 |
|
נ ס פ ח
יישום השיטה בפירוש תחילת פרק שנים אוחזין
|
בעמודים הבאים ישנו יישום של דרך הלימוד שהצענו. ערכנו בהתאם לדרך לימודנו את הדפים הראשונים של מסכת בבא מציעא. לעריכה שלושה מרכיבים: הסוגיות מחולקות למבנים בהתאם לצופן העריכה של התלמוד. לכל סוגיה מבוא המגדיר את מגמת הדיון. לכל סוגיה סיכום העומד על מסקנת הדיון העיקרי בסוגיה. |
מסכת בבא מציעא דף ב עמוד א
|
משנה
שנים אוחזין בטלית, זה אומר: אני מצאתיה, וזה אומר: אני מצאתיה.
זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי. זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו. זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: חציה שלי - האומר כולה שלי ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים, והאומר חציה שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביע, זה נוטל שלשה חלקים, וזה נוטל רביע. היו שנים רוכבין על גבי בהמה, או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג, זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי - זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו. בזמן שהם מודים, או שיש להן עדים - חולקין בלא שבועה. |
גמרא
"זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר
כולה שלי וזה אומר כולה שלי"
|
מבוא |
"שנים אוחזין בטלית, זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה".
|
|
עתה, ייתכנו שני סוגים של טענות - טענות שוות, וטענות שאינן שוות: זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי... - יחלוקו זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי... - זה נוטל שלושה חלקים וזה נוטל רביע. כך אכן מפרש את המשנה רבי מנשה מאיליה, תלמידו של הגר"א מווילנה. פירושו הובא בפירוש "תפארת ישראל" למשנה זו. אולם בפירוש זה אין תשובה להנחה הדרשנית של המשנה, ולפיה אין במשנה מלים מיותרות, וכל מלה או משפט יש בו מן החידוש. לאור הנחה זו אין זה ברור מדוע על הכותרת להיות ארוכה כל-כך. די היה לתאר את המצב העובדתי - שנים אוחזין בטלית - ומכאן לעבור לשלב הטענות. העובדה שכל אחד מן הצדדים טוען שמצא אותה אינה מעלה ואינה מורידה. סוגיית הגמרא מנסה אפוא לברר מהו החידוש בכך ש"זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה". סוגיה שאלה תשובות |
וליתני: אני מצאתיה, ואנא ידענא דכולה שלי! - אי תנא אני מצאתיה, הוה אמינא: מאי מצאתיה - ראיתיה, אף על גב דלא אתאי לידיה - בראיה בעלמא קני, תנא כולה שלי - דבראיה לא קני. - ומי מצית אמרת מאי מצאתיה - ראיתיה? והא אמר רבנאי: ומצאתה (דברים כב) - דאתאי לידיה משמע! - אין, ומצאתה דקרא - דאתא לידיה משמע, ומיהו תנא - לישנא דעלמא נקט, ומדחזי ליה אמר: אנא אשכחית, ואף על גב דלא אתאי לידיה, בראיה בעלמא קני, תני כולה שלי - דבראיה בעלמא לא קני לה.
וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה! - אי תני כולה שלי הוה אמינא: בעלמא דקתני מצאתיה - בראיה בעלמא קני, תנא אני מצאתיה והדר תנא כולה שלי - דממשנה יתירה אשמעינן דראיה לא קני. |
|
ומי מצית אמרת חדא קתני? והא זה וזה קתני; זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וכו'! אמר רב פפא ואיתימא רב שימי בר אשי, ואמרי לה כדי: רישא במציאה, וסיפא במקח וממכר. הצרכה |
מסכת בבא מציעא דף ב עמוד ב
דאי תנא מציאה - הוה אמינא: מציאה הוא דרמו רבנן שבועה עליה, משום דמורי ואמר: חבראי לאו מידי חסר בה, איזל אתפיס ואתפליג בהדיה. אבל מקח וממכר, דליכא למימר הכי - אימא לא. ואי תנא מקח וממכר [הוה אמינא מקח וממכר1], הוא דרמו רבנן שבועה עליה משום דמורי ואמר: חבראי דמי קא יהיב, ואנא דמי קא יהיבנא. השתא דצריכא לדידי אשקליה אנא, וחבראי ליזיל לטרח ליזבן. אבל מציאה, דליכא למימר הכי - אימא לא, צריכא. מקח וממכר; ולחזי זוזי ממאן נקט! לא צריכא, דנקט מתרוייהו, מחד מדעתיה ומחד בעל כרחיה, ולא ידענא מי הוא מדעתיה ומי הוא בעל כורחיה. |
|
סיכום בהתאם לכך פוסקים הרמב"ם (הלכות טוען ונטען פרק ט הלכה ז); והמחבר (חושן משפט סימן קלח סעיף א) באופן כללי, מבלי לחלק בין מציאה לבין מקח וממכר: |
"שנים שהיו אוחזין בכלי אחד או שהיו רוכבין על גבי בהמה אחת, או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג או יושבין בצד ערמה של חטים ומונחות בסמטא או בחצר של שניהם זה אומר הכל שלי וזה אומר הכל שלי כל אחד משניהן נשבע בנקיטת חפץ שאין לו בזה הדבר פחות מחציו ויחלוקו".
|
|
ובאופן מיוחד בהקשר לנאמנותו של המוכר (רמב"ם הלכות מכירה פרק כ הלכה ד; מחבר חושן משפט סימן רכב סעיף א): |
"נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי, אימתי בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו, אבל אם אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא עד אחד בלבד, ודינו בעדות זו כדין כל אדם שהרי אינו נוגע בעדותו,
לפיכך אם נטל הדמים משנים ונטל מאחד מדעתו ומאחד בעל כרחו ולא ידע ממי נטל מדעתו וממי נטל בעל כרחו, בין שהיה המקח בידו בין שהיו שניהן תופסין בו אין כאן עדות כלל, וכל אחד מהן נשבע בתקנת חכמים בנקיטת חפץ ונוטל חצי המקח וחצי דמים". |
"זה ישבע... וזה ישבע... ויחלוקו"
|
מבוא בשלב הראשון שני הצדדים נשבעים. בשלב השני חולקים את הטלית. בסוגיה זו דנה הגמרא בשאלה האם כל אחד מן השלבים של פסק הדין מוסכם על כל התנאים; שמא חלק מן התנאים סבורים שהשלב הראשון מיותר, או לחילופין יוצא שכרו בהפסדו, מאחר שאחד מן הצדדים ודאי נשבע לשקר. אפשר שיש גם מי שסבור שעצם החלוקה אינה הפתרון הטוב ביותר, וגם לדעתו אין מקום לשבועה. סוגיה טענה דחיה טענה ואלא מאי - רבנן, הא אמרי המוציא מחברו עליו הראיה! - האי מאי? אי אמרת בשלמא רבנן, התם דלא תפסי תרוייהו - אמרו רבנן המוציא מחבירו עליו הראיה, הכא דתרוייהו תפסי - [פלגי] לה בשבועה. אלא אי אמרת סומכוס, השתא ומה התם דלא תפסי תרוייהו - חולקין בלא שבועה, הכא דתרוייהו תפסי לה - לא כל שכן? דחיות ולרבה בר רב הונא, דאמר: אמר סומכוס אפילו ברי וברי, מאי איכא למימר? אפילו תימא סומכוס, כי אמר סומכוס - היכא דאיכא דררא דממונא, אבל היכא דליכא דררא דממונא - לא. ולאו קל וחומר הוא? ומה התם דאיכא דררא דממונא למר, ואיכא דררא דממונא למר, |
מסכת בבא מציעא דף ג עמוד א
ואיכא למימר כולה למר, ואיכא למימר כולה למר, אמר סומכוס: ממון המוטל בספק חולקין בלא שבועה. הכא, דליכא דררא דממונא, דאיכא למימר דתרוייהו היא - לא כל שכן? אפילו תימא סומכוס, שבועה זו מדרבנן היא, כדרבי יוחנן. דאמר רבי יוחנן: שבועה זו תקנת חכמים היא, שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא. |
|
טענה אלא מאי - רבנן? כיון דאמרי רבנן: השאר יהא מונח עד שיבא אליהו, הא נמי כשאר דמי, דספיקא היא! האי מאי? אי אמרת בשלמא רבנן, התם דודאי האי מנה דחד מינייהו הוא - אמרי רבנן: יהא מונח עד שיבא אליהו, הכא דאיכא למימר דתרוייהו הוא - אמרי רבנן פלגי בשבועה. אלא אי אמרת רבי יוסי היא, השתא ומה התם דבודאי איכא מנה למר ואיכא מנה למר - אמר רבי יוסי יהא מונח עד שיבא אליהו, הכא דאיכא למימר דחד מינייהו הוא - לא כל שכן? דחיה אי נמי, התם קניס ליה רבי יוסי לרמאי כי היכי דלודי, הכא מאי פסידא אית ליה דלודי? תינח מציאה, מקח וממכר מאי איכא למימר? אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא. שאלה תשובה סיכום גם לדעת בן ננס, הסבור שאין משביעים את שני הצדדים כאשר אחד מהם ודאי נשבע לשקר, מסכים בדין משנתנו לכך ששני הצדדים נשבעים. טעמו של דבר הוא שכאן ייתכן שדין החלוקה משקף את המצב האמיתי ושניהם הגביהו את הטלית יחד, ואם כן כל אחד נשבע אמת. גם לדעת סומכוס הסובר כי ממון המוטל בספק חולקים בלא שבועה, במקרה של שניים אוחזין בטלית תקנו חז"ל שבועה כדי שלא יהא כל אחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי היא. גם רבי יוסי, הפוסק במקרה שאחד מן הטוענים רמאי שהממון המוטל בספק יהא מונח עד שיבוא אליהו, מודה כי בדין משנתנו אין אומרים יהא מונח. טעמו של דבר הוא שדווקא כאשר אחד מן הצדדים ודאי רמאי מוטל עלינו לדאוג שהרמאי יפסיד. כאשר אין ודאות שיש רמאי אין חובה לדאוג לכך שאחד הצדדים יפסיד וניתן לפסוק יחלוקו. לסוגיה זו אין משמעות הלכתית, שכן ממילא אין הלכה כאחד מן התנאים הנזכרים בה. עם זאת חלק מהראשונים נעזרו בה בהבחנה בין מצבים שבהם נפסקה ההלכה "יחלוקו", לבין מצבים שבהם נפסקה ההלכה "כל דאלים גבר", או "יהא מונח עד שיבוא אליהו". |
"זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי - זה ישבע שאין
לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה"
|
מבוא בסוגייתנו שתי שמועות של רבי חייא, העוסקות בשבועת מודה במקצת שהיא אחת משלוש שבועות שהתורה מחייבת את הנתבע4. בשבועת מודה במקצת התורה מלמדת אותנו שכאשר יש רגלים לדבר שיש בתביעה ממש, על הנתבע להישבע. שתי השמועות של רבי חייא מתייחסות לנקודה יסודית זו בשבועת מודה במקצת. הן מובאות כאן מפני שלדעת רבי חייא ניתן להוכיח את נקודת החידוש שבהן מן השבועה במשנתנו. השמועה האחת מחדשת כי לא רק כאשר הנתבע עצמו מודה שהוא חייב מקצת הדבר מחייב אותו להישבע על השאר, אלא גם כאשר עדים מעידים שהוא חייב מקצת, הדבר מחייב אותו להישבע על השאר, שכן גם באופן זה יש רגלים לדבר שיש בתביעה ממש. לכאורה ניתן להוכיח חידוש זה משבועת משנתנו. גם כאן הנתבע כופר הכול וטוען כולה שלי ולא שלך, ואף על פי כן, מאחר ש"אנן סהדי" - הדבר ברור לנו וכאילו אנו עדים בדבר - שמה שהתובע תופס שלו הוא, חייב הנתבע שבועה על השאר. השוואה זו נדחית בגמרא. עדות זו אינה מהווה רגלים לתביעה, שכן "אנן סהדי" שהחלק שהנתבע אוחז בו הוא אכן שלו, ובכך המצב שונה מן המצב המתואר בשמועתו של רבי חייא. השמועה השנייה של רבי חייא מחדשת כי מודה במקצת המשיב מיידית את המקצת שבו הוא מודה לתובע - "הילך" - נחשב עדיין למודה במקצת, ואין הוא נתפס כמי שסילק את התביעה הזו ובשאר הוא כופר הכול. גם דין זה מוכיח רבי חייא ממשנתנו. כל אחד מן האוחזין, כביכול נתן לחברו את החצי השני, שכן בחצי שחברו תפוס לא יכולה להיות לו כל טענה. אף על פי כן עליו להישבע שמה שבידו שלו, כאילו יש רגלים לטענת חברו שכולה שלו. על אף שכאילו נתן כבר מחצית הטלית לחברו, אין הוא נתפס כמי שניתק את מה שבידו מן הזיקה לטענת חברו שחייבה אותו שבועה. הדיון המשני תוך כדי הבאת שמועותיו של רבי חייא דנה הגמרא גם בשמועות כשלעצמן. את השמועה הראשונה הגמרא מפרשת. בשמועה השנייה, מחדש רבי חייא ש"הילך חייב". הגמרא מביאה כנגדו את דעת רב ששת הסבור ש"הילך פטור". הגמרא מעמתת את שתי הדעות, ובסופו של דבר אינה מכריעה ביניהן. אחר כך חוזרת הסוגיה לשמועה הראשונה - "רבי חייא קמייתא" עם קושיה אחת, ועם מעשה. ברייתא5 ותנא תונא: שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וכו'. והא הכא, כיון דתפיס - אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא, ומאי דתפיס האי דידיה הוא, וקתני ישבע! סוגיה6 |
מסכת בבא מציעא דף ג עמוד ב
והאי בכוליה בעי דלודי ליה, והאי דלא אודי - אשתמוטי הוא דקא מישתמט מיניה, סבר עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה. ואמר רחמנא: רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכוליה. אבל העדאת עדים, דליכא למימר הכי - אימא לא, קא משמע לן קל וחומר. ומאי קל וחומר? |
|
קל וחומר חדא מחדא מפיו פרכא אעיקרא דדינא אלא, מה לפיו - שכן מחייבו אשם. - אשם היינו קרבן. אלא, מה לפיו - שכן מחייבו חומש! - הא לא קשיא, רבי חייא כרבי מאיר סבירא ליה, כי היכי דמחייב ליה קרבן מקל וחומר - מחייב ליה חומש מקל וחומר. אלא, מה לפיו - שכן אינו בהכחשה ובהזמה, תאמר בעדים שישנן בהכחשה ובהזמה! קל וחומר חדא מחדא מעד אחד דחייה7 |
מסכת בבא מציעא דף ד עמוד א
תאמר בעדים, שעל מה שכפר הוא נשבע! |
|
קל וחומר חדא מחדא מגלגול שבועה לשבועת עד אחד דחייה קל וחומר חדא מתרתי פרכא על הצד השווה הא לא קשיא, רבי חייא תורת הזמה לא פריך. אלא דקאמר ותנא תונא, מי דמי? התם - למלוה אית ליה סהדי, ללוה לית ליה סהדי דלא מסיק ליה ולא מידי, דאי הוו ליה סהדי ללוה דלא מסיק ליה ולא מידי - לא בעי רבי חייא לאשתבועי. הכא, כי היכי דאנן סהדי בהאי - אנן סהדי בהאי, ואפילו הכי משתבעי! שמועה דאמר רבי חייא: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמישים זוז, והילך - חייב. מאי טעמא - הילך נמי כמודה מקצת הטענה דמי, ותנא תונא: שנים אוחזין בטלית. והא הכא, כיון דתפיס - [אנן סהדי דמאי דתפיס] הילך הוא, וקתני ישבע. ורב ששת אמר: הילך פטור. מאי טעמא - כיון דאמר ליה הילך, הני זוזי דקא מודי בגוייהו - כמאן דנקיט להו מלוה דמי, באינך חמשים - הא לא מודי, הלכך ליכא הודאת מקצת הטענה. סוגיה אמר לך רב ששת: מתניתין תקנת חכמים היא. ואידך: אין, תקנת חכמים היא. ומיהו, אי אמרת בשלמא מדאורייתא הילך חייב - מתקני רבנן שבועה כעין דאורייתא, אלא אי אמרת מדאורייתא הילך פטור - מתקני רבנן שבועה דליתא דכוותה בדאורייתא? קושיה (לשון ראשון - קושיה על רבי חייא) |
תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ד עמוד ב סלעים, דינרין. מלוה אומר: חמש, ולוה אומר: שלש. רבי שמעון בן אלעזר אומר: הואיל והודה מקצת הטענה - ישבע, רבי עקיבא אומר: אינו אלא כמשיב אבידה, ופטור. קתני מיהת רבי שמעון בן אלעזר אומר: הואיל והודה מקצת הטענה - ישבע. טעמא - דאמר שלש, הא שתים - פטור, והאי שטר דקמודי ביה - הילך הוא, ושמע מינה: הילך פטור! |
|
פרוק קושיה (לשון שני - קושיה על רב ששת) פרוק הכי נמי מסתברא: דאי סלקא דעתך שתים חייב - בשלש היכי פטר ליה רבי עקיבא? האי אערומי קא מערים, סבר: אי אמינא שתים - בעינא אשתבועי, אימא שלש, דאהוי כמשיב אבידה - ואיפטר. אלא שמע מינה: שתים נמי פטור. אלא קשיא לרבי חייא! שאני התם, דקא מסייע ליה שטרא. אי נמי, משום דהוה ליה שטר שעבוד קרקעות, ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות. קושיה פרוק מאי קא משמע לן - זוקקין? תנינא: זוקקין הנכסים שאין להן אחריות, את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהם! הכא - עיקר, התם - אגב גררא נסבה. |
מסכת בבא מציעא דף ה עמוד א8
ולמאן דאמר הילך פטור, אמאי איצטריך קרא למעוטי קרקע משבועה? הא כל קרקע הילך הוא! אמר לך: איצטריך קרא היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות. אי נמי: היכא דטענו כלים וקרקעות, והודה בכלים וכפר בקרקעות. |
|
קושיה פרוק קושיה פרוק והא קרא קאמר! ההוא למודה מקצת הטענה. ואבוה דרבי אפטוריקי אמר לך: כתיב 'הוא' וכתיב 'זה' - חד למודה מקצת הטענה, וחד להעדאת עדים דפטור. ואידך: חד למודה מקצת הטענה, וחד למודה ממין הטענה. ואידך: מודה ממין הטענה לית ליה, וסבר ליה כרבן גמליאל, דתנן: טענו חטין והודה לו בשעורין - פטור, ורבן גמליאל מחייב. מעשה אמר רבי זירא: אם איתא לדרבי חייא קמייתא - משתבע אשארא. אמר ליה אביי: אם איתא משתבע? והא גזלן הוא! אמר ליה: שכנגדו קאמינא. השתא נמי, דליתא לדרבי חייא - נחייביה מדרב נחמן. דתנן: מנה לי בידך! - אין לך בידי - פטור. ואמר רב נחמן: משביעין אותו שבועת היסת. דרב נחמן תקנתא היא, |
מסכת בבא מציעא דף ה עמוד ב
ותקנתא לתקנתא לא עבדינן. ותיפוק ליה דהוה ליה רועה, ואמר רב יהודה: סתם רועה פסול! לא קשיא, הא - דידיה, הא - דעלמא. דאי לא תימא הכי, אנן חיותא לרועה היכי מסרינן? והא כתיב "לפני עור לא תתן מכשל" (ויקרא יט)? אלא: חזקה, אין אדם חוטא ולא לו. |
|
סיכום כאמור הדיון העיקרי בסוגיה היה האם ניתן לסייע לשמועותיו של רבי חייא משבועת משנתנו. מסקנת הסוגיה היא כי לשמועה, או לברייתא הראשונה - מנה לי בידך והלה אומר: אין לך בידי כלום. והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז - נותן לו חמשים זוז, וישבע על השאר - לא ניתן לסייע ממשנתנו, שכן במשנתנו, כשם שאנו עדים לזה כך אנו עדים לחברו, בשונה מדינו של רבי חייא, שם העדים הם רק לטובת התובע. באשר לשמועה השנייה - הילך אף הוא כמודה במקצת - זו יכולה להסתייע ממשנתנו. כדי לסייע לשמועה זו ממשנתנו עלינו להניח הנחה מוקדמת: אין חכמי המשנה מתקנים שבועה שאין דוגמתה בתורה. אם נניח כך, אזי אף ששבועת משנתנו היא תקנת חכמים. יסוד התקנה הוא בשבועה שחייבה התורה את המודה במקצת אף כאשר הוא אומר "הילך". שאלה שהראשונים דנים בה היא האם יש בכוח ההנחה זו - שאין חכמי המשנה מתקנים שבועה שאין דוגמתה בתורה - לראות גם את השמועה הראשונה של רבי חייא כמסתייעת מן המשנה. פסיקת ההלכה בשתי השמועות רבי חייא קמייתא מסקנת הסוגיה היא כי אבוה דרבי אפטוריקי חולק על רבי חייא, ולדעתו כופר הכול, אף אם עדים מעידים שחייב מקצת, פטור משבועת התורה. בסוגיה עצמה אין הכרעה ברורה בין החולקים. גם מן המעשה המובא בעקבות הסוגיה אין זה ברור שהלכה כרבי חייא. אדרבה, מבין השיטין משמע שאין הלכה כרבי חייא בשמועה זו, שכן אביי אומר לרבי זירא: "השתא נמי, דליתא לדרבי חייא - נחייביה מדרב נחמן". אף על פי כן נפסקה הלכה כרבי חייא. כך כותב הרמב"ם (הלכות טוען ונטען פרק ד הלכה י): |
"מנה לי בידך אין לך בידי כלום והעדים מעידין עליו שעדיין יש לו אצלו חמשים, פסקו כל הגאונים הלכה שישלם חמשים וישבע על השאר שלא תהא הודיית פיו גדולה מהעדאת עדים".
|
|
וכך פוסק בנוסח אחר המחבר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן עה סעיף ד): |
"כפר בכל, ועדים מעידים שחייב לו חמשים, ישלם חמשים וישבע מן התורה על השאר, שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים".
|
|
טעמה של פסיקה זו הוא שלאור המחלוקת בפירוש הפסוקים לא ניתן לפסוק כדעת רבי אפטוריקי. רבי אפטוריקי לומד מן המלה "זה" (שמות כב, ח) שהעדאת העדים אינה מחייבת שבועה. רבי חייא לומד ממלה זו שעל הודאת המודה במקצת להיות ממין הטענה, כדעת חכמים במשנת שבועות (לח, ב). מאחר שישנו ייתור אחד לשני הדינים גם יחד, מי שלומד את הדין האחד חולק על הדין האחר. אכן, אבוה דרבי אפטוריקי חולק על דין הודאה ממין הטענה, ולדעתו הודאה במקצת מחייבת שבועה גם אם אינה ממין הטענה כדעת רבן גמליאל במשנת שבועות. מאחר שנפסקה הלכה כחכמים בנקודה זו, לא ניתן לפסוק כדעת אבוה דרבי אפטוריקי, ואם כן הלכה כרבי חייא. הילך דעת רבי חייא היא כי "הילך חייב". רב ששת חולק עליו וסובר "הילך פטור", שכן יש לראות בנתינת החלק שהוא מודה בו סילוק התביעה וההודאה גם יחד. הלכה נפסקה כרב ששת. כך פוסק הרמב"ם (הלכות טוען ונטען פרק א הלכה ג): |
"הטוען מטלטלין על חבירו וכפר בכל ואמר לא היו דברים מעולם, או שהודה במקצת ונתנו מיד ואמר אין לך בידי אלא זה והילך... פטור משבועת התורה, אבל חכמי הגמרא תקנו שישבע הנתבע בכל אלו שבועת היסת ויפטר".
|
|
כך פוסק גם המחבר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן עה סעיף ו): |
"המודה במקצת ונתנו מיד, ואמר: אין לך בידי אלא כך והילך, פטור משבועת התורה אבל נשבע היסת".
|
|
נראה כי הטעם לפסיקה זו הוא ההבנה את שבועת המשנה כתקנת חכמים עצמאית, כדברי רבי יוחנן - שלא יהא כל אחד הולך ותוקף בטליתו של חברו - ולא כתקנה שיש דוגמתה בתורה כפי שסבור רבי חייא. |
זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה [וכו']
|
מבוא שמועה אמר רב הונא, דאמר: שבועה שיש לי בה, ואין לי בה פחות מחציה. סוגיה ומי יהבינן ליה כולה? ונימא: שבועה שחציה שלי. מרע ליה לדיבוריה. השתא נמי מרע ליה לדיבוריה! - דאמר: כולה שלי, ולדבריכם - שבועה שיש לי בה, ואין לי בה פחות מחציה. סיכום אם נפרש שהדיון בסוגיה הוא רק במשמעות השבועה אזי נוסח השבועה הוא כפי שהוא במשנה - שבועה שאין לי בה פחות מחציה. כך פוסק הרמב"ם (הלכות טוען ונטען פרק ט הלכה ז): |
"כל אחד משניהן נשבע בנקיטת חפץ שאין לו בזה הדבר פחות מחציו".
|
|
אם נניח שהדיון בסוגיה הוא בנוסח השבועה אזי זה הנוסח שעל הנשבע להוציא מפיו. כך אכן פוסק המחבר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קלח סעיף א): |
"כל אחד מהם נשבע (בנקיטת חפץ) שיש לו בזה הדבר ושאין לו בה פחות מחציו".
|
הערות: 1. דקדוקי סופרים. 2. שלדעתם אם ודאי המנה הוא של אחד הצדדים - יהא מונח עד שיבוא אליהו. 3. הסבור שאם יש ודאי רמאי - יהא מונח עד שיבוא אליהו. 4. השתיים האחרות הן שבועת השומרים ושבועה כנגד עד אחד המעיד שהוא חייב ממון לחברו. 5. יש גורסים: אמר רבי חייא, ואם כן אין זו ברייתא אלא שמועה. 6. בדברי רבי חייא שלושה חלקים: הדין, הקל וחומר והסיוע ממשנתנו. הסוגיה מפרשת מרכיבים אלו. 7. דחייה משמעותה שאין כל בסיס לקל וחומר, להבדיל מפרכא על עיקרא דדינא (=על חלקו הראשון של הקל וחומר), הטוענת שייתכן שמחמת חומרה כלשהי במלמד - הודאת פיו - החמירו עליו גם לחייבו שבועה. כך כותב הריטב"א על אתר לאור פירוש רש"י: "האי פירכא לא אתינן עלה בתורת קולא וחומרא, דהא ודאי מה שאין העד משביע על מה שכופר אלא על מה שהעיד קולא היא בכחו ולא חומרא, אלא בתורת טעמא אתינן עלה, דאנן שפיר ילפינן מעד אחד מה שיש בעד אחד, אבל לדון ממנו יותר ממה שיש בו לחומרא, דהיינו לחייבו שבועה על מה שלא העידו זו חומרא היא, ומנא תיתי לן, דיו לבא מן הדין להיות כנידון". 8. ראה אוצר הגאונים כ-כג, שקטע זה מיוחס לרב יהודאי גאון. ובאות כד, שם הובא קטע מכתב יד אוקספורד, ועל פיו הקושיה והפרוק הם של רבנן סבוראי. 9. שמות כב, ח. |
