, הקדמה לבקשה נועזת הנוגדת את החוק והנוהל. בני חת מסרבים בתוקף, ואברהם מפציר בתוקף, וכל זה בגינוני נימוס. זה משתחווה וזה משתחווה, 'שמעני אדוני', 'לא אדוני', 'אדוני שמעני', 'נשיא אלהים אתה'. אך מתחת למסווה המלים היפות מסתתר סירוב: לא נמכור לך.
ואברהם אומר דבר נורא במלים יפות "אם יש את נפשכם לקבור את מתי מלפני" כלומר לא אקבור אותו עד שתמכרו לי אחוזת קבר. בני חת לא חרגו ממסגרת האדיבות והנימוסין ולא שאלו בקול, למה לו לאדם המבקש לקבור את מתו - "כל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב". הם הבינו כי ידידם הזקן הנכבד חרג הפעם ממנהגו. הוא מנצל את מות אשתו כדי לקנות לו אחוזת שדה, אך לא הבינו למה נהג כך.

אברהם ישב בארץ כנען, לפי חשבון המקרא, שישים שנה ומעלה, ועוד לא היה לו טפח של קרקע בארץ שהובטחה לו. גר ותושב היה בארץ החזון והייעוד, חוכר מ"בעלי בריתו" שדות מרעה ומקום לנטות אוהליו. משאת נפשו כל הימים הייתה אחוזה כלשהי, משהו של ממש מן ההבטחה הגדולה. לא לקבר נשא את נפשו, כי אם לאחוזת השדה "וכל העץ אשר - - - בכל גבולו סביב".

ברית בין הבתרים נכרתה כארבעים שנה לפני רכישת המכפלה. כשאברהם שואל עתה "במה אדע", הפקפוק שלו מובן יפה: אני אדם זקן, ואתה מבטיח "לזרעך נתתי את הארץ הזאת". זרע אין לי, ובארץ הזאת איני יכול להשיג טפח קרקע. אין מועיל בכל הרכוש שיש לי. "במה אדע כי אירשנה". זה הספק, והוא מוצדק מאוד.
אך מה פשר "והאמין בה'" דווקא כאן? אנחנו צריכים לשים לב לייחוד צורתו של הביטוי הזה. הפרשה כתובה ברובה בוי"ו המהפך. 'ויוצא', 'ויאמר', 'ויאמר... לו כה יהיה זרעך' (ה) 'ויאמן בה''. למה דווקא "והאמין", לאמור, צורה חריגה?

זמן עבר פשוט בתוך סיפור הכתוב בוי"ו המהפך, הוא על פי רוב צורה של עבר מופלג, כלומר עובדה שאינה חולייה ברצף הסיפור, כי אם משהו שקדם למהלך הסיפור, אך ידיעתו נחוצה. למשל בשמואל א' פרק כה, אנחנו קוראים "וימת שמואל, ויקבצו כל ישראל ויספדו לו, ויקברוהו בביתו ברמה, ויקם דוד וירד אל מדבר פארן". הכל בוי"ו המהפך. והנה לקמן בפרק כח פסוק ג נאמר שוב "ושמואל מת" בלשון עבר פשוט. כאן אין זה חלק של מהלך העלילה, כי אם מאמר מוסגר, שמגמתו כאילו להזהיר את הקורא שלא ישכח ששמואל מת מכבר, מזמן, וכי דברי שמואל לקמן אינם של הנביא החי, כי אם של שמואל המת המועלה באוב.

אמור מעתה: אם הקפיד הכתוב לומר דווקא 'והאמין בה'' (ולא 'ויאמן בה'') הרי שזה אינו תגובה על הנאמר לפניו, אלא הערה שמשמעותה - זכור נא, כי אברהם היה מאמין בה' מקדמת דנא. ואם רוצה אתה להבין את סוד הפרשה, זכור זאת ואל תטעה לפרש שהוא כופר בהבטחת אלוהיו.

אברהם ויושבי הארץ

עלינו עכשיו לתהות על יחסו המוזר לכאורה של אברהם ליושבי הארץ. בפרק הקודם לברית בין הבתרים (יד) מוצאים אנו את אברהם החוזר מדמשק אחרי שהציל את השבויים והשלל מידי הצבא של כדרלעומר. בפסוק יח נאמר:

"ומלכי צדק מלך שלם (כלומר מלך ירושלים, כנראה כנעני) הוציא לחם ויין והוא כוהן לאל לעליון ויברכהו ויאמר, ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ, וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך ויתן לו מעשר מכל".

אברהם ומלכיצדק רחשו חיבה וכבוד איש לרעהו. הם היו ידידים.

באותו הפרק אנו קוראים (יג) כי ממרא האמורי, ואחיו ענר ואשכול "הם בעלי ברית אברם". ובפרק י"ח קוראים אנו את פרשת הסנגוריה הנלהבת הארוכה והתקיפה של אברהם על אנשי סדום ועמורה "הרעים והחטאים". משמע, לאברהם יש זיקה ליושבי הארץ. הוא רואה עצמו מעין אפוטרופוס להם.

מאלף מבחינה זו הפסוק הפרובלמטי: "ויהי ריב בין רועי מקנה לוט ובין רועי מקנה אברם והכנעני והפריזי אז יושב בארץ" (יג, ז). כל המפרשים מתלבטים בשאלה מה עניין הריב בין אברהם ללוט אצל הכנעני והפריזי? ונראה לי שהכתוב רומז כי אברהם נוטה להתייאש מבני משפחתו הנוטשים אותו (תרח וביתו נשארו בחרן, לוט יורד לסדום) והריהו נושא עיניו ליושבי הארץ לקרבם לאמונתו ולשליחותו.

כריתת ברית

ברם, כדי להבין סודו של "והאמין בה'" עלינו לתת דעתנו לעוד כמה פרטים. עיקרה של ברית בין הבתרים הוא בפסוקים יז-יח:

"השמש באה ועלטה היה והנה תנור עשן ולפיד אשר עבר בין הגזרים האלה. ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמור, לזרעך נתתי את הארץ הזאת, מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת".

אין זו ברית בין הבתרים היחידה במקרא. בירמיה מספר הכתוב כי בימי המצור הבבלי על ירושלים ערב החורבן, ניאותו יושבי העיר לקיים את מצוות שילוח עבדים (שמות כא, ב) שלא קיימוה עד אז. אך משהוסר המצור, חזרו בהם וכבשו להם את העבדים ששחררו קודם תוך ברית התחייבות חגיגית במקדש. אז בא הנביא והוכיחם וניבא להם בשם ה':

"ונתתי את האנשים העוברים את בריתי, אשר לא הקימו את דברי הברית אשר כרתו לפני, העגל אשר כרתו לשניים ויעברו בין בתריו. שרי יהודה ושרי ירושלים - - - העוברים בין בתרי העגל. ונתתי אותם ביד אויביהם" (ירמיה לד, יח-יט).

נמצאנו למדים כי כ- 1,200 שנה אחרי אברהם אבינו, כשיושבי ירושלים מקבלים עליהם התחייבות חגיגית נכבדה לשחרר את עבדיהם, הריהם כורתים עגל ועוברים בין בתריו. ברית בין הבתרים אינה, אפוא, טקס מיוחד בבראשית ט"ו, אלא פרוצדורה משפטית מקובלת במשך אלפי שנים, ולאו דווקא בישראל.

תעודה אשורית בכתב היתדות מן המאה השמינית לפנה"ס - על דבר שבועת אמונים של מתיאל מלך ארפד (בצפון סוריה) לאשור ניררי השישי מלך אשור - מתארת בפרטות איל שבותר. מסתבר שמתיאל עבר בין בתריו תוך קבלת התחייבות למלך אשור.

פרוצדורה משפטית זו שהייתה רווחת במזרח הקדמון (ואולי גם מעבר לגבולותיו) היא שטבעה כנראה את מטבע הלשון: כרת ברית. אף ביטוי זה אינו מיוחד לעברית המקראית. גם בארמית ואפילו ביוונית וברומית עתיקה יש ביטוי דומה.

בנוסף לכל האמור עד כה נשים לב לכמה ביטויים נטורליסטיים מודגשים בפרשתנו. כשאברהם טוען (ג) "הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי" הוא שומע מפי ה' לא יירשך זה (עבדך זקן ביתך) "כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך". ולקמן: "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה". אין הכתוב מסתפק ב"לתת לך", אלא מוסיף "לרשתה".

נשוב נא עתה לפרשת ברית בין הבתרים. אברהם בא לארץ כנען והתהלך בה בסימן של "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (יב, ז). חלפו עשרות שנים, הוא הזקין, זרע לא ניתן לו וטפח קרקע בארץ לא יכול לרכוש. הוא האמין אמנם בה' תדיר, אך התחיל לפקפק בפירוש שפירש את הבטחת ה'. אז גומל בלבו "פירוש נכון". ה' אמת והבטחתו אמת, אך הזרע שהבטיח לי זרע סמלי הוא. ואלה היו דבריו אלי: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (יב, ג). שומה עלי אפוא לקרוא בשם ה' ולהודיע שמו וייחודו. כאשר יאמצו להם יושבי הארץ את אמונתי, אזי ייחשבו לזרעי ויתקיים בהם "לזרעך אתן את הארץ הזאת".

פגישת אברהם עם מלכיצדק מלך שלם שהיה "כהן לאל עליון קונה שמים וארץ" (יד, יח-כב) היא אבן פינה חשובה לעצמה בתולדות אמונת היחוד, אך בעיני אברהם הייתה זאת באותה שעה גם מעין תחילת משימתו בכנען. מן הראוי לזכור כי בני חת, ברצותם להחמיא לאברהם, אמרו לו: "נשיא אלהים אתה בתוכנו" (כג, ו). לא על גבורתו שיבחוהו, לא על נדיבותו או על מסירותו (עי' יד, יג-כג) כי אם על פעולתו החשובה בעיניו.

סביר להניח כי השקפת הרמב"ם בעניין זה קרובה לפשוטם של המקראות. וזו לשונו:

"והיה (אברהם) מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר - - - שנאמר: ויקרא אברם בשם ה' (יג, ד) - - - עד שנתקבצו אליו אלפים - - ושתל בלבם העיקר הגדול (אמונת הייחוד) הזה" (משנה תורה הלכות עבודה זרה א, ג).

מסתבר כי אברהם המתרועע עם מלכיצדק, והוא מכונה 'נשיא אלהים' בפי יושבי הארץ, היה באמת נביא מטיף, ואולי אפשר להגדירו בלשון ימינו 'תועמלן דתי'. הוא נתייאש מן התקווה שיהיה לו זרע של ממש, שיירש את הארץ בפועל. לפיכך אימץ לו ברבות הימים את הרעיון כי אותם יושבי הארץ אשר יקבלו את אמונתו, הם הנם הזרע המובטח שיירש אותה.

אז באה התשובה: "לא יירשך זה, כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך", כלומר טועה אתה, אני לא נתכוונתי לסמל, כי אם לזרע של ממש, לא יושבי הארץ הכנענים יישארו בה. הוצאתיך מאור כשדים בפועל, כדי "לתת לך את הארץ הזאת לרשתה" ממש, ולא בדרך סמלית.
אברהם נבוך. הוא תוהה: אימתי הבינותיך היטב, האם האמת שרויה במה שנתת בלבי עד כה, או בבשורה שנתבשרתי במחזה. כשאברהם שואל "במה אדע", התשובה היא, אם נתרגמה ללשון מודרנית, כזאת: כאשר אתה, אברהם, עניין מסובך וכבד משקל לך עם רעך, מהו המעשה אשר הנכם עושים? הולכים אל השופט, נוטלים בהמה, כורתים אותה, ומי שמתחייב עובר בין הבתרים. ובכן אומר לו ה', "קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת ואייל משולש" ואחר כך, "ויבתר אותם בתווך, ויהי השמש באה ועלטה היה, והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה", כלומר אני בכבודי ובעצמי מקבל עלי פרוצדורה משפטית זאת, אני בעצמי עובר בין הגזרים למען תבין כי זה עניין ברור, ממשי, בלי סימבוליקה ובלי אלגוריות.

"ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמור, לזרע נתתי את הארץ הזאת, מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת, את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמוני ואת החתי ואת הפריזי - - - ואת האמורי ואת הכנעני".

פירושו של דבר כי את כל אלה נותן אני לזרעך, ולא שהם יהיו כביכול זרעך.

בצדק אולי ביאר נואם-פרשן, שאילו היה אברהם חי בימינו מן הסתם היה רואה בתרדמתו גיליון נייר גדול ועליו עט כותב: אני החתום מטה אל שדי מתחייב בזה לתת לך את ארץ כנען, תאריך כזה וכזה, על החתום - אל שדי. זו המשמעות הפשוטה של הדברים. הברית בין הבתרים היא חוזה משפטי, כלומר שאלהים כביכול קיבל על עצמו פרוצדורה משפטית אנושית בדומה לנאמר במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (מהדורת אפשטיין - מלמד ע"ב)

"וכי מפני מה נגלה הקדוש ברוך הוא משמי מרום והיה מדבר עם משה בסנה, והלוא יכול היה שידבר מגבהי עולם מארזי הלבנון? אלא השפיל הקדוש ברוך הוא את שכינתו ועשה דברו כדרך ארץ, שלא יהיו אומות העולם אומרות מפני שהוא אלוה ובעל עולמו עשה דברו שלא כדין"

הווי אומר, לפעמים יורד אלהי עולם ממרומיו, וכדי להיות מובן למאמיניו הריהו "משפיל שכינתו" למחיצה האנושית.

שני העניינים, הזרע והארץ, שבפרשת ברית בין הבתרים מלווים את ישראל לאורך כל תולדותיו. הזרע כמו שנאמר (יח, יט) "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". זהו אחד הדברים המרכזיים וכבדי המשקל ביותר שבאמונת אברהם ובניו אחריו. אדם מזרע אברהם חייב להנחיל את האמונה לבניו, כפי שנטבע בתפילת יום יום "על אבותינו ועלינו על בנינו ועל דורותינו ועל כל דורות זרע ישראל עבדיך". הענין השני הוא ירושת הארץ, שעיקרה אינו נפנוף דגלים, אנדרטות, ניצחונות מפוארים כי אם "וירשתם אותה וישבתם בה" (דברים יא, לא).

מאלפים מבחינה זו הכתובים ביהושע יז, יד: "וידברו בני יוסף את יהושע לאמור מדוע נתת לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב עד אשר עד כה בירכני ה'", בני יוסף מבקשים להם שטחים נוספים להתנחלות. "ויאמר אליהם יהושע, אם עם רב אתה עלה לך היערה ובראת לך שם" - - - (טו). רוב הר אפרים היה אז מכוסה יערות אלונים, אלות וחרובים. הנוף היה דומה כנראה לחורשת הארבעים. אך יהושע אינו מוסיף להם שטחים. הוא פוקד עליהם כי יבראו את העירות, יטעו, יזרעו ויבנו. בתנאי הימים ההם הייתה זו משימה קשה. בעמל דורות רבים הפכה ארץ היערות לארץ נושבת של שדות מזרע ברוכים הרי כרמים וגיא שמנים. הוא אשר דרש יהושע: "כי הר יהיה לך כי יער הוא ובראתו והיה לך תוצאותיו" ולקמן בפרק יח: "ויקהלו כל עדת בני ישראל שילה וישכינו שם את אהל מועד והארץ נכבשה לפניהם - - - ויאמר יהושע אל בני ישראל, עד אנה אתם מתרבים לבוא לרשת את הארץ אשר נתן לכם ה' אלוהי אבותיכם". הארץ נכבשה והם מתרפים לבוא לרשת? נראים הדברים כי השבטים שהתרגלו לאורח חיים של אוהל ומקנה במדבריות, מצאו עניין בארץ הברוכה וסברו כי מעתה ישוטטו עם עדריהם במרעה דשן. אך יהושע גוער בהם: "עד אנה אתם מתרבים לבוא לרשת את הארץ". לא לשם כך באנו, כי אם לרשת, היינו - לבנות, לנטוע ולזרוע.

שני דברים אלה עוברים לאורך כל המקרא כולו: האחד - האחריות לזרע שימשיך ללכת בנתיב האבות, לשמור "דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", לזכור תדיר "ושננתם לבניך". השני - לרשת את הארץ, היינו לבנות, לנטוע ולזרוע. ארץ-ישראל פורחת ומשגשגת בידי ישראל היא קידוש השם.

בישעיה (פרק לה) ניבא הנביא כי לעתיד לבוא "יששום מדבר וציה", כלומר אפילו אותם שטחים מדבריים שבתקופת המקרא לא הייתה כל אפשרות להפריחם, יבואו ימים אשר "יששום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת פרוח תפרח ותגל אף גילת ורנן כבוד הלבנון ניתן לה הדר הכרמל והשרון המה יראו כבוד ה' הדר אלהינו", כלומר בכך יתקדש שמו הגדול. כאשר בני ישראל מנחילים את אמונתם, את מוסרם ואת תורתם לדורות הבאים, אינם מרפים מארץ-ישראל אלא בונים ומיישבים ונוטעים, הריהם פוסעים בטח בדרך המוליכה מברית בין הבתרים אליי אחרית הימים. בעיני המקרא בניין הארץ ויישובה, אינם עניין של הצלחה לאומית גרידא. עובדה היא שארץ-ישראל אינה נותנת מכוחה לזרים אלא לישראל אשר אך יגעו בה פורחת היא תחת ידם. נביאינו ראו בכך אות ומופת וקידוש השם הגדול.