"ואחז רבי בהלכות את דרכו של רבי מאיר, שהיא דרכו של רבי עקיבא, כיוון שראה שקצרה וקרובה ללמוד, ודבריה מחוברים חיבור יפה - כל דבר ודבר עם מה שדומה לו, ומדוקדקים הרבה יותר מכל התנאים, ואין בם שפת יתר, וכל דבר ודבר מעלה טעם, שכן לא אמר בה דבר יתר שאינו צריך ולא חסר בה דבר אלא במקומות מועטים, ובכל מלה גדולות ונפלאות".

"בעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן: יין שמסכו עובד כוכבים, מהו?
אמר ליה, ואימא: מזגו! אמר ליה, אנא כדכתיב קאמינא: (משלי ט) טבחה טבחה מסכה יינה, אמר ליה: לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמו".

"אמר הכוזרי: וכי יש לעברית מעלה על פני שאר הלשונות הלא בין אלה יש שלמות ועשירות ממנה כאשר אנו רואים זאת בעינינו?

אמר החבר: קרה אותה מה שקרה את נושאיה נחלשה בהחלשם ונדלדלה בעקב התמעטם, אולם מצד עצמה היא האצילה בלשונות, כידוע לנו מפי המסורת ולפי ההקש ההגיוני. על פי המסורת - זאת היא הלשון אשר בה נגלה האלוה אל אדם ואל חוה ובה דברו השנים ביניהם. ראיה לדבר: השם אדם נגזר מן השם אדמה והשם אשה מן איש וחוה מן חי וקין מן קניתי ושת מן שת (וכן נח מן ינחמנו), ומלבד זה יש אתנו עדות התורה על כך וקבלת איש מפי איש עד עבר (ועבר הרי קבל מנח ונח מאדם) כי עברית היתה לשונו של עבר ועל שמו נקראה עברית כי הוא שמר עליה גם בדור הפלגה ובלבול הלשונות (ואברהם שמר עליה אחרי עבר). אמנם באור כשדים דבר אברהם ארמית כי הארמית היתה שפת הכשדים, אולם העברית היתה לו לשון מיוחדת במעלה - לשון הקודש - והארמית לשון חול. אך ישמעאל בנו נשא את הארמית אל ארץ ערב וכך נעשו שלוש הלשונות האלה - הארמית הערבית והעברית - דומות זו לזו באוצר השמות אשר להן ובנטיותיהן ובשמושיהן.

אשר ליתרון הלשון העברית מצד ההגיון הלא הוא מבחינת העם אשר מצאה נדרשת לו בדבור הנשגב, ביחוד בהיות הנבואה נפוצה בקרב העם הזה...

כי כוונת הלשון היא להכניס מחשבה שנתעוררה בלב המדבר אל תוך לבו של השומע וכונה זו בשלמותה לא תשג כי אם במעמד פנים בפנים כי לדברים הנאמרים פנים בפנים יתרון על הדברים שבכתב וכמאמר הידוע מפי סופרים ולא מפי ספרים".

"כל לשון נובע מהשקפה מיוחדת על המציאות. השקפה של קודש על המציאות כולה היא ההשקפה הישראלית, וזאת ההשקפה המיוחדת חוללה את הלשון העברית, שהיא באמת השפה הקדושה. הריחוק מההשקפה הקדושה נוטל את זיו השפה... על כן השפה תהיה ברורה רק באותה המדה שיקרא בעולם בשם ה'"⁸.

"החכמה העברית נקנית בדרך מיוחדה לה. יש בעלי דעה מודרניים, המבקשים חכמה ודעת בספרות העברית העתיקה, ולפי דבריהם, אינם מוצאים את מבוקשם. ויש המאמינים בתמימות התורה הקדושה, הסוברים למצוא בכתבי הקודש אמונה וחיים, אך לא מדע, שאותו הם מבקשים בספרויות החדשות. בה בשעה שהתורה הרי היא החכמה בעצמה - החכמה העליונה, החנונה מאת החונן לאדם דעת. 'גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך'¹¹.

"אמר רב יהודה אמר רב אסי אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה.
כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי:
וכי נר קדושה יש בה!
מתקיף לה רב יוסף: וכי דם קדושה יש בו? דתניא: ושפך... וכסה (ויקרא יז) - במה ששפך יכסה, שלא יכסנו ברגל, שלא יהו מצות בזויות עליו. הכא נמי -
שלא יהו מצות בזויות עליו".

"ודע כי כל מעשה העבודות הללו כקריאת התורה והתפילה ועשיית שאר המצות אין תכליתן אלא שתוכשר בהתעסקות במצוותיו יתעלה מלעסוק בענייני העולם כאילו התעסקת בו יתעלה ולא בזולתו".

"בעו מיניה מרבי יהושע בן לוי:
מהו להסתפק (=להשתמש, לאכול) מנויי סוכה (=פירות שתולין בה לנוי) כל שבעה?
אמר להו:
הרי אמרו, אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה.
אמר רב יוסף: מריה דאברהם! תלי תניא בדלא תניא. סוכה - תניא, חנוכה - לא תניא. דתניא: סככה כהלכתה, ועיטרה בקרמים ובסדינין המצויירין, ותלה בה אגוזים אפרסקין שקדים ורמונים ופרכילי ענבים, ועטרות של שבלים, יינות (של) שמנים וסלתות - אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג, ואם התנה עליהן - הכל לפי תנאו.
אלא אמר רב יוסף: אבוהון דכולהו דם".

"וכשמכסה לא יכסה ברגלו אלא בידו או בסכין או בכלי, כדי שלא ינהוג בו מנהג בזיון ויהיו מצות בזויות עליו, שאין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שצוה בהן ברוך הוא והצילנו מלמשש בחשך וערך אותנו נר ליישר המעקשים ואור להורות נתיבות היושר, וכן הוא אומר נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי".

"את זו דרש רבי מנחם בר יוסי: (משלי ו) כי נר מצוה ותורה אור - תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור; את המצוה בנר, לומר לך: מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה, אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה; ואת התורה באור, לומר לך: מה אור מגין לעולם, אף תורה מגינה לעולם; ואומר: (שם) בהתהלכך תנחה אותך וגו', בהתהלכך תנחה אותך - זה העולם הזה, בשכבך תשמור עליך - זו מיתה, והקיצות היא תשיחך - לעתיד לבא; משל, לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה, ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הלסטין, ואינו יודע באיזה דרך מהלך, נזדמנה לו אבוקה של אור ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים, ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הליסטין ואינו יודע באיזה דרך מהלך, כיון שעלה עמוד השחר ניצל מחיה רעה ומן הליסטין, ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך, הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם".

"אמר רב כהנא: זומר וצריך לעצים - חייב שתים, אחת משום קוצר ואחת משום נוטע".

"אמר רב יוסף: האי מאן דקטל אספסתא - חייב שתים, אחת משום קוצר ואחת משום נוטע.
אמר אביי: האי מאן דקניב סילקא - חייב שתים, אחת משום קוצר ואחת משום זורע".

אביו של אחד מכם הפקיד לי מנה ואיני יודע איזה הוא - נותן לזה מנה ולזה מנה, שהודה מפי עצמו.
שנים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתים, זה אומר שלי מאתים וזה אומר שלי מאתים נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו.

"אמר רבא: רישא נעשה כמי שהפקידו לו בשני כריכות,
דהוה ליה למידק.
סיפא - נעשה כמי שהפקידו לו בכרך אחד,
דלא הוה ליה למידק,
כגון דאפקידו תרוייהו בהדי הדדי בחד זימנא, דאמר להו: אנת גופייכו לא קפדיתו אהדדי, אנא קפידנא"?

"כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור, רבי ישמעאל אומר עד שיפקיד אצלו ויאמר לו הילך שמור לי זה, אבל אם אמר לו עיניך בו הרי זה פטור".