המונח בי דואר (שינויי גרסאות: דוואר, דוור) מצוי בתלמוד בבלי והוראתו כפולה:
א. לשכה או בני אדם להעברת מכתבים ממקום למקום.
ב. הערכאות של השלטונות (הפרסיים) בתפקידיהם השיפוטיים והמנהליים.

אותו שימוש כפול של המונח מצוי גם בתקופת הגאונים. מובנו עתה:
א. בית הדין הדתי המוסלמי - במקצת מקורות הכוונה אולי לבית דינם החילוני של השלטונות - והוא מתאים בדיוק למונח "ערכאות", שגם בו משתמשים לסירוגים. שימוש זה במונח הוא השכיח במקורותינו בני התקופה.
ב. בהוראתו כמנגנון להעברת מכתבים מצאתיו רק פעם אחת.

עיקר ענייננו כאן הוא בי דואר כמוסד שיפוטי של השלטונות המוסלמיים. בדרך כלל היחס כלפי מוסד זה אינו אוהד, ואפילו אפשר להגדירו כעוין; והרבה סיבות גרמו לכך. בי דואר של גויים פוגע בריבונותו של דין תורה ובסמכותם של בתי הדין היהודיים. יש ליהודים בתי דין משלהם, ו"מי שמוסר את חבירו לדין נכרי מסור גמור. אם על עסקי ממון נקרא מסור, על עסקי נפשות לא כל שכן". אין גם להאמין בצדקתם וביושרם של גויים. בתשובות הגאונים חוזר ונשנה הכלל: "סתם גוי אנוסא הוא דכתיב אשר פיהם דבר שווא וגו' " (תהילים קמד, ח), ולכן אין לסמוך לא עליהם ולא על דייניהם ועדיהם.

עמדה דומה נקטו גם הקראים. בנימין אל נהאונדי, מחכמיהם הראשונים. שחי במחצית המאה התשיעית בארץ מדי ושימש דיין במקומו הקל בהרבה דינים, בניגוד לחומרות שהנהיגו קודמיו, וכנגד זאת נודעה נוקשותו בעניינים אחרים. בדומה לענן הוא הקפיד מאוד בעניין ריבונות דין תורה ודייני ישראל:

"אין אתה רשאי להזקיק את ישראל בדיני עובדי כוכבים ומזלות לא בשטרם ולא בפסק דינם ולא בעדותם, אף על פי שדנים דין תורה ואין אתה רשאי להזקיק את ישראל אלא בבית דין ישראל".

הקראים קיבלו וקיימו הוראה זו, והתקיפו את הרבנים על שביניהם נמצאים פורצי גדר. הרב שלמה בן יהודה, גאון ארץ ישראל (הרבע השני של המאה האחת עשרה), מזכיר באחת מאגרותיו את טענותיהם של הקראים בזמנו:

"והם (הקראים) יאמרו אנחנו (כלומר הרבניים) מחללין (את מועדי ה') ועל כל היוצא לדיני גויים ולוקח ירושה בדיניהם ורבים אשר הדין עליהם ילכו לדיני גויים".

גם הכנסייה הנוצרית לא ראתה בעין יפה את פניותיהם של בניה אל בתי הדין של המוסלמים. ראשיה התקינו תקנות שונות כדי למנוע זאת, וגם הטילו קנסות על העבריינים. אבל זה לא הועיל ורבים מהם היו מבקשים צדק מפיו של הקאדי.

יש לציין כי המדינה המוסלמית לא הכריחה את "אנשי החסות", יהודים ונוצרים, להתדיין בסכסוכים שהיו פורצים ביניהם לפני מוסדות השיפוט שלה, הדתיים והחילוניים. אולם אם התדיינו לפניהם היו אלה פוסקים על פי חוקי האיסלאם.

על סמך החומר אשר לפנינו אפשר לחלק את המקרים שבהם הייתה פנייה לבי דואר לשני סוגים עיקריים:
א. אחד הצדדים בסכסוך היה מלכתחילה מתעלם מקיום בית דין של ישראל.
ב. הצדדים קיבלו על עצמם דין תורה, אבל בדיעבד זה שיצא חייב לא ציית לפסק הדין. ומובן שבכל סוג וסוג נסיבות המקרה שונות, ובהתאם לאלה אפשר לחלקם לסוגי משנה אחדים.

ההוקעה של המוסר את חברו לדין נכרי כמסור לא תמיד היה בכוחה לבלום את הגשתן של תביעות לבי דואר. ולכן מוצאים אנו שהתקינו במקום מסוים תקנה "שלקחו בקניין, בחרם ובמניין כל הקהל, שכל מי שיעמוד. . . על בית דין ישראל. . . בערכאות של גויים, שיתן דינר כסף". אבל מסיים הכותב "ועתה כל הקהל נכשלים בזה, שהולכים בערכאות של גויים ואפילו בשבת". מניסוח הדברים יוצא, כי הכוונה כאן להליכה אל ערכאות לכתחילה. וכדי למנוע מקרים מעין אלה הוציא אחד הנגידים במצרים איסור להביא את המשפט לפני גויים, בטרם שביררוהו בפני בית דין של ישראל. איסור זה יש לראותו כפשרה עם המציאות.

כי אמנם הפנייה אל בתי הדין המוסלמיים הייתה לחזון נפרץ. במכתב משנת 1148, שנשלח מפוסטאט, קוראים אנו, כי הנתבע לרדת לדין ישראל מסרב וטוען: "לא נתדיין אלא לפני קאצ'י אל-קאצ'י (כלומר הקאדי הראשי שבמדינה), אם מגיע לו משהו ממנו יישבע על כך ויקחנו". במקרה זה התערבו הבריות והעניין מסתיים בפשרה, בלי משפט.

בעדות, שמסר אדם מסוים בפני עדים - יש להניח, כי גם זה קרה בפוסטאט - בשנת א' תס"ב / 1151, מצהיר הוא על שותפו (לפי כל הסימנים שניהם היו מצפון אפריקה), שזה אילצו להתדיין לפני הקאדי של אלכסנדריה. ועתה מבטל הוא את המסמכים, שנאלץ לחתום עליהם:

"(10) אמר כי הוא קנה סחורה וכי (11) הטובין ירד ערכם בסך מה. והוא טוען כי היה "מתעסק" ולא שותף ואמר: לא (12) נתדיין אלא בדיני הגויים. והטיל עלי הקאצ'י אל-אתיר פאר הקאצ'ים (13) וכפה עלי הוכחות בנוגע לטובין ולשבועה "בדיני גויים" והיהודים (14) ובנוגע למה שנתווסף לי במה שנקנה והסחורה שמסר לי ומה (15) שהביא לי (?). והנני מוסר לכם מודעה, כי אני אנוס בכל מה (16) שהוכנס לאבו אל עלא לרשותו בכל מסמך שכתבתי נגדי "בדיני (17) גוים" או כדת ("שריעה") היהודים וכל מה שהוכנס לו לרשותו אני שמואל (18) בר יהודה הייתי אנוס בו. וידענו אנו העדים את נכונות ה"אונס" (19) ואישרנו אותו. וכל מסמך שהכתיב לו (שותפו) ואין בו עדות החכם (20) הישר סופר בית דין כג"ק מר ורבנא נתן בכג"ק מר ור' שמואל נ"ע, הוא (21) בטל.

בעל ההון הסכים להתדיין לפני הקאדי מתוך תקווה לקבל בחזרה את כספו שהשקיע. אולם הוא נתאכזב: כפי הנראה לא רק שלא קיבל את חלקו שהכניס בעסק, אלא עוד נתחייב לחתום על התחייבויות לטובת שותפו, שעתה בא לבטלן.

הציות להזמנת בית דין מוסלמי לרדת לדין לפניו לפי תביעתו של יהודי לא הייתה עניין של רצון טוב בלבד. בתעודה משנה א' שכז/ 1016 מסופר, כי יהודי מסיקיליה שם במאסר הגויים הנוגשים את ר' אפרים בן שמריהו, שנתפרסם לאחר מכן כמנהיג העדה הארצישראלית במצרים, על שלא ניאות להתדיין לפני בי דואר, על התביעה שהוגשה נגדו: "ויבהילוהו בפחד עד אשר הביאוהו. . . לבי דואר שהוא בלשון ישמעאלים(!) שרטה". ר' אפרים ניסה להצטדק על שלא נשמע להזמנה בטענה: "יהודים אנחנו", כלומר יש לנו בית דין משלנו. בית הסוהר היה בבית המושל ובבוקר הביאו אותו לפני בית הדין המוסלמי.

הכותב מסביר, כי בי דואר פירושו "שרטה", כלומר משמר, משטרה, שהיה בבית המושל, המפקד על המשטרה, ושם נמצא גם בית הסוהר.

לפי מסמך מחודש טבת שנת א' שצג/ 1081 הובל אל השרטה, המשמר, יהודי על פי תלונתו - הלשנתו של אבו אל-כיר הגר. במקרה נשתמרה רשימת משלמי מסים [ללא תאריך, אולם מאחר שנזכר בה אבו אל-כיר אלגיר, ברור, שהיא מאותה תקופה] וביניהם "אבו עמראן ענד אלשרטא", כלומר אבי עמרם, אשר עם המשטרה, ומכאן שיהודים היו מועסקים על ידי המשטרה המוסלמית. בכל זאת לא מן הנמנע כי הייתה קיימת גם משטרה יהודית, כשם שמצאנו בית סוהר של העדה, שבו היו מכניסים עוברי עבירה, כדי שלא יברחו. אמנם בית הסוהר היהודי נזכר רק פעמים ספורות במקורותנו ולא תמיד בקשר עם פסק בית דין.

רב האי גאון נשאל פעם כיצד לנהוג כלפי אנשים אלימים, שאינם מצייתים לבית דין ואינם מקבלים את פסקיו. תשובתו היא, כי יש לנדותם ולחייבם מלקות לאחר שחזרו בתשובה. אילו היה נהוג המעצר בבית סוהר לשם כפיית ציות לבית דין, ודאי שרב האי וגאונים אחרים היו מייעצים להשתמש באמצעי זה כשם שהשיב רב שרירא גאון על שאלה מפורשת, ולא היו נזקקים לפתיחות וחרמים.

גם הנידוי לא תמיד היה בכוחו להרתיע את העבריינים ולהחזירם למוטב. לא כלפי כל אדם אפשר היה להשתמש בו ולא כל אדם הרגיש בחומרתו באופן שווה. מי שהתכונן לברוח או להפליג לארצות רחוקות ייתכן שלא שת לבו לאיום זה. עיקר הקשיים שנתקלו בו בתי הדין של ישראל נעוץ היה בכוח הביצוע המוגבל, כי לא עמד לרשותם שום כוח משטרתי, כדי להביא את הנתבע לפני כס המשפט או להוציא לפועל את פסק הדין שנחרץ. אמנם גם בידי הקאדי לא הייתה סמכות ביצוע בלתי אמצעית אבל הוא נעזר בשורטה, המשטרה, שהייתה כפופה לשליט חילוני, ומתפקידה היה לבצע את פסקי הדין של בית הדין הדתי המוסלמי - כפוף לפקודתו של מפקדה, שמצדו עמד לשרותו של המושל. במסיבות אלה פסק רב פלטוי גאון, שבמקרה של סירוב הנתבע לרדת לדין מותר לפנות אל ערכאות הגויים ולהיעזר בהן, כדי להוציא מידו את המגיע. באגרת, שנשלחה ממקום לא ידוע לצובה (חלב) מתלונן אליה הכהן 'בית דין', הוא הדיין הממונה משער הנשיאות:

"ורוב בני עמינו קשים מלהוציא גזלה מתחת ידם כי אם בכוח הוד כבוד מלכותו. הקב"ה יאיר עינינו בתורתו ויצליחנו כי זו האומה הנביאים לא יכלו לכובשם. ולולי הוד מלכות לא היינו מוציאים גזלות מתחת הגזלנים לעולם".

לאחר פסקו של פלטוי גאון לא מפליאים אותנו דבריו של בית דין זה, הכותב בפשטות, כי הוא פונה אל השלטונות, שיגישו לו עזרה בהוצאתם לפועל של פסקיו. ואמנם בעיה זו נתלבנה ונתבררה בשורה של תשובות הגאונים.

אל רב שרירא גאון הופנתה השאלה אם מותר לפנות אל בי דואר של גויים שאינו מקבל שוחד ולא ישא פנים ומקבל עדות ישראל על חברו, במקום שאין דיין קבוע - כלומר ספק אם פסק הדין הוא על פי התורה - אבל הזקנים והתלמידים וטובי העיר חייבו את האדם, שיתן מה שיש עליו מן הדין כהלוואה, כפיקדון או כירושה. אולם החייב אינו מציית ואין באפשרותם להוציא מידו את החוב. השואלים מצביעים על הסכנה שירבו גזלנים וחמסנים במקרה שהחייב לא ייאלץ לשלם.

מתשובתו של הגאון יוצא, כי יש רשות לאותם זקנים ותלמידים ועדים לפנות אל בי דואר ומצווה לעשות זאת. "אפילו היה הנגזל גוי והגזלן ישראל היינו רשאים להעיד על ישראל לגויים אצל שופט שאינו חומס".

מאלפת היא התשובה, שהשיבו רב שרירא ורב האי בעניין דומה לזה שנשאל רש"ג. השאלה ששאל מלפניהם מר רב יעקב החבר בן מרי ורבנא נסים אשר ממדינת קירואן מעמידה אותנו על העובדה כי גם אי ציות לפסקיו של בית הדין מומחה נעשה חזון נפרץ. עם כל הסלידה מפני הגשת התביעה לבית דין מוסלמי אי אפשר היה להימנע ממנה, כדי לגבות מהחייב את אשר נתחייב על פי דין; וזאת יש להסיק מנוסח השאלה. לא על העניין העקרוני של תביעה לבי דואר שואל החכם מקירואן, אלא על בעיה פרוצידואלית, שהייתה מתעוררת בדיון לפני מוסד זה. כאן ברגיל לא היו מקבלים את העדים, שקיימו את דבר התביעה לפני בית הדין היהודי, והיה צורך שיתייצבו שניים חשובים מן הקהל על מנת שהשופט יקבל את עדותם. ר' יעקב שואל ובכן אם מותר לנכדי הקהל להעיד על עצם התביעה או לא.

בתשובתם מסבירים שני הגאונים, כי אסור לאותם חשובים להעיד על עובדות לעצם התביעה, מאחר שלא עשו זאת לפני בית הדין של ישראל ולכן תהיה עדותם עדות שקר. לעומת זאת מותר להם להצהיר כי על פי בית דין יודעים הם שזה חייב לזה. בהמשך דבריהם מסבירים הגאונים, כי מותר להביא את התביעה לפני בי דואר רק לאחר שנידו בית דין את החייב שלושים יום וידוע להם, כי יש באפשרותו לשלם, אלא שמשתמט הוא מלהישמע לפסק הדין. במקרה שלא נתברר דבר יכולתו החומרית של החייב לשלם, אין להעיד נגדו לפני בי דואר גויים. לעומת זאת מותר לפנות אל בי דואר אם קיים חשש, שהחייב יברח לפני שינסו לרככו על ידי נידוי. במקרה שהפסק ניתן לא על ידי בית דין מומחה ולא על ידי תלמידי חכמים אין לחשובים להעיד בפני בי דואר, אף על פי שהתברר העניין לפני זקנים חשובים. וזה הנימוק: "כיוון דלא גמירין ואית למימר דטעו", כלומר מאחר שאינם בני תורה ייתכן שטעו בפסקם, מותר לאלה שהעידו לפניהם וקיימו את דבר התביעה להעיד לפני בי דואר, אבל חשובי הקהל אינם מעידים על פי הפסק של הזקנים.

דבר נכבד למדים אנו מתוך השאלה, והוא כי בי דואר היה מקבל את עדותם של חשובי הקהל, אבל לא של סתם בני אדם; ונשוב לזה להלן.

שני גדולי הדורות רב שרירא ורב האי בקיאים היו בסדרי הדיון של בתי הדין המוסלמיים. בתשובה על שאלה (גם היא מקירואן) הם קובעים, כי אין לדקדק בשטרות העולם בערכאות של גויים שחותמיהם גויים, כשם שמדקדקים בשטרות העולם לפני בתי דין יהודיים מפני שהם (המוסלמים) אינם סומכים על השטרות -

"ואין עולין בערכאות שלהן ולא מקבלין אלא עדות עדים שהן מומחים לשופטים שלהן שמעידין על פה ואומ' על פה זה שאנו יודעין אותו בעצמו ובשמו ובייחוסו העיד אותנו על עצמו לפל' שאנו יודעין אותו ובעצמו ובשמו ובייחוסו בכך וכך".

עניין אותם עדים, שהם מומחים לשופטים המוסלמיים מתברר יפה מתוך תשובתו של גאון בעילום שם, ובגלל חשיבותה אנו מביאים את כולה כלשונה:

"המדינה הזאת שאנו עכשיו בתוכה והיא בגדאד אין מקבלין בערכאות של גויים אלא עדים פקחים וגדולים ועשירים שלא עלה עליהן גזל ולא דברי שקר ולא דברי שווא ושמצויינין בדתם ונקראין אל מעדלין. כגון אלו אם העידו על שטר מכר או הלוואה וסידרו את העדות בערכאות שלהן וקיבלן השופט שלהן אף אנו נמי דנין באותו שטר וכשר הוא אצלנו. וכן מנהגנו עכשיו מעשים בכל יום. והמדינות האחרות הגדולות שבבבל יש בהן מי שעידי הגויים המוצבין לעדות כך הן מצויינין בדתן ומרבין להיזהר בדבר שווא וכל שכל מדברי שקר. ואין אנו יודעין מה בלבם. וכל הגויים אינן עדינו בסודם אלא בחזקת חשד, אבל כיוון שהן מראין. ורבותינו אמרו אף על פי שחותמותיה (!) גויים כשרים (משנה גיטין א, ד), אף אנו מכשירין אותן. ויש מקומות וכפרים ומרחקים שאינן כך, אלא שקרנות וכזבנות ידועה בהן וגומלין הן ונהנין מעדיותיהן. כגון אלו אין אנו מכשירין שטרותיהן כאשר מצאתם בתשובה שהזכרתם. ולעניין זיוף ודאי אנו חוששין בכל מקום ואף הגויים הללו חוששין לזיוף ואין מקבלין שטר מכתב ידי עדיו. ואף אם באו ואמרו זה כתב ידינו אין מקבלין מהן עד שיאמרו זכורין אנו את העדות הזאת שהעדנו על פל' בן פל', שאנו מעידין ומכירין אותו בגופו ובשמו לפל' בן פל'. ואף אנו אין אנו סומכין על שטרותיהן אלא בעלותן בערכאותיהן וכיוון שכן הוא אין כאן מקום לזיוף".

דומים הדברים שאנו קוראים בתשובה אחרת. על השאלה אם יש להקים בחזקת אנסים ערכאות הישמעאלים, המקפידים על הגזל ואינן מוציאים מידי ישראל אלא בעדים שכשרותם הובררה לפניהם, משיב הגאון: אף על פי שקימא לן בגוים סתם אשר פיהם וכו', מקפידים בדתי האיסלאם על הגזל ולא מוציאים מישראל אלא בעדים כשרים. אולם, מסתייג הגאון, לא בכל עיר ועיר יש בי דואר, שימנע גזל מידי ישראל, ולא כל אחד מבין המוסלמים נשמע לדין בי דואר, ולא בכל מקום יש עדים מעדלין, המתרחקים מעדות שקר. במקומות שאין בי דואר יש לראות את כל הגויים כאנסים וגנבים.

המעדלין, כלומר אנשים שהוכרו כעדים כשרים, הם מוסד מיוחד במערכת השיפוט הדתי המוסלמי. על סמך דברי הקוראן בעניין שני העדים הישרים (ד'וא עדל) הנוכחים בשעת פטירתו של אדם (סורה ה, קה) או בזמן גירושי האישה (סורה סה, ב) התפתח במרוצת הזמנים הנוהג של הכנת רשימות עדים, אשר על כשרותם, אופיים ומידותיהם עמדו על סמך חקירה ודרישה. אף על פי שלפי דיני האיסלאם הקאדי הוא דן יחידי היו שניים או ארבעה עדים כאלה יושבים עם הקאדי, ומבררים את העניינים בחקירה מוקדמת ומעידים במשפט עצמו. רשימות העדים היו כפופות לתיקונים על סמך בירורים שוטפים, והיו מוחקים מהם שמות עדים, שכשרותם נתערערה ומוסיפים אחרים - בהתאם למה שהעלה הבירור. בראש העדים הללו עמד מקדם אל שהוד, כלומר ראשון העדים. מוסד עדים רשמיים אלה, הנקראים בספרי החוק המוסלמים ובמסמכים "עדול" או "שהוד" פעל בכל ארצות האיסלאם, במזרח ובמערב כאחת.

בתשובות הגאונים שהבאנו משתקף יחס חיובי ואפילו של כבוד כלפי בית דין מוסלמי הדן על פי עדים כאלה, המוחזקים ככשרים. בהערכת הגאון צועד בראש הערכאות בית הדין המוסלמי של בגדאד, המפורסם בשל יושרו וצדקו. ר' פתחיה מרגנשבורג מזכיר לשבח את נאמנותם של המוסלמים בעיר זו. גם בתי הדין המוסלמים בערים גדולות אחרות הוחזקו ככשרים. הגאונים מדגישים, כי לא כל הארצות ולא כל המקומות שווים בעניין זה. ועם זאת מציינים הם כי חמור במיוחד המצב במקום שאין בו בי דואר כלל - כלומר: לית דין ולית דיין!

יחס של הערכה חיובית לפעולתו של בי דואר בולט גם בשאלה אל הרב אלחנן בן חושיאל הרב הגדול ראש בית דין (ראש) בי רבנן, בעניין גזלת ספר מקרא בידי גויים אנסים. "ואין באותו מקום בי דואר (פירוש בשוליים: חאכם, כלומר שופט) ולא שלטון מציל גזול מיד גוזלו וכו'". מכאן שהשואלים בטוחים, שאילו היו במקום בי דואר או שלטון חילוני היה זה מגיש להם עזרה.

בדומה לזה נאמר פעם בתשובה, כי שלל העיר, שנמכר על ידי תגרים בעיר אחרת אפשר להוציאו מידיהם בעזרת הרשות, בכוח שרי העיר. עוד יותר בולט הדבר בשאלה שנשאל רב שרירא גאון בעניין אבדה, גניבה או גזלה, שנפלה ביד גוי וישראל קנה אותה מאותו גוי בפחות משוויה. בעל החפץ רוצה לפדותו מידי הקונה במחיר ששילם זה והלה מסרב. ועתה טוען בעל החפץ:

"לא נתייאשתי אני ממנו שהרי יש לי עדים שאני שואל ומבקש מאז ועד עתה מי יודיעני ביד מי נפל ולהיכן הלכו הגנבים או הליסטים והייתי מוליך אותן לפני המלך או לפני השופט שלהן ומוציא אני את שלי מידיהן בעל כורחם. ואם לאו הייתי משחיד את הזקנים ואת החשובין שלהם והיו מסייעין אותי ומוציאין את שלי מידיהן".

דוק: השואל אינו מעלה על לבו שיוכל לשחד את "המלך" או את השופט אלא רק את הזקנים ואת החשובים.

השאלה מעמידה אותנו על שלושת מוסדות השיפוט, שהיו קיימים במדינה המוסלמית. "המלך" - כלומר השליט במדינה, והוא רמז לשיפוט המט'אלם, הפלילים, המעיינים בעיקר בעבירות פליליות. ה"שופט" הוא הקאדי, שבסמכותו בעיקר עניינים אזרחיים ושל המצב האישי. "הזקנים והחשובין" אלה הם זקני העיר אנשי ה"חסבה", שמתפקידם לדאוג לטוהר המידות ולמנוע עוול. בין השאר עליהם למנוע מכירת חפצים אסורים (כגון גנובים) וכדו'. הפקיד שבידו סמכויות אלה נקרא מוחתסב והוא גם אחראי לענייניהם של אנשי החסות. על פי זאת נבין גם למה מזכיר היהודי הנגזל את "הזקנים והחשובין", שהיו מגישים לו את עזרתם בהחזרת רכושו, וגם למה היה אולי צורך לשחדם. תפקידיהם לא היו מוגדרים ומושתתים על החוק - כסמכותו של הקאדי, או על כוח הזרוע, כתוקפו של שליט; ולכן היה צורך ל"זכות" ברצונם הטוב.

אין להסיק על סמך תשובות אלה מסקנות מרחיקות לכת לגבי כל התקופה. כי הנה באה תשובה המטפחת על פניהן של אלה בגלותה פנים אחרות בשלטונות:

"רב שש(י)נא. ומלך ושלטון ובעל מכס שמשגר בקהל להחרים בשביל צרכיו וחפציו ואי אפשר שלא להחרים משום אנוסא. אותו חכם שהחרים אינו כלום ואין לחוש לו אבל שבועה שמשביע מלך או שלטון או בעל מכס אסור להישבע לו. ובר ישראל שהכניס ממון אצל חבירו והלשינו עליו וצווה המלך להחרים על מי שיש אצלו אותו ממון ואותו בר ישראל אינו רוצה לגלות אלא ליורשיו לשלם אותו; תבוא עליו ברכה ולית ליה למיחש מההיא שמתא ומתבעי לאחזוקי ליה טיבותא ולברוכי יתיה דקאי בהימנותא דקא מרחם על יורשים וההיא דכתיב ביה עיני בנאמני ארץ (תהלים קא, ו)".

רב ששנא הוא אחד הגאונים הקדמונים וחי בראשית השלטון המוסלמי. נראים הדברים, שהכוונה כאן לביזה ולשלל שהיו לוקחים גדודי הכובשים הערביים בהיכנסם לאזורים חדשים. החילוק בין חרם שמטילים אחרים לשבועה שנשבע אדם על עצמו הגיוני והוגן גם מבחינה מוסרית.

עניין השבועה חמור היה בעיני היהודים ובעיני המוסלמים. רב שר שלום גאון הרחיק לכת בדבר זה עד שאסר מלכתחילה על ישראל לעשות שותפות עם הגוי, שמא יתחייב לו אותו נכרי שבועה ונמצא משביעו בשם ע"ז שלו.

אבל בדיעבד מותר להשביעו בבי דואר שלו, שהרי נשבע על פי בית דין שלו, ועוד מפני שיש בזה משום תיקון העולם, כדי שלא יכפרו אלה בממונו של ישראל בידעם, שאין משביעים אותם. ואמנם מצאנו בתשובה אחרת, שמלווה גוי מוכן היה להפחית מן הקרן בשביל שבועה שהוטלה עליו.

ראינו למעלה (עיין לעיל עמ' 495), כי השופטים המוסלמים היו משביעים את היהודים. ידוע לנו נוסח שבועה כזו שנשתמר בחיבור מהתקופה הממלוכית, אבל היה נהוג כבר בימי העבאסים. רב האי נשאל פעל אם שבועה שמשביע גוי את ישראל בשבועת הגויים "באללה אלקילא", מאחר שאינו רוצה להשביעו בשבועת ישראל, שבועה חמורה היא כשבועת ישראל וימנע עצמו ממנה - כלומר ייזהר בה - או אם אפשר להקל בה. תשובתו היא: "שבועה חמורה היא ואין בה קילותא כל עיקר".

נוכח הערכה השלילית של בי הדואר והשלטון, שמצאנו במקורות אחדים אין להתעלם מן העובדה, כי גם המלומדים והסופרים המוסלמים מגלים יחס בקורתי כלפי משרת הקאדי ודרכי פעולתו. וכשם שאינם חוסכים בדברי שבח לדיינים ישירים, כן אינם חסים מלגלות ברבים את שמותיהם ומעשיהם של לוקחי שוחד, רודפי שלמונים ומעוותי הדין. סוף סוף אין לשכוח כי בדומה לאלה האחרונים מצאנו גם בין דייני ישראל. יבוא רב האי גאון ויעיד:

"וששאלתם על שיש דיינים שהם ממשכנים מטות העניים וחפצים שאינם בדין התורה ובעלי חובות באים וגוזלים בתיהם ושוללים מטותיהם וכליהם שאינן ראויים למשכן ואין אתם יכולין לכוף אותם. תפח רוחם מאותם מדיינים הם דייני סדום גזלנים וחומסין עליהם כתיב ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם (ישעי' ג, יד). על כן צריך להעביר קול עליהם בכל שכיניכם ומקומות הקרובים לכם לביישם ולהעבירם מלדון לכם, כי אינם חוששין לתורה ולדברי רז"ל. והואיל ואתם יודעין דין התורה ותקנות רבנן שימו לכם לב עוצו ודברו והוציאו אנשים מכם יראי שמים ת"ח החוששין על כבודה של תורה ושומו עליכם ואין לכם להרהר בזה".

לאור עדות מהימנה זו אי אפשר לראות כהאשמות שווא את דברי תלונתו המרה של סהל הכהן בן מצליח (חי בארץ ישראל במחצית המאה העשירית), שהוא מטיח כלפי הרבנים אשר -

"מתגאים ומתגברים עליהם (על בני עדתם) בנידוי ובחרם ובשליטי הנוכרים ועונשים ענייהם ומצריכים אותם לקחת בריבית ולתת להם ולוקחים מהם ונותנים לשליטים אשר יחזקו את ידיהם עליהם".

מסתבר, כי הקראים שהיו בראשית הופעתם כת קנאית, הצליחו להקפיד על המשמעת הפנימית ביתר תוקף, מאשר ניתן להשיג לגבי הרוב הרבני. וזו הסיבה להתקפתו של סהל בן מצליח.

ועם זאת, יש את כל היסוד להניח, כי המקרים, כפי שהצביע עליהם רב האי וסהל בן מצליח, לא היו תופעה שכיחה בין דייני ישראל. וברור, שרב האי סומך על יושרו של בית דין יהודי יותר מאשר על צדקו של בי דואר. ולכן מייעץ הוא בתנאים מסוימים להקדים מעשה, כדי לשים לאל תביעה לפני בית דין מוסלמי, אף אם מבחינה אובייקטיבית התביעה מוצדקת ובסמכותו של בי דואר לעיין בה, כי לפניו היו מתבררים המשפטים בין יהודים לגויים.

ומעשה שהיה כן היה: אנשי קאבס (עיר חשובה בתוניסיה), פנו אל רב האי ושאלוהו בדין אדם שנפטר והניח אלמנה ויתומים קטנים ויצא עליו כתב הלוואה לגוי. יש להבין מתוך התשובה, כי הגוי רוצה לרדת לנכסי היתומים באמצעות בי דואר, ובלבם של חכמי קאבס נתעורר הספק אם מותר להם להקדימו ולמכור את הנכסים של היתומים.

תשובתו של רב האי אופיינית ביותר:

"כללו שלדין הזה להביט בראש דבר ובסופו ולעשות מה שהוא טוב ליתומים ומה שיש להן בו יתרון, . . . שהרי התירו חכמים למכור בנכסי יתומים לדבר צורך שעה. וכל זמן שאנו יכולין לדחות את הגוי הזה מליטול כלום כך מצווה לעשות. אבל בזמן שיודעין אנו כי דואר שלהם פושט את ידיו ומוכר אם באמת ואם בעול הרי הוא כאנס. . . ואם נמצא להן יתרון שנמכור אנו ונפרע ונראה כי זאת יפה להן משימכור הדואר ויפרע, מוכרין אנו ופורעין ולא בשביל אמונת הגויים, אלא משום יתרון ליתומים".

חוות דעתו של הגאון ברורה. אין כל כוונה לגזול מאת הגוי מה שמגיע לו, ויש לפרוע את החוב. ואין כאן עניין של אמונות דתיות, שבגללם פוסלים את דואר שלהם. אולם מעל לכל יש לחוש לטובתם של היתומים; ואין כל ספק בדבר, שאם הראשות היהודית תסדר את מכירת הנכסים יהיה זה לתועלתם של הקטינים.

כידוע מקנה הדת המוסלמית לאישה יתרונות מסוימים בחלוקת הירושה, בהקציבה לה מחצית החלק המגיע לגבר באותה דרגת קרבה לנפטר. בכל זאת כמעט שלא הגיעו אלינו מסמכים, שיעידו כי הנשים היהודיות היו פונות לבי דואר בתביעות מסוג זה, כדי לזכות ביתרון החלוקה לפי דת האיסלאם.

נשתמר רק קטע אחד בעניין אישה, שתבעה מאחיה חלק בירושת אביה:

"...והלכה (האישה) אל שופט השופטים ולקחוהו (את אחיה) הרגלים וביזה אותו והוצרך לברוח מפניה והיא עומדת על דבריה ועל עזות מצחה תבקש מאחיה ירושת אביה אצל דיני גויים ויש לה אנשים כמות חמישה יחזקו ידיה ולא יראו את ה'".

נראה כי הייתה זו אישה שנישאה לקראי, או שנטתה לקראות, ולכן דרשה את חלקה לפי ההלכה הקראית, המכירה בזכותן של בנות לחלק בירושת ההורים.

חילוקים בין ההלכה הרבנית לקראית בנוגע למעמדה של האישה וזכויותיה גרמו, כי בני זוג, שהבעל היה יהודי והאישה קראית, היו מתחייבים בכתובה "שלא יצאו אל משפטי הגויים להחליף משפטי התורה".

הצורך להכניס תנאי מעין זה בכתובה מוכיח, עד כמה קשה היה למצוא מצע משפטי מוסכם במקרה של סכסוכך בין בני זוג של "נשואי תערובת" כאלה שהיו שכיחים במאות הי"א-י"ב. אפשר היה להניח שהצד המקופח - ברגיל האישה הקראית - עלול יהיה לפנות אל משפטי הגויים, ואפשרות זו בא למנוע התנאי בכתובה. על סמך העדר תלונות מסוג זה במקורותינו מותר להסיק, כי אמנם הצדדים היו מקפידים על קיומו. יש להצביע גם על השיפור שחל ברמת משמעתן העדתית של הנשים היהודיות, אשר העדרה בראשית האיסלאם אילץ את הגאונים להתקין תקנה בדבר גירושים, שהייתה חידוש, מאחר שהיה בה דמיון רב לגט מעושה.

נסיים בדבריו של הרמב"ם: כל הדן בדייני עכו"ם ובערכאות שלהן, אף על פי שהיו דיניהם כדיני ישראל הרי זה רשע. וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפניהם ולא לפני עכו"ם לפניהם ולא לפני הדיוטות. הייתה יד העכו"ם תקיפה ובעל דינו אלם ואינו יכול להוציא ממנו בדייני ישראל יתבענו לדייני ישראל תחילה. אם לא רצה לבוא נוטל רשות מבית דין ומציל בדיני עכו"ם מיד בעל דינו.

סקירת תשובותיהם של הגאונים מלמדת אותנו כי דעותיהם היו יותר מסויגות, הן לכף חובה והן לכף זכות. אין הם פוסלים את כל בתי הדין של הגויים ומאידך אין הם מתירים להציל בעזרת כל ערכאה, אם יצא שמה לשמצה. ובעיקר דאגו שלא תהיה פירצה בדיני אישות וכל הקשור בזה, וסכסוכים מסוג זה לא יובאו לפני הערכאות. אם לדון על פי החומר שהגיע אלינו הצליחו במשימה זו ומנעו פגיעה בריבונות דין התורה, אף כי לא תמיד הצליחו לשמור על סמכות בתי הדין של ישראל.

במקורות שסקרנו, בין שהם תשובות הגאונים, מעשי בית דין או אגרות פרטיות משתקפים מצבים מדיניים וחברתיים שונים המשתרעים על תקופה שנמשכה שלוש-ארבע מאות שנה. וברור כי לא כל הזמנים שווים ולא כל הארצות שוות, ולא כל בעלי השררה שווים. לא תמיד נהירות לנו המסיבות שבהן פעל בי דואר המוסלמי, והגורמים שהשפיעו עליו; אף על פי שלפעמים מוצאים אנו את הנימוק להערכתו החיובית או השלילית של מוסד זה וצרכי פעולתו.

בסיכום יש לציין כי מאזן הערכתו של בי דואר בתקופת הגאונים אינו שלילי, וחכמי ישראל דגולים ראו מן התועלת להיעזר בו ולעזור לו במילוי תפקידו "כדי שלא ילמדו פרוצים לחמוס וירבו גזלנים וחמסנים" - כדבריו של רש"ג תש"צ פ"ד ע"ב. ייתכן שזו הייתה גם דעתו של הרמב"ם באחת מתשובותיו, אבל במשנה תורה פסק לחומרה.