"ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו" (דברים כו יב).
מעולם הייתי תמה: שהרי בפרשת כי תבוא, שכתוב "ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה" - מדובר במעשר עני המתחלק בבית, (לפי ספרי מקור יד). ואילו מהסיום "ואכלו... ושבעו" - משמע שגם במעשר עני המתחלק בבית צריך לתת להם כדי שביעה. ורבנו (רמב"ם) הביא פסוק זה "ואכלו בשעריך ושבעו" - ללמוד הימנו שצריך ליתן להם כדי שביעה; ואחר כך כתב שמעשר עני המתחלק בבית אין צריך ליתן כדי שביעה.
והדבר תמוה, שהרי הפסוק במעשר עני המתחלק בבית מדבר, שכתוב "ונתת"!

ועל כן צריכים אנו לומר שסכין חריפה חותכת את הפסוק, שראשיתו - "ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה" - מדבר במעשר עני המתחלק בבית: וסופו - "ואכלו בשעריך ושבעו" - מדבר במעשר עני המתחלק בגורן.

ביישוב הקושי שהעלה בעל "משנה למלך" כותב בעל פאת השולחן בשם הגאון מוילנא, כי להלכה גם בבית וגם בשדה יש לתת לעני כדי שבעו. ודברי המשנה והספרי, מקור טו, האומרים "אין פוחתים לעני בגורן" - אין כוונתם למעט את העני בבית, שעה שהוא מקבל בחורף את חלקו. כך מסיק הגאון מוילנא מן הגמרא, בניגוד לפסק ההלכה של הרמב"ם, המבחין בין כמות הנתינה בבית לכמות בשדה.

בערתי הקודש מן הבית,
וגם נת תיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה,
ככל מצוותיך אשר צויתני.
לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי.

לא אכלתי באני ממנו,
ולא בערתי ממנו בטמא,
ולא נתתי ממנו למת.

שמעתי בקול ה' אלוהי,
עשיתי ככל אשר צויתני.

השקיפה ממעון קדשך מן השמים,
וברך את עמך את ישראל,
ואת האדמה אשר נתת לנו,
כאשר נשבעת לאבותינו -
ארץ זבת חלב ודבש.

משורשי המצווה, לפי שסגולת האדם וגודל שבחו הוא הדיבור, שהוא יתר בו על כל מיני הנבראים. שאילו מצד יתר התנועות - גם שאר בעלי חיים יתנועעו כמוהו. ועל כן יש הרבה אדם שיראים מלפסול דיבורם שהוא ההוד הגדול שבהם, יותר מלחטוא במעשה.

ובהיות עניין המעשרות והתרומות דבר גדול, וגם כי בה תלויה מחיית משרתי הא-ל - היה מחסדיו עלינו, כדי שלא נחטא בהן, להזהירנו עליהם להפריש אותם, ושלא ליגע וליהנות בהם בפועל. וגם שנעיד על עצמנו בפינו בבית הקדוש, שלא שיקרנו בהם ולא עכבנו דבר מהם.

וכל כך כדי שנזהר מאוד בעניין.

9. מדוע יתכן כי אדם יוכל לחטוא במעשה, אך לא יסכים לרמות בפיו ולומר כי לא חטא?
מעשר שני, להיותו נאכל לבעלים, היו שם שמחים בו, ובהליכה אותו לבית המקדש ישמחו ויגילו, כי יתפרסמו נדבותם ומתנותיהם. אבל במעשר עני, ירע בעיני האדם שיתן את עניו ויגיע כפיו לזרים, ולא יאכל בטובה. וגם: לפי שהיה נותן כוחו לעניים בשערים, ולא היה מוליכו לירושלים, להודות לה' ולהתפרסם בנדבותיו ובמתנותיו. - הנה בעבור זה ראה לצוות שבשנת מעשר עני, שהיא השנה השלישית אחרי השמיטה, ואחרי כלותו לעשר את כל מעשר תבואתו, ואחרי תתו אותו ללוי לגר ליתום ולאלמנה לאוכלו כמו שבא שמה במצווה, יתוודה שנתן לעני,
ולא אכל הוא ממנו.

והיה תועלת עצומה בוידוי הזה, שבעבורו ישתדל כל אדם לקיים את המצווה, כדי שיוכל להתוודות עליה בדברי אמת: "בערתי הקודש מן הבית וגם נתתיו", ולא ירע עינו בתתו אותו בשערים, כיוון שעתה, בעת הוידוי בירושלים ובית השם יתברך - תתפרסם נדבתו וענתה בו צדקתו ויהללוהו בשערים, וכאילו הקריבוהו לפני ה'.

10. מה בין מעשר שני למעשר עני, ומהן הסיבות שאדם חשוד על אי מתן מעשר עני יותר מאשר על מעשר שני?

11. אילו מעשרות כולל הוידוי לפני אברבנאל, ואילו לפי ההלכה? עיין מקורות ח, יז.

12. מה טעם וידוי מעשר לפי אברבנאל, ומה טעמו לפי החינוך?

ספקות בפרשת הוידוי הספקות בוידוי מעשר הם:
1. מה הוצרך לספר בו כל המעשים אשר עשה ואשר לא עשה, כי כאשר יעשה האדם מצווה כהוגן, מה צורך שיתהלל האדם בפיו על מה שעשה?
2. ואם היה צורך בוידוי הזה, למה לא צווה עליו בפרשת ראה? - כשצווה על המעשה, שמה יצווה על הוידוי, כמו שכאן, במצוות הביכורים, צווה על ההגדה שיעשה המגיד בהבאתם. לא שיצווה שם (בפרשת ראה) על הביעור, וכאן (בפרשת כי תבוא) על הוידוי.
3. למה לא אמר לעניין הוידוי "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה'" כדרכו ביתר המצוות אשר יעשו בבית הבחירה?
4. ולמה צווה עתה ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה, בהיות שכבר צווה עליו במקום המצווה (בפרשת ראה) בביאור?
כיצד היה הוידוי?
"בערתי הקודש מן הבית" - זה מעשר שני ונטע רבעי;
"נתתיו ללוי" - זה מעשר לוי (ברטנורא: מעשר ראשון);
"וגם נתתיו" - זו תרומה ותרומת מעשר;
"לגר ליתום ולאלמנה" - זה מעשר עני, הלקט והשכחה והפאה, אף על פי שאינן מעכבין את הוידוי.
"מן הבית" - זו חלה.
"וגם נתתיו" - מכלל שקדמתו מתנה אחרת, והיא תרומה גדולה ותרומת מעשר.

13. אילו מעשרות מפורשות בכתוב, ואילו נלמדות מדיוקים?

14. על אילו מעשרות מתוודים לפי הסברו של אברבנאל, מקור טו?

ביאור מפורט לוידוי המעשר נמצא במשנה מעשר שני, פרק ה, משניות י-יג, כאן יובאו רק פרטים המוסיפים על המבואר במשנה.
"בערתי הקודש" - מעשר שני קרוי קודש, דכתיב בו "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש לה' (ויקרא כז ל); שצריך לאכול לפני ה' בירושלים. וכרם רבעי נמי קרוי קודש, שכתוב "קודש הלולים" (ויקרא יט כד).
"לא אכלתי באוני ממנו" - מן המעשר, שהרי צווה הקב"ה לאוכלו בשמחה, שכתוב (דברים יב)
"לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך כי אם לפני ה' אלקיך תאכלנו ושמחת..."
"לא אכלתי באוני ממנו" - עם היותו מעשר עני, והיה לי עניות הרבה, לא מצאתי התר לעצמי לאכול ממנו לומר "גם אני עני".
"לא בערתי ממנו בטמא" - לא הפרישו מהפחות ומהטמא, אלא מהמשובח בתבואה.
"לא נתתי ממנו למת" - לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים למת. דברי רבי אליעזר.
אמר לו רבי עקיבא: אם לחי אסור, כל שכן למת. אלא מה תלמוד לומר "למת" - שלא נתתי
אפילו בדבר טהור.
פירוש: רבי עקיבא דורש "ולא נתתי ממנו" - שלא עשיתי ממנו חליפין אפילו בדבר טהור הראוי לאכילה. כעניין ששנינו "אין מוכרים אותו ואין מחליפים אותו... ויהיה "למת" - על דעתו (של רבי עקיבא) מחובר למעלה "לא אכלתי ממנו באוני למת".
מעשר שני ניתן לאכילה ושתייה, שנאמר "ואכלת לפני ה' אלקיך". וסיכה כשתייה.
ואסור להוציאו בשאר צרכיו, כגון ליקח בו כלים ובגדים ועבדים, שנאמר "לא נתתי ממנו למת" - כלומר: לא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיים את הגוף.
רבי משה עשה מלת "למת" בכאן כינוי לדברים אשר לא יחיה האדם בהם. ואלו דברי הבאי.
משנה בסוף מעשר שני: "ולא נתתי ממנו למת - לא לקחתי ממנו ארון ותכריכים". ומשמע לרבינו (הרמב"ם) שבדרך "אפילו" נשנתה המשנה. (דהיינו: לא לקחתי ממנו אפילו ארון ותכריכים). משום שאפשר לדחות ולומר שדווקא אמר "למת", אבל בשביל חי בדומה למת, דהיינו ליקח בגדים בשביל חי - מותר. לכך כתב רבנו שאין לומר כן, שגם זה בכלל "למת", כיון שאינו דבר שהוא חוזר להיות "חי", דהיינו אכילה ושתייה.

רבי יוסף קארו ב"כסף משנה" מגן על רמב"ם מהשגת רמב"ן. וכך הוא מפרש: רמב"ם לא התכוון לפרש כי "מת" = "דבר שאינו מקיים את הגוף" כפי שטען נגדו רמב"ן, אלא אמר כי "למת" פירושו "אפילו לצורכי מת", ובכלל זה כל דבר שאין החי מתקיים ממנו.
ואמנם בהלכות מעשר שני יא, טו כותב רמב"ם: "ולא נתתי ממנו למת - שלא לקח ממנו ארון ותכריכים" - כפי הפירוש שבמשנה.
"למת" - לצורכי מת. ויש אומרים לעבודה זרה. והטעם באלה הדברים ("לא אכלתי" "לא בערתי" "לא נתתי") כי אסור הוא שיוציא מהדגן לשום דבר, עד תת המעשר שהוא קודש. כי אם יתן מהמותר (מהשארית) - הוא בדרך בזיון. ואף כי אם נתן בטמא.
"לא נתתי ממנו למת" - מנהג הרמאים בימים ההם, כדי שלא יתנו המעשר כולו לעניים, היו אומרים שכבר נתנוהו לעניים שכבר מתו, כדי שלא יוודע הדבר.

15. פרושים שונים ומגוונים לביטוי "למת". סכם את הפרושים של הספרי, רמב"ם כפי שהבינו רמב"ן; רמב"ם כפי שהבינו רבי יוסף קארו; אבן עזרא ואברבנאל.
ר' הונא בר אחא בשם רבי אלכסנדרא: בוא וראה כמה גדול כוחן של עושי מצווה. שכל "השקפה" שבתורה ארורה, וזה "השקיפה ממעון קדשך" - בלשון ברכה.

16. היכן מצויה במקרא "השקפה" לקללה?
"השקיפה ממעון קדשך... וברך את עמך... כאשר נשבעת" - כאשר קיימתי מצוותיך - קיים מה שהבטחתני עליהם לברך את עמך ישראל. כמו שכתוב "והיה עקב תשמעון... ואהבך וברכך והרבך" (דברים ז).
ועתה ראה פירוש הכתובים: "כי תכלה לעשר כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר ונתת ללוי..." - ואין הכוונה כאן לצוותו שיתנו ללוי לגר ליתום ולאלמנה, כי זה כבר צווה עליו במקומו.

אבל פירושו: אחרי שתכלה לעשר את כל מעשר תבואתך, ולתת המעשר עני ההוא לגר ליתום ולאלמנה שיאכלו בשעריך כמו שצווה עליו שמה - הנה אז אנכי מצווך שבהיותך עומד לפני ה' אלוהיך בהגדת הבכורים, שהוזכרה לפני פרשת וידוי מעשר, התוודה גם כן על המעשר -עני הזה, ותאמר לפניו יתברך באותו המקום המקודש, לפני מזבח ה' אלקיך: "בערתי הקודש מן הבית" - רוצה לומר: ה' אלוהי השמים ואלוהי הארץ, גלוי וידוע לפניך שלא הבאתי בגזל ועושק המעשר עני, עם היות שצווית שלא אוכל אני ממני, ולא אביאנו, הנה לא רעה עיני בו
מתתו לעניים, כי אני בערתי הקודש - שהוא המעשר עני ההוא - מביתי, וגם נתתיו ללוי לגר ליתום ולאלמנה.

17. עיין בדברי אברבנאל במקורות ז, טו, כא, כז, ל, ויישב את שאלותיו במקור טז.

18. סכם את כל הפרטים שבהם שינה אברבנאל בפרושו מן ההלכה שבידינו.
אין מתוודים אלא ביום. וכל היום כשר לוידוי המעשר. ובין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתוודות.
אמר אברהם: זה שיבוש, שהוידוי אינו אלא לפני ה', ואין "לפני ה'" אלא בבית.
ואני תמה על השגה זו, שהרי רבנו ביאר בסמוך כוונתו, וכתב "ומצוותו במקדש שנאמר לפני ה', ואם התוודה בכל מקום - יצא". כלומר: אפילו שלא בפני הבית. וכיון שאם התוודה בכל מקום - יצא - אם כן חייב להתוודות בכל מקום, אפילו שלא בפני הבית. הלכך מה שכתב "לפני ה'" - אינו אלא למצווה מן המובחר. אבל לעולם חייב להתוודות בכל מקום, כיוון שאתה מודה שחייב לבער בכל מקום. שהרי הוידוי - על הביעור הוא בא. ועלו דברי רבנו כהוגן, אין בהם נפתל ועיקש.
ואפשר לומר, שטעם רבנו, שכיון שהוא חייב לבער אפילו שלא בפני הבית, למה ימנע מלהתוודות? ואי משום "לפני ה'" - אינו מוכרח, שבכל מקום הוא לפני ה'.

19. מלא את הטבלה וציין את פסקו של כל אחד מהפוסקים ביחס לוידוי ולבעור בזמן הזה.