|
|
השותה מים, מה מברך?
עמירם דומוביץ
ברכות מד, ע"ב: והשותה מים (51) - מה, ע"א: עמא דבר: (4)
|
לימוד הסוגיה 2. עיין במשנה (מד, ע"א). במה נחלקו ת"ק ורבי טרפון? 3. תרגם את המשפט האחרון בפרק, "פוק חזי מאי עמא דבר". 4. משפט זה הוא ביטוי ידוע. הסבר את משמעותו של ביטוי זה. 5. למסקנת הסוגיה, כמי וכיצד נפסקה ההלכה? הרחבה והעמקה 6. בחלקו הראשון של התוספות מובא תנאי לדין של רב אידי בר אבין; מהו? 7. בחלקו השני של התוספות מובאת מחלוקת בין רב עמרם לרבינו משה. מהי המחלוקת? הלכה למעשה |
רמב"ם הלכות ברכות פרק ח הלכה א
דברים שאין גידולן מן הארץ כגון בשר וגבינה ודגים וביצים ומים וחלב ודבש וכיוצא בהן - בתחילה מברך "שהכל" ולבסוף "בורא נפשות רבות". והשותה מים שלא לרוות צמאו - אינו טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו. שו"ע או"ח סימן רד, סעיף ז השותה מים לצמאו: מברך "שהכל" ולאחריו "בורא נפשות רבות". אבל אם חנקתיה אומצא ושותה מים להעביר האומצה, אינו מברך לא לפניו ולא לאחריו. משנה ברורה, בה"ל סימן רד, ד"ה "השותה מים" אם יודע בעצמו שלא שתה לצמאו, שאין לו שום הנאה מהשתייה ושותה מפני איזה סיבה כמו שנצייר לקמן, גם הוא מודה דאין מברך - דדמי למאן דשתי משום דחנקתיה אומצא. וכן מורה לשון הרמב"ם בפ"ח מהלכות ברכות הלכה א', שזה לשונו: "השותה מים שלא לרוות צמאו - אינו טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו", והשמיט מה שאמר הגמרא דחנקתיה אומצא, משום דסבר דלאו דווקא הוא אלא אורחא דמלתא נקיט, והוא הדין כל כיוצא בזה. |
|
8. כיצד פסק השו"ע במחלוקת שהובאה בתוספות בין רב עמרם לבין רבינו משה? למד את השו"ת המובא בעמוד הבא, וענה על השאלות: 9. מהי השאלה שנשאל הרב נחום רבינוביץ? 10. מה פסק הרב רבינוביץ בשאלה זו (מסקנה), וכיצד הוא הוכיח את פסיקתו מלשון הרמב"ם? |
שו"ת מלומדי מלחמה
|
מלומדי-מלחמה, שו"ת בענייני צבא ובטחון מאת: הרב נחום אליעזר רבינוביץ, ראש ישיבת "ההסדר" ברכת משה, מעלה אדומים |
לא. שתית מים בפקודה
|
שאלה: ישנה תירגולת בטירונות בה מאלצים את החיילים לשתות כמות מים גדולה בזמן קצר, כדי שיתרגלו לשתות הרבה ולא יבואו ח"ו להסתכן בהתייבשות. האם חייב לברך על כך ברכת הנהנין? תשובה: שנינו בברכות (מד, א): "השותה מים לצמאו - מברך "שהכל נהיה בדברו". בגמרא שאלו: "לאפוקי מאי? א"ר אידי בר אבין: לאפוקי למאן דחנקתיה אומצא". התוספות שם מביאים בשם רב עמרם גאון ז"ל "דדוקא לפניו לא בעי ברוכי, אבל לאחריו - חייב". הרמב"ם העתיק דין זה בהלכות ברכות (ח, א): "והשותה מים שלא לרוות צמאו אינו טעון ברכה, לא לפניו ולא לאחריו". הוא ניסח את הדין בצורה שלילית - השותה שלא לרוות צמאו - ובזה השמיענו שאין זה משנה מה היא הסיבה, ולאו דווקא אם עצם חונקתו בגרונו, כל שאינו לרוות צמאון אין חיוב ברכה. אמנם בשולחן ערוך (כד, ז) העתיק את לשון המשנה וכתב: "השותה מים לצמאו מברך שהכל, ולאחריו 'בורא נפשות רבות'; אבל אם חנקתיה אומצא ושתה מים להעביר האומצא - אינו מברך לא לפניו ולא לאחריו". ברם אין כאן מחלוקת. הרמב"ם השמיענו תחילה בנפרד שעל המים מברך "שהכל" ו"בורא נפשות". לפיכך ניסח את הפטור בצורה הנ"ל, להשמיענו ש"חנקתיה אומצא" אינה אלא דוגמא, ובכל מקרה שאינו שותה לצמאו פטור (וכך כתב גם בפירוש המשנה). אולם בשולחן ערוך הוצרך להשמיענו את עיקר הדין, איזו ברכה מברכין על המים, וצירף גם הפטור, כמו שעשו בגמרא. אולם ראיתי ב"אשל אברהם" להגאון מבוטשאטש שמעיר על דברי השולחן ערוך: "ברכה אחרונה משמע דלכולה עלמא מברכים על המים גם שלא שתאן לצמאו". הוא מדמה את זה לאכילה שאינה ראויה כל כך, "שאחר האכילה אמרינן הרי זה כבר אחשביה. וכן הוא בזה". למעשה, לא נראה לדחות פשיטותו של הרמב"ם, ובפרט שספק ברכות להקל. לפיכך, אם השתייה הראשונה היא לצמאו, יברך לפניה ויוכל להתכוון לפטור גם שאר שתיות; ואפילו לא נתכוון, אם השתיות האחרות אינן לרוות צמאוני - לא יברך בתחילה, אלא שבסוף כל השתיות יברך ברכה אחרונה שנתחייב על שתייה ראשונה. ואם גם שתייה ראשונה אינו לצמאו - לא יברך כלל, לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה, כמבואר ברמב"ם. |
