|
תקציר: מבטה של תמר על מעשה יהודה. |
|
הייתי ילדה, בת תשע לערך, כאשר הגיע האיש - גבוה וחזק כמו אבא, נטל ידי, אחז בה בחזקה ויצא ללכת. רצתי לצדו שותקת. לאן?! |
"ויקח יהודה אשה לער בכורו ושמה תמר".
|
|
זו אני.
הייתי כבת אחת עשרה, מלבוש מכף רגל ועד ראש מכסה את דמי האצור בקרבי, ועדי ברונזה כבד סביב צווארי, כסף מרשרש תלוי על פרקי רגלי. מצהלות תופים רועמים לפני, עשן קטורת סוכך כאוהל ועם רב הולך ומילל לקראת הסעודה האחרונה הערוכה בפתח הבית. "ויקח יהודה אשה". גם זו אני. ובתוך אוהלו - מצהלות חתנים בחופתם - אין. כערער בערבה ניצב הוא שם פיו פעור אורב לטיפת מים. ער. פניו גסות מסולעות, מצליפות קרני שמש בוערות, חורכות מיבשות את עורי מערערות את רוחי. |
"ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וימיתהו ה'".
|
|
אבל אני שתקתי, לא ספרתי לאמי לא הגדתי לחמי. המשכתי לחיות, בבוקר טוחנת, בצוהריים כותשת ובערב ממתינה. |
"ויאמר יהודה לאונן בוא אל אשת אחיך ויבם אותה והקם זרע לאחיך".
|
|
ערכתי השולחן שמלה לבנה פרשתי. השמש נסתרה והוא בא אל האלמנה השחורה בצעדים זעירים כפתיתי קרח.
לא פשט בגדיו ולא חלץ נעליו. כרע נפל מגשש דרכו באפלה שולח ידיים גוועות. רגליו נוזלות נושרות בלא נשמה יתירה. |
"וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו"
|
|
לא ספרתי לאמי, לא הגדתי לחמי.
אז ידבר אלי האיש הגדול: |
"שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני".
|
|
לקחתי צרורי על שכמי ועליתי על השביל. אלמנה למהדרין שבתי אל בית אימי הורתי.
המשכתי לחיות. בבוקר טוחנת, בצהרים כותשת ובערב ממתינה. בת שלוש עשרה, שש עשרה ואולי עשרים עדיין מזומנה. ילדות מסביבי אל חופתן מובלות, חברות ואחיות כרסן בין שיניהן ואני אלמנה שחורה הדורה בכספת שמורה. עד בוא המגיד: |
"ויוגד לתמר הנה חמיך עולה תמנתה לגוז צאנו".
|
|
אחזתי בשעה. את בגדי אלמנותי לאש השלכתי ואחור לא הבטתי. בגדי צבעונין סביבי כרכתי - אדום וצהוב, ורוד וירוק, בורדו ותכלת השמים. בארון התעטפתי על משי ופשתן התענגתי. אל אם הדרך נעו רצו רגלי בצומת הדרכים מתחת לשלטים התקפלו תחתי, רבצו כגמל. אני, התמימה שלא עלה עליה עול המתנתי. קרני השמש הבעירו את מחלפותי אשר מדי לילה גלשו במורדות הררי. באין אוסף חרכתי ידי וליקטתי השבלים מן העמק ומן ההר. עת הלבנה במילואה אזרה עוזה להטה בתשוקה הבערה זרם הדם העיקר להרוות להשקות ולהרגיע. עתה, מדעת כנסתי עצמי לישיבה של מעלה, לארוב לעברי לגנוז אל תוכי את עתידו, כאן בפתח עיניים ועדים הארץ והשמים. שוב הוא דובר אלי וקולו רך: |
"הבה נא אבוא אליך".
|
| צלילי קולו של איש בודד, אלמן רווי געגועים. |
"מה תיתן לי כי תבוא אלי?"
|
| גדי עזים ישלח לי. הוא מתחמק, מאז מתמיד. |
"חותמך ופתילך ומטה אשר בידך".
|
|
הדם בוער, החום גובר, מאיים לשרוף את יריעות האוהל על יושביו. אבל הוא נותן בידי את אוצרותיו, אותם טמנתי מתחת למרבדים סמוך לראשי.
|
"ויבוא אליה ותהר לו".
|
|
אוחז בי ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו המיוסרים מתלאות חייו. ואני, סעודת מלכים שאינה נגמרת, מתפללת לאלוקי הארץ כי ייתן פריו בעיתו.
והוא יצא וצעדיו נטלוהו בזריזות להרחיקו ממני. קיפלתי את האוהל, העירבון שמתי בחיקי ושבתי אל מקומי להמשיך לחיות. בבוקר טוחנת, בצהרים כותשת ובערב ממתינה ושומעת את רעהו העדולמי העובר מבית לבית, גדי עזים בידו שואל: |
"איה הקדשה היא בעיניים על הדרך?"
|
|
ניצחון ראשון, צחקתי בקרבי והשתעשעתי עד היום בו דמי נעצר בקרבי. הבטן מתעגלת פני תופחות כבצק שבין ידי, ועיני הנשים ננעצות בטבורי כאומרות להוציא את הוולד בטרם ילבש צורה. בבוקר נשמתי יוצאת מפי תחת התאנה. ואין עמי אף לא שכנה, בצוהריים שרועה על המרבד אין מי ישקני מרק, בערב - מלחשים: |
"זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים".
|
|
הנה הם באים עם תשובתו. אני שומעת את צעדיהם על רצפת האפר הכבושה. בחוץ קולם רועם בשמו: |
"הוציאוה ותשרף".
|
|
זהו. הגיעה עת ההכרעה. ההופעה. התפאורה מוכנה, הקהל ניצב לאורך המסלול ומקיף את הבמה. ואני במרכז, לא עוד אלמנה זנוחה. בגדי כתכריכים עוטפים את בטני האוצרת אל מול האש הבוערת. לא אמרתי מעשה אלמן באלמנה, גם לא חשפתי כי מעשה איש באיש עברי חפצתי, רק שלחתי |
"לאיש אשר אלה לו אני הרה".
|
|
היזכור את רגעי הדבקות והחיבור?! תגובה לא שבה ממנו והאנשים להוטים לבצע את משפטו, מוסיפים עצים להיטיב גזר דינו.
שלחתי שוב, מתחננת זועקת כעלה הנשמט מצמרת הברוש אל שורשיו. "הכר נא" "הכר נא, הכתונת בנך היא אם לא" מולידך הכיר, "חיה רעה אכלתהו" התטרוף שוב?! אחוז היטב בפתילך. הישען אל מטך. שעת התיקון לפניך! |
"היא מוצאת".
|
|
זו אני מוקפת נשים וגברים המלווים אותי אל הלהבות העולות השמיימה. אם תעלי על העץ תוכלי לראות אותי ואת העצים ואת האש. תצלמי, צילום אווירי בלא הריח והרעש. חם לי. דווקא ליד המאכלת נעצרו האנשים. הצעקות והדחיפות מתעצמות ואחר הרעש - קול דממה דקה. |
"ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני".
|
|
הם נשמטים ממני אחד לאחד איש לדרכו לנחלתו לכנעניותו. ואני, הפניתי עורף לגחלים הלוחשות. עליתי שוב על הדרך העולה לבית יהודה אשת איש כבדה ומלאה. באוהלו סמוך למשכבו לצלילי צאנו ילדתי את בניו. |
"ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים... ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה".
|
|
|
