אמת ושקר
לקט מקורות על אמת ושקר במקרא

בראשית כז, בראשית כט, טז-כו


תוכן המאמר:
גניבת הברכות: בראשית כ"ז; ו-כד, לג-לו
    אבות א', י"ח
    רש"י
    בראשית רבה ס"ה י"ח
    תנחומא תולדות סימן י
    מדרש תנחומא, תולדות פרק ח
    אבן עזרא, בראשית כז
    רבינו בחיי, בראשית כז
    חזקוני, בראשית כז
    אור החיים, בראשית כז
    אור החיים, בראשית כז
    רש"י, בראשית כז
    אבן עזרא, בראשית כז
    בראשית רבה
    תרגום אונקלוס, בראשית כז
    תרגום יונתן, בראשית כז
החלפת רחל בלאה: בראשית כ"ט, ט"ז-כ"ו
    מגילה י"ג:
    מדרש רבה, בראשית ע', י"ט
    מדרש תנחומא, ויצא ס' י"א
דברים שמותר לשנות בהם
    בבא מציעא כ"ג:
    רש"י
    יבמות ס"ה:
    כתובות ט"ז:
    מסילת ישרים פרק יא - בפרטי מדת הנקיות
יש אמת שתולדותיו רעות
    מסילת ישרים פרק כ - במשקל החסידות
נספח: המקורות בדבר תמימותו של גדליה בן אחיקם
    ירמיה מ' מ"א, א-י"א
    נדה ס"א

תקציר:
בשני מקומות קשור יעקב למעשי רמאות: בגניבת הברכות, ובהטעיה שהטעה אותו לבן ונתן לו את לאה במקום רחל. התלמוד מגדיר מקרים בהם מותר לשנות ולהטעות. מאידך: עודף אמון גם הוא לא יצלח - ובגלל תמימותו של גדליה נרצח. קובץ המקורות בודק את כל המקרים האלה.

מילות מפתח:
אמת ושקר, גדליה בן אחיקם


גניבת הברכות: בראשית כ"ז, ו-כד, לג-לו
וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקב בְּנָהּ לֵאמר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמר: הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי ה' לִפְנֵי מותִי:
וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אתָךְ: לֶךְ נָא אֶל הַצּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טבִים וְאֶעֱשֶׂה אתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב: וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מותו:
וַיּאמֶר יַעֲקב אֶל רִבְקָה אִמּו הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנכִי אִישׁ חָלָק: אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלא בְרָכָה:
וַתּאמֶר לו אִמּו עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי אַךְ שְׁמַע בְּקלִי וְלֵךְ קַח לִי:
וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּו וַתַּעַשׂ אִמּו מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו:
וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדל הַחֲמֻדת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקב בְּנָהּ הַקָּטָן: וְאֵת ערת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו: וַתִּתֵּן אֶת הַמַּטְעַמִּים וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה בְּיַד יַעֲקב בְּנָהּ:
וַיָּבא אֶל אָבִיו וַיּאמֶר אָבִי וַיּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי:
וַיּאמֶר יַעֲקב אֶל אָבִיו אָנכִי עֵשָׂו בְּכרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ:
וַיּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנו מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצא בְּנִי
וַיּאמֶר כִּי הִקְרָה ה' אֱלהֶיךָ לְפָנָי:
וַיּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לא:
וַיִּגַּשׁ יַעֲקב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיּאמֶר הַקּל קול יַעֲקב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו: וְלא הִכִּירו כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרת וַיְבָרֲכֵהוּ:
וַיּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו
וַיּאמֶר אָנִי:

וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדלָה עַד מְאד וַיּאמֶר מִי אֵפוא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאכַל מִכּל בְּטֶרֶם תָּבוא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה:
כִּשְׁמעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדלָה וּמָרָה עַד מְאד
וַיּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי:
וַיּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ:
וַיּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמו יַעֲקב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי
וַיּאמַר הֲלא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה:


אבות א', י"ח
"רַבָּן שִׁמְעון בֶּן גַּמְלִיאֵל אומֵר:
עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעולָם עומֵד, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלום,
שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ח) אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלום שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם"
"מדבר שקר תרחק
ונקי וצדיק אל תהרג
כי לא אצדיק רשע" (שמות כ"ג, ז')

רש"י
אנכי עשו בכורך - אנכי המביא לך, ועשו הוא בכורך" (זהר ח"א קסז)
ויאמר אני - לא אמר אני עשו, אלא אני:


בראשית רבה ס"ה י"ח
ויבא אל אביו ויאמר אביו וגו' אנכי עשו בכורך
א"ר לוי: אנכי עתיד לקבל עשרת הדברות, אבל עשו בכורך.


תנחומא תולדות סימן י
"ואע"פ שאתם אומרים שיקר יעקב לא שיקר, בלעם אמר לא הביט און ביעקב (במדבר כג כא), אלא [אמר[ אנכי יעקב, עשו [הוא] בכורך"

מדרש תנחומא, תולדות פרק ח
ותכהין עיניו. למה כהו עיניו? לפי שהיה צפוי לפני הקב"ה שיצחק יברך לעשו, אמר הקב"ה יכהו עיניו, ויבא יעקב ויטול את הברכות, ולא יהא יודע יצחק למי הוא מברך.


אבן עזרא, בראשית כז
ויש אומרים, חלילה לכזב הנביא. רק הוא כן: אנכי - מי שאנכי, ועשו בכורך.
ואחרים אמרו כי בנחת אמר אנכי, ונשא קול במלת עשו בכורך.
ואלה דברי רוח, כי הנביאים יתחלקו לשני חלקים:
החלק הראשון שליח במצות
והחלק השני נביאי העתיד.
ואם יצטרכו לאמר דבר שאיננו כהוגן לא יזיק רק השליח, לא יתכן שיכזב כלל


רבינו בחיי, בראשית כז
אנכי עשו בכורך - וכן: אתה זה בני עשו ויאמר אני. אין ספק שכל דבריו של יעקב אין בהם כי אם אמת, וכן הנביא מעיד עליו: תתן אמת ליעקב,...

אנכי עשו בכורך, שאילו היה אומר: אנכי עשו, ושותק, היה דבורו בלתי אמתי, ומפני זה הזכיר "בכורך" כי בסבת הבכורה הוא בא במקום עשו.
וכן אמר: אתה זה בני עשו, כלומר שיש לי לברך. ויאמר אני, לא אמר "אני עשו" אלא "אני", כלומר אני הוא שאתה ראוי לברך.
ומה שאמר: עשיתי כאשר דברת אלי, והוא לא דבר כי אם לעשו, מלת "אלי" כמו בשבילי ולטובתי, כי לולא שיצוה לעשו לא שמעה רבקה, ולא צותה ליעקב.
ומה שאמר: ואכלה מצידי, והוא לא צד כלל, מלת "מצידי" ממזוני שאני מביא לך צידה, כענין שכתוב: ויקחו האנשים מצידם, שפירושו ממזונם.
קום נא שבה. ועשו אמר: יקום אבי, אמרו במדרש: יעקב דבר בלשון כבוד, בלשון תחנה: קום נא שבה, נתן לו הקב"ה שכרו באותו לשון, שכן משה שהוא מזרעו אמר: קומה ה', שובה ה'. אבל עשו אמר בלשון גסות הרוח.


חזקוני, בראשית כז
אנכי עשו בכרך - יש מפרשים שלפי צורך שעה אפשר לשנות הדיבור, כגון אברהם "אמרי לי אחי הוא", "ונשתחוה ונשובה אליכם", וכגון דוד שבלבל דבריו עם אחימלך ואמר "ויהי הנערים קדש". גם אמר שהיה הולך בשליחות המלך. וגם אלישע אמר לחזאל מלך ארם "לך אמור לו חיה תחיה" והראה הקב"ה שיהרג, וכן מיכיהו שאמר לאחאב "עלה והצלח" אלא לפי מה שראו אמרו.
דבר אחר: לפי שיקול הדעת לא כחש לו, כך אמר לו: אנכי {במקום} עשו בכרך, שהרי כבר מכר לי את הבכורה.


אור החיים, בראשית כז
שמע בקולי - פירוש, הגם שיש בדברים אלו כגניבת הדעת, עם כל זה יש לך לשמוע בקולי. פירוש, מלבד חיוב מצות כיבוד אב ואם שהיא מצות עשה, גם היא נביאה, וכתיב בדברי נביא אמת (דברים יח טו) "אליו תשמעון". לזה אמרה 'שמע בקולי'. וכבר כתבנו (לעיל טז ה ו) שיצטדק נביא באומרו לעבור על מצוה ממצות התורה לפי שעה.


אור החיים, בראשית כז
אנכי עשו בכורך, פירושו: להיות שקנה הבכורה מעשו, הנה הוא נעשה עשו לצד בחינת הבכורה, כי לא יקראו עשו בכורו.
ואומרו עשיתי כאשר דברת אלי, פירוש כי טעם שצוה לעשו, הוא כי הוא בנו הבכור, וכיון שנטל הבכורה, כאילו הדבר בא אליו.


רש"י, בראשית כז
במרמה - בחכמה


אבן עזרא, בראשית כז
במרמה - שלא דבר אמת


בראשית רבה
בא אחיך במרמה, ר' יוחנן אמר: בא בחכמת תורתו.


תרגום אונקלוס, בראשית כז
ואמר עאל אחוך בחוכמא וקביל ברכתך:


תרגום יונתן, בראשית כז
ואמר על אחוך בחכמתא וקביל מיני ברכתך.


החלפת רחל בלאה: בראשית כ"ט, ט"ז-כ"ו
וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנות שֵׁם הַגְּדלָה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל:
וְעֵינֵי לֵאָה רַכּות וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תּאַר וִיפַת מַרְאֶה:
וַיֶּאֱהַב יַעֲקב אֶת רָחֵל וַיּאמֶר אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה:
וַיּאמֶר לָבָן טוב תִּתִּי אתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אתָהּ לְאִישׁ אַחֵר שְׁבָה עִמָּדִי:
וַיַּעֲבד יַעֲקב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתו אתָהּ:
וַיּאמֶר יַעֲקב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבואָה אֵלֶיהָ:
וַיֶּאֱסף לָבָן אֶת כָּל אַנְשֵׁי הַמָּקום וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה: וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּו וַיָּבֵא אתָהּ אֵלָיו וַיָּבא אֵלֶיהָ: וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתו לְלֵאָה בִתּו שִׁפְחָה:
וַיְהִי בַבּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה
וַיּאמֶר אֶל לָבָן מַה זּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי:
וַיּאמֶר לָבָן לא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקומֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה:


מגילה י"ג:
ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא. וכי אחי אביה הוא? והלא בן אחות אביה הוא?
אלא אמר לה: מינסבא לי?
אמרה ליה: אין. מיהו, אבא רמאה הוא, ולא יכלת ליה.
אמר לה: אחיו אנא ברמאות.
אמרה ליה: ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמיותא?
אמר לה: אין, עם נבר תתבר ועם עקש תתפל.
אמר לה: ומאי רמיותא?
אמרה ליה: אית לי אחתא דקשישא מינאי, ולא מנסיב לי מקמה.
מסר לה סימנים. כי מטא ליליא, אמרה: השתא מיכספא אחתאי, מסרתינהו ניהלה. והיינו דכתיב ויהי בבקר והנה היא לאה, מכלל דעד השתא לאו לאה היא? אלא: מתוך סימנין שמסרה רחל ללאה לא הוה ידע עד השתא.


מדרש רבה, בראשית ע', י"ט
ויאסוף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה. כינס כל אנשי מקומו.
אמר להם: יודעים אתם שהיינו דחוקים למים, וכיון שבא הצדיק הזה לכאן נתברכו המים?!
אמרין ליה: ומה אהני לך?
אמר להון: אין בעיין אתון, אנא מרמי ביה, ויהב ליה לאה, דהוא רחים להדא רחל סגי, והוא עבד הכא גבכון שבעה שנין אוחרין.
אמרין ליה: עביד מה דהני לך.
אמר להון: הבו לי משכון דלית חד מנכון מפרסם.
ויהבון ליה משכונין, ואזל ואייתי עליהון חמר משח וקופר.
הוי למה נקרא שמו לבן הארמי? שרימה באנשי מקומו.
וכולי יומא הוו מכללין ביה, וכיון דעל ברמשא,
אמר להון: מה הוא כדין?
אמרין ליה: את גמלת חסד בזכותך, והיו מקלסין קודמוי, ואמרין הא ליא הא ליא היא לאה היא לאה. ברמשא אתון מעלתא וטפון בוציניא.
אמר להן: מהו כדין?
אמרי ליה מה את סבור דאנן דכרין דכוותכון, וכל ההוא ליליא הוה צווח לה רחל, והיא עניא ליה. בצפרא והנה היא לאה.
אמר לה: מה רמייתא בת רמאה? לאו בליליא הוה קרינא רחל, ואת ענית לי?!
אמרה ליה: אית ספר דלית ליה תלמידים. לא כך היה צווח לך אבוך 'עשו', ואת עני ליה?!

ויאמר אל לבן מה זאת עשית לי וגו' ויאמר לבן לא יעשה כן וגו' מלא שבוע זאת.

מדרש תנחומא, ויצא ס' י"א
כל הלילה היתה עשת עצמה כרחל, כיון שעמד בבקר והנה היא לאה,
אמר לה: בת הרמאי, למה רמית אותי?
אמרה לו: ואתה למה רמית אביך? כשאמר לך 'האתה זה בני עשו', ואמרת לו 'אנכי עשו בכורך'; ואתה אומר למה רימיתני? ואביך לא אמר בא אחיך במרמה'?



דברים שמותר לשנות בהם

בבא מציעא כ"ג:
בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו: במסכת, ובפוריא, באושפיזא.


רש"י
במסכת - יש בידך מסכת פלוני סדורה בגירסא או לאו, ואף על גב שסדורה היא לו - יאמר לו לאו, ומדת ענוה היא.
בפוריא - שימשת מטתך, יאמר לאו, מדת צניעות הוא.
באושפיזא - שאלוהו על אושפיזו אם קבלו בסבר פנים יפות, ואמר לאו - מדה טובה היא, כדי שלא יקפצו בו בני אדם שאינן מהוגנין לבא תמיד עליו, ויכלו את ממונו.


יבמות ס"ה:
מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר: אביך צוה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו'.
ר' נתן אומר: מצוה, שנאמר: ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני וגו'.
דבי רבי ישמעאל תנא: גדול השלום, שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו, דמעיקרא כתיב: ואדוני זקן, ולבסוף כתיב: ואני זקנתי.


כתובות ט"ז:
תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה?
בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא,
ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה.
אמרו להן ב"ש לב"ה: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרי' לה, כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה: מדבר שקר תרחק!
אמרו להם ב"ה לב"ש: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו.


מסילת ישרים פרק יא - בפרטי מדת הנקיות
והנה דבר השקר גם הוא חולי רע נתפשט מאד בבני האדם, ואולם מדריגות מדריגות יש בו:

יש בני אדם שאומנותם ממש הוא השקרנות, הם הולכים ובודים מלבם כזבים גמורים למען הרבות שיחה בין הבריות או להחשב מן החכמים ויודעי דברים הרבה, ועליהם נאמר (משלי יב): תועבת ה' שפתי שקר. ואומר (ישעיה נט): שפתותיכם דברו שקר, לשונכם עוולה תהגה. וכבר גזרו חכמים ז"ל (סוטה מב): ארבע כתות אינן מקבלות פני השכינה, ואחת מהם כת שקרנים:

ויש אחרים קרובים להם במדריגה, אף על פי שאינם כמוהם ממש, והם המכזבים בספוריהם ודבריהם, והיינו, שאין אומנותם בכך ללכת ולבדות ספורים ומעשים אשר לא נבראו ולא יהיו, אבל בבואם לספר דבר מה, יערבו בהם מן השקרים כמו שיעלה על רוחם, ויתרגלו בזה עד ששב להם כמו טבע.
והם הם הבדאים אשר אי אפשר להאמין לדבריהם, וכמאמרם ז"ל (סנהדרין פט): כך הוא עונשו של בדאי, שאפילו אומר אמת, אין שומעין לו, שכבר הטביעו בהם הרעה הזאת שלא יוכלו לצאת דבריהם נקיים מן הכזב מתוך פיהם. הוא מה שהנביא מצטער ואומר (ירמיה ט): למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו:

ויש עוד אחרים שחליים קל מחולי הראשונים, והם אותם שאינם קבועים כל כך בשקר, אלא שלא יחושו להתרחק ממנו, ואם יזדמן להם יאמרוהו, ופעמים רבות יאמרוהו דרך שחוק או כיוצא בזה בלא כוונה רעה.

ואמנם החכם הודיענו, שכל זה הוא היפך רצון הבורא ברוך הוא ומדת חסידיו, הוא מה שכתוב (משלי יג): דבר שקר ישנא צדיק, והוא מה שבאה עליו האזהרה (שמות כג): מדבר שקר תרחק. ותראה שלא אמר משקר תשמר, אלא מדבר שקר תרחק, להעיר אותנו על ההרחק הגדול והבריחה הרבה שצריך לברוח מזה. וכבר נאמר (צפניה ג): שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית:

וחכמים זכרונם לברכה אמרו (שבת נה): חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת. ובודאי שאם האמת הוא מה שבחר בו הקדוש ברוך הוא לקחתו לחותם לו, כמה יהיה הפכו מתועב לפניו.


והזהיר הקדוש ברוך הוא על האמת אזהרה רבה
ואמר (זכריה ח): דברו אמת איש את רעהו.
ואמר (ישעיה טז): והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת,
ואמר (שם סג): ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו. הא למדת, שזה תלוי בזה.
ואמר (זכריה ח): ונקראה ירושלים עיר האמת, להגדיל חשיבותה.
וכבר אמרו ז"ל (מכות כד): ודובר אמת בלבבו, כגון רב ספרא וכו', להודיעך עד היכן חובת האמת מגעת.
וכבר אסרו לתלמיד חכם לשנות בדבורו חוץ משלשה דברים.

ואחד מן העמודים שהעולם עומד עליו הוא האמת.


אם כן מי שדובר שקר כאלו נוטל יסודו של עולם, וההפך מזה, מי שזהיר באמת כאילו מקיים יסודו של עולם.
וכבר ספרו חכמים ז"ל (סנהדרין צז): מאותו המקום שהיו זהירים באמת, שלא היה מלאך המות שולט שם, ולפי שאשתו של רבי פלוני שינתה בדבריה, אף על פי שהיה לכוונה טובה, גירתה בהם מלאך המות, עד שגירשוה משם בעבור זה, וחזרו לשלותם.
ואין צריך להאריך בדבר הזה, שהשכל מחייבו והדעת מכריחו.



יש אמת שתולדותיו רעות

מסילת ישרים פרק כ - במשקל החסידות
והנה מה שצריך להבין הוא, כי אין לדון דברי החסידות על מראיהן הראשון, אלא צריך לעיין ולהתבונן עד היכן תולדות המעשה מגיעות, כי לפעמים המעשה בעצמו יראה טוב, ולפי שהתולדות רעות יתחייב להניחו, ולו יעשה אותו יהיה חוטא ולא חסיד.

הנה מעשה גדליה בן אחיקם, גלוי לעינינו שמפני רוב חסידותו שלא לדון את ישמעאל לכף חובה, או שלא לקבל לשון הרע, אמר ליוחנן בן קרח שקר אתה דובר על ישמעאל (ירמיה מ'), ומה גרם? גרם שמת הוא ונפזרו ישראל וכבה גחלתם הנשארה.


וכבר ייחס הכתוב הריגת אנשים אשר נהרגו אליו כאילו הרגם הוא, ובמאמרם ז"ל (נדה ס"א): על הפסוק את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליה.

והבית השני גם הוא חרב ע"י חסידות כזה, אשר לא נשקל במשקל צדק במעשה דבר קמצא.

אמרו (גיטין נ"ו): סבור רבנן לקרוביה,
אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח.
סבור למקטליה.
אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג.
בין כך ובין כך הלך אותו הרשע והלשין את ישראל.
בא הקיסר והחריב ירושלים.
והוא מה שאמר רבי יוחנן על זה: ענותנותו של ר' זכריה החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו:

הרי לך שאין לדון בחסידות המעשה באשר הוא שם לבד, אך צריך לפנות כה וכה לכל הצדדין שיוכל שכל האדם לראות, עד שידון באמת איזה יכשר יותר העשיה או הפרישה.

הנה התורה צותה (ויקרא י"ט): "הוכח תוכיח את עמיתך", וכמה פעמים יכנס אדם להוכיח חטאים במקום או בזמן שאין דבריו נשמעים, וגורם להם להתפרץ יותר ברשעם ולחלל ה' להוסיף על חטאתם פשע, הנה בכיוצא בזה אינו מן החסידות אלא לשתוק.
וכך אמרו ז"ל (יבמות ס"ה): כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר את שאינו נשמע.
ראה פשוט הוא שראוי לכל אדם להיות מקדים ורץ לדבר מצוה ולהשתדל להיות מן העוסקים בה, אך הנה לפעמים יכול להיוולד מזה מריבה שיותר תתבזה המצוה, ויתחלל בה שם שמים ממה שיתכבד. בכיוצא בזה ודאי שחייב החסיד להניח את המצוה ולא לרדוף אחריה.

נמצאת למד שהבא להתחסד חסידות אמיתי צריך שישקול כל מעשיו לפי התולדות הנמשכות מהם, ולפי התנאים המתלווים להם לפי העת לפי החברה לפי הנושא ולפי המקום, ואם הפרישה תוליד יותר קידוש שם שמים ונחת רוח לפניו מן המעשה יפרוש ולא יעשה.


או אם מעשה אחד במראיתו הוא טוב, ובתולדותיו או בתנאיו הוא רע, ומעשה אחד רע במראיתו וטוב בתולדותיו, הכל הולך אחר החיתום והתולדה שהיא פרי המעשים באמת, ואין הדברים מסורים אלא ללב מבין ושכל נכון, כי אי אפשר לבאר הפרטים שאין להם קץ.

וה' יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה.



נספח: המקורות בדבר תמימותו של גדליה בן אחיקם

ירמיה מ' מ"א, א-י"א
וַיָּבא יִרְמְיָהוּ אֶל גְּדַלְיָה בֶן אֲחִיקָם הַמִּצְפָּתָה וַיֵּשֶׁב אִתּו בְּתוךְ הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּאָרֶץ: וַיִּשְׁמְעוּ כָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה הֵמָּה וְאַנְשֵׁיהֶם כִּי הִפְקִיד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם בָּאָרֶץ וְכִי הִפְקִיד אִתּו אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וָטָף וּמִדַּלַּת הָאָרֶץ מֵאֲשֶׁר לא הָגְלוּ בָּבֶלָה: וַיָּבאוּ אֶל גְּדַלְיָה הַמִּצְפָּתָה וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָהוּ וְיוחָנָן וְיונָתָן בְּנֵי קָרֵחַ וּשְׂרָיָה בֶן תַּנְחֻמֶת וּבְנֵי עֵופַי {עֵיפַי} הַנְּטפָתִי וִיזַנְיָהוּ בֶּן הַמַּעֲכָתִי הֵמָּה וְאַנְשֵׁיהֶם:
וַיִּשָּׁבַע לָהֶם גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן וּלְאַנְשֵׁיהֶם לֵאמר אַל תִּירְאוּ מֵעֲבוד הַכַּשְׂדִּים שְׁבוּ בָאָרֶץ וְעִבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל וְיִיטַב לָכֶם: וַאֲנִי הִנְנִי ישֵׁב בַּמִּצְפָּה לַעֲמד לִפְנֵי הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר יָבאוּ אֵלֵינוּ וְאַתֶּם אִסְפוּ יַיִן וְקַיִץ וְשֶׁמֶן וְשִׂמוּ בִּכְלֵיכֶם וּשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר תְּפַשְׂתֶּם: וְגַם כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּמואָב וּבִבְנֵי עַמּון וּבֶאֱדום וַאֲשֶׁר בְּכָל הָאֲרָצות שָׁמְעוּ כִּי נָתַן מֶלֶךְ בָּבֶל שְׁאֵרִית לִיהוּדָה וְכִי הִפְקִיד עֲלֵיהֶם אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן:

וַיָּשֻׁבוּ כָל הַיְּהוּדִים מִכָּל הַמְּקמות אֲשֶׁר נִדְּחוּ שָׁם וַיָּבאוּ אֶרֶץ יְהוּדָה אֶל גְּדַלְיָהוּ הַמִּצְפָּתָה וַיַּאַסְפוּ יַיִן וָקַיִץ הַרְבֵּה מְאד:
וְיוחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְכָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בָּאוּ אֶל גְּדַלְיָהוּ הַמִּצְפָּתָה: וַיּאמְרוּ אֵלָיו הֲיָדעַ תֵּדַע כִּי בַּעֲלִיס מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּון שָׁלַח אֶת יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה לְהַכּתְךָ נָפֶשׁ וְלא הֶאֱמִין לָהֶם גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם:
וְיוחָנָן בֶּן קָרֵחַ אָמַר אֶל גְּדַלְיָהוּ בַסֵּתֶר בַּמִּצְפָּה לֵאמר אֵלְכָה נָּא וְאַכֶּה אֶת יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וְאִישׁ לא יֵדָע לָמָּה יַכֶּכָּה נֶּפֶשׁ וְנָפצוּ כָּל יְהוּדָה הַנִּקְבָּצִים אֵלֶיךָ וְאָבְדָה שְׁאֵרִית יְהוּדָה:
וַיּאמֶר גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם אֶל יוחָנָן בֶּן קָרֵחַ אַל תַּעֲשֵׂ {תַּעֲשֵׂה} אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי שֶׁקֶר אַתָּה דבֵר אֶל יִשְׁמָעֵאל:
וַיְהִי בַּחדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה בֶן אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וְרַבֵּי הַמֶּלֶךְ וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּו אֶל גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם הַמִּצְפָּתָה וַיּאכְלוּ שָׁם לֶחֶם יַחְדָּו בַּמִּצְפָּה:
וַיָּקָם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וַעֲשֶׂרֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ אִתּו וַיַּכּוּ אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן בַּחֶרֶב וַיָּמֶת אתו אֲשֶׁר הִפְקִיד מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאָרֶץ: וְאֵת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר הָיוּ אִתּו אֶת גְּדַלְיָהוּ בַּמִּצְפָּה וְאֶת הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר נִמְצְאוּ שָׁם אֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הִכָּה יִשְׁמָעֵאל:

וַיְהִי בַּיּום הַשֵּׁנִי לְהָמִית אֶת גְּדַלְיָהוּ וְאִישׁ לא יָדָע: וַיָּבאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלו וּמִשּׁמְרון שְׁמנִים אִישׁ מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים וּמִתְגּדְדִים וּמִנְחָה וּלְבונָה בְּיָדָם לְהָבִיא בֵּית ה':
וַיֵּצֵא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה לִקְרָאתָם מִן הַמִּצְפָּה הלֵךְ הָלךְ וּבכֶה וַיְהִי כִּפְגשׁ אתָם וַיּאמֶר אֲלֵיהֶם בּאוּ אֶל גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם: וַיְהִי כְּבואָם אֶל תּוךְ הָעִיר וַיִּשְׁחָטֵם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה אֶל תּוךְ הַבּור הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּו:

וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים נִמְצְאוּ בָם וַיּאמְרוּ אֶל יִשְׁמָעֵאל אַל תְּמִתֵנוּ כִּי יֶשׁ לָנוּ מַטְמנִים בַּשָּׂדֶה חִטִּים וּשְׂערִים וְשֶׁמֶן וּדְבָשׁ וַיֶּחְדַּל וְלא הֱמִיתָם בְּתוךְ אֲחֵיהֶם:

וְהַבּור אֲשֶׁר הִשְׁלִיךְ שָׁם יִשְׁמָעֵאל אֵת כָּל פִּגְרֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הִכָּה בְּיַד גְּדַלְיָהוּ הוּא אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אָסָא מִפְּנֵי בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אתו מִלֵּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָהוּ חֲלָלִים:"


נדה ס"א
תנא, הוא הבור שמילא ישמעאל בן נתניה חללים, דכתיב והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי אנשים אשר הכה ביד גדליה. וכי גדליה הרגן, והלא ישמעאל הרגן? אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן.