1. על בעלת-הבית מוטל לדאוג שהכול יהיה מוכן לקבל את השבת כראוי. בין ההכנות הרבות יש חשיבות מיוחדת לאפיית החלות על ידיה. בקהילות הקטנות שבכפרים ובעיירות לא היה נמצא, לרוב, אופה יהודי. כל ימות השבוע היו אוכלים אפוא פת של נכרי, אבל בשבת הקפידו גם הם על "לחם יהודי", שאפו אותו בבית, או לפחות הכינו את הבצק וערכו אותו בבית והביאו אותו רק לאפייה אצל הגוי (וכדי שלא יהיה חשש של "בישול נכרי", היו מוסיפים חתיכת עץ למדורתו).
2. גם במקום שניתן להשיג לחם אפוי על ידי אופה יהודי, נחשב למצווה לאפות את הלחם לשבת בבית, שכן על ידי זה יכולה בעלת-הבית לקיים את מצוות הפרשת חלה הנזכרת במשנת "במה מדליקין" כאחת המצוות המיוחדות של האישה. את תמורת החלה "פודים", קובצים בקופה מיוחדת של דמי-חלה ("חלה-ביקסה"), ושולחים כתרומה לארץ-ישראל.
3. צורתה של חלת-השבת המסורתית היא - צמה, כדי שיהיה נוח לבצוע אותה. את החלות מכנים בשם המושאל מן הפסוק (משלי י, כב): "ברכת ה' היא תעשיר", ברוב המקומות - "ברכס", ובמקומות אחרים - "טעטשר". לבציעת החלות משמשת סכין מיוחדת מקושטת, לרוב בפסוק מתאים, ומהכנות בעל-הבית לשבת הוא - להשחיזה מבעוד יום.
4. בעל-הבית הוא אשר מכין את נרות-השבת להדלקה - בדרך כלל במנורת-שמן בעלת שש או שמונה "קרנים" התלויה בתקרה (מילוי בשמן והתקנת הפתילות), והוא עושה זאת כדי שגם לו יהיה חלק במצווה חביבה זו. כאשר מדליקים בפמוטות בודדים, מדליקים בדרך כלל שני נרות; אך האישה ששכחה פעם להדליק את נרות השבת, מדליקה מכאן ואילך בקביעות נר נוסף.
5. ביום שישי מקדימים לבוא לבית-הכנסת לתפילת מנחה.
1. אחרי חזרת הש"ץ והקדיש של מנחה, בלי שאומרים "עלינו", מתחילים בקבלת שבת - "לכו נרננה". הש"ץ מתחיל, בניגון, את הפסוק הראשון, והקהל עונה בקול את הפסוק השני, וכן חליפות עד שהש"ץ שוב שר את הפסוק האחרון של המזמור. וכך ממשיכים לאמור חליפות את שאר המזמורים, כשהש"ץ שר כל פעם את הפסוק הראשון ואת הפסוק האחרון של המזמור.
לשירת "לכה דודי" עובר הש"ץ ממקומו שעל-יד העמוד אל הבימה. (ברוב הקהילות אומרים את מזמורי "לכו נרננה" גם בשבת חול המועד, אך מ"לכה דודי" משמיטים את החרוז "התנערי מעפר קומי", ובכמה מקומות משמיטים עוד חרוזים נוספים).
2. ישנן שבתות שלהן מנגינה קבועה ל"לכה דודי", והן השבתות של ימי הספירה, החל בראש-חודש אייר, והשבתות של "שלושת השבועות" ("בין המצרים").
3. אבל בימי השבעה מחכה בחצר בית-הכנסת, ורק אחרי "לכה דודי" או לפני "ברכו" יוצא הרב או החשוב שבקהל ומכניסו, והציבור מקבל אותו במלים "המקום ינחם אותך (אתכם)" וכו'.
4. מברכים "ברכו" בלי לחכות עד שירד הלילה. בקריאת-שמע אומר הרב בקול מן "למען ירבו" והלאה עד "ה' אלוקיכם אמת". אחרי הברכה "הפורש סוכת שלום" אומרים בקול את פסוקי "ושמרו" (שמות לא, טז-יז), חצי קדיש בניגון של שבת, ובחודש אלול גומר "דאמירן בעלמא" בניגון של ימים-נוראים. אחרי "תפילת-שבע" בלחש חוזרים על "ויכלו" בשירה בצוותא, ואחרי הברכה "מעין שבע" אומרים פרק "במה מדליקין", להוציא כשיום-טוב חל בערב-שבת, ובהרבה קהילות גם כאשר יום-טוב חל בשבת, ובליל "כל נדרי" שחל להיות בשבת.
5. אחרי "במה מדליקין" מקדש הש"ץ על היין. מיין הקידוש נותן השמש לטעום לילדים שטרם הגיעו למצוות.
6. אין מקפידים שהתפילה תימשך עד לילה, ובימי הקיץ אף גומרים זמן ניכר לפני רדת הלילה (בארצות הצפוניות יורד הלילה לעתים רק בשעה עשר וגם מאוחר מזה), ורק ב"ימי הספירה" משתדל הש"ץ להאריך בניגונים, במידת האפשר, עד הלילה. סופרים ספירת-העומר אפילו אחרי גמר התפילה, כשעוד נמצא מניין עשרה בבית-הכנסת, כאשר שעת הספירה מגיעה.
7. אחרי התפילה מברך האב את הבנים ואת הבנות בבית-הכנסת, ואת הקטנים ואלה שנשארו בבית - כשחוזר הביתה, לפני שמקבל את השבת בשירת "שלום עליכם, מלאכי השרת" (בשבת שבימי הסוכות שרים "שלום עליכם" בתוך הסוכה). בשעת שירת "שלום עליכם" מתהלך האב עם הילדים בתוך החדר.
8. נוטלים ידיים ואחר כך מקדשים על הכוס (בזה הסדר), ולרוב נוהגים לשבת בזמן הקידוש, מברכת בורא פרי הגפן, וכל אחד מן המסובים טועם מיין הקידוש. שתי חלות מוכנות על מפת השולחן, מונחות זו על גבי זו ומכוסות במפה מיוחדת, רקומה או מצויירת. בעל-הבית מסיר מפה זו, מברך ובוצע את החלה התחתונה (בכל שאר הסעודות הוא בוצע מן העליונה, כדי ש"לא לעבור על המצוה").
9. בלילי חורף הארוכים, החל בשבת בראשית ועד שבת הגדול, שרים זמירות בשעת הסעודה, וגם בסעודת הצהריים שרים את הזמירות בתקופה זאת, אבל בכל סעודה בשבת וביום-טוב
שרים, לפני ברכת-המזון,
"שיר המעלות בשוב ה'" (תהילים קכו) ומוסיפים לו את הפסוקים
"תהילת ה'" (קמה, כא) ו
"ואנחנו נברך" וגו' (קטו, יח). הרבה מנגינות לשיר המעלות זה, מהן שהן מעין מאורעו של היום, אבל אחת מהן היא מיוחדת וידועה בין כל יהודי אשכנז.
10. את תפילת השחרית של שבת מתחיל הש"ץ כששר את "אדון עולם" בניגון של שבת. בימים מצוינים הוא שר את "אדון עולם" כולו, מהתחלה עד הסוף. ניגוני "אדון עולם" הם קבועים, ניגון לשבת רגילה לחוד, ליום-טוב לחוד, לימים-נוראים לחוד, אף ישנם ניגונים למאורעות חגיגיים, כגון ברית-מילה, חתן, וגם לחנוכה ולפורים ניגונים משלהם, ואותו הניגון משמש גם ב"ברוך שאמר". מפסוקי דזימרא הוא אומר בקול את הפסוק הראשון והאחרון של כל מזמור וכך עד למזמור
"הללו א-ל בקדשו" (תהילים קנ), אותו הוא אומר כולו בקול ובניגון, וכן ארבעת הפסוקים שאחריו. לפעמים מתחיל הש"ץ רק ב"שכן עד", ובתפילה עד כאן מכבדים אחד מבעלי-הבתים.
11. אחרי ברכת "יוצר אור" שר הש"ץ את הפסוק הראשון של "הכל יודוך", הקהל עונה בפסוק השני, וכן חליפות עד "וחיות הקודש". ככה נוהגים בקיץ, משבת הגדול עד ימי הסליחות. בחורף אומרים את הכל בלחש, ורק הש"ץ אומר תחילת הקטע וסופו בקול. בשבתות מצוינות משלבים כאן פיוטים, השווה לעיל, פרק א, א3.
12. הש"ץ גומר את הקדיש שאחרי תפילת השבע ושר "ויהי בנסע", "כי מציון", "ברוך שנתן" ביחד עם הקהל. הוא עולה לארון-הקודש ומקבל את ספר-התורה מיד המוציאו מן הארון, שר "גדלו" והקהל גומר ביחד אתו בשירת "לך, ה" וכו' (ואין אומרים הפסוקים "אין כמוך", "שמע" וכו', וגם לא "בריך שמיה").
13. מתחילים לקרוא את ה"סידרה", הוא השם המקובל היחיד לפרשת השבוע. קריאת-התורה וקריאת-ההפטרה הן בניגון אשכנז המקובל, וישנן פרשיות אחדות שבגלל חשיבותן או חביבותן זכו בניגון משלהן. הראשונה שבהן היא שירת הים, ומצווה לכל אחד לאמר פרשה זו באותו הניגון גם בתפילה בכל יום.
כן מדגישים את עשרת הדיברות, שקריאתם היא ב"טעם העליון" גם בפרשת "יתרו" וגם בפרשת "ואתחנן". כמו כן יש ניגון משלה לפרשת המסעות ב"בהעלתך" ולמסעות ב"אלה מסעי". את ההפטרה של שבת חזון קוראים בניגון של "איכה", מלבד פסוקי הנחמה שבה, וגם את הפסוק "איכה אשא" שבפרשת "דברים" קוראים בניגון זה.
14. הש"ץ קורא את העולה לתורה בשמו ובשם אביו, ואחרי הקריאה מברכי ב"מי שבירך". אם העולה רוצה, הוא מברך נכבדים וידידים ב"מי שבירך... בעבור שנדר" נדבות לטובת בית-הכנסת ומוסדות צדקה וחסד. כסף הנדרים האלה נקרא "דמי שנודר" ("שנידר געלד").
15. קיים סדר קבוע וברור של עדיפויות לעלייה לתורה. הישראל הראשון שעולה, אחרי כוהן ולוי, הוא "שלישי", וזוהי העלייה המכובדת מכולן (אלא אם כן אין כוהן בבית-הכנסת, כי אז העלייה המכובדת היא "ראשון"). לשלישי קוראים את הרב (כשהוא מקבל עלייה) חוץ מן השבתות שבהן מגיע לו מפטיר, או מכובד אחר. שני לו בחשיבות הוא "שישי". "חיוב", ז"א מי שמחויבים לתת לו עלייה, הוא:
בעל שאשתו ילדה, בשבת הראשונה שהיא שוב הולכת לבית-הכנסת,
ובעל יולדת-בת קודם לבעל יולדת-בן;
בר-מצווה, והוא נער שמלאו לו במשך השבוע או באותה השבת שלוש-עשרה שנה (לרוב נותנים לו שישי, כי שלישי נותנים לאביו, אם אין "חיוב" אחר);
חתן בשבת שלפני יום חופתו, ובשבת שאחרי החתונה רק אם החופה נערכה מיום רביעי ואילך;
מי שחייב לברך "ברכת הגומל", אחרי שקם ממחלה או חזר מנסיעה;
הסנדק ביום ברית-המילה, וכן אבי-הבן והמוהל;
אבל בשבת הראשונה אחרי שקם מן ה"שבעה";
ואחרון החיובים הוא בעל "יאהרצייט", כלומר הבן ביום השנה למות אביו או אמו.
16. "שביעי" קוראים "יעמוד שביעי" בלי השם.
17. לחצי הקדיש אחרי קריאת התורה יש ניגונים מיוחדים להזדמנויות שונות. אחר חצי קדיש קוראים "יעמוד מפטיר", גם הוא - בלי השם.
18. אין נותנים עלייה לשני אחים זה אחר זה, ואף לא לבן אחר אביו, אבל למפטיר מותר, כי אמירת קדיש נחשבת להפסקה.
19. להפטרה של פרשת זכור, של שבת חזון, של יום הראשון של שבועות ושל ראש השנה קוראים את הרב או תלמיד-חכם.
20. אין "מזכירים נשמות" ואין אומרים "אב הרחמים" כי אם בשתי שבתות:
בשבת שלפני שבועות
ובשבת שלפני תשעה-באב.
בשבתות אלה אף מזכירין בהזכרת נשמות מיוחדת ("ממרן", מלטינית) בכל קהילה וקהילה את אלה שנהרגו ונשמדו על קידוש-השם בזמני השמד, הרדיפות הגדולות והפרעות ביהודי גרמניה, בעיקר בארצות הריינוס ודרום-גרמניה, בימי מסעי-הצלב, בימי "המוות השחור" ואחרי כן. אומרים תפילה לשלום המדינה ומחזירים את ספר-התורה תוך שירת פסוקי "ובנחה יאמר". בשבתות שבהן הרב דורש בציבור, הוא דורש אחרי ה"הכנסה", לפני מוסף.
21. בשבתות מיוחסות, כגון פרשת "שקלים" ו"החודש", אומרים פיוטים גם בחזרת הש"ץ של מוסף, בתוך הברכות, כפי שכבר הוזכר לעיל. ש"ץ וקהל שרים ביחד "אין כאלוקינו". אחרי "עלינו" אומרים - חליפות ש"ץ וקהל - שיר הייחוד ("אז ביום השביעי") ושיר הכבוד ("אנעים זמירות"), ומסיימים את התפילה ב"מזמור שיר ליום השבת" (תהילים צב), מזמור שאינו נדחה, לא בראש-חודש ולא ביום-טוב.
22. אחרי תפילת הבוקר שוב מברך האב את הילדים, כמו בליל שבת.
23. בתפילת מנחה מתעטף הש"ץ בטלית, וכן כל מי שעולה לתורה או מתכבד במצווה. מברכים ב"מי שברך" כל מי שעולה לתורה, כמו בשחרית. אין אומרים קדיש אחרי הקריאה, מגביהים, גוללים ומחזירים את הספר לארון-הקודש.
24. בתפילת שבע אומרים "שים שלום", כמו בכל תפילת מנחה אחר שקראו בתורה. אחרי חזרת הש"ץ אומרים שלושת הפסוקים של "צדקתך צדק" בסדר כפי שמודפס בסידורים, ושהוא הפוך מן הסדר שבו הם באים בתהילים, דהיינו קיט, קמב; עא, יט; לו, ז, אבל אין אומרים אותם בימים שאין אומרים בהם תחנון בחול.
25. אחרי הקדיש אומרים, בקיץ, "פרקי אבות". בכל שבת, החל בשבת שאחרי פסח אומרים פרק אחד. אחרי שגמרו את המחזור הראשון, דהיינו משבת שאחרי שבועות והלאה (בין פסח ושבועות ישנן תמיד רק שש שבתות), אומרים בכל שבת שני פרקים. אומרים עוד מחזור שלישי, ומפסיקים לומר "פרקי אבות" בשבת שלפני שבעה-עשר בתמוז. אם עד אז לא נשארו מספיק שבתות, אומרים בשבתות האחרונות כל פעם שלושה פרקים. בחורף, משבת פ' בראשית ועד שבת הגדול (ולא עד בכלל), אומרים "ברכי נפשי" (תהילים קד, וכן קכ-קלד).
1. במוצאי שבת, כשירד הלילה, לפני שמתחילים את תפילת ערבית ב"והוא רחום", שרים בניגון המקובל
"לדוד ברוך" ו"למנצח בנגינות" (תהילים קמד ו-סד), כדי לדחות את הפרידה מן השבת עוד קצת. אחרי שמונה-עשרה, "ויהי נועם", "ואתה קדוש" וקדיש, אומרים מבחר פסוקי
"ויתן לך". בימי הספירה סופרים ספירת-עומר לפני "ויתן לך", ובחנוכה מדליקים כאן את נרות החנוכה. אחר כך מבדיל הש"ץ ואומרים "שיר המעלות אשרי כל ירא ה'" (תהילים קכח).
2. כשהירח כבר "מאיר על הארץ", אבל לא לפני השבעה לחודש, יוצאים אחרי התפילה לחצר בית-הכנסת לשם "קידוש לבנה" הנאמר תחת כיפת השמים. רק כשהשבת הראשונה שבחודש חלה לפני היום השביעי בחודש והשנייה - אחרי היום העשירי בו, או כשקיים חשש מבוסס לגשם, מקדשים את הלבנה אחרי מעריב של יום חול.
3. משבעל-הבית חוזר מבית-הכנסת, מתאספים כל בני-הבית, והוא מבדיל להם, הוא ממלא את כוס ההבדלה יין מעל לשפתה, כדי שיעבור מן היין אל תוך הצלחת שמתחתיה (בדרך כלל - צלחת מיוחדת), סימן וסגולה ל"שבוע מלא". הצעיר או הצעירה מבין הילדים מחזיק את נר ההבדלה. למחזיק את הנר אומרים "הגבה את ידיך כדי שתהיה לך כלה גבוהה" (או חתן גבוה). רבים נוהגים להבדיל בישיבה, החל בברכות. כל הבנים מקבלים לטעום מיין ההבדלה, ואילו לילדות אין נותנים. מזהירים אותן, שאם ישתו מן היין - יצמח להן זקן; ליותר גדולות אומרים שילדו תאומים.
4. את נר ההבדלה מכבים ביין שנשפך בשעת מילוי הכוס. מריחים בעשן שעולה מן הנר הכבוי - להראות את חיבת המצוה. ביין שנשפך, ושבו כיבו את הנר, "רוחצים" את המצח - סגולה לזיכרון; וכן "רוחצים" שלוש פעמים את העיניים ואומרים בכל פעם את הפסוק "מצוות ה' ברה מאירת עינים" (תהילים יט, ט) - סגולה לראייה (תרתי משמע), ואת הדופק - סגולה להצלחה בעבודת ידיים, ויש המכניסים גם טיפה לכיסים, כדי ש"כספינו ירבה כחול".
5. אחרי ההבדלה מברך האב את הילדים כדי שברכתו תלווה אותם כל ימי השבוע. גומרים בזמירות של מוצאי שבת, שהנפוץ בהן הוא "המבדיל", וביידית השיר "אלוקי אברהם, יצחק ויעקב" וכו'. מי שהקפיד שלא לקפל את טליתו בשבת, מקפל אותה עכשיו, או עוד קודם, בבית-הכנסת, אחרי שמונה-עשרה, כדי להתחיל את השבוע החדש במלאכה של מצוה. הנשים נוהגות קצת קדושה במוצאי-שבת, ואינן תופרות בו אלא תפירה של מצוה, כגון תכריכים למת או טלית גדול או קטן.
