פרק שלושה-עשר: מתי נכתב התלמוד?

מתי נכתב התלמוד? רב שרירא גאון באיגרתו1 נשאל שאלה זו, והוא משיב תשובה מפתיעה:

"תלמוד ומשנה לא נכתבו, אלא סודרו. וזהירים רבותינו לגרוס על פה, אבל מן הנוסחים לא, שאמרנו 'דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב'. ואמרנו: 'אלה אתה כותב, ואי אתה כותב הלכות'"2.

חלק מחוקרי הכרונולוגיה של התהוות התלמוד תמהים על תשובה זו; בפני זקני קירואן המפנים את שאלותיהם לרב שרירא גאון עמדו ספרי תלמוד ומשנה כתובים. כיצד אפוא משיב להם רב שרירא שאלו כלל לא נכתבו. יש מהם אף שטענו שקטע זה מן האיגרת הוא תוספת מאוחרת; אך הללו לא עמדו על הנקודה העיקרית בתשובתו של רב שרירא גאון. רש"ג אינו טוען שלא קיים תלמוד כתוב. ייתכן שעורכי התלמוד עצמו - רב אשי ובית דינו - כתבוהו, אולם כתיבה זו אינה מהווה חוליה ברצף העברתה של התורה שבעל פה מדור לדור, שכן הדברים צריכים לעבור מבית דין לבית דין ומדור לדור בעל פה. תכלית הכתיבה היא אחת: שלא תשתכח תורה מישראל, ובמובן זה מדובר בפעולה שהיא טכנית בעיקרה - להקל על הזיכרון.

שיטה זו היא גם שיטת הרמב"ם. בהקדמתו למשנה תורה כותב הרמב"ם:
"רבינו הקדוש חיבר המשנה. ומימות משה רבינו ועד רבינו הקדוש לא חיברו חבור שמלמדין אותו ברבים בתורה שבעל פה. אלא בכל דור ודור ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו והוא מלמד על פה ברבים. וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כחו מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע. ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור בדינים שלא למדום מפי השמועה אלא במדה משלש עשרה מדות והסכימו עליהם בית דין הגדול. וכן היה הדבר תמיד עד רבינו הקדוש והוא קיבץ כל השמועות וכל הדינים וכל הביאורים והפירושים ששמעו ממשה רבינו ושלמדו בית דין שבכל דור ודור בכל התורה כולה וחיבר מהכל ספר המשנה. ושננו לחכמים ברבים ונגלה לכל ישראל וכתבוהו כולם. ורבצו בכל מקום. כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל. ולמה עשה רבינו הקדוש כך ולא הניח הדבר כמות שהיה. לפי שראה שתלמידים מתמעטין והולכין והצרות מתחדשות ובאות ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת. וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות. חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם כדי שילמדוהו במהרה ולא ישכח".

לדעת הרמב"ם רבי יהודה הנשיא עצמו כתב את ספר המשנה. אף על פי כן, אין נוסח הספר מהווה עדות לעצם הדברים. תכליתו היא רק "שילמדוהו במהרה ולא יישכח", בדומה לזיכרון השמועות שהיו כותבים ראשי בית דין בדורות שלפני כתיבת המשנה. כך עולה גם מן השאלות הנשאלות בתלמוד על נוסח המשנה. במשנה במסכת כתובות3 שנינו:
"אלמנה ניזונת מנכסי יתומים, מעשה ידיה שלהם ואין חייבין בקבורתה יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה".

בגמרא שאלו:
"איבעיא להו: ניזונת תנן או הניזונת תנן? ניזונת תנן - וכאנשי גליל, ולא סגי דלא יהבי לה, או דלמא הניזונת תנן - כאנשי יהודה, ואי בעו לא יהבי לה"?

כלומר האם ישנה קביעה שאלמנה תמיד ניזונת מנכסי היתומים, ונוסח המשנה הוא: "אלמנה ניזונת מנכסי יתומים", או שמא הדבר תלוי ברצונם של היתומים, ואם רצו לזון אותה מעשה ידיה שלהם, ואם כך, נוסח המשנה הוא: "אלמנה הניזונת מנכסי יתומים - מעשה ידיה שלהם".

הרמב"ם נשאל על כך: והלוא המשנה לפנינו, מה מקום לשאול מה נוסחה? על כך הוא משיב4:
"דעו כי על נוסח המשנה איך היא אין לשאול. וכי המשנה ספר העזרה היא5 שאין בה אות חסירה או אות יתירה? ומניין אנו יודעים האיך כתב רבינו הקדוש במשנה ניזונת או הניזונת אלא מן הזקנים לא מן הספרים. ובכמה מקומות אמרינן כעניין הזה".

הניב:
"מפי סופרים ולא מפי ספרים"6, או כנוסחו של הרמב"ם - "מן הזקנים, לא מן הספרים", מקורו בהלכה בהלכות עדות7:
"דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מכתב ידן".

אף על פי כן נאמר במסכת כתובות8:
"תנו רבנן: כותב אדם עדותו על השטר, ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים. אמר רב הונא: והוא, שזוכרה מעצמו; רבי יוחנן אמר: אף על פי שאין זוכרה מעצמו. אמר רבה: שמע מינה מדרבי יוחנן, הני בי תרי דידעי סהדותא ומנשי חד מנייהו, מדכר חד לחבריה".

כך פוסק הרמב"ם9:
"מי שחתם על השטר ובא להעיד על כתב ידו בבית דין והכיר כתב ידו שזהו בודאי אבל אינו זוכר העדות כלל ולא ימצא בלבו זכרון כלל שזה לוה מזה לעולם, הרי זה אסור להעיד על כתב ידו שהוא זה בבית דין, שאין אדם מעיד על כתב ידו שהוא זה, אלא על הממון שבשטר הוא מעיד שזה חייב לזה, וכתב ידו הוא כדי להזכירו הדבר אבל אם לא נזכר לא יעיד.
אחד הזוכר את העדות ואחד שראה כתב ידו או שהזכירוהו אחרים ונזכר, אפילו הזכירו העד השני שהעיד אם נזכר הרי זה מעיד".

על פי עיקרון זה נהגו גם בנוסח הכתוב של המשנה והתלמוד. הדברים נכתבו בשלב מסוים, כדי שלא תישכח תורה מישראל. המשנה נכתבה על ידי רבי יהודה הנשיא, כדברי הרמב"ם, ואף התלמוד ייתכן שנכתב כספר המופץ לרבים כבר בימי רב אשי. ודאי הוא שלרב אשי עצמו היה עותק כתוב מן התלמוד, כפי שכותב הרמב"ם בהקדמתו ליד החזקה: "נמצא רבינא ורב אשי וחבריהם. סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבעל פה", כלומר, אותם שכתב עליהם לפני כן: "בכל דור ודור ראש בית דין או נביא שהיה באותו הדור כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו והוא מלמד על פה ברבים. וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כחו מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע". בהתאם לכך מוטל היה על רב אשי לכתוב את התלמוד כולו לעצמו, כפי שמצא לנכון לערוך אותו. אולם, אף כשנכתב התלמוד, זהירים היו ללמדו בעל פה, כפי שעשו ראשי בית דין של הדורות הקדומים, מפני ש"דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרן בכתב".

נמצאנו למדים ששני דינים ישנם: ראשית, איסור הכתיבה - "ואי אתה כותב הלכות". אף כאשר משום עת לעשות לה' הפרו תורתך10, החלו כותבים הלכות, עדיין "אי אתה רשאי לאמרן בכתב"11. דין זה, שיש לומר את התורה על פה גם כאשר קיים נוסח כתוב, אינו בהכרח בגדר איסור, אלא בגדר פגם בהעברתה של התורה שבעל פה לשומעים.

הד לעקרון זה נשמע במעשה המפורסם על הלל ובני בתירה שהובא במסכת פסחים12. לאחר שהושיבו את הלל נשיא, "התחיל מקנטרן בדברים, אמר להן: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם - עצלות שהיתה בכם, שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. אמרו לו: רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי. אלא, הנח להן לישראל אם אין נביאים הן - בני נביאים הן. למחר, מי שפסחו טלה - תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי - תוחבו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה, ואמר: כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון".

לכאורה, מאחר ש"אם אין נביאים הן - בני נביאים הן", אין צורך בקבלה מפי שמעיה ואבטליון. די לראות את המעשה ולקבוע הלכה על פיו. אולם התוספתא מדגישה כי לא זוהי דרך העברת מסורת התורה שבעל פה, אלא הקבלה איש מפי איש עד משה רבנו - ראה מעשה ונזכר הלכה. המעשה יכול לכל היותר להזכיר את ההלכה, אך לא ניתן לקבוע הלכה על פיו. יש להיזכר בהלכה עצמה, כפי שנתקבלה בכדי להעיד עליה בפני השומעים.

השאלה מתי הופץ התלמוד כספר כתוב היא שאלה משנית. היא עניין להיסטוריונים לענות בו, אך היא כאמור חסרת משמעות מבחינת השמירה על רצף המסורת של התורה שבעל פה. אף על פי כן נוכל למצוא התייחסות אליה במקורות שונים. רב נסים גאון13 בהקדמתו לספר המפתח סבור שרב אשי עצמו הוא זה שכתב את התלמוד:
"ולא סרה האומה לומדת המשנה זמן אחר זמן אל זמן רב אשי. והיה הוא כמו כן במעלה גדולה ובשררה וקרוב מהמלכות, כאשר אמרו14: 'אמר רב אחא בריה דרבא, אף אנו נאמר מימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד'. ויוועץ הוא וחכמי דורו לכתוב פתרון המשנה פרק אחר פרק...

והוצרכו אל כתיבת התלמוד כאשר ראו מדלדול האומה וחסרונה, וידריכום על הדרך, וקרבו להם העניין ובארו הכל באר היטב למען לא יהיה להם טורח. ועם כל זאת ולואי שנגרוס אותו כאשר אמרו רבותינו ז"ל15 'רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן: הראשונים חרשו זרעו ניכשו כיסחו עידרו קצרו ועמרו, דשו זרו בררו טחנו הרקידו לשו קיטפו ואפו ואנו אין לנו פה לאכול. וזהו התלמוד אשר הוא ירושה בידינו הנמצא עתה בין עמנו.

ולפי שהיו אתם אשר כתבוהו גורסין אותו על פה וגם ידעו שמות המעתיקין, היה התלמוד מחוברת מקצתו למקצתו שמא הוצרך להן להביא ראיה בעניין אחד משני מקומות או משלושה קיצרו בקצת מקומות שיזכרו כל הראיות אשר נקדמו בטרם זה במקום אחר, וראו כי יספיק זכרון בעל השמועה, כי ידעו שאנו יכולין לידע אותה שמועה מהמקום אשר נזכרה כבר".

גם מדברי רש"י עולה כי רב אשי עצמו הפיץ את התלמוד כספר. רש"י במסכת בבא מציעא16 סותם לכאורה בנקודה זו וכותב באופן כללי:
"שבימיהם לא היה גמרא בכתב, וגם לא היה ניתן לכתוב, אלא לפי שנתמעטו הלבבות התחילו דורות [אחרונים] לכתבו".

אולם בדבריו הקצרים הוא מפנה אותנו למאמר במסכת עירובין17:
"אמר רבי יוחנן: לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל - ואנו כמלא נקב מחט סידקית... אמר אביי: ואנן כי סיכתא בגודא לגמרא. אמר רבא: ואנן - כי אצבעתא בקירא לסברא, אמר רב אשי: אנן כי אצבעתא בבירא לשכחה".

הרי שהלבבות התמעטו לעניין השכחה בעיקר בדורו של רב אשי, ובתקופה זו נכתב התלמוד.

נוכל אפוא לסכם נקודה זו כך: בכל הדורות היו העתקות כתובות של התורה שבעל פה בידי ראשי בית דין וגדולי הדור, אך תכליתן של העתקות אלה הייתה להזכיר לכותב את הדברים, ולא להוות מקור המעיד כשלעצמו על מסורת התורה שבעל פה. מבחינת רצף העברת המסורת, כתיבת המשנה והתלמוד אינן מהוות חוליה בשלשלת, אלא אמצעי לחיזוק החוליות הקיימות. מסיבה זו נזהרו מוסרי התורה שבעל פה שלא לגרוס מן הכתב, אלא לגרוס בעל פה ולהוות בעצמם את מוסרי ומלמדי התורה שבעל פה.

כאשר מעיד רב18: "מצאתי מגלת סתרים בי רבי חייא; וכתוב בה, איסי בן יהודה אומר: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, ואינו חייב אלא אחת". אין זו עדות המתקבלת כהלכה מקוימת, שכן "הסתירוה מפני שלא ניתנה ליכתוב, וכששומעין דברי יחיד חדשים שאינן נשנין בבית המדרש, וכותבין אותן שלא ישתכחו - מסתירין את המגילה", כדברי רש"י שם.

בנוגע לזמן שבו הפך התלמוד לספר המופץ בין הלומדים, ניתן לשער כי תחילתו של התהליך כבר בימי רב אשי, כדברי רבנו נסים גאון ורש"י. בשלב הראשון הופץ הספר לתפוצות הגולה. בבבל עצמה עדיין לא נזקקו לו, שכן תלמידי ישיבות בבל עדיין גרסו בעל פה. במשך הזמן נעשתה השכחה מצויה. יותר ויותר לומדים נזקקו לגרוס מן הכתב. עם זאת, על פי מספר עדויות, עד לסוף תקופת הגאונים עדיין היו בבבל רבים שגרסו את התלמוד על פה. כך הם גם דברי החתם סופר בתשובה19:
"ברם דא צריך [בירור] אם אמנם ברור אמת נכון הדבר דרבינו הקדוש סידר כל שיתא סדרי משנה עד תומם... אבל הכל בעל פה, ולא לכותבה על ספר, ולא נתפרסם התירא דעת לעשות לד', ואפשר גם לא בימי רב אשי שגם הוא סידר ש"ס בעל פה ואחר כך נכתב".

הערות:



1. מהדורת לוין עמוד 71.
2. במסכת גיטין ס, ב נאמר: "דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש, כתיב: 'כתוב לך את הדברים האלה', וכתיב: 'כי על פי הדברים האלה (שמות לד), הא כיצד? דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב. דבי רבי ישמעאל תנא: אלה - אלה אתה כותב, ואי אתה כותב הלכות".
3. פרק יא משנה א.
4. שו"ת הרמב"ם סימן תמב.
5. ספר מוגה היה בעזרה, שממנו היו מגיהים כל ספרי גולה (הפירוש המיוחס לרש"י, מועד קטן יח, ב).
6. ספר הכוזרי, מאמר שני, אות עב.
7. רמב"ם הלכות עדות פרק ג הלכה ד.
8. כ, א.
9. הלכות עדות פרק ח הלכה א-ב.
10. במסכת גיטין (ס, א) אמרו: ..."דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש מעייני בספרא דאגדתא בשבתא, והא לא ניתן ליכתב! אלא כיון דלא אפשר - 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'" (תהלים קיט).
11. מטעם זה הביא רב שרירא גאון את שני המקורות גם יחד.
12. סו, א.
13. ר' ניסים בן יעקב מקירואן, בנו של רבי יעקב בן נסים, תלמיד של אביו, ושל רבי חושיאל, וחבירו של רבנו חננאל בר חושיאל, חי בדור הרביעי לקדמוני ספרד . עמד בקשר שאלות עם רב האי גאון. ספרו 'מפתח מנעולי התלמוד' מיועד להרחבה באותן סוגיות הנזכרות בש"ס בקיצור מתוך ההנחה שהלומד מכיר אותן, הנחה שכבר לא הייתה נכונה לגמרי בדורו של רבנו נסים.
14. גיטין נט, א; סנהדרין לו, א.
15. ירושלמי שקלים פרק ה הלכה א.
16. לג, א, ד"ה ואינה מידה.
17. נג, א.
18. שבת ו, ב.
19. קובץ תשובות סימן מה ד"ה ברם דא.