מלבד סיפור יוסף התופס לעצמו סורה (פרשה) שלמה בקוראן, סורה י"ב, פרשת יוסף, העוסקת בסיפור חייו של יחיד, אין בקראן עוד סיפור כזה אלא סיפור חייו של משה התופס חלק נכבד ב"פרשת הסיפור", (סורה כ"ח, מפסוק א עד פסוק ל). מלבד שני אלה יש להזכיר עוד את סיפור זכריה ובנו יחיא (יוחנן המטבל), מרים אם ישו ובנה - "בית עמרם", הבא בקצור יותר בתוך מערכה של שורת שליחים (סורה ג, פרשת בית עמרם, פסוקים ג-נב, סורה יט, פרשת מרים, פסוק א-לו).

משה ויוסף הם האישיות היחידות, מלבד ישו במידה מקוצרת, שמחמד מטפל במאורעות חייהם הפרטיים. בתורה באים שני הסיפורים בהמשך היסטורי בזה אחרי זה. בקראן אין המשכם ההיסטורי בולט. הקשר בין "שליחות משה" - לפי דעת מחמד - לפרעה ולעם המצרים ובין "שליחות יוסף" נזכר פעם אחת בקראן. "מאמין" אחד מ"אנשי פרעה" אומר:

"וכבר בא אליכם יוסף מלפנים במופתים" (סורה מ, "פרשת המאמין", פסוק לו).

הוא מדבר על "שליחות משה למצרים" אחרי "שליחות יוסף" לפניו.

באשר לזמן, יש לשים לב ששני הסיפורים זה של יוסף וזה של משה, נגלו למחמד בתקופה השלישית לנבואתו בעודו במכה, לפני הגירתו לאלמדינה, ונגלו לו בזה אחר זה. הקו המאחד את שני הסיפורים האלה, הוא זה שאין בפתיחתם הבלטת המוטיב הרגיל בקראן לגבי סיפורי שליחים, היינו שנשלחו להזהיר עמים ולא שמעו להם בני עמם ונענשו. אין כאן "דוגמה" של "אזהרה ועונש", אלא הרצאת מאורע כפי שאירע. בפרשת יוסף "מספר" אלהים למחמד "את היפה בסיפורים" (סורה יב, פרשת יוסף, פסוק ג). את הסורה כח, קראו עורכי הקראן בשם "פרשת הסיפור", על שם סיפור משה הבא בראשה, ובה נזכר שמשה "מספר" את "סיפורו" לאבי אשתו (סורה נח, פרשת הסיפור, פסוק כה).

כבר עמד מורי יוסף הורוביץ ז"ל על כך, שבשני הסיפורים מעיר מחמד את אזן שומעיו, שלא היה בזמן ובמקום שבו אירע המאורע שאותו הוא מספר, ורק אלהים הוא המגלה לו סתומות; אות הוא זה שאמנם בא אליו חזון מאלהים להזהיר את עמו, את הערבים, אשר לא בא אליהם מזהיר לפניו. הורוביץ מציין את ההקבלה בין פסוק קג לסורה יב, פרשת יוסף ובין פסוק מד לסורה כח פרשת הסיפור. הרעיון שמחמד מבליט בהם הוא ההוכחה לגילוי האלוהי שבא אליו ראייה לאמיתות נבואתו. רעיון זה נמצא גם בסורה ג', פרשת "בית עמרם", פסוק לט, אחרי שמחמד מספר את סיפורם של מרים אמו של ישו, בדיוק באותו נוסח הנמצא בסורה יב, פרשת יוסף פסוק קג, מלבד במקומות אלה חוזר רעיון זה בהטפות מחמד בסורה מב "פרשת המועצות", פסוק נב, ובסורה כט "פרשת העכביש", פסוק מז.

ואולם בה בשעה שבשני המקומות האחרונים בולט ברור רעיון ההוכחה והמופת לאמיתות נבואתו, הנה בולט בסיפורי יוסף ומשה עוד רעיון שני, והוא להראות את מפלאות המסיבות שבהן מסובב אלהים בהנהגתו את העולם. סיפורים אלה מראים, כיצד מצמיח אלהים "טובה" מתוך מה שנראה לבני-אדם, לכאורה, כ"רעה",

"אכן היה ביוסף ואחיו אות לשואלים" (סורה יב, פרשת יוסף, פסוק ו),

היינו לשואלים לדרכי אלהים והנהגתו את העולם, כל הרעה שבאה על יוסף לא באה אלא לטובתו לאמיתו של דבר. כמו כן פותח סיפור משה בזה ש-

"הפלה אלהים חסדו לחלשים בארץ לשימם למופת ולשימם היורשים" -

המדובר הוא בישראל (סורה כח, פרשת הסיפור, פסוק ד), משה מושלך ליאור כדי להביאו לבית-פרעה,

"אויב לו ואויב לאלהים" (שם, פסוק לח).

יתכן מאד, שסיפורים אלה דיברו על לב מחמד, בשעות קשות של התאבקות עם מתנגדיו, בני עירו וגם קרוביו, במכה, באותה תקופה שלישית לנבואתו במכה. הם עודדו אותו בעת צרה ושמשו לו דוגמה לתקווה טובה ולהצלחה לעתיד לבוא.

אך לא רעיון זה בלבד הוא המשותף לשני הסיפורים של יוסף ושל משה, דמיון מפליא ביניהם, לפי שהם באים בקראן, משלש בחינות:
א) מוטיבים שונים משותפים לשניהם במה שנוגע לתוכן.
ב) דומים הם זה לזה גם בסגנון. מספר מאמרים מיסודם ועיקרם של שני הסיפורים, חוזרים כמעט מלה במלה בשניהם.
ג) מלבד זה חוזרים ביטויים שונים בשניהם, אם גם כי לא במקומות המקבילים בשניהם בתוכן.
אפשר להכיר את האסוציאציה שבין שניהם, אפשר להכיר, שיוצרם, רוחו עדיין מלאה מאותו הסיפור שיצר תחלה, בשעה שעסק ביצירת הסיפור השני. קרבת העניין משכה אחריה גם את השימוש בביטויים שבהם השתמש בספור הראשון.

המוטיבים המשותפים לשני הסיפורים מראים ברור ששניהם הוצקו בדפוס אחד ונתכנו במתכונת אחת לשם מטרה אחת. יתר על כן: אותן הנפשות הפועלות בסיפור יוסף חוזרות כמעט, בשינוי צורה, כמקבילות בסיפור משה.

ויש לומר, שגם בתורה יש מוטיבים משותפים לסיפור יוסף וסיפור משה, אם כי מדרש האגדה היהודית לא הקביל הקבלות בין שני הסיפורים.

המוטיבים המשותפים שבתורה הם:
א) יעקב אבי יוסף לעומת אמו של משה.
ב) אחי יוסף המוכרים אותו לעומת אחות משה המצילה אותו. במידת מה מקבילה מרים המבקשת להציל את משה מזממי פרעה ואנשיו לראובן אחי יוסף המבקש להצילו מאחיו.
ג) יוסף מושלך לבור ומשה מושלך ליאור. אפשר למצוא גם הקבלה בין השלכת משה ליאור בידי אמו, להשלכת יוסף אל הבור בעצת ראובן - להצילו.
ד) בת-פרעה ופרעה בסיפור משה - פרעה הרע ובת פרעה הטובה - לעומת פוטיפר הטוב לעומת אשתו הרעה, הקבלה מהופכת.
ה) יוסף בבית פרעה ומשה בבית פרעה.
ו) יוסף מורחק ממולדתו מכנען למצרים, ומשה מורחק ממצרים למדין.
ז) נשואי יוסף את אסנת בת פוטיפרע כהן און באים בסיפור משה בעניין נשואי משה את צפורה בת יתרו כהן מדין.

בקראן משותפים המוטיבים לשני הספורים הרבה יותר; ואף אלה שאנו מוצאים להם מקור בתורה, באים בקראן בהבלטה הרבה יותר.

שני הסיפורים פותחים בקראו בפסוק משותף:

"אלה אותות הספר הגלוי" (תלכ איאת אלכתאב אלמבינ)

(סורה יב, פסוק או סורה כח, פסוק א);
גם בפסוק ב שבשני הסיפורים באה הקדמה להם, הבעה שהסיפורים הגיעו אליו מאלהים, ולא ששמעם מפי מי-שהוא. אלהים מספר למחמד את אשר ידע לפני כן). שני אלה הם "סיפורים". ואם סיפור יוסף הוא "היפה בסיפורים" (אחסנ אלקצצ (סורה יב, פסוק ב), הנה סיפור משה גם הוא קצתון, כפי שהעניין מכונה כשמשה מספרו לחותנו (סורה כח, פסוק כה).

הקבלות רבות ישנן בעצם הסיפור, במוסר-השכל היוצא ממנו, וכן גם בנפשות הפועלות בו בתפקידיהם, ועניין בזה גם להעריך את מחמד כמספר.

א) האישיות הראשונה בסיפור יוסף הוא אביו יעקב, החושש לו מפגיעת אחיו מלכתחילה, מאז סיפר לו יוסף את חלומו. חשש זה נמשך גם אחר-כך. כשאין יוסף חוזר עם אחיו, חושד בהם יעקב שהם פגעו בו (סורה יב, פסוקים ד, ה, ו, ואחרי זה פסוק יג), מקביל לזה חוששת אמו של משה לבנה מנכלי פרעה ואנשיו (סורה כח, פסוקים ו, ט).

ב) לעומת אחי יוסף המתנכלים להמיתו (סורה יב, פסוק ח וכו') עומדים פרעה ואנשיו המתנכלים לילדי ישראל (סורה כח, פסוקים ג-ה). בשני הסיפורים באה ההדגשה מלמפרע, שאלהים שמר על יוסף (סורה יב, פסוקים ו-ו), וכן על משה (סורה כח, פסוקים יא-יב).

ג) בהפך מאחי יוסף המסתירים מזימתם מאביהם (סורה יב, פסוק ה, ח-יא ועוד), המוציאים את יוסף בערמה מבית אביו, בפתותם את יעקב לשלוח את יוסף אתם לשחק ולהתענג, מופיעה אחות-משה, שהיא בעצה אחת עם אמה, השולחת את הבת לעקוב ולראות את אשר יקרה למשה המושלך ליאור (ס. כח, פ. יא-יב).

ד) יוסף מושלך לבור (ס. יב, פ. טו), ומשה מושלך ליאור (ס. כח, פ. ו).

ה) כבר בשעת השלכת יוסף לבור מגלה לו אלהים, שסופו לגבר על אחיו:

"עוד תוכיח אותם על מעשה זה, והם לא יחושו" (ס. יב, פ. טו),

היינו כשיפלו לידו במצרים. וכן מגלה אלהים מלמפרע את אוזן אמו של משה ו-

"הטילי אותו ליאור ואל תיראי ואל תיעצבי, כי הננו משיבים אותו אליך" (ס. כח, פ, ו).

ו) יוסף ומשה שניהם באים אל בית אנשים במצרים. בשני הסיפורים מופיעים איש ואשתו. בסיפור יוסף - פוטיפר, (שאינו נזכר בקראן בשמו), ואשתו. בסיפור משה - פרעה ואשתו (ולא בתו). התפקידים הפוכים. פוטיפר הבעל מגן על יוסף - במידה ידועה גם אחרי עלילות אשתו. לעומתו אשתו עוינת את יוסף מתוך אהבתה שנכזבה (ס. יב פ, כא, כג). גם אחרי כל טענותיה והוכחותיה אין פוטיפר מאמין לה, ואומר לה:

"אכן מזמתכן היא זאת, כי רבה מזמתכן" (שם פ, כח).

ליוסף אין הוא אומר אלא: "סור מזה", שאפשר להבין במובן "הזהר ממנה", לעומת זאת הוא אומר מפורש לאשתו ביחד עם זה:

"התפללי כי יסלח לחטאתך, כי היית מן החוטאים" (שם פ. כט).

אינו חובש את יוסף מיד בבית-האסורים, ואף אחרי כן נאמר בסתם:

"נראה להם לאסרו בבית-הסהר עד עת" (שם פ. לה).

לא פוטיפר הוא, אפוא, האוסרו. בקראן נזכר שאשתו היא המאיימת על יוסף לאסרו, אם לא ישמע לה, כשהיא מוסיפה לעגוב עליו גם אחר-כך (שם פ. לב), ויוסף בעצמו הוא המתפלל לאלהים שיסובב שיאסר להינצל מחטא (שם פ. לג). משה בא אל בית פרעה (ס. כח, פ. ז). "אספו אותו אליהם אנשי פרעה". עניין מציאתו על-ידי בת-פרעה אינו נזכר במפורש, בבית פרעה מבקשים להמית אותו - לא נאמר משום מה; כנראה בהיותו ילד מבני-ישראל. ואולם אשת פרעה היא העומדת בפרץ (שם פ. ח). דברי אשת פרעה אל פרעה בהגינה על משה:

"אולי יהיה לנו מועיל בו, או נאמצהו לבן לנו" (ס. כח, פ. ח)

הם בדיוק דברי פוטיפר אל אשתו, כשהוא מביא את יוסף לביתו (ס. יב, פ. בא).

ז) התנכלות אחי יוסף להרגו לפני השליכם אותו לבור (ס. יב, פ. ט) מקבילה להתנכלות פרעה ואנשיו להרוג את משה אחרי הוציאם אותו מן היאור (ס. כח, פ. יט).

ח) גם בכור מבחן החטא נבחנים שניהם. יוסף ביחסו לאשת פוטיפר (ס. יב, פ, כג-ל). ואם אמנם לא בא לידי חטא, הרי אין זה אלא בחסד אלהים עליו (שם פ. כד, נג) רעיון הנמצא באגדה היהודית. לעומתו נכשל משה ממש בחטא, לפי הקראן, בהריגתו את המצרי, ומבקש סליחה מאלהים, הסולח לו, על חטאו (ס, כח פ. יד-טו). הכרת משה בחטאו חוזר שוב, כשהוא אומר לפרעה, המוכיחו על הריגת אדם, לאמר:

"אכן עשיתי זאת ואנכי (אז) מן התועים" (ס. כו, "פרשת המשוררים", פ. יח-יט).

ויש לציין שדווקא כאן אומרת האגדה היהודית

"שעמד (משה) עליו (על המצרי) בדין וראה שחייב מיתה".

ט) גם על יוסף גם על משה נאמר באותן מלים:

"ובבגרו (אצל משה נוסף עוד "ויגמל") נתנו לו חכמה ודעת, וכזאת נגמול את עושי הטוב" (ס. יב, פ. כב; ס. כח, פ. יג).

בתורה מדובר על כך במיוחד ביוסף.

י) איש אנונימי ממשפחתה של אשת פוטיפר בא לעזרת יוסף, כשהיא מאשימה אותו ומוכיח צדקת יוסף (ס. יב, פ. כו-כח). וכמו כן בא איש אנונימי, "בא מקצה העיר" אל משה, ומודיעו שפרעה מבקש להרגו, למען יברח (ס. כח, פ, יט). אותו "האיש המאמין" מופיע שוב (ס. מ, ופרשת המאמין", פ. כט), בצורה מקבילה לדברי האיש ממשפחת אשתו של פוטיפר, המגן על יוסף, בשעה שפרעה מבקש פעם שניה להרוג את משה, כשהוא בא אליו בשליחות אלהים.

יא) יוסף נחבש בבית-האסורים לטובתו, כשהוא מבקש בעצמו זאת מאלהים:

"להעביר מעליו מזמת הנשים"

לפתותו לחטא, ואתו נחבשים שני נערים (שר המשקים ושר האופים) (ס. יב, פ. לג-לו). משה נמלט למדין, מתפלל:

"להמלט מן האנשים הפושעים"

ופוגש בשתי נשים (ס. כח, פ. כג), בעוד שלפי התורה היו שבע. כבר עמד על-כך א. גייגר בשעתו. טורי מעיר שעניין שתי הנשים בא מספור רחל ולאה בנות לבן בסיפור יעקב. ואכן התנאי שבין יתרו ומשה, לעבדו שמונה שנים בשכר תתו לו לאשה את אחת מבנותיו (ס. כח, פ. כז) מאשר את הקשר שבין הסיפור בקראן לספור יעקב בתורה. ואולם המספר של שתי הבנות יכול להיות בקראן אסוציאציה כהקבלה ל"שני הנערים" בסיפור יוסף. בשני הסיפורים מהווה פגישה זו, נקודת המפנה במצבם של משה ושל יוסף.

יב) הקבלה מנוגדת היא יחס בת-יתרו למשה לעומת יחס אשת פוטיפר ליוסף. לעומת אשת פוטיפר החושקת ביוסף בחטא (ס. יב, פ. כג וכו') עומדת כאן בת יתרו הצנועה, הרוחשת אהבה למשה בטהרה ובהיתר, מגלה לאביה את אהבתה למשה ומבקשת ממנו להשיאה לו (ס. כח, פ. כה וכו), ענין זה אינו נזכר בתורה אולם במדרש אגדה יש זכר לכך.

יג) משה מספר ספורו ליתרו ומבקש אצלו מחסה ואף מוצאו (ס. כח, פ. כה), יוסף מבקש מאחד הנערים (שר המשקים)

"להזכירו לפני אדוניו לכשינצל" (ס. יב, פ. מב).

יד) השיא בסיפור יוסף הוא בהגיעו אל פרעה (ס. יב, פ. נ וכו'), שלפי מקום שני בקראן הוא גם שלוח אליו להחזירו למוטב (ס. מ, "פרשת המאמין", פ, לו). השיא בחיי משה בא בשליחותו לפרעה להזהירו (ס. כח, פ. לו וכו').

הנה כי כן מופיעים גם אותם המוטיבים השאולים לכאורה מן התורה והאגדה, בסיפורי יוסף ומשה בקראן, בתיאום בולט ובהקבלה מתוכננת. חרדת אם משה לבנה באה כאן בהקבלה בולטת לחרדת יעקב ליוסף. בקשת פרעה ואנשיו להרוג את יוסף אחרי שהוא מובא אל ביתו, נמצא באגדה היהודית בקשר עם הכתר שהסיר משה מעל ראשו בשעשעו אותו על ברכיו. באגדה היהודית אין מוצאים קשר בין זה ובין בת פרעה. לפי האגדה היהודית גבריאל המלאך הוא המצילו. כנגד זה נאמר מפורש בקראן שאשת פרעה היא העומדת בפרץ, כשפרעה ואנשיו אומרים להרוג את משה הילד (ס. כח, פ. ח). היחס בין אם משה ובין בתה ויחס שתיהן למשה הוא ההפוך מיחס יעקב לבניו כ

"שאינו מאמין להם לתת את יוסף על ידם" (ס. יב, פ. יא ופ. ה),

ויחם האחים ליוסף. חידוש יש בקראן בהקבלה בין יוסף העומד לחטא, לפי האגדה היהודית, ובחטא משה למעשה - שאינו במקור יהודי. חידוש הקבלה הוא בין שתי הנשים, בין האשה הרעה אשת פוטיפר, ובין האשה הכשרה בת יתרו. לזה אפשר לצרף מקום אחר, בקראן שבו מופיעה אשת פרעה הצדקת לעומת פרעה הרשע (סורה סו, "פרשת האיסר", פ. יא), ואם כי כאן הוא מציג בעיקר אשת נח הרשעה לעומת נח הצדיק, הנה הוא מוסיף את הצדקת מרים אם ישו, הצנועה (שם פ. יב). מרים זו היא לפי הקראן "אחות אהרן" (סורה יט, "פרשת מרים", פ. כט), חידוש מוחלט בקראן הוא התערבות שני אנשים, האחד לטובת יוסף (האיש ממשפחת אשת פוטיפר) והשני המאמין מאנשי פרעה לטובת משה. טורי עמד על החפש הרב שנהג מחמד בסיפור משה, שאינו מסופר לפי סיפור התורה. הפתרון הוא בזה שמחמד תיכנן בהרבה את סיפור משה לפי סיפור יוסף שקדם לו.

ואולם מלבד בתוכן מוצאים אנו הקבלות במספר מאמרים החוזרים בשני הסיפורים, אם מאמרים מקבילים ממש בהתאמה עם התוכן, ואם במאמרים החוזרים בשני הסיפורים, אם גם לא באותו ענין בשניהם.

1) הזכרנו לעיל את הפסוק א בס. יב ובס. כח שאחד הוא (ראה לעיל).

2) יעקב אומר לבניו בחששו לתת את יוסף על ידם:

אני ליחזנני אן תד'הבוא בה ואכאפ (ס. יב, פ. יג).

מקביל לכך אומר אלהים לאם משה:

ולא תכ'אפי ולא תחזני (ס. כח, פ, ו).

3) מקבילה בניגוד היא מה שמסופר על יעקב:

ואביצ'ת עינאה מנ אלחזנ (ס. יב, פ. פד)

לעומת מה שנאמר על אמו של משה:

כי תקרר עינהא ולא תחזנ (ס, כח, פ. יב).

4) כשהשליכו את יוסף אל הבור מנחם אותו אלהים:

ואוחינא אליה לתנביאנהם באמרהם ה'דא (ס. יב, פ. טו),

וכן נאמר לאם משה כשצוותה להשליכו ליאור:

ואוחינא אלי אמ מוסי אנא ראדוה אליכ (ס. כח, פ. ו).

5) אחי יוסף אינם יודעים כוונת אלהים הטובה במאורע יוסף, וכן פרעה ואנשיו לגבי משה:

והם לא ישערונ (ס. יב, פ. טו וכן ס. כח, פ. ח).

6) אחי יוסף אומרים בהשליכם אותו לבור:

ילתקטה בעצ' אלסיארת, תאסף אותו אחת השיירות (ס. יב, פ. י).

בית-פרעה מוציאים את משה מן היאור:

פאלתקטה אל פרעונ (ס. כח, פ. ז).

7) דברי אחי יוסף לאביהם שהם דורשים טובת יוסף:

ואנא לה נאצחונ (ס. יב, פ. יב)

וכן דברי אחות משה לאשת פרעה בעניין בית אביה שידרשו טובת משה:

והם לה נאצחונ (ס. כח, פ, יא).

8) דברי אחי יוסף:

לא תקטלוא יוספ -

אל תהרגו את יוסף (ס. יב, פ. י); דברי אשת פרעה בעניין משה:

לא תקטלוה (ס. כח, פ. ח).

9) דברי פוטיפר לאשתו וכן דברי אשת פרעה לפרעה:

עסי אן ינפענא או נתכ'ד'ה ולדאן (ס. יב, פ. כא; ס. כח, פ. ח) -

אפשר יועיל לנו או נאמצהו לבן לבנו.

10) בהתבגרם נתן אלהים חכמה ודעת גם ליוסף וגם למשה באשר היו עושי הטוב:

ולמא בלג אשדה אתינאה כחמאן ועלמאן וכזלב נג'זי אלמחסנינ

(ס. יב, פ. כב; ס. כח, פ. יג בתוספת ואסתוי אחרי אשדה).

מאמרים משותפים לשני הסיפורים הם:

א) יא אבתי - הוי אבי, שבו פונה יוסף אל אביו, וכן בת יתרו אל אביה (ס. יב, פ. ד; ס. כח, פ. נו).

ב) דברי פרעה לנשים חברות אשת פוטיפר, כשהוא שואלן לדעתן על-דבר יוסף:

מא כ'טבכנ? (ס. יב, פ. נא)

וכן פנית משה לבנות יתרו שואלן לענינן:

מא כ'טבכמא? (ס. כח, פ. כג).

ג) כדברי אחי יוסף ליוסף בדבר בנימין ואביהם שהוא זקן:

אנ לה אבאן שיכ'אן כביראן (ס. יב, פ. עח)

אומרות בנות יתרו למשה בדבר אביהן:

אבונא שיכ'ן כבירון (ס. כח, פ. כג).

ד) יעקב מעיד את אלהים בבניו בשלחו אתם את בנימין:

קאל אללה עלי מא נקול וכילן (ס. יב, פ. סו)

הן אותן מלים שבהן פונה יתרו למשה בתתו לו בתו חלף העבודה אשר יעבוד עמו (ס. כח, פ. כח).

ה) יוסף מבטיח את אביו ואחיו למצוא בטחון אצלו במצרים:

אדכ'לוא מצר . . . אמנינ (ס. יב, פ. ק).

וקצת בשנוי דברי אלהים למשה בהגלותו אליו בסיני:

אקבל ולא תכ'אף אנכ מנ אלאמנינ (ס. כח, פ. לא).

ו) אלהים כונן את יוסף בארץ:

וכדלכ מכנא ליוספ פי אלארצ'

(ס. יב, כא וראה שם גם פסוק נו), וכן נאמר שאלהים כונן את ישראל:

ונמכנ להם פי אלארצ' (ס. כח, פ, ה).

ז) פוטיפר פונה לאשתו החוטאת:

אנכ כנת מנ אלכ'אטאינ

(ס. יב, פ. כח וראה שם פ. צא בדברי אחיו אל יוסף) וכן נאמן על פרעה ואנשיו בספור משה:

אנ פרעונ... כאנוא כ'אטאינ (ס. כח, פ. ז).

ח) המאמר שלא יצלחו העושקים: אנה לא יפלח אלט'אלמונ נמצא בשני הסיפורים (ס, יב פ. יג; ס. כח, פ. לז).

כמו כן יש בשני הסיפורים רעיונות משותפים, אם גם מובעים במלים שונות:

א) בהגיע ליעקב השמועה שיוסף נטרף, הוא מייחל לתשועת אלהים ואינו מתייאש ואומר:

פצברן ג'מילן ואללה אלמסתעאנ עלי מא תצפונ (ס. יב, פ. יח).

אם משה "לבה נבוב" כשהושלך ליאור, ואלהים מחזק לבה:

ואצבח פאאד אמ מוסי פאריגאן... לולא אן רבטנא עלי קלבהא לתכונ מנ אלמאמנינ (ס. כח, פ. ט).

ב) יוסף מודה שהיה נכשל לחטוא אלמלא אלהים הסלח והרחום שמנעו מחטא. הוא אומר:

ומא אבררא נפסי אני אלנפס לאמארתן באלסוא אלא מן רחמ רבי אנ רבי גפורן רחימן (ס. יב, פ, נג).

משה שחטא - לפי הקראן - בהריגת המצרי אומר:

אני ט'למת נפסי פאגפר לי, פגפר לה אנה הו אלגפור אלררחימ (ס. כח, פ. טו).

ג) יוסף מדגיש שאלהים מילא את אשר יעד לו בחלומותיו:

הד'א תאויל ראיאי מן קבל קד ג'עלהא רבי חקאן (ס. יב, פ, קא),

וכן מעיד מחמד שם:

ואללה גאלבן עלי אמרה ולכנ אכת'ר אלנאס לא יעלמונ (ס. יב, פ. כא).

אותו רעיון מובע גם בנוגע למשה:

אנ ועד אללה חקן ולכנ אכתרהם לא יעלמונ (ס. כח, פ. יב).

בשניהם מובע הרעיון שאלהים מנהיג עולמו, ממלא הבטחתו, ואין האדם יודע דרכי אלהים.

ד) הפתיחה לשני הסיפורים היא הרעיון שאלהים מספר לו סיפורים אלה, כפי שקרו באמת. סיפור יוסף פותח:

נחנ נקצ עליכ אחסנ אלקצצ במא אוחינא אליכ הד'א אלקראן ואן כנת מן קבלה למנ אלגאפלינ (ס. יב, פ. ג)

וברעיון זה פותח גם סיפור משה:

נתלו עליכ מן נבא מוסי ופרעונ באלחק לקומן יאמנונ (ס. כח, פ. ב).

ה) רעיון זה בא בצורה אחרת בשני הסיפורים, היינו שאלהים הוא המספרם לו, והוא, מחמד, לא היה בשעת המאורע, תעלומות הן שאלולא שגלם לו אלהים, לא היה יודעם:

ד'לכ מן אנבאא אלגיב נוחיה אליכ ומא כנת לדיהם אד' אג'מעוא אמרהם (ס. יב, פ. קג),

וכן בדבר התגלות אלהים למשה יודע הוא רק מה שאלהים מספר לו:

ומא כנת בג'אנב אלטור אד' נאדינא (ס. כח, פ. מו, וכן שם פ, מד),

ויש לציין שרעיון זה נמצא גם בסיפור השלישי, סיפור מרים אם ישו שלישי לסיפורים אחרי סיפור יוסף ומשה בקראן (ס. ג "פרשת בית-עמרם", פ. לט).

ולבסוף רצוני לציין, שכאן ניתנת רק דוגמא קלה בשני סיפורים במה שנוגע להקבלות ברעיון, בהבעה ואף בחזרה על מאמרים חוזרים ונשנים. מעין זה ראוי לחקירה מדויקת בכל השטחים בקראן: אוצר התמונות בהן השתמש מחמד, אוצר הצרופים הלשוניים במאמרים ובמלים, אוצר הרעיונות. לכשיחקרו כל אלה יוסיפו לנו חומר חשוב בהערכתו של שליח האסלאם, כיוצר, כפייטן וכהוגה דעות, ומהן תהיינה תוצאות גם להערכת אפיו ותכונתו.