יש סבורים, שהתיאטרון אינו צריך להצדיק את קיומו, ועצם קיומו הוא הצדקתו. לעניות דעתי זאת היא תפיסה אלילית ופרימיטיבית, כי היא מיחסת תכונות שהן ייחודיות לאלוקים ולטבע, לתוצאות מעשיהם של בני אדם. לדעתי כל מעשיהם של כל בני האדם טעונים הצדקה והנמקה מזה, ובקורת, שיפוט ושיפור מזה. בהיות האדם יצור הניחן בתבונה, יש לכל מעשיו תכלית כלשהי. נראה שעיקר ההצדקה לקיום האומנויות הלשוניות, כגון הספרות והתיאטרון היא בכך, שהם משמשים כלי חברתי מלכד ותמיכה מסיבית לקיום הישות הלאומית החומרית ולליכודו.

ואולם, עם כל החשיבות הרבה שאנו מייחסים למצב החומרי הכלכלי של האומה ושל המדינה, ובלי לזלזל כלל בחשיבות מעמדה המדעי, החברתי והפוליטי של ישראל, ועם כל החשיבות הקיומית של צה"ל ויכולתו המבצעית, חייבים אנו להיות ריאליסטיים די הצורך כדי להבין שכל אלה אין בהם עדיין די כדי להבטיח, לא את קיומו של העם ולא את קיומה של המדינה. כל מי שמכיר, ואפילו באופן שטחי ומרפרף את ההיסטוריה של עם ישראל, חייב לדעת שלא גורמים אלה, ויהיו חשובים ככל שיהיו קבעו משך אלפי שנים את קיום האומה. קיומה של אומה תלוי לא בתנאים החומריים בלבד, אלא ובעיקר בתרבותה הלאומית המכוונת והמחייה את כל הגורמים האחרים. לכן אפשר לומר בוודאות מלאה, שאומה זו תקום או תיפול לא על הכלכלה, לא על המדע, לא על הפוליטיקה, ואפילו לא על הצבא העומד לרשותה, אלא בראש וראשונה על קיומה של תרבות עצמית, שורשית, חיה, מתרחבת ומתפתחת על פי עקרונותיה המהותיים והעצמיים שאינם שאולים מן הנכר.

כך יש להבין לעניות דעתי את דברי רס"ג שאמר, כי "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה". (או"ד, הקדמה). תמוה בעיני כיצד אפשר שאנשים משכילים לכאורה, וביניהם אומנים, פולטיקאים, אנשי תקשורת ואנשי אקדמיה וכד' אינם לומדים מן ההיסטוריה ואינם מבינים, כי אפילו הרס חלקי של התרבות, הורסת גם את הקיום הפיזי והאתני של האומה. אמור מעתה, כי רק מי שמעונין לוותר על קיומה של אומה זו כישות אתנית, לאומית, תרבותית ורוחנית, רק הוא יכל לוותר על תרבותנו הלאומית המהותית, ההיסטורית והעצמית. ואולי אומר את הדברים במלא חומרתם הטראגית. רק מי שספוג מידה רבה מאוד של אוטואנטישמיות, רק מי שנשמתו רוויה שנאה עצמית תהומית, רק מי שרוצה להתמסר לחידלון העצמי הדקדנטי- החולני, ולהשלים בדרך של התאבדות את תכניתם של אויבי ישראל ההיסטוריים מפרעה ואילך, דרך בלק ובלעם, המן, אנטיוכוס, אדריאנוס ודרך האינקוויזיציה וכל מלכויות הנוצרים לכיתותיהם עד הצורר האחרון, רק הוא יכל לתת יד לחיסול יסודותיה, עקרונותיה ופרטיה של תרבותנו הלאומית ההיסטורית. חיסול האומה באמצעות חיסול תרבותה, הוא בעצם דרך מעודנת ואלגנטית לחיסולו של עם, מין "טכס מפואר של קבורה", אם להשתמש בניסוחו של גרשום שלום במאמרו על "חכמת ישראל". היום שוב אין צורך בעדויות היסטוריות רחוקות, כדי להוכיח שחיסול התרבות היא באמת חיסולה של האומה כישות בעלת מהות עצמית ואתנית. המציאות החברתית והפוליטית הנוכחית שלנו כבר מגלה את סימני החיסול העצמי החמורים ביותר. הקיום הפיזי הביולוגי של גופות בני האדם הגרים בארץ ישראל, בשום אופן ולפי שום הגיון אינו יכול להתפרש כקיום לאומי של עם ישראל.

ההיסטוריה מלמדת, כי בכל מקום שבו חדלו העמים לדבוק בישותם התרבותית המיוחדת להם, עד מהרה אבדה להם גם ישותם הפוליטית ואפילו ישותם החומרית כיחידה אתנית לאומית התפוגגה, והם ירדו מעל במת ההיסטוריה. כך עברו מן העולם הממלכות היוניות הגדולות של המזרח, כך קרה הדבר לרומי המעטירה, כך עברו מן העולם המצרים הקדמונים, הפיניקים, וכך נבלעו על-ידי רומי ההונים והויזיגוטים, וכך נעלמו כל העמים הגדולים והקטנים שנכבשו על-ידי תרבות האיסלאם. כולם אבדה להם זהותם הלאומית, שגרמה להתפוררותם, על אף שלפעמים הם הצליחו לשמור עוד זמן רב על עצמאות פוליטית וצבאית נפרדת.

התיאטרון אינו תורם לתרבות עברית-יהודית מהותית

מצער מאוד לומר שהתיאטרון בארץ אינו תורם כל נדבך שהוא לשם שמירתה של תרבות עברית-יהודית מהותית ועצמית, ולכן הוא גם אינו תורם מאומה לקיומו הפיזי הממשי של עם ישראל כאומה וכתרבות. קשה מאוד לומר אפילו שהתיאטרון הזה איננו שותף לתהליך הטרגי של חיסול התרבות העברית והיהודית. הימים שבהם הוקם תיאטרון "האוהל" לשם שמירת התרבות היהודית עברו מן העולם יחד עם העלמות תיאטרון "האוהל" עצמו. מגמות פעילותו של התיאטרון בישראל השתנו מאז הקמת הבימה והאוהל במידה כזו, שהיום נדמה לנו שכל קיומו מכוון להכחדתה של כל תרבות יהודית עצמית. תיאטרון זה, אם לא יקרה לו משהו טראומטי, לא ינוח ולא ישקוט עד שיעביר מן העולם את כל יסודות התרבות הלאומיים של עם ישראל ההיסטורית. בניגוד לתקופה של "חכמת ישראל", היום אין עושים אפילו שמץ של ניסיון להכיר ולהבין את פרטיה, את מהותה, את עקרונותיה העיוניים, את ערכיה הרוחניים ואת אמיתה של תרבות ישראל ההיסטורית. לכן אני רואה חשיבות גדולה ביותר בכל פעילות מקצועית ואפילו היא דילטנטית, שמגמתה ליצור תיאטרון שונה, יהודי, תרבותי, העומד בנורמות המקצועיות, והעושה את דרכו בביטחון ובאמונה בצדקת הדרך. תיאטרון כזה גם אם ראשיתה יהיה מצער, אחריתה ישגה מאוד.

עם זה אני סבור שתיאטרון כזה לא יוכל לעמוד בנורמות הדרושות, ולא יוכל לשפר עצמו, לצמוח ולפרוח בכמות ובאיכות, אם הוא לא ילווה בביקורת עניינית, טכנית, תכנית ואסתטית כבר מראשית צעדיו. אם האומנים שנדבה אותם ליבם להרים את המשימה הזאת, ולשאת אותה על כתפיהם, יהיו גם נכונים לשמוע דברי בקורת מכיוונים אחדים, להתחשב בהם לפי הבנתם, ועם כל זה להמשיך ללכת בדרך העשייה, כי אז יש לנו תקווה, שברבות הימים יקום לנו אותו תיאטרון שונה, (את המלה "אחר" אינני אוהב) שאליו אנו נושאים את עינינו. תיאטרון כזה, כך אפשר לקוות, יוכל לתרום את חלקו לא רק לקיומה של תרבות לאומית עצמית, שונה ואמיתית, אלא הוא יתרום את חלקו גם לשמירה על קיומו הפוליטי והחומרי של האומה. ;psbn&


והנה ביום א' ז' אדר א' תש"ס, ביום לידתו וביום מותו של משה רבנו ע"ה (או חודש לפני התאריך הזה) התקיים בבנייני האומה בירושלים כנס עיוני על מהותו, על מטרתו ועל אפשרויותיו של תיאטרון דתי, בהשתתפות אנשי תיאטרון דתיים, מחנכים ורבנים. מתוך ניסיונות קודמים ידעתי מה אנו עתידים לשמע מפי כל אחד מן המגזרים הנ"ל. הואיל והייתה לי הרגשה שאני יודע מראש מה כל אחד מן הנציגים הללו יוסיף לרב שיח, התפתיתי לשד הקטן שבנשמתי, שדחף אותי למעשה קונדס. בלילה שלפני הכנס התיישבתי וכתבתי את דברי התגובה שלי על מה שעתיד להיאמר על ידי הדוברים של המגזרים השונים. וכך מצויד בשלד של המאמר באתי אל הכנס. עלי להודות, כי משך השבוע שלאחר מכן, בשעת ניסוח הדברים, כמעט שלא היה עלי לשנות שינוי עקרוני במאמר שהכנתי מראש.

תפיסת האומנים החילוניים ה"חופשיים"

אילו הוזמנו לכנס החשוב הזה גם אנשי תיאטרון חילוניים, היינו שומעים בוודאי על חופש היצירה ועל חופש הביטוי המוחלטים, ועל האמנות הפורצת מתוך נשמתו האינדיבידואלית של היוצר רק כאשר הוא משוחרר מכל מגבלה אומנותית וחוץ אומנותית, ומכל מחויבות או תפקיד חברתי, תרבותי, דתי, מוסרי, חינוכי, פוליטי וכיוצא בהם. על אף שתפיסה זו מבוססת על התעלמות מוחלטת מכל הידוע לנו על האסתטיקה, על התיאוריה, על ההיסטוריה ועל הטכניקה היישומית של התיאטרון, או לחילופין על בורות גמורה בכל התחומים המהותיים הללו, התביעה הבלתי מסויגת לחופש מוחלט לאמן נשאת היום ברמה בקולי קולות, ובעזות מצח של בריונות פסאודו-אינטלקטואלית.

משולהבים על ידי תמיכת התקשורת השתלטו צעקנים חסרי דעת על כל חלקה טובה שבתחומי האומנויות, עד שבתחום התיאטרון הם שולטים היום שליטה ללא מצרים. נשכח מהם מן הצעקנים, שאדם אינו חפשי לעולם. המחלות, המות, התלות במורים, בהורים, באישה, בילדים, בשכנים, וכן הכבלים החברתיים הקשים, אפילו בחברות ה - "חופשיות" ביותר, שמים את כל הדיבורים על "חופש" ללעג. אפילו הבגדים שאני נאלץ לקנות מתוכננים על-ידי אופנאי שאיני סובל את טעמו. על הכפייה המופעלת עלינו בבנקים, בסופרמרקטים, בקופות החולים ובמשרדי הממשלה, אפשר לכתוב ספר בן אלף עמודים. האמת העצובה היא, כי בשלטון הדמוקרטי אנו מוגבלים על-ידי דיקטטורים קטנים רבים, עד שלפעמים באופן פרדוכסלי קל יותר להיות חופשי בדיקטטורה, שבה מתבצע הכל על פי רצונו של אדם אחד בלבד, ואינך חייב להיכנע לרצונם של "דיקטטורים" רבים. על אף עובדות מוצקות אלו, ממשיכים הצעקנים להטיף לאיזה חופש ולדבר עליו בלי סוף, על-אף שהוא אינו קיים בממשות.

תפיסת אנשי התיאטרון הדתיים

הואיל ונציגי המגזר "החופשי" לא הוזמנו לכנס הנידון, חסכו לעצמם המארגנים לא רק כאב ראש ויגיעה רבה, אלא גם את הצורך להתמודד עם בעלי הפלוגתה הקשים ביותר, וחסכו מעצמם את העמל של לימוד כל אותם טיעונים, שיש בהם תשובות מוחצות לאתגרים שהמגזר החילוני האומנותי מעמיד בפנינו. זה אולי חסכוני, אבל שכרו יוצא בהפסדו, כי התפיסות החילוניות כבר חלחלו זעיר פה וזעיר שם, אל תוככי נשמותיהם של חובבי התיאטרון (והאמנות) הרואים עצמם דתיים. אנשי התיאטרון הדתיים דברו כמצופה מהם בשני קולות. מצד אחד ניתן היה לשמוע אצלם את התחושה, שכמו חבריהם החילוניים זקוקים הם למידה רבה של חופש במה שנוגע לבחירת הנושא מזה ובמה שנוגע לדרכי הביטוי מזה. מצד אחר היה ברור שנכונים הם לקבל בכניעה גמורה את מגבלות ההלכה ולנהוג אך ורק לפיה.
ואולם כל אותם יסודות של תיאטרון שהם גילו נכונות למוסרם להכרעת ההלכה היו העירום, הנגיעה בגופו של המין השני, ואפילו עצם המגע החברתי בין המינים וגם שירת הנשים הישירה שהיא בחינת "קול באישה". מה שהבימאי התמים, ואף שחקניו התמימים ממנו לא ידעו ולא הבינו הוא, שכל אלה אינם ממהותו של התיאטרון, וכל איש תיאטרון, ואפילו הוא חילוני גמור יכול בהחלט לוותר עליהם בלי כל קושי. למרבה הצער, איש מן המתדיינים לא העלה על דעתו לדון בקושי העיקרי והממשי שבמדיה התיאטרלית.

תפיסת הרבנים וההסתמכות על הרב קוק

אותה דו-ערכיות שתיארנו כאן אצל אנשי התאטרון, רק עם מקדם הפוך, מצאנו גם אצל הרבנים הצעירים שהוזמנו לכנס. אף הם טענו להכרחיותו של חופש היצירה, ואף הם הגבילו חופש זה רק מן הבחינה הטכנית החיצונית שממילא איננה מן המהות של חיי התאטרון.

אחד מרבנים אלה עוד הגדיל לעשות בהסתמכו על מכתב שכתב הרב קוק אל כנס של אגודת ישראל, ושיבח בו את היצירה האומנותית העברית החופשית הטהורה והמזוקקת. אין לך דבר שטחי יותר מלייחס את דברי הרב בעניין ספרות ובעניין שאר האומנויות לתופעת האמנות שאנו מכירים בתקופות שלנו. הרב ידע מצד אחד שאין בני אדם יכולים לפתח חיי רוח מודרניים בלי אמנות. מצד אחר הוא הבין שיהודי ירא שמים אינו יכול לקבל כאמנות שלו את המוגש לפניו על-ידי אמני זמנינו. הוא בנה לעצמו אם כן בחזון רוחו אמנות טהורה שעיקרה היא להוציא מן הכוח אל הפועל את כל הטוב, המוסרי והנעלה שברוח האדם כחלק אלוה ממעל, כדי שאלה ישמשו לאדם אידיאל לשאיפותיו וכדגם לחיקוי. אך מה לעשות שהתאטרון המבקש להישאר נאמן להוויה האנושית הרגילה, מוכרח להוציא אל הפועל גם את הרע וגם את השלילי והמכוער שבאדם, שאם לא יעשה כן, הוא יראה תמים, מוזר, שקרי ומה שחמור מן הכל אף משעמם. מכל מקום ברור שתאטרון כזה לא עלה על ליבו של הרב מעולם, וכל המבקשים ליחס לו חיבה או הסכמה לאמנות כפי שאנו מכירים אותה, פשוט מסלפים את דבריו.

אמנם נאמר במאמר "שיר השירים של הרב כי:

הספרות, הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל כל המשגים הרוחניים המטבעים בעמקי הנפש האנושית, וכל זמן שחסר עוד אף שרטוט אחד הנגלה במעמקי הנפש החושבת והמרגשת שלא יצא אל הפועל עוד, יש חובה על מלאכת המחשבת להוציאו.

לדברים אלה אפשר כמובן להוסיף את התיאטרון. ואולם מצד אחר מתגלה פסקה זו כבעייתית ביותר. רבים מן התלמידים ואף רבים מן הרבנים הצעירים אוהבים לצטט קטע זה כדי להוכיח את יחסו החיובי של הרב אל האומנויות. לא קשה גם למצוא בכתביו דברים נוספים כיוצא באלה, כגון מכתבו אל הכנס של אגודת ישראל. ואולם ברוב רובם של המקרים מוצאים דברים אלה מן הקונטכסט שלהם, המשדר תפיסה שונה לחלוטין. פלא בעיני כיצד מתעלמים כל שוחרי האמנות מהמשך הדברים שהבאנו לעיל. לאחר דילוג של מספר שורות בלבד כותב הרב את הדברים הבאים:

זעזועי הנפש מצד רגשי האהבה הטבעית, הנוטלת חלק גדול במציאות, במוסר ובחיים, הם ראויים להתפרש על-ידי הספרות בכל הצדדים שבהם היא מוציאה אל הפועל את הגנוז, אבל רק בשמירה היותר מעלה מנטות לצד השיכרון המכער שיש באלה הרגשות, שמהפך אותם מטהרה טבעית לטומאה של זוהמה מנוולת.

בקטע זה אין ספק שלא לאמנות כפי שאנו מכירים אותה, לא לאמנות שעקר עסוקה היא בחולשות אנוש ובפגמיו, מתכוון הרב בדבריו. האמנות לפי תפיסת הרב צריכה לקבל על עצמה צנזורה מחמירה ביותר. האמנות רצויה, אבל רק במידה היותר מעולה מנטות לצד השיכרון המכער. לאמנות האחרת קורא הרב בשמות קשים ביותר כגון "טמאה של זוהמה מנוולת". לפי זה אין ספק שבמלה משגים אין הרב מתכוון לשגיאות, לטעויות, ולחטאים, אלא למושגי הטהרה, היושר, הכנות והמוסריות בלבד. דברים מעין אלה המסייגים את אהבת הרב לתופעות האמנות, או את יחסו האוהד כלפי החילוניים נמצא אצלו עשרות פעמים. ברוב רובם של המקרים בהם הוא מביע חיבה לעניינים שבחולין או לחילוניים, הוא מקפיד להעמיד דברים על אמיתותם כדי שלא תיפול בהם טעות. לפלא בעיני, כיצד רבים כל כך מתלמידי תלמידיו נופלים קרבן לסגנונו המסובך, קוראים בדבריו, ומתלהבים ביותר מן הרישא, ומעלימים עיניהם מן הסיפא המסתייג. נראים הדברים, שיפה לומר בעניין זה, שאין אדם קורא אלא ממקום שליבו חפץ, ובעיקר את מה שליבו חפץ מאוד.

תפיסת אנשי החינוך

נשמעו עוד בכנס הנידון משאלותיהם של אנשי החינוך. הללו כפי שהם תובעים זאת מכל תופעות העולם, תבעו גם מן התיאטרון לחנך לכל הטוב ולכל המועיל שבעולמנו הקטן. לחנך למוסר, ליושר, להגינות, לאמונה, לאהבת הזולת, לאהבת המולדת - ולמה לא. חייב אני לומר שכל הדוברים שהוזמנו לדיון לא אכזבו. כולם דרשו את התיאטרון כמין חומר, וכולם קבעו את תפקידו במסגרות החינוך של הדורות הבאים. כמו כל המעורבים האחרים, כך גם אנשי החינוך הצטמצמו בתחום הצר של מקצועם, ודרשו לרתום את התיאטרון לצורכי החינוך, בלי להתחשב כלל באופיו המיוחד, בתכונותיו, במהותו, באפשרויותיו הטכניות והמשמעותיות ובמגמותיו האימננטיות שאינן נכנעות לדרישות חוץ תיאטרליות.

יכולתו של התיאטרון להראות את הדברים, ולהפגין את נוכחותם, כוחו הויזואלי והדינמי, וכן כוחו של הקונפליקט לייצג ולהפעיל רגשות קסמו להם למחנכים, והם קיוו שיוכלו לנצלם לשם השפעות חינוכיות ומוסריות. את העובדה שהתיאטרון הוא מציאות נבדלת ועצמאית, שיוצרת אמנם ריגוש, אבל איננה בונה מחויבות במציאות הממשית הם לא הבינו. מלבד איזה ריגוש או מלבד הקתרזיס אין המציאות התיאטרלית מסוגלת להפעיל את המציאות האחרת שמחוצה לה, ועל כן השפעתה אינה חינוכית, אלא קתרטית וממרקת בלבד.

מצער שגם המחנכים לא תפסו מהן הבעיות העיקריות העולות בתיאטרון הדתי, וגם הם התרכזו בבעיות החיצוניות והטריביאליות שנתקלו בהן. בבית הספר, שהוא בעצם שדה המערכה של המאבק בין הכוחות (הבמאים והרבנים) היה על המחנכים לשמש כמפשרים, על אף שהם חסרים את הידיעות הנחוצות לשם כך. רבים מהם מצדדים בבמאי העובד בבית ספרם, ואף בשיחות עם העוסקים בהוראת התיאטרון התברר לי שיש להם חששות לא קלים מעמדת הרבנים. הניסיון לפשר בין הקצבות גרם, שרבים מן המחנכים הללו נתקלו בהתנגדויות הן מצד הרבנים והן מצד הבמאים והתלמידים. הם נקלעו לסבך, אבל בגלל חוסר ידע מקצועי קשה היה להם להכריע בבעיות שעלו. כך קרה שהמצב בבתי הספר הוא מצב של מבוכה וחסר הכרעה, ואיש הישר בעיניו יעשה.


לאור חוסר תקשורת בין הפלגים השונים של הציבור הדתי יהא זה חשוב מאוד לערוך סדר בפרשה זו של "התאטרון הדתי". יש לנסות ולראות מהם אותם דברים שתיאטרון זה יכול לוותר בהם בלי שהוא יינזק, ומהם הדברים שהם הכרחיים לעצם קיומו, ואם רוצים בקיום זה חייבים למצוא להם פתרון המניח את דעת הכל.

לעניות דעתי ההתעלמות מן הבעיות המהותיות והעיקריות, וההתחמקות מלדון בהן גילו לעיני כל, שהדיון בכנס על "התאטרון הדתי" היה דיון מפוחד וחסר אומץ לב, שאינו מעיז לעמוד פנים אל פנים מול המציאות הממשית, והוא חושש להתבונן לעומק בבעיות המהותיות שהנושא מעורר. אפילו הבמאי של ההצגה הודה, שיש להם בעיות למצוא הצגות מתאימות, ואפילו הצורך בהצגה לעשרה גברים גרמה קשיים לא מעט. מכל מקום רוב הבמאים בוחרים בהצגות שלפי הבנתם אינם עשויים לעורר התנגדות.

היה ברור, כי הרבנים שדברו בכנס הרגישו יפה שאין הם מסוגלים להתמודד עם כל הבעיות שהמדיום התיאטרוני מעמיד לפניהם. לי הייתה הרגשה שהם גם הבינו שהם עצמם אינם יודעים באופן חד-משמעי מה עמדתה של ההלכה בכל השאלות הדקות המתעוררות. נראה אפילו שהם לא הבינו כראוי את הבעיות המהותיות שהתיאטרון מעורר אצל אדם ירא שמים שהוא גם בעל יכולת של חשיבה אנליטית, והוא גם מודע לעצמו ולתחום עיסוקו.

כך קרא שאפילו הרבנים הללו לא היו מסוגלים להביע עמדה אמיצה וחד משמעית הקובעת שההלכה קודמת לכל הערכים האחרים שעשויים להשתתף בדיון. אפילו הרבנים חששו לומר בצורה חד משמעית ומוחצת שאין דבר יכול לעמוד מעל להלכה, והלכה זו היא הקובעת לנו את כל אורח חיינו בכל זמן, בכל מקום ובכל עניין. רבים הרגישו אם כן שהדיון לא היה אמיץ די הצורך, ולא נאמר שם בפרוש, שאם מתברר שקיים ניגוד של ממש בין ההלכה לתיאטרון, והתיאטרון אינו מוצא אפשרות לכוף ראשו ולקבל את עמדת ההלכה, אין ליהודי הדתי ברירה, והוא חייב לוותר על התיאטרון. רק בדיון אמיץ שבו כל צד מביע את עמדותיו בצורה החד משמעית ביותר, אפשר להגיע למצב שבו הכל יודעים על מה אפשר להתפשר ועל מה לא. בגלל ההכרח בדיון חד משמעי כזה, אין טעם רב בדיונים בדרגים הנמוכים. דעותיהם של אנשי תיאטרון, שעיקר עבודתם היא בתחום של מעשה האמנות, וכמוהם גם דעותיהם של רבנים צעירים שעדיין אינם מן השורה הראשונה של הפוסקים, אינם מעלים ואינם מורידים כלל בדיון זה. לא מפיהם של של פרחי תיאטרון או פרחי רבנות אנו חיים, גם אם הם גאונים של ממש בתחומם. עם כל הכבוד שאנו יכולים לרחוש לאנשים אלה, הם עדיים צעירים מדי כדי לקבוע הלכה לדורות.

ברור הדבר שהניגודים אם הם קיימים בכלל, צריכים להתלבן בין ראשי המדברים בתחומי התיאטרון והאסתטיקה, לראשי המדברים בתחומי ההלכה והפסיקה. ברור גם שהדיון צריך להתמקד לא בפרטים הטריוויאליים, שבהם הויתורים אינם משמעותיים, ואינם מהותיים, אלא בעקרונות המהותיים ביותר של התיאטרון מזה, ובעולמה הערכי, המהותי והמחייבת של ההלכה מזה. מובן שבדיונים מעין אלו, רק ראשי המדברים של התחומים יכולים לקבוע ביניהם, מה הם הדברים שעליהם אפשר להתפשר, ומהם אותם דברים שבהם ייקוב הדין את ההר. על אף שאינני מתעלם מחומרת הבעיות העקרוניות, ועל אף שאני רואה חובה לשמור על עליונותה של ההלכה, אני סבור שיש בכוחם של העקרונות האסתטיים-תיאורטיים של התיאטרון יחד עם כוח ההתפשרות של המציאות, בצרוף כוח התבונה, ההמצאה ודרכי הפסיקה הדוגמטיות אמנם, אבל יחד עם זה ענייניות, של ההלכה, למצוא פתרונות שיניחו את דעתם של כל המתדיינים.

התנאי ההכרחי כדי להגיע להישג כזה, מעוגן נוסף להכרת הלכה ודרכי הפסיקה שלה, בהכרה יסודית ומעמיקה של כל העקרונות האסתטיים והתיאורטיים של האמנוית בכלל ושל התיאטרון בפרט.
מי שמבקש להשתתף בדיון על גורלו של התיאטרון בחברה הדתית חייב לדעת את האסתטיקה ואת התיאוריה של כל מרכיבי האומנויות. זה כמובן הרבה מאוד, כי יש אסתטיקה ואף תיאוריה של הצורות, של הצבעים, של השטח ושל החלל, של התנועה, של הגסטיקולציה ושל המימיקה, של התלבושות, וכן של הפעולות ושל המעשים, של העלילה, של הדמויות, של הקונפליקט, של הרגשות, ואף של הטכסט הבנוי על דיאלוג. היודע את כל אלה, יכיר דרכם גם את האופי הבדיוני של כל המערכת הנידונה כאן, ויכיר גם את עולמה הייחודי הנפרד של האמנות, הנבדלת לחלוטין מן המציאות הממשית.


ידיעה זו תפחית למינימום את הבעייתיות של מה שנחשב בימינו כעיקר המכשול בפני "תיאטרון דתי". הכול יודעים שיש בעיה עם עלילה נועזת העוסקת בקשרים שבינו לבינה. יש גם בעיה של חברה מעורבת בין שחקנים ושחקניות. פעמים נוצרת גם בעיה של מגע פיסי כלשהו בין המינים, וישנה כמובן גם בעיית הבעיות, הלא הוא העירום. ואולם כבר הראנו כי כל מי שיודע ואף הפנים את כל העקרונות האסתטיים והתיאורטיים של התיאטרון יודע, שלמעשה כל הבעיות הללו אינן מהותיות לתיאטרון, ולכן למעשה הן אינן נחשבות כקיימות. עלילה הנוגעת בעניינים אינטימיים ניתנת לעידון עד ששוב אין היא מהווה בעיה כלל. כל המתקשה בעניין זה, יכל ללמוד את המלאכה מעגנון. במה שנוגע לשאר הדברים, ידיעת התיאוריה מזה והכרת ההיסטוריה של התיאטרון והכרת המחזות הגדולים של העבר מלמדים, שאין כל חיוב לא במגע ידיים או בחיבוק ונישוק, ואין כל צורך להראות על הבמה עירום, ואפילו לחברה מעורבת אפשר למצוא תחליף. עם זה ממש בשעת כתיבתם של דברים אלה שמעתי, שבמקהלת נשים דתית חרדית, נגן גבר בפסנתר על הבמה, לאחר שהודיעו באולם שהוא עושה זאת בהיתר מיוחד של אחד הרבנים החשובים של זמננו. אין לי ספק שאפשר היה למצוא תחליף לאותו גבר, אבל מצד אחר יש לומר כי גם בעניין זה "כוח דהתירא עדיף", וחזקה על אותו רב שלמען ההיתר בדק את ההלכה שבע בדיקות וד"ל.

בכל העניינים הללו שאני קורא להם בעיות קלות, אין כל קושי אפילו לתיאטרון הכללי, ולא רק "לתיאטרון הדתי", לוותר. ידוע שכל דמויות הנשים בתיאטרון של שיקספיר הוצגו על-ידי גברים. ידוע גם שעד אמצע המאה העשרים לא הראו על הבמה עירום בכלל. כללו של דבר, הכל יודעים שכל הנעשה בתיאטרון הוא רק תחליף.

כבר הסברתי, שאין לך כמעט עוד אמנות שבו יהיה הכל שקרי כל כך כמו בתיאטרון.
מקום הבמה איננו מקום ההתרחשות האמיתית, הזמן אינו הזמן האמיתי, עד ששחקן דתי המגלם דמות של אפיקורס יכול לאכול ביום הכיפורים שעל הבמה, כי הזמן האמיתי איננו יום הכיפורים. אף הגיבורים אינם הדמויות האמיתיות אלא אם כן מדובר בתיאטרון פסכותירפי, ומלבד זה יש תמיד שינויים בעלילה, ויש אפילו שכל העלילה אינה אלא המצאה בדיונית. שחקן הישן או אוכל או שותה על הבמה באמת אינו ישן, אינו אוכל ואינו שותה. רעל ששותים אינו כמובן רעל, ותרופה אינה תרופה. מכונית שעל הבמה אינה מכונית, סוס אינו סוס ואף כלב לא תמיד הוא כלב. במו עיני ראיתי בהצגה של סטיינבק "עכברים ואנשים", שיגאל ידין משך רצועה שבסופו אמור היה להיות כלב. ואולם, הואיל ובהצגה שבערב הקודם סירב הכלב לשתף פעולה, הוחלט לוותר עליו, ויגאל ידין משך את הרצועה בלבד. ואף-על-פי-כן היו רבים בקהל שהיו מוכנים להישבע שהיה כלב על הבמה. נראה לי שזה כוחו של תיאטרון אמיתי.

ולכן אני שואל: מדוע דווקא העירום חייב להיות אמיתי עד כדי ממשות? והנה הבמאים המודרניים דבקים בו לצורך (מפוקפק) ואף שלא לצורך בכלל. הנה בהצגת "שלוש אחיות" בתיאטרון הגשר ביפו ראינו לפתע לקראת סוף ההצגה, שאחת האחיות התפשטה עירומה כביום היוולדה, נעמדה בתוך קערה ועשתה שם "מקלחת" בשרות עצמי, כשהיא שופכת על עצמה מים מתוך כד גדול. כל הקהל תמה לשם מה היא עושה זאת דווקא לקראת סיום ההצגה. והרי עוד מעט ירד המסך והכל ילכו הביתה, והיא תוכל להתקלח בנוחות רבה יותר בחדר האמבטיה שלה.באשר לי עצמי הייתה לי בעיה לגמרי אחרת, והיא גרמה לי להזרה ברכטיאנית ממש. אני רציתי מאוד לדעת, אם המים שאותה גברת שפכה על עצמה היו מים חמים או קרים. השאלה הזאת הרסה לי לחלוטין את כל האילוזיה התיאטרלית. האמת היא שעד היום, למעלה משנה אחר המעשה עדיין תוהה אני עירום זה לשם מה הוא בא. אולי לתיאטרון גשר יש פתרון לבעיה, ואולי גם להם אין. לי אישית גרמה סצינה מטופשת זו מלבד תחושה של ניכור והזרה, גם הסחת דעת מן המשמעות הרוחנית של המחזה, ואילצה אותי להתמקד בצד החיצוני הפשטני שלה. זה כמובן יותר משהוא מועיל לתיאטרון, הוא הורס אותו.

מה שברור לי הוא שתיאטרון אמיתי אינו זקוק לתעלולים אלה, אלא להפך. כוחו מתגלה דווקא ביכולתו להמציא תחליפים לכל מה שאין כדאי להראותו בממשותו. בטוחני, כי כשם שהיה תיאטרון טוב לפני העירום, כך יהיה תיאטרון מעולה אף לאחריו, ודומני שכל זה אינו הבעיה של הדתיים בלבד.

למסקנות אלה יכול כמובן להגיע רק מי שממלא כרסו באסתטיקה ובתיאוריה של האמנות, של הספרות ושל התיאטרון. רק מן התיאוריה יש אפשרות להגיע אל האמיתות הללו ולאמיתות נוספות אחרות. גם לידיעה יסודית של ההלכה יש חשיבות רבה מאוד במצב שבו אנו נתונים היום. הואיל ואין לנו הלכה פסוקה בפרטים ובפרטי הפרטים של נושאים אלה, קורא לעיתים, כי דברים שרב פלוני מתיר חברו האחר אוסר ולהפך. עם כל הרצון הטוב אין הציבור יכול לעמוד במצב זה של זה מתיר וזה אוסר. הואיל וממילא נאלץ הציבור לאחר התייעצות עם רב זה או אחר להחליט בסופו של דבר בעצמו, חשוב מאוד לדעתי שכל הנזקק לנושא יהיה בקי גם בהלכה. שילוב שני אלה: ידיעת התיאוריה וידיעת ההלכה תתנה לאדם הדתי המתלבט את האפשרות לנהוג בשיקול דעת מבוסס ומעמיק לבחור את דרכו מתוך כובד ראש ומתוך אחריות מלאה. וויתור על היסודות הבנליים הזולים של התיאטרון, מתוך ידיעה מקצועית ברורה שאין כאן כל וויתור מהותי, יצדיק את ההרגשה שדווקא חוסר הנכונות לוויתורים נובע מתוך בורות ומתוך חסר הבנת המדיה של התיאטרון. לביסוסה של תפיסה זו ראוי להוסיף כאן הסבר קצר על אודות טיבו, מהותו, השפעתו וסוגיו של מה שנקרא בפי בעלי המקצוע בשם "הריאליזם באמנות".

ריאליזם תיאטרלי אמיתי אינו נאמנות לממשות החיצונית

כל מי שסבור שריאליזם תיאטרלי אמיתי הוא נאמנות לממשות החיצונית של הראיה השמיעה, המישוש, הטעם והריח, הוא פשוט אינו יודע על מה הוא מדבר. הריאליזם המוחשי בכלל, וזה הוויזואלי בפרט הם הריאליזם הנמוך, המימטי החקייני והפשטני ביותר. הריאליזם הגבוה ממנה ברמה, הוא הריאליזם המיצג, הנותן שיקוף אמיתי של המערכות הנפשיות והרוחניות. כבר אריסטו הבהיר שהספרות הנה פילוסופית יותר מן ההיסטוריה מפני שהיא אינה מספרת את העובדות על מה שעשה פלוני במציאות הנתונה והממשית, אלה היא מוסרת לנו מה עשוי פלוני לעשות במצבו הנתון. עוד מסביר אריסטו שהספרות (הטרגדיה) אינה מחקה את הממשות חיקוי פשוט, אלא היא יוצרת מציאות חדשה, פיקטיבית על פי התבוננות לא בממשות אלא ישירות באידיאה. כל המכיר את המציאות התיאטרלית ואת תהליך התהוותה של הצגה דרמתית עד שהיא מוצגת על הבמה יודע, שדבר זה הוא נכון בהחלט אף בתיאטרון. לא חיקוי פשטני של הממשות, אלא יצירת מציאות חדשה שיש לה קשרים של דמיון מה ובעיקר יחסים של אינטראקציה עם העולם הממשי.

עקרון זה של הריאליזם המיצג כבר הוסבר מכל בחינותיו ברוב תרבויות המערב, אך הוא מקובל גם בתרבויות הגדולות של המזרח ואפילו בתרבויות הנקראות משום מה "פרימיטיביות". בעברית זכה הנושא להסבר מאלף על ידי הפרופ' מנחם ברינקר בספרו "מבעד למדומה". ברינקר איננו חשוד בשום אופן בכך, שהוא דן בהסבר זה כדי לאפשר ל - "תיאטרון הדתי" להימנע מהצגת עירום על הבמה. הוא מבהיר את הדברים פשוט מפני שהוא יודע ידיעה יסודית את הפילוסופיה של האמנות, של הספרות ושל התיאטרון. ראינו, כי באחוז קטן של המקרים הוויזואליים והמוחשיים, יש להלכה בעיה עם הריאליזם המימיטי הישיר, אך לעומת זה לעולם לא צריכה להיוצר אצלה בעיה בגין הויזואליות של הריאליזם המייצג. במקרים אלה כל יסוד וויזואלי יש לו תחליף שאינו יוצר בעיות לא להלכה, לא לאדם הדתי ולא למי שמבקש לשמור על הטעם הטוב.