באשר לאמירת קדיש על ידי אישה - ראש האוסרים וראשון הדנים בנושא היה מחבר שו"ת 'חוות יאיר' (סימן רכב), שנפטר ב- 1702. הוא חשש להחלשת המנהגים שבקהילה.

ואולם לפני כששים שנה, סבי הגרי"א הענקין זצ"ל העיר לנכון שאין ראיה מדברי החוות יאיר לימינו. שכן בימיו כל הקהילות האשכנזיות נהגו כמנהגן מדורי דורות, שרק יתום או איש אחר אחד היה אומר קדיש כל פעם. במצב כזה בוודאי לא היה ראוי, והיה בולט ביותר, אם בת או אישה היא אשר תאמר קדיש לבדה לאוזני כל הצבור. ומה עוד שלפי המנהג מי שאומר קדיש היה ניגש לפני העמוד כדי לאומרו.

ברם, מאה שנה לאחר ה'חוות יאיר' התחיל מנהג הספרדים שהרבה אבלים אומרים קדיש בבת אחת, לחדור גם לקהילות האשכנזים. החדירה הייתה איטית. ב- 1918 בספר "אוצר דינים ומנהגים" עוד כתב שרק "הספרדים והקהילות האשכנזיות באמריקה" נהגו כן. כלומר: אבל לא הקהילות האשכנזיות שבאירופה. אבל היום זוהי הנורמה.

אין שום סימן לכך שה'חוות יאיר' היה אוסר אמירת קדיש על ידי אישה לפי מנהגנו היום, כמו שגם אין הוכחה להפך. גם שאר גדולי האחרונים שמנעו נשים מלומר קדיש: שו"ת תשובה מאהבה סימן רכ"ט, (נדפס 1715), כנסת יחזקאל סוף חלק יו"ד (1730), ואפילו ספר 'מטה אפרים' שער ב' (1835) ועוד - כולם כתבו כשעדיין היה נהוג שרק אבל אחד אמר קדיש. כן מוכח מהלכות הקדימה באמירת קדיש שהם חיברו, מבלי לכתוב שיש עצה לומר קדיש ביחד. (יצוין שהפירוש 'אלף למגן', שנדפס עם ה'מטה אפרים', ושמזכיר את המנהג לומר קדיש ביחד, מוצאו רק מ- 1908).

ומה שכתוב בספר 'פסקי עוזיאל' שאין לאישה שייכות לקדיש, אין כן דעת הפוסקים האשכנזים, שכן החוות יאיר כתב בפרוש שיש סברה שהבת שייכת לקדיש כמו הבן, ושום אחד מגדולי האשכנזים לא ערער על דבריו. ובשו"ת 'שבות יעקב' (חלק ב סימן צג) התיר לבת קטנטנה לומר קדיש בנסיבות מסוימות, ולא סבר שאין לה שייכות לקדיש.

הטענה המושמעת מדי פעם שרוב הפוסקים אוסרים אמירת קדיש על ידי אישה, אינה בדוקה וגם אינה רלוונטית. אין מנגנון לקבוע מי הם רוב הפוסקים היום, ומה היא דעתם, ואין תוקף לרוב מזדמן שלא במסגרת של מפגש ודיון פנים אל פנים. ולפע"ד היא מעידה על חוסר הבנה בתהליך ההלכתי.

בדיון באמירת קדיש על ידי אישה ניתן להבחין בחמשה שלבים עד כה:

בשלב הראשון הועלה הנושא על ידי ה'חוות יאיר' ושאר אחרונים, שפסקו לאסור.

בשלב השני התיר סבי הגאון לאישה לנמר קדיש מעזרת הנשים ביחד עם הזכרים. ישנם הרבה סיפורים על נשים במקומות שונים שאמרו קדיש, אבל ככל שידוע הגרי"א הענקין היה הראשון שהתיר בכתב.

בשלב השלישי השיגו עליו מקצת פוסקים ודחו את דבריו. אך התהליך ההלכתי לא הסתיים בכך.

בשלב הרביעי דחו הוא ואחרים את ההשגות וקיימו את הוראתו. לדוגמה, בשו"ת 'מנחת יצחק' (חלק ז סימן ל), השיג על ההיתר לאישה לומר קדיש בעזרת הנשים, בטענה שאין מנין בעזרת הנשים וללא מנין אסור לומר קדיש. ואולם בשו"ת 'בני בנים' (חלק ב סימן ז. וראה בשו"ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן לד אות ט"ו שהקדים אותי בחלק מן הדברים), הראיתי שלדעת רוב הפוסקים, לפי המבנה של רוב בתי הכנסת היום, אישה בעזרת הנשים אכן נחשבת כמי שמתפללת במקום שיש מנין.

השלב החמישי יכיל את תגובות פוסקי היום ומחר לטיעונים הנ"ל, עד להכרעה או הסכמה סופית, או עד שהצבור יכריע בדרך של "פוק חזי מאי עמא דבר" וקביעת מנהג. ויתכן גם שקהילות שונות תאמצנה מנהגים שונים, ויש כבר סימנים לכך בשטח.