רמב"ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי

פרק יא

מצות עשה להתודות לפני ה' אחר שמוציאין כל המתנות שבזרע הארץ, וזהו הנקרא וידוי מעשר.
ואין מתודין וידוי זה אלא אחר השנה שמפרישין בה מעשר עני, שנאמר "כי תכלה לעשר... ואמרת לפני יי' אלהיך בערתי הקדש מן הבית".
אימתי מתודין? במנחה ביום טוב האחרון של פסח של רביעית ושל שביעית, שנאמר "כי תכלה לעשר" - ברגל שכל המעשרות כלים בו. ואין הפסח מגיע משנה רביעית, אלא כל פירות שלישית נתעשרו בין פירות האילן בין פירות הארץ.
אין מתודין אלא ביום. וכל היום כשר לוידוי המעשר, ובין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות.

השגת הראב"ד:
אין מתודין אלא ביום וכו' עד בין בפני הבית בין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות. אמר אברהם: זה שיבוש, שהוידוי אינו אלא לפני י"י ואין לפני י"י אלא בבית.
וידוי זה נאמר בכל לשון, שנאמר "ואמרת לפני יי' אלהיך" - בכל לשון שאתה אומר. וכל אחד ואחד אומרו בפני עצמו. ואם רצו רבים להתודות כאחד מתודין.
ומצותו במקדש, שנאמר "לפני ה'". ואם התודה בכל מקום יצא.
אינו מתודה עד שלא ישאר אצלו אחת מן המתנות, שכן הוא אומר בוידוי "בערתי הקדש מן הבית". וערב יום טוב האחרון היה הביעור, ולמחר מתודין.
כיצד הוא עושה? אם נשאר אצלו תרומה ותרומת מעשר, נותנה לכהן. מעשר ראשון, נותנו ללוי. מעשר עני, נותנו לעניים. נשארו אצלו פירות מעשר שני של ודאי, או נטע רבעי, או מעות פדייתן, הרי זה מבערן, ומשליך לים או שורף. נשאר אצלו מעשר שני של דמאי, אינו חייב לבערו. נשאר אצלו בכורים, הרי הן מתבערין בכל מקום.
במה דברים אמורים ששורף ומבער, כשנשארו אצלו פירות שאינו יכול לאכול כולן קודם שיכנס יום טוב. אבל אם נשאר תבשיל של מעשר שני ונטע רבעי, אינו צריך לבערו, שהתבשיל כמבוער. וכן יין ותבלין הרי הן כמבוערין.
פירות שלא הגיעו לעונת המעשרות בשעת הביעור, אין מעכבין אותו להתודות ואינו חייב לבערן.
מי שהיו פירותיו רחוקין ממנו, והגיע יום הביעור, הרי זה קורא שם למתנות ומזכה להן לבעליהן על גב קרקע, או למי שזוכה להן לבעליהן, ומתודה למחר. שנתינת המטלטלין על גבי קרקע אינה אלא מתנה שיש בה חיזוק. אבל אינו יכול להקנות להם המעשר בחליפין, מפני שנראה כמכירה, והמעשרות והתרומות והמתנות נאמר בהן נתינה - לא מכירה.
ומניין שאינו יכול להתודות עד שיוציא כל המתנות? שנאמר "בערתי הקדש מן הבית". "הקדש" - זה מעשר שני ונטע רבעי הקרוי קדש.
"מן הבית" - זו חלה שהיא המתנה של כהנים בבית. "נתתיו ללוי" - זה מעשר ראשון.
"וגם נתתיו" - מכלל שקדמתו מתנה אחרת, והיא תרומה גדולה ותרומת מעשר.
"לגר ליתום ולאלמנה" - זה מעשר עני ולקט שכחה ופאה, אע"פ שאין לקט שכחה ופאה מעכבין את הוידוי.
וצריך להפריש המתנות על הסדר, ואחר כך יתודה.
שנאמר "ככל מצותך אשר צויתני".
הא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות.
נשרף טבלו אינו יכול להתודות, שהרי לא הפריש מתנות ולא נתנן לבעליהן.
ובזמן שהיו נותנין מעשר ראשון לכהנים לא היו מתודין, שנאמר "וגם נתתיו ללו".
מי שאין לו אלא מעשר שני בלבד מתודה, שעיקר הוידוי במעשר הוא.
וכן אם לא היה לו אלא ביכורים בלבד מתודה, שנאמר "בערתי הקדש", הקדש הראשון שהוא הבכורים. אבל מי שאין לו אלא תרומה בפני עצמה אינו מתודה, שאין התרומה טעונה וידוי, אלא בכלל שאר המתנות.
"לא עברתי ממצותיך" - שלא הפריש ממין על שאינו מינו, ולא מן התלוש על המחובר, ולא מן המחובר על התלוש, ולא מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש.
"ולא שכחתי" שלא שכח מלברכו ומלהזכיר שמו עליו.
"לא אכלתי באוני ממנו" - הא אם אכלו באנינו אינו מתודה.
"ולא בערתי ממנו בטמא" - הא אם הפרישו בטומאה אינו מתודה.
"ולא נתתי ממנו למת" - שלא לקח ממנו ארון ותכריכין, ולא נתנו לאוננים אחרים.
"שמעתי בקול יי' אלהי" - שהביאו לבית הבחירה.
"עשיתי ככל אשר צויתני" - ששמח ושימח בו, שנאמר "ושמחת בכל הטוב" .
"השקיפה ממעון קדשך מן השמים" עד "כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבח חלב ודבש" - זו בקשה שיתן טעם בפירות.
ישראל וממזרים מתודים, אבל לא גרים ועבדים משוחררים, מפני שאין להם חלק בארץ.
והרי הוא אומר "ואת האדמה אשר נתת לנו". כהנים ולויים מתודים, שאע"פ שלא נטלו חלק בארץ, יש להם ערי מגרש.