הושע בן בארי ניבא תקופה ארוכה: בימי ארבעה מלכים ממלכי יהודה: עוזיה, יותם, אחז וחזקיהו מלכי יהודה, ובימי מלך אחד ממלכי ישראל: ירבעם בן יואש, הוא ירבעם השני, שהרחיב את גבול מלכות ישראל מלבוא חמת ועד ים הערבה, והשיב את דמשק ואת חמת ארם ליהודה בישראל. [מ"ב יד כד].

בדיקה נוספת מראה כי היו מלכים נוספים בישראל שהושע ניבא בימיהם: חזקיהו המלך מלך ביהודה שנים רבות אחרי שירבעם מת. את ירבעם החליף זכריה בנו, ואחריו שלום בן יבש, - שני אלה מלכו זמן קצר ונרצחו. ואחר כך מנחם בן גדי עשר שנים, אחריו פקחיה שנתיים - ובסופם נרצח, אחריו מלך פקח בן רמליהו עשרים שנה, ובסופם נרצח בידי הושע בן אלה. הושע בן אלה מלך תשע שנים, והוא היה המלך האחרון בישראל. שלנמאסר מלך אשור אסר את הושע בן אלה והגלה את ישראל.

הושע בן אלה, המלך האחרון על ישראל, מלך בימי חזקיהו מלך יהודה. אם הושע ניבא בימי עוזיהו יותם אחז וחזקיהו, ניבא גם בימי ירבעם בן יואש, זכריה, שלום בן יבש, מנחם בן גדי, פקחיה, פקח בן רמליהו והושע בן אלה. הכתוב אינו מונה את הרשימה המלאה של מלכי ישראל שהושע ניבא בימיהם, אולי מפני שרצה למנות את המלכים הראשיים, את אלה שמלכו זמן ארוך.

ימי הושע כוללים, לפי ניתוח זה, את תקופת גדולתה של מלכות ישראל, ואת תקופת ירידתה. תחילה עולה מלך אשור על ישראל, והושע בן אלה נכנע ומעלה לו מסים. לאחר מכן מנסה הושע לכרות ברית סתרים עם מצרים, ובעזרתה למרוד באשור, אבל מצרים אינה עוזרת לישראל, והברית מעלה את חמתו של מלך אשור, האוסר את הושע, ומגלה על ישראל לאשור. עם גלות ישראל ניתק הקשר בין שבטים אלה לשבט יהודה, ועם ישראל הצטמצם להיות עם של שני שבטים, במקום שנים עשר שבטים. כל זאת על פי מלכים ב פרק יז.

נשווה את תקופתו של הושע בן בארי הנביא, לתקופתו של ירמיהו בן חלקיהו הנביא. שניהם מנבאים בימי משבר. הושע מתחיל את נבואתו בימי ירבעם השני, עליו נאמר בירושלמי: כל מה שכתב יהושע כבש זה [ירבעם], ויש אומרים כי יותר ממה שכבש יהושע כבש זה. והגדרה שלישית של ימיו: ימים קלים עשו ישראל באותה הארץ [ירושלמי חלה ב א].

ירמיהו מתחיל את נבואתו בימי יהויקים, שהומלך בידי מלך מצרים, נכבש בידי מלך בבל, סבל מארם ומואב ומבני עמון, ולאחר אחת עשרה שנים מת. אחריו היה סבב מהיר של מלכים, הארץ מוכה מכה אחר מכה, המלכים מנסים לכרות בריתות הצלה - ולבסוף החורבן והגלות.

שני נביאים, שניהם צופים את החורבן הקרב ובא, וראה זה פלא: שניהם משתמשים באותם דימויים, כאילו שאב ירמיהו את דימויי נבואתו ערב החורבן, מנבואות הושע בן בארי ערב חורבן ישראל.

הושע:
(י) והיא לא ידעה כי אנכי נתתי לה הדגן והתירוש והיצהר וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל:

ירמיהו:
(ז) ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכל פריה וטובה ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה:

(ט) ורדפה את מאהביה ולא תשיג אתם ובקשתם ולא תמצא ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה:

(כח) ואיה אלהיך אשר עשית לך יקומו אם יושיעוך בעת רעתך כי מספר עריך היו אלהיך יהודה:

(יד) והשמתי גפנה ותאנתה אשר אמרה אתנה המה לי אשר נתנו לי מאהבי ושמתים ליער ואכלתם חית השדה:

(ג) וימנעו רבבים ומלקוש לוא היה ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם:

(יח) והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי:
(יט) והסרתי את שמות הבעלים מפיה ולא יזכרו עוד בשמם:

(ד) הלוא מעתה קראת לי אבי אלוף נערי אתה:
(ה) הינטר לעולם אם ישמר לנצח הנה דברתי דברת ותעשי הרעות ותוכל:

(כה) וזרעתיה לי בארץ ורחמתי את לא רחמה ואמרתי ללא עמי עמי אתה והוא יאמר אלהי:

(יז) בעת ההיא יקראו לירושלם כסא ה' ונקוו אליה כל הגוים לשם ה' לירושלם ולא ילכו עוד אחרי שררות לבם הרע:

גם דימוי המדבר חוזר אצל שני נביאים אלה. בשניהם המדבר הוא סמל האהבה, גם סמל הניכור: ירמיהו מזכיר את המדבר כמקום כריתת הברית בין ה' לישראל: "זכרתי לך... לכתך אחרי במדבר", וגם כציון הבגידה של העם באלקיו: "המדבר היתי לישראל?"

והושע, מזהיר:

"ריב באמכם ריבו... פן אפשיטנה ערומה והצגתיה כיום הולדה, ושמתיה כמדבר ושתיה כארץ ציה, והמיתיה בצמא".

וגם:

"לכן הנה אנכי מפתיה, והולכתיה במדבר, ודברתי על לבה, ונתתי לה את כרמיה משם, ואת עמק עכור לפתח תקוה, וענתה שמה כימי נעוריה, וכיום עלותה מארץ מצרים".

שני נביאים רואים את החורבן המתקרב. שניהם מנבאים באותם דימויים, ושניהם אינם מצליחים למנוע את הצפוי לעם.