משרד החנוך והתרבות/אגף החינוך הדתי

(ג) זכר למצות הקהל

שנינו בסוכה מא ע"א, "משחרב בית-המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה - זכר למקדש, ושיהא יום הנף כולו - אסור", ואמרו בגמרא: "מנא לן דעבדינן 'זכר למקדש'? אמר ר' יוחנן, דאמר קרא (ירמיה ל, יז) 'כי אעלה ארכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה', כי נדחה קראו לך ציון היא דרש אין לה' - מכלל דבעיא דרישה". ועיין שם בחידושי חתם סופר ז"ל מה שכתב דבר נחמד, שזה שכתב "וממכותיך ארפאך", שבזכות הדרישה לציון תהא לנו רפואה למכותינו, ועל כן תיקן ב' הדברים ביחד, עיין שם.

ועיין בספרי פרשת עקב בפסוקים "ואבדתם... ושמתם את דברי אלה על-לבבכם" (יא, יז-יח) - היו מצוינים במצוות, שכשאתם חוזרים, לא יהיו לכם חדשים וכו'. הוא שירמיהו אומר (ירמיה לא, כ): "הציבי לך צינים" - אלו המצוות שישראל מצוינים בהם; "שמי לך תמרורים" - זה חורבן בית-המקדש; "שתי לבך למסלה, דרך הלכת" - אמר להם הקב"ה: באיזה דרכים הלכתם, ועשו תשובה, מיד אתם חוזרים לעריכם, שנאמר "שבי אל עריך אלה" וכו'. והכוונה לשוב לקיים מצוות המעשיות שעזבום בישבם על אדמתם מרוב כול, ובזכות המצוות נזכה לשוב לארצנו. וזה שאמר "שמי לך תמרורים", שנשים ללבנו לעשות זיכרון לבית תפארתנו וקדשנו, ובזכות אותה דרישה שנדרוש לציון ולמקדשה נזכה לקיימם באמת. ובאיכה רבתי סוף פרשה א דרש רבי שמעון בר יוחאי "קראתי למאהבי, המה רמוני" (איכה א, יט) - אלו נביאי האמת שהיו מאהבים אותי להקב"ה; "רמוני" - שהיו מרמין בי ואמרו, הפרישו תרומות ומעשרות, וכי יש תרומה בבבל? אלא בשביל לאהבני להקב"ה. הוא שירמיה אמר "הציבי לך צינים" - הציונים כמצוות, שהיו ישראל מצוינים בהם וכו'... ועל זה סמכו רבותינו לעשות זכר למקדש גם במרור בזמן הזה וגם לכרוך מצה ומרור ביחד, כדעת הלל בפסחים קטו ע"א, וכמנהגנו, ועוד כמה עניינים.

ומעתה שאלה גדולה יש לשאול, מדוע תיגרע מצוות הקהל, החביבה והקדושה, שלא נעשה לה שם ושארית אצלנו תמיד, מה שהייתה נוהגת בזמן המקדש אחת לשבע שנים, ומי גרע זאת מלולב וכיוצא בו.

חשבתי למשפט לאמור דמצוות הקהל גם בבית שני לא הייתה מן התורה משני טעמים:

(א) שהתורה תלתה המצוה במניין השמיטות, כמו שכתוב "שנת השמטה" (דברים לא, י), וכל שאין השמיטות נוהגות, גם מצוות הקהל איננה נוהגת.

(ב) דכתיב "בבוא כל-ישראל לראות" (שם שם, יא), אם כן יש לומר דבעינן שיהיו כל ישראל...

ושניהם אחד הם: דגם מה שלא מנו שמיטין בימי בית-שני, הוא מפני שלא היו כל ישראל ביחד; אלא שיש לומר דהכא הקפידה תורה בפירוש "בבוא כל-ישראל", אם גם נאמר כהסוברים שמנו שמיטין גם בבית שני (עיין תוספות גיטין לו ע"א, ובכמה מקומות), וכנודע מחלוקת רבותנו הראשונים בזה. ובספר המאירי למגילה ה ע"א כתב קריאת המלך בפרשת הקהל שהוזכרה במשנה לא הייתה עד שמנו שמיטין לאחר ז' שכבשו וז' שחלקו, שהרי נאמר בה "שנת השמטה", עיין שם, ותלמוד ערוך הוא בסוטה מא ע"א "נמני מהשתא ואף-על-גב דלא מתרמי בשמטה, כתב רחמא בשנת השמיטה" וכו'; ומה שאמר בקהלת רבה פרק א. הרי כדברינו תמצי לומר שתלוי במניין השמיטין, ואם-כן יש לומר דבבית-שני לא היה עיקר מצוות הקהל רק מדברי סופרים, ולפי זה יש לומר לפי מאן דאמר, בסוכה מד ע"א, לולב דאורייתא עבדינן ליה זכר למקדש, ערבה דרבנן לא עבדינן לה זכר למקדש; אם כן אתי שפיר לדברינו דהקהל בזמן הבית-השני היה רק מדרבנן, לכן לא עבדינן ליה זכר למקדש, כמו בלולב שגם בבית-שני היה מן התורה. אמנם לפי מה דמסיק שם דמה שיש לומר עיקר מן התורה מיהא עבדינן ליה זכר למקדש, אם כן יש לומר דגם מה שהיה להקהל חיוב מן התורה בזמן הבית הראשון גם כן יש לומר עיקר מן התורה מקרי ולא דווקא מה שיש לומר עתה מקצת עיקר מן התורה - אם כן שאלתנו חזרה למקומה...

תבנא לדיננא, שלפי זה ראוי הוא לנו לעשות זכר למקדש למצוות הקהל שהייתה לה עיקר בזמן הבית-הראשון לכל הפחות. ותו דגם בשביעית עצמה הרי נהגו בשביעית בימי האמוראים וגם בימי הגאונים האחרונים, שאין מערער בדבר, ועיין תומים סימן מז לעניין שמיטת כספים. ואם כן מדוע לא נעשה זכר ושם למצוה זו האהובה ונחמדה, שהייתה במקום מקדשנו עטרתנו ותפארתנו? ואולי מזה נפשוט כדעת רבותינו ז"ל שעל מלך ישראל לבד הוא החובה לקיים מצוות הקהל, וכל שאין לנו מלך בישראל - נתבטלה המצוה, ואין מצוה זו דומה לשאר מצוות שאנו עושים להם זיכרון, מאחר שאי-אפשר להיות לנו מלך עד בוא משיח צדקנו המקווה לנו מאז, וכאשר השבע השביענו השי"ת שלוש שבועות חמורות: אם תעירו ואם תעוררו עד שתחפץ, ואם לאו אני מתיר בשרכם וכו', כמו שכתוב בכתובות קיב ע"א. ואם כן יפה עשו רבותינו ז"ל שלא התעוררו לזה.

אך הגאונים האחרונים ז"ל החליטו בפשיטות דכל הגדול שבישראל - עליו המצוה, וכמו שכתוב בספר תפארת ישראל על משניות סוף פרק ז דסוטה ובספר מנחת חינוך. אם כן, תשוב תעורר שאלתנו למקומה.

ואולי לזכר המצוה הזאת נשאר המנהג לקרות משנה תורה בליל הושענא רבה; דבכל שנה מספקא לן בשמיטה ורצו שתהיה מתשרי "תקופה" לכולי עלמא, ולר' יוסי הוא בהושענא רבה, עיין סנהדרין יג ע"א, ובעלמא מספקא לן, אם יום תקופה גומר - ועל כן עשו זכר גם בשמחת תורה שוב ראיתי בספר יד יוסף שבכל שנה היה הכהן הגדול והשופט והמלך קורא בחול-המועד סוכות חלק מן התורה. והיה משלים ספר בראשית וכו' בשש שנים, ובשנת השמיטה בחג היה קורא המלך ספר ואלה הדברים ומסיים התורה. ומכאן נשאר בידנו המנהג שבשמיני-עצרת עומד הגדול שבקהל ומסיים התורה, לדמיון מעשה המלך בזמן הקדוש ההוא.
ב"ה ער"ח תמוז, תש"ה, ירושלים עיה"ק תובב"א.

נתעוררתי ע"י מרכז התרבות של הפועל המזרחי לעיין בדבר עשיית זכר למצות הקהל בחג הסכות הבעל"ט (מוצאי שמיטה) עד בוא משיח צדקנו במהרה. והנה רעיון זה לא דבר חדש הוא. כבר התחיל להעיר ולעורר בדבר זה הגאון הגדול ציס"ע ר' דוד רבינוביץ תאומים זצוק"ל וחיבר בעניין זה שתי חוברות, אחת בשם "זכר למקדש" ואחת בשם "דבר בעתו". שמעתי גם כן, שבחול-המועד של מוצאי שביעית היו נוהגים לפנים לשלוח את התלמידים של הת"ת הגדול שבארץ-ישראל, ת"ת עץ חיים, אל הכותל המערבי לקרוא על ידו הפרשיות שבמשנה תורה, שהיה המלך קורא בהקהל. ועתה שוב נתעורר הרעיון היקר הזה, אולם נשמעו חששות ופקפוקים, ויש שיצאו החששות מלבבות טהורים בכוונה לשם שמים. זכורים הם, המעוררים, לשבח. כי כך ראוי וכך נאה, ולמיחוש מיבעי, ואשרי אדם מפחד תמיד, ואם בענייני העולם הזה דרכו של אדם בר דעת לחשב כל החשבונות קודם שהוא מתחיל בדבר חדש, בחפצי שמים לא כל שכן. ואולם אם אחרי החשבון, העמוק והמקיף, יוצא שאין לחששות יסוד, הרי כך נאה לנו וגם מצוה עלינו להתעסק בחידוש זה העלול להרבות כבוד שמים ולהועיל לחזוק דת קדשנו, בעזרת נותן התורה, השוכן בציון, הבוחר בירושלים...

ט. עכשיו נשאר לנו לסדר ב"ה את תכנית הזיכרון.

לדעתי הואיל והתוס' סוברים כך (שהמצוה היא במוצאי יום-טוב ראשון, היינו בלילה, אור ליום א' דחול-המועד) והואיל ונפיק מפומיה דרכינו הגדול הרמב"ם ז"ל שקוראים במוצאי יו"ט הראשון, יש לסדר, ב"ה, שחסידים ואנשי מעשה יהיו ניעורים כל הלילה ויקראו אצל הכותל המערבי כל הסדר שהמלך היה קורא, היינו מתחילת "אלה הדברים" עד סוף פרשת שמע, ודולגים ל"והיה אם שמוע", וגומרים הפרשה, ומדלגים ל"עשר תעשר" וקוראים מ"עשר תעשר" על הסדר עד סוף ברכות וקללות עד "אשר כרת אתם בחורב", ופוסקים. וכדאי לבקש מחכמי המקובלים שליט"א שבעיר קדשנו ת"ו שיתקנו תפילות ואמירת יהי רצון קודם הקריאה ואחר הקריאה, זכר לברכות שהיה המלך אומר, וכסדר הזה יעשו חבורות חבורות ביום א' של חול המועד אצל הכותל, ואלה שלא יוכלו לבוא אל הכותל, יהיו ניעורים בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות בלילה, אור ליום א' דחוה"מ, ויאמרו הפרשיות הנ"ל עם התפילות ויהי רצון, לפניהן ולאחריהן כנ"ל, ויוסיפו ללמוד הסוגיא בסוטה מב עם רש"י ותוספות והרמב"ם, כל אחד כפי כוחו. ותלמידי חכמים שתורתם אומנותם ידרשו ויפלפלו כפי כוחם. וביום שני של חול-המועד יתאספו מכל הארץ במקום ידוע בעיר הקודש בעיר העתיקה, ורבנים גדולי תורה ידרשו מעל בימה גדולה ברחובה של עיר מענינא דיומא בהלכה ואגדה ויעוררו את העם לחיזוק דת האמת, ויקראו תחילה את הפרשה של הקהל עצמה, ורק גדולי התורה המפורסמים ידרשו מעל בימה זו, ואחר-כך יאמרו כל הקהל מזמורי תהלים ידועים ותפילות ידועות ויקראו הצהרה של קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול מצוות, כדרך שעשו פעמים בכינוס של הרבנים בחורבת ר"י החסיד כידוע ומפורסם. אפשר לצרף גם כן הפגנה בשם תורתנו הק' בקשר עם זכותנו לארץ-ישראל, אם יהי צורך לכך. אך הכל ייעשה על-ידי הרבנים גדולי התורה המובהקים. תקותי שאם יסודר העניין ב"ה בהצלחה, תצא מהטכס הזה תועלת מרובה לחיזוק דת קדשנו בארץ קדשנו, וממילא כן גם בתפוצות...
כשם שכל עיקר שלימות מציאותם וחיותם של ישראל הוא בארצם, בהיותם "גוי אחד בארץ, עימה איקרון אחד", (זהר אמור צג), כן כל עיקר קלקלתה והריסתה של גלותם היא פירודם ופיזורם, וכן כל עיקר תיקונה וריפויה של גלותם היא החזרת שלמותם האחדותית הזאת, לפי הופעת ערכה בתור יחידת האומה, לעומת "אומות העולם". וכשם שכל עיקר שלימות מציאותה וחיותה של התורה היא בשלימותם של ישראל, "התורה תלויה בהתאספות בני ישראל, כמ"ש 'הקהל את-העם' וכתיב מורשה 'קהלת יעקב'" (שפת-אמת פ' קרח), כן כל עיקר מיעוט-דמותה של התורה הוא בביטול שלמותם, שהוא עם גלותם מארצם, "מלכה ושריה בגוים אין תורה" (איכה ב, ט), "כיון שגלו ישראל ממקומם, אין לך בטול-תורה גדול מזה" (חגיגה ה ע"ב), וחזרת שלימותה של התורה היא לפי הופעתה על ישראל כולו, על האומה כולה...

מידת השלימות של חיי עם-ה' בארצו, המופיעה במהלך התמלאותה על-ידי מציאותם והקבלתם של ישוב הארץ וחרבן הגולה גם יחד, מחייבת היא כבר את הופעת ערך התורה, ללימודה וקיומה, לכבודה והשפעתה, במידה יישובית, ציבורית כללית, על "כל הקהל כולו". "קהל גדול מלבוא חמת עד-נחל מצרים" (מלכים א' ח, סה) - "הני דאיקרו קהל" (הוריות ג ע"א). הזכר של חיבת דברי סופרים, ה"חביבים יותר מדברי תורה" (עבודה-זרה לה ע"א; ירושלמי פ"ב ה"ח). בקיום המצוות התלויות בארץ בזמנה זה, הולך ונעשה, בהדרגה ממושכת ומסובכת, יותר ויותר כאילו ממשי, עצמי, חי ורענן, כעין "חיבה ראשונה" (רש"י הקדמת שיר השירים), כעין ראיה מתקרבת לפגישת פנים לקיומם של דברי-התורה וברית-קדשה, "וזכרו כיין לבנון" (הושע יד, ח) - "שמלבין עונותיהם של ישראל" (במדבר רבה פרשה ח, א) - עם התיישבות הארץ והתרבות יושביה, עם מלוא שמחת ציון וששון גילת העקרה, בהצבת גבול האלמנה וקבוץ בניה לתוכה, עם השתכללות צורתה הציבורית הכללית. במפלאות ההשגחה האלהית, שהיא מכינה ומכשירה את התגלות אור הקודש של עז התורה וממשיותה, - "על-כל-עם הקהל" (ויקרא טז, לג; ספרא). אותו ה-"זכר-למקדש", לקיום מצות ההקהל בזמננו, אשר הגאון האדר"ת זצ"ל תבע בשעתו מצד בירור ההלכה והשתוקקות אהבת המצוות וצפיית הישועה גם יחד, בהסכמת עוד גאוני הדור, אז מתחילת התרחבות ישובנו החקלאי המחודש, בשנות הנונין, ואחרי כעשר שנים חזר והזכירו בשפתו כאן בעיר קדשנו-ותפארתנו, - בא ונתבע הוא עכשיו מאליו מתוך עצם דחיפות הכהונה הממלכתית של הגוי הקדוש ה"אחד בארץ", בשובו אליה בדבר ה' מנפוצות הגולה הולך הוא ומתקיים מאליו בתוקף יד ה' הנטויה עלינו (חגיגה שם), לזעזענו ולדכאנו, לקבצנו ולאחדנו כמשפט ימינו, להחיותנו ולהושיבנו על אדמתנו (ספרי פ' שופטים) ו"מעלה עליהם הכתוב כאילו מאיליהם קבלו עליהם" (ירושלמי שביעית פ"ו ה"א) מצות ההקהל, וההיא מצות הברית הכוללת, המצוה תרי"ג בסדר עניין תרי"ג המצוות, המצוה שלפני האחרונה מסדר המצוות שבתורה, שלפני מצות כתיבת התורה וקיום ספרותה, לכל יחיד מישראל לפי חיובו בלימוד התורה, קובעת היא, עם החיוב הכללי של הכניסה לארץ, הכיבוש והחזקה, הירושה והישיבה, את הכללת התורה בשמיעתה שבעל-פה, להמשך כריתות בריתה (גיטין ס ע"ב) מתוך קריאתה הציבורית שבכתב, "נגד כל-ישראל באזניהם" (דברים לא, יא) זו שבהכללתה הכלל-ישראלית גם נשים חייבות בה, אף-על-פי שהיא מצות-עשה שהזמן גרמה, ועליה נאמר "אין למדין מן הכללות" (קידושין לד ע"א), זו ש"נצטוינו שיקהיל עם ישראל כלם, אנשים נשים וטף" (ספר החינוך, מצוה תרי"ב), וכל אחד ואחד חייב בה (שם), וקובעת אז את ערך קדשו של היחיד מתוך עוז הופעת התורה הציבורית בשלמותה לפי המצוה האלהית...