בצוהר (גיליון ח סתיו תשס"ב) נתפרסם מאמרו של ד"ר יואל וולוולסקי "קדיש יתומה", ובצמוד לו התפרסם מאמר תגובה של הרב נריה גוטל. התגובה הייתה כפולה באורכה מן המאמר עצמו (7 עמודים המאמר, 17 עמודים התגובה!).

עיקר דבריו של ד"ר וולוולסקי הם, כי רבות העדויות על כך שנשים וילדות אומרות קדיש, ויש לאמץ נוהלים אלה, ולהתיר לבנות לומר קדיש. זאת על פי העיקרון שקבע הרב אהרן סולוביצ'יק, כי "אם הרבנים החרדים ימנעו אישה מלומר קדיש במקום שישנה אפשרות שע"י זה תתרבה ההשפעה של הרבנים השמרנים [הקונסרבטיבים] והרפורמים, אז אסור למנוע בת מלומר קדיש" (עמוד 19 במאמר וולוולסקי).

תגובתו החריפה של הרב נריה גוטל פותחת בטענה עקרונית: מאמרו של ד"ר וולוולסקי היה צריך לבחון את הנושא משלוש זוויות: מקורות ההלכה, ההלכה למעשה, מדיניות הלכתית. ועל כך תמה הרב גוטל שהחלק הראשון, דיון במקורות ההלכה, חסר במאמרו של וולוולסקי. ועוד טוען הרב גוטל, כי וולוולסקי "עשה מבחר אקלקטי של מובאות, תוך שהוא טורח טרחה של ממש שלא להביא את שלא נוח היה לו להביא... וכך לא ייעשה".
הרב גוטל מוכיח לאורך ארבעה עמודים כי אין ספק שמעיקר הדין לא הייתה מניעה לאישה לומר קדיש יתום, שכן כמובן גם היא שייכת בקידוש ה'.

אם כך נשאלת השאלה: אם מובן וידוע כי על פי דין אין מניעה לבת לומר קדיש, מה טעם צריך וולוולסקי להתחיל את מאמרו בסקירה מפורטת לדבר ברור וידוע? אכן, אין מניעה לבנות לומר קדיש, ולכן הדיון מתחיל בשלב השני מהשלבים שהציב הרב גוטל: ההלכה למעשה והמדיניות של ההלכה.
הרב גוטל מציין כי על פי דין אין מניעה לבת לומר קדיש, וכל ההתנגדות נובעת לא מסיבות הלכתיות, אלא מסיבות טקטיות (עמוד 73). הוא גם מתאר את המדרון החלקלק שאנו עלולים להתדרדר בו (עמוד 52), והוא מצייר את העתיד לבוא עלינו אם בנות תאמרנה קדיש: שינוי נוסח תפילה "[שלא עשני אישה], ונוהגיה [הקפות], הליכות צניעות [כיסוי ראש] ולבוש [מכנסים], מילה [ביטול מציצה, ילדי יהודי הנשוי לנכרית] גיור [בלא קבלה ממשית של מצוות] ועוד".

ואני שואל, מה הקשר בין אמירת קדיש לגיור ללא קבלת עול מצוות? כיצד יגרום האחד את השני? מדוע להתייחס לאישה הרוצה לומר קדיש על הוריה, כעל איום על יסודות היהדות? היא רוצה זאת, לא כדי לגרות את הגברים גירוי מיני, ולא כדי לחזק את התנועה הקונסרבטיבית או הרפורמית. היא רוצה אך ורק לגדל ולקדש את שמו הגדול - כדי להביע בכך את אבלה, ולכבד את הוריה. זה, ותו לא, ותו לא!

אמת נכון, המדרון החלקלק מאיים עלינו. לא מדרון אחד - שני מדרונות מאיימים עלינו. על הראשון כתב הרב אהרן סולובייצ'יק:

"אם הרבנים החרדים ימנעו אשה מלומר קדיש במקום שישנה אפשרות שעל ידי זה תתרבה ההשפעה של הרבנים השמרנים והרפורמים, אז אסור למנוע בת מלומר קדיש" (עוד ישראל יוסף בני חי, ל"ב, מובא במאמרו של וולוולסקי בעמוד 19).

הנה המדרון החלקלק: אם אתה אוסר את המותר, סופך מתיר את האסור.
טוען הרב גוטל (עמוד 27) כי הצלחת החסימה של הזרמים הרפורמיים לארץ ישראל היא תוצאה של טקטיקה שונה של מאבק. תמה על עצמך: הרי הרפורמים לא באו לארץ, מפני שמחקו את ציון וירושלים מתודעתם. החילוניות בארץ שורשיה באתיאיזם של העליות הציוניות. האמנם רבנים הם שעצרו את הרפורמים? עכשיו הגיעה התנועה הרפורמית לארץ. הם צוברים כוח. הם מכים בנו. נציגיהם יושבים במשרד רשם העמותות, ובודקים כל עמותה דתית המקבלת הקצבה ציבורית, ולוחמים נגדה. האם חשב מישהו מן הממסד הדתי לעשות דבר מקביל לעמותות הרפורמיות? הרפורמים יושבים במועצות הדתיות מכוח פסיקת בג"צ, תכניות הרדיו ה"דתיות" נאלצות להשמיע גם רבנים רפורמיים. היכן כאן טקטיקה, היכן כאן מלחמה, היכן כאן הצלחה?

אבל יש מדרון חלקלק אחר המאיים עלינו, ואנו כבר באמצעיתו. הנה הוא:
א. שרה שנירר הקימה את תנועת בית יעקב בניגוד לרצון הרבנים.
ב. בכל בית ספר לומדים אנגלית למרות החרם של רבני הישוב הישן.
ג. בכל בית ספר לומדים לימודי חול למרות החרם של רבני הישוב הישן.
ד. כל אדם מאזין לרדיו למרות החרם של רבני הישוב הישן.
ה. נשים בוחרות למרות התנגדותו של הרב קוק.
ו. רוב הציבור חוגג בת מצווה לבנות, בניגוד לדעת הרב וואלקין (1932) והרב משה פיינשטיין (1956/1959).
ז. טוענות רבניות פועלות בבתי הדין הרבניים, למרות התנגדות הרבנות הראשית.
ח. אלפי בנות לומדות גמרא, למרות "כל הלמד בתו תורה" וכו'.
ט. בתי דין רבניים פוסקים חלוקה שווה של רכוש בני הזוג, למרות דין נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל, בגלל חוק שוויון זכויות האישה, ובגלל הזדהותם עם חוק זה (הרב דייכובסקי).
י. בתי דין רבניים פוסקים חלוקה שווה של הירושה בין הבנים והבנות, למרות דיני הירושה שבתורה, בגלל חוק שוויון זכויות האישה, ובגלל הזדהותם עם חוק זה (הרב דייכובסקי).

ואינני כולל ברשימה זו איסורים מוחלטים שהכל דשים בהם: הלוואה בריבית (עם היתר עסקה) לצורך קניית מוצרי צריכה; התייחדות של אישה עם רופא (למרות שההיתר שאומן אינו מרע אומנותו אינו תקף ברפואה ציבורית בה אין אפשרות לבחור רופא).

הפריטים הראשונים שברשימה כבר נשכח מלב שבאו לקהל בעקבות מאבק, והם פשטו גם בעולם החרדי. האחרונים הנם עדיין במאבק ציבורי, שסופו נראה לעין.

הנה המדרון החלקלק: אם מסיבות "טקטיות" יאסרו על בנות לומר קדיש, מתוך אי התחשבות בצערן, הן תידחפנה, כמו שכתב הרב סולוביצ'יק, היישר לזרועות התנועות הקונסרבטיביות. הטקטיקה ההלכתית הזאת, ספק תצלח, קרוב לוודאי שתיכשל. ההלכה היא הקובעת, ועל פיה יישק כל דבר.

טוען הרב גוטל: דבריו של ד"ר וולוולסקי הם יבוא מארה"ב, ואילו אנו נקיים מלחצים כאלה. מדוע סבור הרב גוטל כי רצונה של אישה לקחת חלק בעבודת האלוהים על פי ההלכה הוא רצון "מיובא"? מדוע רצונה לומר קדיש לעילוי נשמת הוריה הוא רצון "מיובא"? מדוע לערב את התנועות הפמיניסטיות האמריקאיות עם הרצון האמיתי של בנות ונשים להשתתף בעבודת ה' ככל שההלכה מתירה זאת? האם סבור הרב גוטל כי רצונן של בנות ללמוד לימודים גבוהים גם הוא מקורו בתנועות הפמיניסטיות, וכי גם רצון זה הוא איום על היהדות? קידום הנשים בהשכלה ובתפקידים ציבוריים הביא בעקבותיו, כצפוי, רצון ליתר שיתוף בעבודת ה'. מדוע לחנוק רצון זה?

כדי להביא את דבריו של וולוולסקי עד לאבסורד, שם הרב גוטל בפיו דברים שלא אמר:

"וכי מעתה ואילך כל היתומות יאמרו קדיש, מעולם לא שמענו אפילו בסיפורים שבמאמר הנ"ל, שזו הייתה דרכם הלכתחילית של אותם גדולים לציבור בכללו, שמכאן ואילך כשם שנשים שבעזרה עונות עם הקהל 'אמן יהא שמיא רבה', כך יאמרו כל היתומות את הקדיש עם היתומים שזו חובתם. לא מינה ולא מקצתיה" (עמוד 72).

קראתי וחזרתי וקראתי את מאמרו של וולוולסקי, ולא מצאתי בו שמץ מדברים אלה. איך אפשר לחייב את כל הבנות לומר קדיש, כאשר הן פטורות מתפילה בציבור? ומי יעלה על דעתו לחייב חובה כזו, כאשר ההלכה פטרה אותן בגלל חובות הבית המוטלות עליהן? המאמר מדבר על זכות לומר קדיש, כאשר האישה בבית הכנסת. את כל היתר הוסיף הרב גוטל כדי להביא את הדברים לאבסורד.

זאת ועוד: הרב גוטל מצטט בעמוד 18 את הרב עובדיה יוסף, הכותב שאישה תברך ברכת הגומל בבית הכנסת, כי:

"אין יצר הרע מצוי לשעה קלה כזאת... ובפרט בזמן הזה שהנשים רגילות לצאת לשוק בין האנשים... במקום השראת שכינה לא חששו חכמים להרהור".

כדי לעקר את דברי הרב עובדיה יוסף אלה, שינה את הצעתו של וולוולסקי לחובת קדיש בכל התפילות, ועל ידי כך ביטל את עניין האקראי והארעי.

ואמנם הביא את הדברים לאבסורד. הוא מזכיר תלמיד חכם חשוב (עמוד 34) המוכן:

"לשקול להתיר לנשים להתעטף בטלית גדול בתפילתן, אך זאת רק אחר שילבשו תחילה, משך כשנה, טלית קטן".

והרב גוטל מוסיף על דבריו של אותו תלמיד חכם, ומונה רשימת "מצוות", והתנאים שהוא מתנה כדי לשקול להתיר להן לעשותם:

"אם שרות צבאי - גם מילואים. אם טלית גדול - גם קטן. אם קבלת עדות - אזי גם חובת עדות. אם אמירת קדיש - אזי תפילה קבועה בציבור".

ואני שואל: ומדוע לא תתנה קבלת תענית בה"ב בתפילה בציבור במשך שנה שלמה? ותרשה לאכול "גלאט" רק למי שלא ידבר לשון הרע? זאת ועוד: האם שאלת את הנשים אם הן מוכנות ל"עסקת חבילה": קבלת עדות וחובת עדות?! אני משוכנע שרוב רובן של הנשים יסכימו לעסקה שהצעת. אתה עדיין עומד אחריה?

אני מסוגל להסביר (אם כי בקושי) את חוסר הסימטרייה במעמד האישה והאיש בבית הכנסת.
אני מסוגל להסביר (אם כי בקושי רב) את חוסר הסימטרייה בין בעל שבגד באשתו, ובין אישה שבגדה בבעלה. (בעל שבגד באשתו יוכל להתחתן עם האישה עמה היה, ואילו אישה שבגדה בבעלה לא תוכל להתחתן עם האיש).
אני מסוגל להסביר, (אם כי בקושי רב עד מאוד) מדוע היום, למרות שחכמים תיקנו כתובה כדי שלא יקל בעיניו להוציאה - רוב רובן של הנשים המתגרשות מוותרות על כל רכושן ובלבד שיקבלו גט, בשל העובדה שהן אינם יכולות לחיות עם בן זוג לפני הגירושין, והבעל, אם יחיה עם אישה לפני שנתן גט לאשתו, למרות שהדבר פסול ומגונה, לאחר מתן הגט יוכל להתחתן עם האישה עמה חי.
אבל אינני יכול להסביר באופן רציונאלי, מדוע כיום, כאשר שליש מן השופטים הן נשים, ומחצית עורכי הדין במגזר הציבורי הן נשים, ושליש מן הרופאים, ורבע מן החוקרים באוניברסיטאות, ואפילו בחוג לתלמוד - מדוע נשים פסולות לעדות. יש לי תשובה קצרה ולא מתחכמת: כך גזר הקב"ה. איני מבין, אבל אני מציית. איני מנסה להתחכם ולומר כי הפסול להעיד שקול כנגד הזכות שלא להעיד. שום אישה לא תקבל אמירה שוביניסטית זו. בעניין זה אני מעדיף את תשובתה של בתי, שהיא חוקרת באוניברסיטה העברית:

"אינני יכולה לקבל את היהדות לחצאין. אני מאמצת את היהדות כולה, למרות שאני נפגעת מן העובדה שאני פסולה לעדות".

הרב גוטל מאשים את וולוולסקי כי הוא בוחר את קטעי ההלכה באופן סלקטיבי. גם הרב גוטל עשה כן. הוא השמיט מן הדיון את הפסיקה העדכנית של אחד מגדולי הפוסקים של דורנו, הרב וולדנברג. ולא בכדי: הוא אינו יכול להסביר פסיקה זו, ועל כן העדיף להתעלם ממנה. הנה דבריו:

שו"ת ציץ אליעזר חלק י"ד סימן ז
ובאלף למטה... כותב, דבזה"ז בשכיח פריצותא, אין לעשות כן ... כי קרוב שתכווין לבסומי קלא. ואמרינן 'זמרן נשי ועני גברי - פריצותא' ...יבוא האיש השומע לידי הרהור, והרהורי עבירה קשין מעבירה.

הרב וולדנברג מוסיף ומצטט את בן איש חי, על אדם שצווה שבתו תאמר אחריו קדיש כי לא היו לו בנים:

והשיב דלא אריך למעבד הכי, וצריך למחות בידה, כי איכא מזה חשש תקלה דילמדו בזה שתאמר קדיש גם בתפלה שהוא קדיש דחיובא וכו' עיי"ש.

הרב ולדנברג מבסס את איסור הבת לומר קדיש על שני מקורות:
(א) הרב אפרים זלמן מרגליות, גליציה, בתחילת המאה ה- 19, הכותב כי "בזמננו", שהפריצות רבה, אישה שתאמר קדיש, תתכוון "לבסם את קולה" - לשיר, וסיטואציה של אישה מזמרת וגברים עונים היא פריצות!
(ב) בן איש חי, בבגדאד, בסוף המאה ה- 19, החושש שאם נשים תאמרנה קדיש, לא ידעו להבחין בין קדיש יתום לקדיש שהוא חלק מן התפילה.

אם נסכם את השיטות לאסור קדיש יתומה, נמצא כי שלוש הן הסיבות:
א. בגלל יצר הרע וגירוי הגברים
ב. בגלל שלא ידעו להבדיל בין קדיש לקדיש
ג. מדרון חלקלק (ניסוח מודרני של דברי "חוות יאיר" שלא לקלקל את המנהגים).

לא בכדי התעלם הרב גוטל משתי השיטות הראשונות. אם נאמץ את השיטה של היצר הרע, לא רק קדיש היתומה יופסק, אלא כל המורות לבנים תצטרכנה להתפטר, כל עורכות הדין, היועצות, הרופאות, האחיות, המרצות, הזבניות, הפקידות והעיתונאיות. מקצועות שנשים מחזיקות בהן - יבוטלו.

וכי מי יוכל לשכנע שאישה האומרת קדיש מעזרת נשים - היא "אש בנעורת", ואותה אישה העובדת כאחות בבית חולים, והיא מאכילה חולה ורוחצת אותו, מציעה את מיטתו ומנחמת אותו - היא "קרח ביום סגריר"?!

אם נבדוק את הנושא מנקודת מבטו של "בן איש חי" נמצא כי הוא חי בחברה בה נשים אינן יודעות קרוא וכתוב, ולא ידעו להבחין בין קדיש יתום לקדיש אחר. האמנם אפשר להחיל דברים אלה על ימינו?

כדי שלא להתמודד עם התמוטטות סדרי חברה או עם דיונים הבנויים על חברה בה האישה אינה יודע קרוא וכתוב, בחר הרב גוטל לעסוק ב"מדרון החלקלק" - שהנו כחומר ביד היוצר: ברצונו יאריך, ברצונו יקצר.
מעניין להשוות את הוויכוח הנוכחי על קדיש יתומה, לוויכוח שהתרחש לפני מאה וחמישים שנה, כאשר הומצאו מכונות האפייה למצות. רבי שלמה קלוגר, בספר "האלף לך שלמה" מונה שלוש סיבות לאסור מצות מכונה:
א. מנהג ישראל לעשות מצות עגולות ולא מרובעות, ויש טעם למנהג זה.
ב. אם יצא קול שהותרה המכונה לאפיית מצה, שוב לא ישימו לבל התנאים ודרישות ההלכה לשמירת מחימוץ ועשייה לשמה.
ג. אין לחדש ענייניים מחודשים שלא כמקובל מאבותינו מדור דור, שהיו אופים מצות יד, יש בזה מקום פרצת גדר בחומת הדת. (מצוטט על פי "החשמל בהלכה", מכון מדעי טכנולוגי לבעיות הלכה, חלק א תשל"ח, עמוד 88).

הדמיון לנימוקים נגד קדיש יתומה מדהים. מאידך, דומה כי היום אין ספק שאם מצות מכונה היו נאסרות באכילה, רוב ישראל היה אוכל חמץ בפסח, כי אין אפשרות לספק את תצרוכת המצות בעבודת ידנית .
ומדוע הדיון מתמקד דווקא באישה? ומה בדבר רבנים המלמדים בנות? ניהול דיאלוג בכיתת בנות אינו "אש בנעורת"? וכי יש אפוטרופוס לעריות? אני הגבר ראיתי רב מכניס לכיתת בנות את מדרש רבה לפרשת ער ואונן, על כל הווריאנטים בהם מסביר המדרש את הביטוי "שיחת ארצה". במשך ארבעים השנים האחרונות נכתבה ספרות פדגוגית-הלכתית ענפה. אני זוכר רק מאמר אחד, של "שחר בן שרים" (=הרב שלמה ברנשטיין, מפקח על הוראת תושב"ע בעבר) שהעלה ב"שמעתין" את השאלה של גברים המלמדים נשים. הסיבה פשוטה: במאה ה- 19 בנות לא למדו, והאפשרות היחידה שהן תשמענה את קולן ברבים, היה כאשר רצו לומר קדיש. בינתיים "השתנו הטבעים החברתיים", כניסוחו היפה של הרב גוטל, אבל הדיון ההלכתי נשאר כבעבר, בתחום של אמירת "יתגדל ויתקדש שמיא רבא". כל היתר הופעל בלא דיון הלכתי מסודר. החיים חזקים, ו"בזמן הזה הנשים רגילות לצאת לשוק בין האנשים", כדברי הרב עובדיה יוסף. הנשים הראשונות שיצאו "לשוק בין האנשים" לא קיבלו היתר לכך. אבל כאשר הייתה זו תופעה חברתית נפוצה - התייחסה ההלכה לכך כאל עובדת חיים. הנושא היחיד שנשאר חסום בפני הנשים נשאר הקדיש. שם המשיכו לצטט את פוסקי הדור הקודם.
הרב גוטל מגייס לעזרתו את תשובתו של הרב עוזיאל, ומציין כי גם רבנים ספרדים אוסרים על בנות לומר קדיש. (אבל דווקא הרב עובדיה יוסף התיר לברך הגומל!). עיון בדברי הרב עוזיאל מעלה שאלות קשות:

הרב עוזיאל כותב כי הקדיש הוא על יסוד מה שאמרו רז"ל:

"ברא מזכה אבא... הבן היא המשך צורתו האישית של האב במעשיו ודבורו ובמילוי מקומו בקרב הצבור.... וזה סודו של הקדיש עצמו, וזהו גם טעמו של אמירת הקדיש על ידי בניו שהם ממשיכים את צורתו ופעולותיו.. ודבר זה כמובן אינו מתמלא אלא על ידי הבנים שהם מצטרפים לעדה מישראל ולא על ידי הבנות".

דברים אלה מבטלים את אמירת הקדיש של בן על אמו! האמנם לזאת התכוון הרב עוזיאל?

זאת ועוד: אי אפשר לאחוז את החבל בשני קצותיו - לומר כי הקדיש הוא דבר עלום, שאין לדעת מה השפעתו, ולכן במקום לומר קדיש יכולות הבנות להנציח את הוריהן "באוהלי תורה שיש בהם תלמידים לומדי ומלמדי תורה" (הרב עוזיאל), ובמקביל להשקיע מאמץ לשכנע בנים לומר קדיש - דבר שאנו רואים אותו בכל יום. הכיצד אפשר לומר כי הקדיש אינו חשוב, ובמקביל לכתוב פסקי הלכות מפורטות ביותר על דיני קדימה בקדיש, על גורל שמפילים מי יאמר קדיש, על דינו של אורח ודינו של מי שנשכר בכסף לומר קדיש?! (קש"ע סימן כ"ו; משנה ברורה קל"ב י'; קונטרס "מאמר קדישין" בביאור הלכה לסימן קל"ב). ההחלטה מי יזמן בסוף הארוחה היא החלטה בלתי חשובה. ולכן יש הלכות בודדות על דיני קדימה בזימון. אם יש הלכות כל כך מפורטות בדיני קדימה בקדיש, משמע שהקדיש חשוב. וגם אם אין אנו יודעים מה השפעתו ומה מקורו, יודעים אנו גם יודעים הוא חשוב לאומריו, הרואים בו ביטוי להזכרת המת במסגרת של קדושה. דבר זה עצמו אינו חשוב? גם "יזכור" וגם "כל נדרי" אינן תפילות "חשובות". ומה בכך? הן חשובות לאומריהן, ובכך הפכו להיות חשובות.
הרב גוטל מאשים את וולוולסקי בהטעיה. "האם ניתן שלא לראות בצורת 'ציטוטו' החלקי והמגמתי של ד"ר וולוולסקי את הדברים, פחות מהטעייה בעליל" שואל הרב גוטל. דברים חמורים אלה ראויים שייבדקו.

אתייחס לויכוח ביניהם בשאלה על עמדתו של הרב פיינשטיין לאמירת קדיש על ידי בנות. וולוולסקי מצטט שורות אלה:

והנה בכל הדורות נהגו שלפעמים היתה נכנסת אשה ענייה לבית המדרש לקבל צדקה, או אבלה לומר קדיש.

טוען הרב גוטל כי אמנם כתב זאת הרב פיינשטיין, אבל "עם תוספת 'פעוטה' אשר 'נשמטה' מן המאמר":

וההלכה למעשה בעניין זה צריכה עיון ותלויה בהרבה עניינים.

ושואל הרב גוטל: "האם מכאן יש מקום להסיק שדעתו נוחה מכך?!... האם לא מוכח מלשונו שדעתו דווקא אינה נוחה מכך, וכי מעשה כזה דווקא אינו נוח לו, וכי הוא "צריך עיון ותלוי בהרבה עניינים".

כדי להכריע מי סילף את דברי הרב פיינשטיין יש לקרוא את הקטע בהקשרו. נושא הדיון, כפי שציין הרב גוטל על נכונה, הוא אם יש צורך להקים מחיצה בבית כנסת בגלל אשה אחת. וכך כותב הרב פיינשטיין (אגרות משה חלק או"ח ה' סימן יב):

...צריך לבאר עד כמה נשים אין צריך מחיצה. כגון בבית אבל, או בבית מדרש שמתפללים שם בימי חול ובמנחה בשבת, שאין שם מחיצה, האם מותר להניח שכמה נשים יכנסו וישבו בסוף החדר. והנה בכל הדורות נהגו שלפעמים היתה נכנסת אשה ענייה לבית המדרש לקבל צדקה, או אבלה לומר קדיש, וההלכה למעשה בעניין זה צריכה עיון ותלויה בהרבה עניינים. ומכל מקום נראה שבבית מדרש שבכל שבת תרצה אפילו אשה אחת לבוא למנחה בקביעות, שאין להקל להתפלל בלא מחיצה, ורק באקראי אפשר להתיר.

כלפי מה אמורים דברי רמ"פ "וההלכה למעשה בעניין זה צריכה עיון ותלויה בהרבה עניינים"? כלפי המשפט הקודם לו, על אישה הנכנסת לומר קדיש, או כלפי הנושא כולו: לפני כמה נשים צריך לעשות מחיצה? המשך הדברים מוכיח את צדקת וולוולסקי: הנושא הוא מחיצה, ולא קדיש יתומה! בדקתי את הדבר עם הרב שבתאי רפופורט, שערך את כתבי רמ"פ, והוא אישר את הפירוש הזה. בנוסף לזה יש עדויות מאנשים שונים, שנוכחו באמירת קדיש על ידי נשים בבית הכנסת של ר' משה פיינשטיין.
השאלה אינה בפרט ההלכתי, אלא בגישה הכוללת: האם האישה היא חבר שווה זכויות במעמדה כלפי אלוהים ואנשים, או שהיא חפץ, חשוב ויקר, אבל חפץ שכאשר קצה נפשו של הבעל בו - הוא מוציאה מביתו (כלשון ספר החינוך, מצווה תקע"ט. לא יאומן, אבל מצווה זו שבספר החינוך כלולה בתכנית בחינות הבגרות של בנות בחינוך הממ"ד בישראל!). קל להרבות באיסורים, להגדיל בחששות, ולראות את האישה כמקור כל פיתוי ותאווה. אבל אי אפשר לחיות בחברה כשלנו, בה האישה תופסת מקום שווה, ובכל הקשור לעבודת ה' להשאירה בצד.

סיפור ביניים: נוכחתי פעם ביום עיון, שהיו בו מרצים אחדים, ובהם נחמה ליבוביץ. ההרצאות התקיימו בבית כנסת, והנשים התרכזו בעזרת נשים, ושמעו את ההרצאות אחרי וילון. כאשר הגיעה תורה של נחמה להרצות, אמרו לה: בואי לכאן, ותרצי ממקום הדרשן, ליד ארון הקודש. השיבה נחמה: רציתם נפרד, יהיה נפרד. והרצתה את הרצאתה מעזרת הנשים, וכל הגברים חשו פעם אחת את שהנשים חשות בכל שבת: שמעו הרצאה דרך וילון אטום המונע ריכוז והקשבה.

ועוד סיפור: בתחילת דרכי בהוראה ריכזתי את לימודי הקודש בבית הספר התיכון חורב בירושלים. שאלתי את הרב מן ההר ז"ל, מה יכול אני לעשות כדי שתפילת הבנות תהייה דומה ככל שניתן לתפילה בבית כנסת. תשובתו הייתה: תקראו בתורה.

על כן השאלה היא לאן אתה חותר: לתת לנשים דרך להשתלב בעבודת האלוהים, כשם שהם משתלבות בכל תחומי החיים; לתת לנשים אפשרות הלכתית לגיטימית לבטא את צערן בשעת אבלן, ולומר קדיש, או שאתה מחפש דרך לחסום ביטוי צער זה, מחשש "מדרון חלקלק" שאין איש יודע אם אמת הוא אם דמיון.

אין חולק על כך שבנוסף לפסק ההלכה הצרוף קיימת גם פסיקה של "טקטיקה הלכתית". בכל הדורות גזרו חכמים גזרות שלא בתחום ההלכה, ואפילו למחירי הדגים והביצים הגיעו. במקרה שלנו השאלה איננה סמכותם של חכמים לגזור גזרות טקטיות, אלא באיזו גישה טקטית ננקוט: בזו של הרב וולדנברג, או בזו של הרב סולובייציק. מי משתי הגישות תקרב את הבריות ליהדות ולשמירת המצוות.

מול המדרון החלקלק של הרב גוטל הציב הרב אהרון סולובייציק מדרון חלקלק אחר: אם תאסור את המותר, סופך מתיר את האסור. מדרון חלקלק זה הוא המעודד לפרוץ את גדר ההלכה: אם אוסרים דברים מותרים, משמע שאיסורי ההלכה אינם מוגדרים ואינם מוחלטים, אלא נתונים להרגשותיו (הפוליטיות-חברתיות) של הפוסק. אם כך, אומרות הנשים קונסרבטיביות, הגם לנו יש רגשות.

כדי למנוע מצב זה, יש להיענות למשאלות הלב של נשים במסגרת ההלכה, ולשקול מהו המסלול המתאים לימינו.

הרב גוטל מוכן שנשים תאמרנה לפעמים קדיש, אבל הוא רוצה שהן תעשינה זאת תוך רגשות אשמה כשהן מוקפות מבטי פליאה.
ואילו אני רוצה שנשים המחליטות לומר קדיש תרגשנה שהן עושות מעשה טוב וראוי, וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'.
והאמת והשלום אהבו.