מתוך: זר לגבורות - ספר שזר (כתבי החברה לחקר המקרא בישראל, כ"ב),
ירושלים, תשל"ג

"ויעל אברהם ממצרים... ולוט עמו... וילך למסעיו מנגב ועד בית אל... וישא לוט את עיניו... ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן, ויסע לוט מקדם ויפרדו איש מעל אחיו. אברם ישב בארץ כנען ולוט ישב בערי הככר, ויאהל עד סדום" (בראשית יג, א-יב).

דרשו בבראשית רבה:

"ויסע לוט מקדם - הסיע עצמו מקדמונו של עולם. אי אפשי לא באברהם ולא באלוהו".

לכאורה, לפנינו מדרש אגדה הדורש את המילה "מקדם", מוציא אותה מידי פשוטה על-מנת להפוך בגנותו של לוט. ואולם, לא קשה לעמוד על העובדה, כי ביסוד המדרש מונחת בעיה פרשנית-גיאוגרפית, שלא באה על פתרונה המלא עד היום, ואף על פי שמפרשים וחוקרים לא מעטים נזקקו לה. אם נסע לוט מבית אל לככר הירדן, הרי לא נסע ממזרח למערב, כפי שמשתמע מן המילה מקדם, כי אם להיפך - ממערב לדרום מזרח.

כיוון שהבעיה עומדת כל כולה על אות אחת - אילו נאמר לקדם או קדמה במקום מקדם היה שפיר - הרי לא מעט מתעלמים ממנה ויש מחליפים את האות הטורדנית באות אחרת. בראש הללו צועדים המתרגמים שהרשות נתונה להם, כידוע, מקדמת דנא, לא לתרגם פסוק כצורתו.

כך מתרגם, למשל, שטרק בתרגומו המדעי בגרמנית: und Lot zog ostwarts (כאילו נאמר קדמה ואינו מעיר כלום). בדרך זו הולך גם בנו יעקב בתרגומו.

הוא הדין בתרגומים האנגליים, החל ב- King James Version ועד Oxford Illustrated Bible לרבות החומש של הרב הכולל הרץ, והתרגום החדיש ביותר שיצא לאור בהוצאת קורן נאמר: and Lot journeyed east"" וכיוצא בהם עוד מתרגמים ואף פרשנים.

האחרון שדן במקרא זה, מנחם בן ישר, הולך בעקבות נאור המבאר: "'ויסע לוט מקדם' - יצא למסעיו בקדם, במזרחה של ארץ כנען". מוסיף עליו בן ישר כי כבר למדנו מפי המכלול לרד"ק, שיש מ' במקום ב' המקום, והריהו מביא עוד ראיה מן הפסוק "ויט אהלה, בית אל מים והעי מקדם (בר' יב, ח). מתוך כך הוא מתאר את פרשת פרידת לוט כדלקמן:

ואכן בחר לו לוט לנדודיו את כיוון המזרח המדברי דוקא, אשר באופקו הרחוק קרצה לו ככר הירדן הפורה. 'ויסע לוט מקדם' - התחיל לרעות ולנדוד ממזרח לאברם ועדיין אהליהם ומקניהם קרובים זה לזה, אך במשך הזמן התרחקו כדרך הנודדים ויפרדו איש מעל אחיו עד שלבסוף, ככלות חדשים רבים, נוצר המצב המתואר בפסוק יב: אברם ישב בארץ כנען, ולוט ישב בערי הככר ויאהל עד סדום.

ואין הדברים נראים. נכון שיש מ' במשמעות ב', אך לא בביטוי כגון זה. מבראשית יב, ח אין ראיה, שכן זהו פסוק שאין בו שום חריגה מן הסגנון העברי הפשוט, ולאו דווקא של המקרא. לדוברי עברית בכל הדורות מובן וברור התיאור של מקום אוהל אברם בין בית אל ובין העי. גם בימינו אפשר לומר כי בית אל היתה ממערב (היינו: במערב אהלו) והעי ממזרח (היינו: במזרח אהלו, מזרחה לאהלו). לא כן הצירוף "נסע מ". זהו צירוף שכיח למדי במקרא ובכל מקום, בלא יוצא מן הכלל, פירושו התרחק ממקום. "ויסעו מבית אל ויהי עוד כברת ארץ לבוא אפרתה" (בר' לה, טז) - לא ייתכן לפרש אלא בדרך אחת. "וישב רבשקה וימצא את מלך אשור נלחם על לבנה כי שמע כי נסע מלכיש" (מל"ב יט, ח //יש' לז, ח) - לא יעלה על הדעת כלל לפרש כי מלך אשור היה נוסע בתוך לכיש או כי נסע ללכיש. "ונסע מחורב" (דב' א, יט) - בתקופת יציאת מצרים, משמעותה כמו "ונסעה מנהר אהוא" (עז' ח, לא) בימי שיבת ציון, וכן בכל מקום במקרא. אין במקרא בכלל נסע באיזה מקום, ולפיכך, אין כל יסוד לביאורו של נאור "ויסע מקדם" - נסע בקדם.

ועוד, לא מצאנו בשום מקום כי קדם הוא כביכול שם חבל ארץ בכנען. לא ייתכן, אפוא, לפרש 'נסע בקדם', "במזרחה של ארץ כנען" בלשון נאור.

כיוון ש"מקדם" אינו "בקדם", שוב אין טעם להידחק ולומר כי לוט נדד זמן רב אי שם במדבר בית אוון ובמדבר יהודה, ורק "לבסוף, ככלות חדשים רבים, הגיע לככר הירדן". לא כך משתמע מדברי הכתוב:

"וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה... כגן ה' כארץ מצרים... ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן... ויסע לוט... ויפרדו... אברם ישב בארץ כנען, ולוט ישב בערי הככר".

שלוש פעמים חוזר הכתוב על פנייתו של לוט לכיכר. שתי פעמים לפני הנסיעה ("וירא את כל ככר הירדן... ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן") ואך הסיכום: "אברם ישב בארץ כנען ולוט ישב בערי הככר" - אחרי הנסיעה. משמעות הכתובים וסדרם מלמדים כי נסיעתו "מקדם" היתה תוצאה של בחירת הכיכר וכי שמה שם פניו תיכף לירידתו.

מעניינת הערתו-השערתו של בנו יעקב בפירושו לפסוקים אלה כי "כגן ה' כארץ מצרים" הוא אולי קריאת התפעלות של לוט. על כל פנים, מסתבר לפי הפשט כי לוט לא נדד במדבריות, כי אם נסע לככר הירדן.

הביאור של נאור ובן ישר לא כיוון, אפוא, לענ"ד, לפשוטו של מקרא. ברם, נדמה, לעומת זאת, כי בן ישר היטיב להגדיר את הכוונה הכללית של העניין כולו. בצדק הוא מציין כי יש במשמעות "'ויפרדו איש מעל אחיו" לא רק פרידה לוקאלית, טכנית, משום מקומות מחיה ומשום דרכי שלום, אלא פרידה ממורשת יעוד אברם, וכי השוואת הכיכר לארץ מצרים רומזת כי "זה עתה שב עם אברם ממצרים... עתה בוחר הוא בהר כנען ("הר נחלתך", "הר הקדש" עיקר קדושתה של ארץ ישראל) התלוי בחסדי שמים ולמטר השמים ישתה מים. רואה לוט ארץ שהיא כארץ מצרים, כולה משקה ומבקש לשוב אליה". ואחרון אחרון העיר כי במדרש חז"ל "אי אפשי לא באברהם ולא באלוהו" גנוז עומק פשוטו של מקרא.

ובכל זאת, מהו פירושו המילולי המדויק של "מקדם" ומה זיקתו למגמה הכללית הנ"ל?

נראים הדברים כי הצדק עם המפרשים את פשט הלשון "ויסע לוט מקדם" - נסע ממקום מאהלו של אברהם. ואין "מקדם" אלא קיצור של "מקדם לבית אל", מקום שם נטה אברם את אהלו בתחילה וגם לבסוף, אחרי שובו ממצרים (בר' יג, ג-ד).

ואולם, כאן ראוי לשאול: מה ראה הכתוב לדבר בלשון רמזים כגון זו במקום לומר פשוט "ויסע משם" או "ויסע" כרגיל במקרא?

מסתבר, שבנקודה זו יורד פשוטו של מקרא לעומק פשוטו, כפי שניסח המדרש: "אי אפשי לא באברהם ולא באלוהו".

הכתוב אינו אומר "ויסע משם", כיוון שהוא מבקש לרמוז, שלא היתה זו נסיעה ממקום סתם. בית אל לא היתה תחנה גרידא, מאהל בדרך. "ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל... ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'" (בר' יב, ח).

ובשוב אברם ממצרים, חוזר הכתוב ומדגיש:

"וילך למסעיו מנגב ועד בית אל, עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה בין בית אל ובין העי. אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה ויקרא שם אברם בשם ה'" (שם, יג, ג-ד).

הקריאה בשם ה' בתורה אינה תפילה או הודיה סתם, כמו בספרי נ"ך, כי אם צורה קדומה, נשגבה, ואולי מסתורית, של עבודת ה' ובקשת קרבתו, שהכתוב העלים טיבה ופרטיה.

מצאנו קריאה בשם ה' בתורה אך באנוש, באברהם, ביצחק ובמשה ובכל מקום מתלווה לה נימה של ייחוד וחרדת קודש. משקרא אברם בשם ה' בבית אל נתקדש המקום והפך במידת מה לסמל. כל המקומות שחנה בהם בשובו ממצרים כלולים בכינוי הסתמי הכולל "מסעיו", ואילו בבואו לבית אל, הריהו בא "אל מקום המזבח אשר עשה שם... ויקרא שם... בשם ה'". ודין יציאה כדין כניסה. כשם ששיבת אברם לבית אל היא שיבה אל מחיצת אלוהיו, כך נסיעת לוט משם היא פרישה מאלוהי אברם. "ויסע לוט מקדם" פירושו, אפוא, מקדם בית אל, היינו יציאה ממקום המזבח אשר עשה אברם, עזיבת המקום אשר קרא שם אברם בשם ה'. ואולם, בצד החיוב, באברם, אומר זאת הכתוב במפורש "וילך אל המקום אשר עשה... ויקרא שם (=ואשר קרא שם) בשם ה'", כי אברם לא הסתיר שהוא הולך בכל אוות נפשו אל המקום אשר קרא בו בשם ה'.

לא כן בצד השלילה בלוט, שטעמו המפורש ונימוקו הגלוי היה כי יורד הוא לחבל סדום ועמורה כי כולו משקה כארץ מצרים. היתר הוא בגדר צפונות לב, על כן הצביע עליו הכתוב אך ברמז - "ויסע לוט מקדם".

פרשה בפני עצמה היא תרגום אונקלוס, הנוטה כאן מן התרגום הרגיל של מילה זו "ממדנח" (=ממזרח) והריהו מתרגם "בקדמיתא", היינו בתחילה, בראשונה. לא מסתברת דעת המלבי"ם, שלפיה מתכוון אונקלוס כביכול, כי לוט יצא קודם ולא נהג דרך ארץ באברם. נראים הדברים כי אונקלוס הכיר את הארץ וידע שלא נסע לוט ממזרח למערב, כי אם להיפך. אף הוא ידע את מדרש חז"ל, וירד לעומק כוונתו של הכתוב כי "מקדם" אינו אלא כינוי הרומז למקום המזבח "מקדם לבית אל". ואילו תרגם את המילה תרגום שגרתי "ממדנח", כי אז היתה זו דוגמא מובהקת של כישלון מן הסוג שחכמים הזהירו מפניו באומרם: "המתרגם פסוק כצורתו, הרי זה בדאי" (קידושין מט, ע"א), שכן בדרך זו היה מתקפח הרמז החריף הרומז לעיקר כוונתו של המקרא; מאידך, היה זה מוטעה גם מבחינה עניינית, שכן לא נסע לוט ממזרח למערב, ואף לא בא הכתוב להורות כיוון מסעו.

מה עשה, אפוא, אונקלוס בחכמתו? במקום לתרגם את המילה, הציג במקומה מילה ארמית מקבילה, שיש בה כל הסגולות שיש ב"מקדם" העברית. מה "מקדם" היא תיבה פרובלמטית, שאי אפשר לפרשה כאן כפשוטה, אף "בקדמיתא" תרגום יוצא דופן "המעכב את הקריאה".

והעיקר: מה "מקדם" אינו אלא רמז למקום מאהלו של אברם ליד בית אל על משמעותו, אף "בקדמיתא" אינו אלא רמז לאמור למעלה "עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה, בין בית אל ובין העי" (בר' יג, ג) ובלשון אונקלוס: "עד אתרא דפרסיה תמן למשכניה בקדמיתא בין בית אל ובין עי".

והעיקר להלן: "אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה" (יג, ד), ובלשון אונקלוס: "לאתר מדבחא דעבד תמן בקדמיתא" (שם, ד). נמצא, התרגום אומר בארמית מה שרומז "מקדם" בעברית, היינו לוט עזב את מקום מאהלו של אברם, את מזבחו ואת אמונתו.

העיצוב האגדי-הפיוטי של בראשית רבה "הסיע עצמו מקדמונו של עולם" נאמן לתוכן הרעיוני של הכתוב, אך הוא מפקיע כליל את הזיקה המילולית הפשוטה של "מקדם" למקום כלשהו עלי אדמות, והריהו משעבדה כליל לרעיון.

מדרש האגדה חוזר על עצמו והריהו דורש גם בפרשת דור הפלגה:

"'ויהי בנסעם מקדם' (בר' יא, ב) - אמר רבי אלעזר ברבי שמעון: הסיעו עצמן מקדמונו של עולם. אמרו: אי אפשינו לא בו ולא באלוהותו".

מסתבר כי המקור הראשון של המדרש הזה הוא בפרשתנו, פרשת אברהם ולוט, ומכאן הושאל לפרשת דור הפלגה, כיוון שגם שם נאמר "מקדם". אמנם גם שם תואם "הסיעו עצמן מקדמונו של עולם", את המגמה הכללית של הכתובים. ברם, "מקדם" בפרשתנו אינה ניתנת לפרש כפשוטה כלל, היא "אומרת דרשני". לא כן בדור הפלגה. אף על פי שהמדרש מקדים שם לדברי רבי אלעזר ברבי שמעון את השאלה הרטורית "נסעו ממדנחא למדנחא"? (=נסעו ממזרח למזרח), אין זה אלא סממן ספרותי-אגדי. לפי פשוטו של עניין, "קדם" בבראשית יא הוא כינוי למסופוטמיה הצפונית ככתוב: "וילך ארצה בני קדם... ויאמר להם יעקב: אחי, מאין אתם, ויאמרו: מחרן אנחנו" (בר' כט, א-ד). הם נדדו, אפוא, מסביבות אררט דרך מסופוטמיה הצפונית לארץ שנער. זהו פשוטו של מקרא, ואילו מדרשו (בעקבות "מקדם" של לוט) - הסיעו עצמן מקדמונו של עולם. גם הלשון הכפולה "אי אפשינו לא בו ולא באלוהותו" מחקה את האמור בלוט (ושם הוא מתבקש) "אי אפשי לא באברהם ולא באלוהו".

אמור מעתה: בפרשת דור הפלגה אין זה אלא מדרש אגדה המבליט את המגמה הכללית של הכתובים, ואילו במקורו, בלוט, מדרש זה הוא פשוטו של מקרא.