 |
|
פרק שני: צופן העריכה של התלמוד
|
מבוא |
"ורב אשי ורבינא סידרו שמועות אמוראים שלפניהם וקבעו על סדר המסכתות כל אחד ואחד אצל המשנה הראויה והשנויה לה והקשו קושיות שיש להשיב ופירוקים שראויים לתרץ הם והאמוראים שעימהם, וקבעו הכל בתלמוד כגון: איתיביה, מיתיבי, ורמינהי, איבעיא להו, והתירוצים שעליהן, מה ששיירו אותן שלפניהן".
|
|
רש"י אמנם נותן דוגמאות אחדות, אך הוא אינו מרחיב באשר למפעלם של רב אשי ורבינא. יש בידנו פרק מתוך מבוא לתלמוד המיוחס לרבי שמואל הנגיד2, הפורש בפנינו את התמונה השלמה של מפעל העריכה התלמודי. הפרק נדפס בש"ס דפוס ווילנה בסוף מסכת ברכות. מבוא זה שייך אף הוא לתקופת הגאונים, וכמו רב שרירא גאון הוא מתייחס לתלמוד כפירוש המשנה, תוך שהוא מחלק אופי השיח התלמודי לעשרים ואחת תבניות שונות. למבוא לתלמוד כפי שהוא מצוי בידנו שני חלקים. נושאו של החלק האחד הוא כאמור אופי השיח התלמודי. חלק שני מסביר את כללי פסיקת ההלכה כפי שהם עולים מתוך התלמוד עצמו. במסגרת זו נעסוק בחלק הראשון בלבד. את כללי פסיקת ההלכה נביא במקומות שבהם יהיו רלוונטיים. כך הוא לשון המבוא שבידנו: |
"אמר המחבר: התלמוד נחלק לשני חלקים:
משנה ופירוש המשנה. המשנה היא הנקראת תורה שבעל-פה, והיא יסוד התורה שהעתיקו ממשה רבנו עליו השלום, עד ימי רבנו הקדוש עליו השלום, והוא רבי יהודה הנשיא, כי כתבה למען תעמוד ימים רבים פן תשכח מלב הקוראים ותאבד. במשנה3 שני חלקים: הלכה מקוימת; הלכה דחויה. המקוימת היא שלמדו מפי משה רבנו עליו השלום, ומשה מפי הגבורה, בין שתהא דברי יחיד בין שתהא דברי רבים, כמו שאפרש במקומו. וכמו כן המחלוקת הדחויה היא שלא נעתקה מאמר מקוים בין שתהא דברי יחיד, או דברי רבים. ואם יטעון הטוען: למה כתב רבנו הקדוש עליו השלום דברים שאינם הלכה, והלא מוטב לכתוב דבר הלכה? תוכל להשיבו, כי החכמים הקדמונים כל אחד ואחד העתיק לנפשו מה שלמד, בין דבר שהוא הלכה בין שאינו הלכה. וכשבא רבנו הקדוש להעתיק הוצרך לכתוב אותן הדברים שאינם הלכה כדי שלא יהא רשות למי שלמד מהם לומר כך וכך למדתי מפי פלוני ופלוני, ואם יאמר ישיבוהו שאינה הלכה מקוימת. וכן אמרו חז"ל במסכת עדויות4: למה הוזכרו דברי יחיד בין דברי רבים לבטלה? שאם יבא אדם ויאמר כך וכך שמעתי יאמרו לו מאיש פלוני שמעת, כלומר, ואינה הלכה. והחלק השני משני החלקים הראשונים5 - פירוש המשנה - יתחלק לעשרים ואחד חלקים6 ואלו הן: תוספתא וברייתא, פירוש, שאלה ותשובה, וקושיא ופירוק, ותיובתא, וסיוע, ורמיה והתקפתא והצרכה ומעשה ושמעתא וסוגיא והלכה ותיקו והגדה והוראה ושיטה ושנוי". |
|
בהמשך דבריו מפרש רבי שמואל הנגיד את משמעות חלקי התלמוד הללו, ואת סימניהם - אותם סימנים שבהם מציין עורך התלמוד כי לפנינו חלק כזה או אחר. ולבסוף הוא כותב: "ויש לך לדעת שהתלמוד נחתם בימי רבינא ורב אשי והם למדונו הסודות הללו וכיוצא בהם". הכרת הצופן של עריכת התלמוד הכרחית אפוא למי שרוצה לבוא בשעריו. מאחר שפירושו של רבי שמואל הנגיד ניתן בתכלית הקיצור, אנו נרחיב במקצת ונפרש את דבריו. התוספתא שיור המשנה |
"וכל מקום שיש 'תנא', תוספתא היא שנוספה על המשנה. ומה שחסר מן המשנה הוסיפו אותו חכמים בגמרא מן הברייתא. תוספתא זו שהיא תוספת על המשנה לפיכך אינה כתובה בלשון 'תנו רבנן', אלא בלשון 'תנא'".
|
|
הלשון "שיורי המשנה" בדברי רבי שמואל הנגיד משמעו: מה שחסרה המשנה8. המקור לתוספתא זו הוא ברייתא, מן הטעם הפשוט שלשון הברייתא בדרך כלל ארוכה יותר מלשון המשנה וניתן למצוא בה פרטים החסרים מן המשנה. ברייתא זו המהווה מקור לתוספתא אפשר שתהיה מתוך קובץ התוספתא שבידנו, ואפשר שתהיה מתוך קבצי תוספתא אחרים, שאינם בידנו בשלמותם. על כל פנים אין מדובר בדרך כלל בברייתא שלמה, אלא בקטע מתוך ברייתא, אותו קטע החסר במשנה9. כך לדוגמא המשנה במסכת בבא מציעא10 שונה: "מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו". התלמוד מביא בעקבי המשנה תוספתא: "תנא, מפני שיכול לומר לו של אמוריים הן". בקובץ התוספתא11 על מסכת בבא מציעא12 ישנה ברייתא בלשון זה: "מצא בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו שיכול לומר של אמוריין הן". ברור שברייתא זו היא המקור לתוספתא שהובאה בתלמוד, אלא שלתלמוד היה די באותו קטע החסר מן המשנה. תוספתא מן הסוג הזה, המופיעה בצמוד לקטע משנה, נחלקת לכמה סוגים. יש שהיא מוסיפה הלכה ואף אגדה שאינה מופיעה במפורש במשנה, יש שהיא מסבירה מונח המופיע במשנה, ויש שהיא נותנת טעם לדין האמור במשנה, כמובא בדוגמא לעיל. לעיתים התוספתא רק מחדדת את דברי המשנה, בנוגע למונח שאינו ברור דיו. כך לדוגמא על המשנה הפוסקת כי שיעור הוצאת משקין הוא כדי מזיגת הכוס13 הובאה בתלמוד תוספתא המעירה: "כדי מזיגת כוס יפה", ומפרשת הגמרא - "כוס של ברכה". יש להעיר כי הגדרתו של רבי שמואל הנגיד את התוספתא כשיורי המשנה מתבססת על הגדרתו את התלמוד כפירוש המשנה. למעשה ניתן היה להגדיר באופן כללי יותר ולומר כי התוספתא היא הערה פרשנית הנסמכת למקור הקדום לה, ומתוספת לו. המקור הקדום אפשר שיהיה פסוק14 אפשר שיהיה משנה, ואפשר שיהיה ברייתא15. רבי שמואל הנגיד, הרואה, כאמור, את התלמוד כפירוש המשנה, מציין כי הפירוש הקדום ביותר למשנה, ובמידה מסוימת חלק ממנה הוא התוספתא. "וסימנה תנא" יש להעיר כי מילת הפתיחה "תנא" מופיעה דווקא כאשר התוספתא מובאת במקומה. כאשר ישנו אזכור של המשנה, ובעקבותיה של התוספתא במקום אחר היא מצוינת בביטוי "תני עלה", כלומר: ונשנתה עליה התוספתא. כך לדוגמא התוספתא שהוזכרה לעיל לעניין שיעור הוצאת משקין מוזכרת בסמוך למשנה16 בציון "תנא" - "תנא, כדי מזיגת כוס יפה", ואילו בהמשך מוזכרת המשנה: "תנינא המוציא יין כדי מזיגת כוס, ותני עלה כדי מזיגת כוס יפה". הברייתא וסימן הברייתא: 'תנו רבנן' ו'תני חדא' ו'תניא אידך'. ומה שלא נחלקו עליו מכל הדברים האלה היא הלכה מקוימת. ומה שנחלקו עליו הלך בו אחר פסק ההלכה". הספרים שהעתיקו הקדמונים קבצי ברייתות במבנה של ששה סדרים, בדומה למשנת רבי יהודה הנשיא, אם כי בנוסח אחר, כדוגמת קובץ התוספתא שבידנו. מדרשי הלכה - דברי תנאים הבנויים על לימוד ישיר מפסוקי התורה שבכתב באמצעות המידות שהתורה נדרשת בהן, כדוגמת המכילתא ותורת כהנים. משנת רבי חייא ורבי אושעיא מאגרתו של רב שרירא גאון עולה כי כל הברייתות המובאות בתלמודים מקורן בבית מדרשם של רבי חייא ורבי אושעיא, מלבד אותן ברייתות שהתלמוד מציין במפורש שלא עברו את הגהתם של עורכי הברייתות הללו. שיטתו נסמכת על המעשה המובא במסכת נדרים18: רבי היה לומד שלושה עשר אופנים בהלכה. לימד את רבי חייא שבעה מהם. חלה רבי ונעקרו ממנו. החזיר רבי חייא לפניו את אותם שבעה אופנים שלמדו, ואותם ששה אופנים שלא למדו, אבדו. היה שם אותו כובס שהיה שומע כאשר רבי היה גורס אותם. הלך רבי חייא ולמד אותם מלפני הכובס ובא והחזירם לפני רבי. רבי חייא עצמו למד אפוא שלושה עשר נוסחים של התורה שבעל פה, וכל הנוסחים הללו היו מדויקים במידה כזו שלא ניתן היה לוותר אף לא על אחד מהם. מלבד אותם שלושה עשר נוסחים מדויקים שנשנו על ידי רבי ועל ידי רבי חייא, היו גם נוסחים נוספים, שתנאים ואמוראים שונים היו משתמשים בהם. מסתבר כי לכל אחד מן הנוסחים היה ייחוד, אם בסגנונו ואם בדרך לימודו, או סיכומו את ההלכה. קובץ הברייתות המכונה תוספתא הנמצא בידנו הוא ככל הנראה אחד מאותם שלושה עשר קבצים. אין זה ברור שגם לאחר חתימת המשנה נותר מספר רב כל כך של קבצים, ואפשר שחלק מן הקבצים נגנזו בכדי לצור אחידות בגרסה. כך כותב רב האי גאון בתשובה19: |
"ויותר על כן, משניות ברייתא דאמרין תנו רבנן ותניא לא ידעינן היכי אמירן, דלאו כולהו מכילתא מטיין להון"...
|
|
עם זאת, מספר קבצים וודאי נותרו, ומתוכם מופיעות ברייתות בתלמוד, כמקורות להרחבת דברי המשנה מהיבטים שונים. אחד הביטויים שנאמרו בתלמוד בהקשר זה הוא ביטוי התמיהה: "מידי גבי הדדי תניין"? משמעותו של ביטוי זה היא כי לא ניתן להסתמך על נוסח של ברייתא המופיעה באחד מן הקבצים בכדי לפרש ברייתא הנמצאת בקובץ אחר. כך לדוגמא במסכת בבא מציעא20 הובאה מחלוקת אמוראים: לדעת רב פפא, שואל גם הוא דינו כשומר חינם ושומר שכר, וכיוון שאמר הריני משלם, ואיני נשבע - מקנה לו המשאיל את הכפל, אם וכאשר ימצא הגנב ויתחייב לשלם כפל על גניבתו. הקנאה זו של הכפל באה תמורת הוודאות של המשאיל שיגבה את הקרן מן השואל, שהרי קודם שהודה חשש המשאיל שהשואל יפטור את עצמו בטענה שהבהמה ששאל מתה מחמת מלאכה. אמר לו רב זביד לרב פפא, כך אמר אביי: שואל עד שישלם בפועל, ואין די בכך שיבטיח לשלם. טעמו של דבר - הואיל וכל ההנאה מהסכם ההשאלה היא של השואל, בדיבור גרידא אין המשאיל מקנה לו את הכפל. ישנה ברייתא המסייעת לכאורה לרב זביד: |
"השואל פרה מחבירו ונגנבה, וקידם השואל ושילם, ואחר כך נמצא הגנב - משלם תשלומי כפל לשואל".
|
|
הביטוי "קידם ושילם" משמעו שהתשלום בפועל היה בטרם נמצא הגנב, ואין די בהבטחת השואל לשלם. זוהי הוכחה לכאורה לדברי רב זביד, ושלא כדברי רב פפא. משיב על כך רב פפא: פירוש הביטוי "קידם" הוא "קידם ואמר" - ההבטחה בלבד הייתה קודם מציאת הגנב. תשובה זו אינה מתקבלת על ידי הגמרא, שכן ישנה ברייתא דומה, העוסקת בשוכר, ושם לא נאמר "קידם ושילם", אלא "ואמר". משמע שהביטוי "קידם ושילם" בא לציין תשלום בפועל דווקא. משיב על כך רב פפא, מה הראיה מן הברייתא הדומה, "מידי גבי הדדי תניין"? האם ביחד נשנו שתי הברייתות, עד שיהיה ניתן ללמוד מזו על זו? שאלו את גורסי הברייתות מבית מדרשם של רבי חייא ורבי אושעיא, ואמרו: "גבי הדדי תניין" - יחד נשנו. כך אכן שנויות שתי הברייתות הללו בקובץ התוספתא שבידנו21: |
"השואל פרה מחבירו ונגנבה וקדם השואל ושילם ואחר כך נמצא הגנב משלם תשלומי כפל (לשואל) ותשלומי ארבעה וחמשה לשיני
השוכר פרה מחבירו ונגנבה או אבדה ואמר הריני משלם ואיני נשבע שילם22 ואחר כך נמצא הגנב משלם תשלומי כפל וארבעה וחמשה לשיני". |
|
לפי דרכנו למדנו מסוגיה זו שלושה דברים: בזמן האמוראים האחרונים - רב פפא - התוספתות עדיין לא נכתבו והיו שונים אותן על-פה. עם זאת, הקבצים היו כבר ערוכים בסדר מסוים, שאם לא כן אין משמעות לשאלה "מידי גבי הדדי תניין". הקובץ שבידנו הוא ככל הנראה23 אחד מן הקבצים של רבי חייא ורבי אושעיא24, ולכן שתי התוספתות הנזכרות בתלמוד מובאות בו ברצף. מדרשי ההלכה של התנאים המדרשים העיקריים הידועים לנו הם: מכילתא דרבי ישמעאל לספר שמות; מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי לספר שמות; תורת כהנים, או בשמו האחר "ספרא", לספר ויקרא. ספרי לספר במדבר; ספרי לספר דברים. תפקידם העיקרי של המדרשים הללו בתור פירוש למשנה הוא לעמוד על המקור שממנו נלמד הדין האמור במשנה. לדעת רב שרירא גאון ברייתות אלו על אף היותן בנות סמכא לא נשנו בפי כל החכמים עד לשלב מאוחר יחסית. הוא מתבסס על המעשה המסופר במסכת יבמות26: "אמר לו רבי יוחנן לריש לקיש: ראיתי לבן פדת שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה, אמר לו ריש לקיש: דידיה היא? מתניתא היא (=שלו היא? ברייתא היא). היכא תנא ליה (=היכן היא שנויה)? בתורת כהנים. נפק תנייה בתלתא יומי, וסברה בתלתא ירחי (יצא, שנאה בשלושה ימים וסברה בשלושה חודשים)". הרי לנו שרבי יוחנן, בדור השני לאמוראי ארץ ישראל, אינו מכיר קובץ ברייתות זה של תורת כהנים. מדוע דווקא מקורות אלו משמשים לפירוש המשנה? |
"וסתם משנה ודאי רבי מאיר היא. ולא רבי מאיר אמרה מלבו, אלא אותה דרך שלמד רבי מרבי מאיר - שהיה שונה רבי מאיר לתלמידיו - אותה אחז רבי וקבעה שיהיו שונים בה כולם. ורבי מאיר אחז אותה הדרך מרבי עקיבה, רבי עקיבה מרבותינו הראשונים, שאמרנו: 'אמר רבי יוחנן סתם משנה רבי מאיר סתם תוספתא רבי נחמיה סתם ספרא רבי יהודה סתם ספרי רבי שמעון וכולם אליבא דרבי עקיבה'28.
|
|
ואלו הברייתות של התוספתא וספרא וספרי הן הברייתות ששנו חכמנו ולקטו אותן. מה טעם, שלתלמידי רבי עקיבה הן, שהרי אמרנו 'וכולן אליבא דרבי עקיבה'". הברייתות מופיעות בתלמוד כפירוש המשנה. המשנה עצמה היא משנת רבי עקיבא, ובאופן טבעי הברייתות המובאות בתלמוד אף הן מנקודת הראות של תלמידי רבי עקיבא. אין פירוש הדבר שלא תובאנה ברייתות מבית מדרשו של רבי ישמעאל, בן מחלוקתו של רבי עקיבא. ישנן ברייתות רבות בתלמוד הפותחות "תנא דבי רבי ישמעאל", אלא שאף ברייתות אלו מובאות מזווית הראייה של תלמידי רבי עקיבא. סימני המקורות התנאיים בהתאם להופעתם בתלמוד המקור יכול להיות משנה, או ברייתא. להלן מילות הפתיחה השונות ומשמעותן. כאשר המקור התנאי הוא משנה תהיה מילת הפתיחה "תנן". משמעותה של מילת פתיחה זו היא: שנינו במשנתנו. מסיבות שונות עשויה משנה לבוא בתלמוד שלא במקומה. הדיון שיתפתח סביבה יהיה דומה לדיון המתפתח סביב משנה המובאת במקומה. במקרה זה תהיינה מילות הפתיחה למובאת המשנה: "תנן התם" - שנינו שם. כאשר המקור התנאי הוא ברייתא המוסכמת ונגרסת על ידי החכמים כולם תהיה מילת הפתיחה "תנו רבנן" - שנו רבותינו29. כאשר המקור התנאי הוא ברייתא של יחידים, אם ברייתא שמקורה בבית מדרש אחד ואם ברייתא ששונה אותה תנא יחיד, משתמש התלמוד במילת הפתיחה "תניא"30. מילות הפתיחה "תני חדא" ו"תניא אידך" מופיעות כאשר התלמוד מביא סדרה של ברייתות שיש יחס ביניהם. תני חדא משמעותה כמו "תניא", אלא שכאמור תבוא בעקבותיה ברייתא נוספת העוסקת באותו נושא. אפשר שתבוא ברייתא בשימוש מילת הפתיחה "תנו רבנן" ולאחריה תבוא מילת הפתיחה "תניא אידך". משמעה של "תניא אידך" במקרה כזה הוא כמו בברייתא הראשונה, כאילו נכתב "תנו רבנן אידך". לעיתים תבוא ברייתא השנויה על ידי אמורא, לדוגמא "תני רב יוסף". משמעותה של פתיחה זו היא שביד האמורא רב יוסף ישנה ברייתא שקיבל במסורת מרבותיו, אף ששאר האמוראים לא קבלו ברייתא זו במסורת. ברייתא כזו, הנשנית על ידי אמורא יחיד לא נשנתה בבית מדרשם של רבי חייא ורבי אושעיא, ועל ברייתות מסוג זה נאמרה האמרה31: "כל מתניתא דלא תניא בי רבי חייא ובי רבי אושעיא - משבשתא היא, ולא תותבו מינה בי מדרשא" - כל ברייתא שלא נשנית בבית מדרשם של רבי חייא ורבי אושעיא משובשת היא; לא תקשו ממנה בבית המדרש. אף שאין מסתמכים על ברייתות מסוג זה כדי להקשות על השמועות, אין התלמוד מבטל אותם כלאחר יד. כך לדוגמא בפרק שני של מסכת שבת32 מובאת ברייתא של אמורא יחיד: "תני רמי בר חמא: פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת - אין מדליקין בהן במקדש, משום שנאמר 'להעלות נר תמיד'". הגמרא מתייחסת לברייתא זו של רמי בר חמא כאל הלכה שאינה מקוימת ומקשה עליה ממשנה ומברייתא. משלא נמצאת לה פרכה הגמרא מקיימת אותה. פירוש "להבין ענייני המשנה" טעמה של ההלכה האמורה במשנה; מיהו "בעל" המשנה; ברור המשמעות של מילים, מושגים, ביטויים, או לעיתים אפילו המשנה כולה; מהי המציאות העומדת ברקע ההלכה האמורה במשנה33. דוגמא מן הפרק הראשון במסכת שבת34: משנה. "אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום (הטעם הוא: גזירה שמא יחתה בגחלים כדי לזרז את הצלייה). אין נותנין פת לתנור עם חשכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה מבעוד יום, רבי אליעזר אומר: כדי שיקרום התחתון שלה. משלשלין את הפסח בתנור עם חשכה, ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד, ובגבולין - כדי שתאחוז האור ברובו. רבי יהודה אומר: בפחמין כל שהוא". סוגיות הגמרא מפרשות את חלקיה של משנה זו מהיבטים שונים: על הפסקה במשנה: "כדי שיצולו מבעוד יום" שואלת הגמרא: "וכמה"? והכוונה היא: מהו שיעור הצלייה הנדרש מבעוד יום של בשר וביצה, כדי שיהיה מותר להמשיך ולצלות אותם בשבת? על כך משיבה הגמרא: "אמר רבי אלעזר אמר רב: כדי שיצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי"... על הפסקה במשנה: "משלשלין את הפסח בתנור עם חשכה", שואלת הגמרא: "מאי טעמא"? כלומר מדוע הותר להם מה שלא הותר בבשר בצל וביצה? והיא משיבה: "משום דבני חבורה זריזין הן", ואין חוששים שמא יבוא לחתות בגחלים. על הפסקה במשנה "ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד" שואלת הגמרא: "מנהני מילי"? - מהו המקור להלכה זו. הגמרא משיבה שהמקור הוא מדרש הפסוקים: "אמר רב הונא: 'לא תבערו אש בכל משבתיכם' (שמות לה), בכל מושבותיכם - אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד". הסבר זה נדחה ובמקומו אומרת הגמרא: "אלא אמר רב חסדא... כהנים זריזים הם". טעמה של הלכה זו דומה אם כך להלכה הקודמת; כשאם שאין חשש שבני החבורה יחתו בגחלים מפני שהם זריזים במצוות, כך אין חשש שהכהנים יחתו במדורת בית המוקד מאותו טעם עצמו. על הפסקה במשנה "ובגבולין (=לא במקדש, שיעור ההבערה מבעוד יום הוא) כדי שתאחוז האור ברובן", שואלת הגמרא: "מאי רובן"? - כלומר, מהו פירוש המלה המופיעה במשנה: "ברובן". שתי תשובות מציעה הגמרא: "אמר רב: רוב כל אחד ואחד. ושמואל אמר: כדי שלא יאמרו הבא עצים ונניח תחתיהן". "כשיבוא עליו מאי כך יבוא הפירוש עליו" יש לשים לב שרבי שמואל אינו כותב ש"מאי כך" הוא סימנה של תבנית הפירוש. מסתבר אפוא כי השאלה "וכמה", שתכליתה לברר את הביטוי המופיע במשנה: "כדי שיצולו מבעוד יום", אף היא מוגדרת כפירוש. השאלה רבי שמואל הנגיד אינו מרחיב באשר לאפיה של הבעיא. מרחיב בנקודה זו רבי יצחק קנפנטון בספרו דרכי התלמוד35, וכך הוא כותב: |
"לעולם בכל בעיא שתבוא בגמרא הוי מסתכל לדעת צדדי הבעיא. כי הנה השואל לא ישאל אלא בשיש לו באותה בעיא פנים לכאן ולכאן, ואותם הפנים הם שקולים אצלו. כי אם יש לו ברור לצד מה יותר מחברו, היה פושט אותה לאותו צד, ולכן נקרא 'חלקי הסותר'.
|
ולפעמים ישאל השואל מפני שאינו יודע כלל אם אותו דבר מותר או אסור ושואל סתם, ולשאלה כזו אין צריך לבקש צדדים. אמנם זו אינה שאלת חכם אלא שאלת תם.
|
וכאשר יהיו צדדי הבעיא מפורשים (=ברורים מאליהם) לא יחוש השואל לפרשם, וכאשר הם נעלמים יפרשם השואל או בעל הגמרא".
|
|
מדבריו למדנו כי הבעיא אינה שאלה פתוחה, אלא שאלה הבנויה על ספק בין שתי אפשרויות. הבסיס להעלאת שתי האפשרויות הוא בדרך כלל הדין שעליו מושתתת הבעיא. כך לדוגמא במשנה במסכת בבא מציעא36 שנינו: "מצא פרות מפוזרין הרי אלו שלו". בתלמוד הובאה מימרא של רבי יצחק המגדירה מהו פיזור: "מצא פירות מפוזרין. וכמה? אמר רבי יצחק: קב בארבע אמות". בירור המציאות שבה עוסק רבי יצחק: "היכי דמי? אי דרך נפילה - אפילו טובא נמי, ואי דרך הינוח - אפילו בציר מהכי נמי לא! אמר רב עוקבא בר חמא: במכנשתא דבי דרי עסקינן: קב בארבע אמות דנפיש טרחייהו - לא טרח איניש ולא הדר אתי ושקיל להו, אפקורי מפקר להו. בציר מהכי - טרח והדר אתי ושקיל להו, ולא מפקר להו". כאן מעלה רבי ירמיה בעיא, שבאה לברר איזה עיקרון הוא הדומיננטי בדבריו של רבי יצחק: "בעי רבי ירמיה: חצי קב בשתי אמות מהו"? חלקי הסותר: "קב בארבע אמות טעמא מאי - משום דנפיש טרחייהו, חצי קב בשתי אמות כיון דלא נפיש טרחייהו - לא מפקר להו. או דלמא: משום דלא חשיבי, וחצי קב בשתי אמות, כיון דלא חשיבי - מפקר להו". חלק גדול מן הבעיות המובאות בתלמוד תכליתן לברר את העיקרון העומד מאחרי הדין ולחדדו, כדוגמת שאלת רבי ירמיה. עם זאת, ישנן בעיות הבאות לעמוד על בעיה פרשנית גרידא. כך לדוגמא במשנה במסכת שבת37 שנו: "אין נותנין פת לתנור עם חשכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה מבעוד יום, רבי אליעזר אומר: כדי שיקרום התחתון שלה". בגמרא38 שאלו: "איבעיא להו: תחתון האיך דגבי תנור, או דילמא: תחתון האיך דגבי האור"? תשובת הגמרא: "תא שמע, רבי אליעזר אומר: כדי שיקרמו פניה המדובקין בתנור". ומכאן שהביטוי "תחתון" הוא צד החררה המודבק לתנור, ולא הצד הפונה אל האש. כאשר אפשריות יותר משתי תשובות, תבוא השאלה בצורה סתמית, ללא סימן הבעיא39. |
הערות: 1. פו, א, ד"ה סוף הוראה. 2. למבוא זה יש זיקה לפסקה מקבילה מתוך המבוא לתלמוד של רבי שמואל בן חפני גאון שהובאה בספר "תורתן של גאונים" כרך ד. מן הפסקה המובאת שם ניתן לעמוד על מספר שיבושים במבוא שבידנו. 3. במבוא שבידנו הנוסח הוא: "והפירוש הזה יתחלק גם הוא לשני חלקים". מהמשך הדברים, ומן המובאה ממשנת עדויות מוכח שכוונת הגאון היא לכך שהמשנה עצמה נחלקת לשני חלקים. נראה כי מקור הטעות הוא בתרגום מן הערבית לעברית, כאשר המלה פי (פ רפויה) בערבית, שמשמעותה מילית היחס ב, או "בתוך", התחלפה למתרגם, או למדפיס במלה פי' שהיא קיצור מן המלה "פירוש". 4. פרק א משנה ו. 5. במבוא שבידנו הנוסח הוא: "והחלק השני משני החלקים של פירוש המשנה". נוסח זה הוא בזיקה לטעות הקודמת שלפיה פירוש המשנה הוא זה המתחלק לשני חלקים. הדברים חסרי משמעות, שכן על פי נוסח זה החלק השני הוא ההלכה הדחויה, וזו אינה נחלקת לכל חלקי הסוגיה המנויים להלן. מסיבה זו הוסיף המדפיס בסוגריים עגולים "הוא הגמרא", כלומר, החלק השני מפירוש המשנה הוא הגמרא, אך אם כך, אין זה ברור מהו החלק הראשון של פירוש המשנה. מנוסח הפסקה בערבית הדברים מתבררים. 6. מניין זה לא הוזכר בפסקה בשפה הערבית. 7. מהדורת החיד"א בספרו "שם הגדולים" אות סה. 8. נגזר מן הביטוי "תנא ושייר". 9 נראה כי זוהי כוונת סדר תנאים ואמוראים (מהדורת שם הגדולים לחיד"א) אות כו שכותב: "תוספתא אינו אלא דבר קצוב ולא דבר מסוים". 10. כה, ב. 11. זהו קובץ ברייתות, העוסק באותם נושאים שבהם עוסקת המשנה, בניסוח שונה במקצת. יש להבחין בין קובץ הברייתות הזה המכונה תוספתא, לבין מה שמכנה רבי שמואל הנגיד תוספתא, שמובנו קטע ממקור תנאי, אשר תפקידו בתלמוד הוא תוספת למשנה. 12. פרק ב הלכה ד. 13. שבת עו, ב. 14. ראה ברכות ג, ב: "'ויבא גדעון ומאה איש אשר אתו בקצה המחנה ראש האשמורת התיכונה' - תנא אין תיכונה אלא שיש לפני ולאחריה". 15. ראה לדוגמא ברכות כח, א: "תנא, עדויות בו ביום נשנית" - תוספתא הנסמכת על הברייתא הארוכה המתארת את הויכוח בין רבן גמליאל לבין רבי יהושע בשאלה האם תפילת ערבית רשות או חובה. 16. שבת עו, ב. 17. נראה כי הכוונה היא למדרש הלכה מבית מדרשו של רבי עקיבא, כדוגמת מכילתא דרשב"י, ולא למדרש האגדה המכונה אותיות דרבי עקיבא, שכן זה האחרון כמעט אינו נזכר בתלמוד. 18. מא, א. המעשה מובא בארמית וכאן מובא התרגום. 19. תשובות רב האי גאון, שערי תשובה קיט. 20. לד, א. 21. תוספתא בבא מציעא פרק ג הלכה ב. 22. המלה "שילם", מיותרת לכאורה, הן על פי סוגיית הגמרא, והן מעצם ההשוואה בין שתי הברייתות. העיר על כך גם בתוספתא כפשוטא. 23. אין זו הוכחה מוחלטת שכן ייתכן שגם בקבצים שלא עברו בבית מדרשם של רבי חייא ורבי אושעיה נשנו ברייתות אלו זו אחר זו. 24. נקודה זו עולה גם ממעשה אילפא (תענית כא, א). שם מכריז אלפא שכל מי שישאל אותו ממשניות רבי חייא ורבי אושעיא ולא יפשוט לו ממשנת רבי יהודה הנשיא, יפול מתורן הספינה ויטבע. שאל אותו זקן אחד למקורה של ברייתא זו במשנתנו: האומר תנו שקל לבניי בשבת והן ראויין לתת להן סלע נותנים להם סלע. ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל אין נותנין להם אלא שקל". תוספתא זו, שכאמור נשנתה בין קבצי רבי חייא ורבי אושעיא שנויה בקובץ שבידנו במסכת כתובות פרק ו הלכה יא. 25. יש להרחיב הרבה בחקר נושא זה - מדרשי ההלכה. במבוא זה אנו מתמקדים בתכלית שלשמה הובאו מדרשים אלו בתלמוד לדעת רבי שמואל הנגיד - פירוש המשנה. 26. עב, ב. 27. מהדורת לוין עמודים 26-27. 28. סנהדרין פו, א. 29. כך סותם רב שרירא גאון באיגרתו. בסדר תנאים ואמוראים מובאת דעה שונה, אלא שלא ניתן למצוא לה סימוכין בתלמוד. 30. הכוונה היא למילת הפתיחה "תניא" ללא צירוף של מיליות יחס, כאשר הברייתא מופיעה כשלעצמה. כאשר מובא מקור תנאי בתפקיד אחר - קושיה, סיוע וכדומה, תובא מילת הפתיחה "דתניא" ללא קשר לאפיו של המקור התנאי. 31. חולין קמא. 32. כא, א. 33. ראה מדריך לתלמוד, הרב עדין שטיינזלץ, עמוד 84. 34. יט, ב. 35. פרק ג פסקה יא. 36. כא, א. 37. יט, ב. 38. שם כ, א. 39. לדוגמא: במשנה בפרק מי שהחשיך (שבת קנג, א) ובסוגיה הבאה בעקבותיה ישנן שתי שאלות, האחת מניחה מראש שתי אפשרויות לפתרון, והאחרת פתוחה לכל תשובה: "מי שהחשיך בדרך - נותן כיסו לנכרי, ואם אין עמו נכרי - מניחו על החמור. הגיע לחצר החיצונה - נוטל את הכלים הניטלין בשבת, ושאינן ניטלין בשבת - מתיר החבלים, והשקין נופלין מאיליהם". בגמרא (שם עמוד ב) הוסיפו שלושה דינים: "חמור, וחרש שוטה וקטן - אחמור מנח ליה, לחרש שוטה וקטן לא יהיב ליה. מאי טעמא - הני אדם, האי - לאו אדם. חרש ושוטה - לשוטה, שוטה וקטן - לשוטה". כאן נשאלה שאלה: "איבעיא להו: חרש וקטן מאי"?. חלקי הסותר מפורשים בגמרא: "לחרש יהיב ליה - דקטן אתי לכלל דעת, או דילמא: לקטן יהיב ליה, דחרש אתי לאחלופי בגדול פיקח"? התשובה נתנה מסברה, ובה שתי לשונות: "איכא דאמרי: לחרש יהיב ליה, איכא דאמרי: לקטן יהיב ליה". בהמשך באה שאלה נוספת וזו איננה בתבנית של בעיא: "אין שם לא נכרי ולא חמור ולא חרש ולא שוטה ולא קטן, מאי"? הסיבה לכך ששאלה זו אינה באה בתבנית של בעיא היא שהשואל ככל הנראה אינו מתלבט בין שתי תשובות אפשריות, אלא מחפש פתרון כלשהו לבעיה מציאותית קשה. |
