 |
|
פרק אחד-עשר: "סתמא דתלמודא"
|
התייחסות הגאונים והראשונים לסתמא דתלמודא |
"וכל היכא שבכל תנויי שלא תמצא בה אביי או רבא או אמוראי אחריני, שמע מינה רב אשי ורבינא תקנום".
|
|
מצאנו גם ראשונים המזכירים את עורך התלמוד בהקשר של מבנה הסוגיה. רבי יצחק קנפנטון2, בספרו דרכי התלמוד, מזכיר את "בעל הגמרא" בהקשר לתבנית הבעיא: |
"לעולם בכל בעיא שתבוא בגמרא הוי מסתכל לדעת צדדי הבעיא. כי הנה השואל לא ישאל אלא בשיש לו באותה בעיא פנים לכאן ולכאן, ואותם הפנים הם שקולים אצלו... וכאשר יהיו צדדי הבעיא מפורשים לא יחוש השואל לפרשם, וכאשר הם נעלמים יפרשם השואל או בעל הגמרא".
|
|
מלשונו של רבי יצחק קנפנטון עולה כי חלקי הסותר אינם בהכרח חלק אינטגרלי מן הבעיא. לעיתים הם תוספת מאוחרת, של עורכי התלמוד, שחששו שהלומד לא יבין את השואל כראוי. בצורה מפורשת רואים זאת בבעיא שהובאה במסכת סוכה3: |
"בעי רבא: נולדו באתרוג סימני טרפה מהו"?
|
|
הגמרא תמהה: |
"מאי קמיבעיא ליה? אי נקלף - תנינא (שנינו במשנה4 'נקלף, נסדק, ניקב וחסר כל שהוא - פסול'.), אי נסדק - תנינא, אי ניקב - תנינא".
|
|
ומסבירה הגמרא: |
"כי קא מיבעיא ליה - כדעולא אמר רבי יוחנן: ריאה שנשפכה כקיתון - כשרה. ואמר רבא: והוא דקיימא סימופנהא, הא לא קיימי סימפונהא - טרפה. הכא מאי" (אם נימוח וקיימי סימפונהא, דהיינו חדרי הזרע שהגרעינין בתוכם)?
|
|
חלקי הסותר: |
"דלמא התם הוא דלא שליט בה אוירא - הדר בריא, אבל הכא דשליט בה אוירא - סרוחי מסרחת, או דלמא לא שנא"?
|
|
ברור ממהלך הדיון שחלקי הסותר מפורשים על ידי סתמא דתלמודא ולא על ידי רבא עצמו. גם בעלי התוספות מזכירים את "בעל הגמרא" במספר מקומות5. דוגמא ידועה היא יישובם את הסוגיות הסותרות בדין אומן קונה בשבח כלי. במסכת בבא קמא6 נשאל רב ששת: "קבלנות, עובר עליו משום בל תלין או אינו עובר"? והשיב שעובר. הגמרא מציעה להסביר את דעת רב ששת כך: אומן אינו קונה בשבח כלי, ועל כן העסקה היא עסקת שכירות פועלים רגילה, שבה עובר השוכר את הפועל בבל תלין. מסקנת הגמרא היא שהסבר זה אינו הכרחי. נתן להעמיד את השאלה והתשובה "בשליחא דאיגרתא" - שליח איגרת, פעולה שבה אין האומן משביח את הדבר שנמסר לידו. במצבים שבהם האומן משביח את הכלי שבו הוא עושה את אומנותו ייתכן שמאחר שהוא קונה את שבח הכלי וקבלת שכרו היא בעצם מכירת השבח, אין זו עסקה שבגינה עובר בעל הכלי על "לא תלין". בעלי התוספות תמהו על מסקנת הגמרא מכוח סוגיית בבא מציעא7, שם מפורש שהספק של רב ששת היה בשאלה זו עצמה - האם אומן קונה בשבח כלי. בהתאם לכך, כאשר הוא פוסק שבעל הבית עובר בבל תלין כלפי האומן הוא בעצם מכריע שאין האומן קונה בשבח כלי. על כך משיבים תוספות8: |
"הנך דבעו מרב ששת (בסוגיית בבא מציעא) לא הזכירו בבעייתן אומן קונה בשבח כלי אלא סתם שאלו קבלן עובר בבל תלין או לאו והגמרא הוא שאומר אומן קונה כו' שלפי הפשט בו תליא הבעיא ולהכי קאמר נמי לימא מסייע ליה שהיה סבור הגמרא דהא בהא תליא".
|
|
בביטוי "הגמרא" בעלי התוספות מתכוונים לרבינא ורב אשי ובני דורם, עורכי הגמרא, שעל פי אחד הפירושים שהציעו, השאלה האם המשהה את שכר האומן עובר בבל תלין תלויה בשאלה אם אומן קונה בשבח כלי או לא9. מסוגיית בבא קמא עולה פירוש אחר, ולפיו רב ששת סבור אף הוא שאומן קונה בשבח כלי, והשאלה שנשאל הייתה בנוגע למקרה שבו אין שבח. צדדי הספק הם, האם האיסור "לא תלין" נאמר דווקא במי שנשכר לזמן מסוים, או אף במי שנשכר לפעולה מסוימת. על כל פנים למדנו שבעלי התוספות מתייחסים לעובדה שהסתמא דתלמודא מיוחס לעורכי התלמוד כאל כשיקול פרשני. בעלי הסתמא |
"אם כל החכמים שמעו דבר ואמרו אותו כאחד, ואין מי שקדם ושמעה ואמרה, נאמרת השמועה סתם בלא אמר פלוני. ואם אחד קדם, שמעה ואמרה, נאמרת השמועה משמו - אמר פלוני".
|
|
דוגמא לכך מביא רש"ג מן המעשה המסופר במסכת פסחים11: |
"עולא איקלע לפומבדיתא, אמר ליה רב יהודה לרב יצחק בריה: זיל אמטי ליה כלכלה דפירי, וחזי היכי אבדיל. לא אזל, שדר ליה לאביי. כי אתא אביי, אמר ליה: היכי אמר? - אמר ליה: ברוך המבדיל בין קודש לחול אמר, ותו לא. אתא לקמיה דאבוה. אמר ליה: היכי אמר? אמר ליה: אנא לא אזלי, אנא שדריתיה לאביי, ואמר לי המבדיל בין קודש לחול. - אמר ליה: רברבנותיה דמר, וסררותיה דמר גרמא ליה למר דלא תימא שמעתיה מפומיה"12.
|
|
אילו היה הולך רב יצחק בנו של רב יהודה לעולא ורואה בעצמו כיצד הוא מבדיל הייתה נאמרת שמועה בשמו בסגנון מעין זה: "כיצד מבדיל: אמר רב יצחק בר רב יהודה אמר עולא: ברוך המבדיל בין קודש לחול". עכשיו, משלא הלך, מובא דין זה בגמרא בתורת מעשה סתם, שיש ללמוד ממנו מוסר והלכה. מימרא מעין זו, הנאמרת בסתם, אנו מוצאים במסכת ברכות13: "אמרי: אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". דוגמא נוספת במסכת בבא בתרא14: "דאמר מר: כל האומר לא לויתי, כאומר לא פרעתי דמי". שני הביטויים המקדימים האלו: "אמרי", ו"דאמר מר" מצביעים על שמועה שנאמרה על ידי כולם. לדעת רב שרירא גאון כך גם הביטוי "כדי". בגמרא בתחילת מסכת בבא מציעא15: "אמר רב פפא ואיתימא רב שימי בר אשי, ואמרי לה כדי: רישא במציאה, וסיפא במקח וממכר". רש"י פירש ש"כדי" הוא שם חכם, אך רב שרירא גאון באגרתו16 כותב: "והיכא דכולהו רבנן קאמרי חדא מילתא אמרי לה כדי"17, כלומר, כאשר כל החכמים שמעו דבר, אמרו אותו כאשר הוא, בלי שיקדם לו שם חכם. סוג שני של סתמא הוא פרשנות השמועות, והבעיות. את התייחסותו של רש"ג לסוג זה של סתם אנו מוצאים במקום אחר באגרת, כאשר הוא מתייחס לתהליך של התמעטות הלב, המוזכר במסכת תמורה18. לדעת רש"ג, התפתחות התלמוד במשך הדורות היא עדות לתהליך "התמעטות הלב". כך הוא כותב19: "וכל דור ודור שבא, מתמעט הלב, שאמרנו20: אמר רבי יוחנן ואנו ליבנו כנקב מחט סדקית. אמר אביי ואנו כיתד בקיר לגמרא. אמר רבא: ואנו כאצבע בשעוה לסברה. אמר רב אשי ואנו כאצבע בבור לשכחה. וכמה שמתמעט הלב ונולדים ספיקות, אותם פירושים של הראשונים שלא היו קבועים נקבעים ונגרסים בגרסה, ומעשים שנעשו על ידי הראשונים (כפסקי דין) נשנים". התהליך של התמעטות הלב, כפי שהוא בא לידי ביטוי בתלמוד, מגיע לדעת רש"ג עד לסוף תקופת האמוראים - בימי רב אשי. מדברי רש"ג הללו עולה כי רציפותה של העברת המסורת אמורה לגבי נוסח ההלכות, אולם בכל הנוגע להבנתן - גמרא וסברא - זהו דבר התלוי ברוחב הלב. במהלך הדורות מתמעט רוחב הלב, ודברים שהיו ברורים לראשונים כבר אינם ברורים לאמוראים בדורות שאחריהם. לכן יש להעלות את האפשרויות השונות, ולהכריע ביניהן. רש"ג עוסק כאן בהתפתחות המשכית של השמועות. ההתפתחות הזו היא התפתחות רצופה, מדור לדור, כאשר הדור הבא בדרך כלל מכניס לגרסת התלמוד את הדברים שבדור הקודם היו בגדר פירושים המובנים מאליהם למי שגרס את השמועה. נוכל להמחיש את כוונתו של רש"ג באמצעות דוגמא שמשתמשים בה בעלי שיטת השכבות (המצרפים לכאן את הטענה הלא מוכחת של איחור הארמית התלמודית21). במסכת בבא מציעא22 שונה המשנה: |
"אמר לשנים: גזלתי לאחד מכם מנה, ואיני יודע איזה מכם. או: אביו של אחד מכם הפקיד לי מנה ואיני יודע איזה הוא - נותן לזה מנה ולזה מנה, שהודה מפי עצמו.
שנים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתים, זה אומר שלי מאתים וזה אומר שלי מאתים נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. אמר רבי יוסי: אם כן מה הפסיד הרמאי? - אלא, הכל יהא מונח עד שיבא אליהו". |
|
הגמרא מעמתת בין הרישא לסיפא: |
"ורמי פקדון אפקדון, ורמי גזל אגזל.
פקדון אפקדון - דקתני רישא: או אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה, ואיני יודע איזה הוא - נותן לזה מנה ולזה מנה. ורמינהי: שנים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתים, זה אומר שלי מאתים וזה אומר שלי מאתים נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. אמר רבא: רישא נעשה כמי שהפקידו לו בשני כריכות, דהוה ליה למידק. סיפא - נעשה כמי שהפקידו לו בכרך אחד, דלא הוה ליה למידק, כגון דאפקידו תרוייהו בהדי הדדי בחד זימנא, דאמר להו: אנת גופייכו לא קפדיתו אהדדי, אנא קפידנא"? |
|
נוכל בהחלט להניח שהתוספת הארמית היא פירוש לשמועתו של רבא - "רישא נעשה כמי שהפקידו לו בשני כריכות, סיפא נעשה כמי שהפקידו לו בכרך אחד", אולם אין מכאן כל הוכחה לאיחור החלק הזה. לדברי רש"ג אף רבא עצמו התכוון לפרשנות זו, אלא שבדורו לא היה צורך לביאור כל כך ארוך. מבלי להיכנס לדיני הטענות מובן מאליו שהשומר מתחייב לשמור בכפוף לדרישת המפקיד, ואם המפקידים הפקידו באופן שממנו משתמע שאין מוטל על השומר לדקדק מהו חלקו של כל אחד לא יוכלו אחר כך לתבוע ממנו לדקדק בכך. משנתמעט הלב נוצר הצורך לפרט את טענות הצדדים. לכן בדור שאחר כך נוספה טענת המפקידים - היה לך לדקדק ולרשום את שמו של כל אחד על פקדונו, ובהמשך לכך, אולי באותו דור ואולי בדור שלאחריו, התפרשה גם טענת השומר כאשר הפקידו לו בכרך אחד: "אנת גופייכו לא קפדיתו אהדדי, אנא קפידנא"? סוג שלישי של סתמא הוא הדיונים - חלקים שלמים שהובאו בסתם. בהקשר לאלו כותב בעל סדר תנאים ואמוראים23: "וכל היכא שבכל תנויי שלא תמצא בה אביי או רבא או אמוראי אחריני, שמע מינה רב אשי ורבינא תקנום". כך עולה גם מדברי רש"י, שהובאו לעיל: |
"ורב אשי ורבינא סידרו שמועות אמוראים שלפניהם וקבעו על סדר המסכתות כל אחד ואחד אצל המשנה הראויה והשנויה לה והקשו קושיות שיש להשיב ופירוקים שראויים לתרץ הם והאמוראים שעמהם, וקבעו הכל בגמרא".
|
|
מדבריו ניתן להבין שיש לייחס את הסתם לאמוראים שהיו בדורם של רב אשי ורבינא. הם היו אלו שחברו את הדיונים הנפרדים לכלל תלמוד אחד, ובכלל ההפיכה ליצירה אחת היא שזירת הסתמות בין ובתוך הדיונים הקדומים. |
הערות: 1. מהדורת החיד"א בספרו "שם הגדולים" אות פג. 2. רבי יצחק קנפנטון החזיר עטרה לישנה לאחר הפרעות ביהודי ספרד בשנת הקנ"א (1391). הוא הקים ישיבה במדינת קשטיליה שבצפון-מערב ספרד, הגה שיטות לימוד חדשות, והעמיד תלמידים שהקימו ישיבות בערי ספרד. ישיבות אלו פעלו עד לגרוש ספרד, כמאה שנים אחר כך. הוא חיבר ספר קצר בשם "דרכי התלמוד" שיצא במספר מהדורות. הספר עוסק הן בגישת הלומד הראויה והן במונחי הדיון התלמודי. 3. לו, א. 4. סוכה לד, ב. 5. ראה תוספות יומא מ, ב ד"ה ועשהו חטאת בסופו; תוספות סוטה יט, ב ד"ה בפי' ר"ח; תוספות סוטה ל, א ד"ה הא אייתינה ועוד. 6. צח, ב. 7. קיב, א. 8. בבא מציעא קיב, א ד"ה אומן. 9. הדוגלים בשיטת השכבות טוענים שאין קשר רצוף בין רובד לרובד בתלמוד. דיבור תוספות זה הוא אחת הראיות המרכזיות לכך, ולדעתם יש ללמוד על דרך האינדוקציה שכך הוא המצב בתלמוד כולו. להלן נייחד פרק נפרד לטענה זו. 10. מהדורת לוין עמוד 64. 11. קד, ב. 12. תרגום: עולא נקלע לפומבדיתא, אמר לו רב יהודה לרב יצחק בנו לך הבא לו כלכלה של פרות וראה איך הוא מבדיל (כדי שיוכל לאכול את הפרות אחר שיצאה שבת). לא הלך. שלח את אביי. כשחזר אביי אמר לו איך אמר? אמר לו: "ברוך המבדיל בין קודש לחול" אמר, ותו לא. בא לפני אביו. אמר לו: איך אמר? אמר לו: אני לא הלכתי, אני שלחתי את אביי ואמר לי "המבדיל בין קודש לחול". אמר לו (רב יהודה) רברבנותו של מר ושררותו של מר גרמה לו למר שלא תאמר שמועה מפיו. 13. ה, ב. 14. ו, א. 15. ב, א. 16. מהדורת לוין עמוד 66. 17. "כדי" הוא קיצור של כד היא - כפי שהוא. 18. טז, ב. 19. מהדורת לוין עמוד 62. 20. עירובין נג, א. 21. ראה להלן פרק שישה-עשר. 22. לז, א. 23. מהדורת החיד"א בספרו "שם הגדולים" אות פג. |
