1. מכבסים ומגהצים את הבגדים עוד בראשית השבוע, כדי ללובשם ביום שישי "לכבוד שבת".
2. ההכנות העיקריות לשבת מתחילות ביום חמישי. את כל צרכי התבשילים קונים ביום חמישי, ורק מאכלים שאי אפשר להשהותם זמן רב קונים ביום ששי.
3. בבבל רק הגברים עורכים את הקניות, ואילו כאן בארץ לפעמים גם נשים מופיעות בשוק.
1. בליל שבת נוהגים להתפלל מנחה וערבית מבעוד יום, כדי להוסיף מחול על הקודש. את שיר השירים קורא כל אחד ביחידות לפני התפילה, אם בבית ואם בבית-הכנסת.
2. נוסח תפילת מנחה בערב שבת כמו בחול; רק במקום "למנצח בנגינות מזמור שיר" אומרים את המזמור "ה' מלך גאות לבש".
3. בשחרית, לפני "ברוך שאמר", מוסיפים כמה מזמורי תהילים: יט, לג, לד, צ, צא, צח, קכא-קכד, קלו. אחרי תפילת העמידה של שחרית אומרים "אתה הראית לדעת" ו"ברוך שמיה דמרי עלמא", אחרי קריאת התורה ותפילת מוסף אומרים קדיש "תתקבל" ואחריו "כל ישראל יש להם חלק", "אמר רבי יהודה", "רבי חנניה בן עקשיא אומר", "אין כא-להינו", "פטום הקטורת", "תנא דבי אליהו", קדיש "על ישראל" ו"עלינו לשבח". בבבל לא נהגו לסיים בפיוט "יגדל אלוהים חי", כאחרים מבני עדות המזרח, ואילו כאן בארץ הם מפייטים אותו.
4. במנחה של שבת מתחילים כמו בחול ב"למנצח על הגתית", פרשת התמיד, "פטום הקטורת", "אשרי יושבי ביתך", ומוסיפים: "ובא לציון גואל" ו"ברוך אלהינו שבראנו לכבודו".
אחרי קריאת התורה והעמידה אומרים "צדקתך כהררי אל" ו"הללוויה אודה ה' בכל לבב" (תהילים קיא), קדיש "יהא שלמא", ו"עלינו לשבח".
5. בתפילת ערבית למוצאי-שבת אחרי העמידה אומרים את המזמור "שובה ה' עד מתי" (תהילים צ), "יושב בסתר עליון" (שם, צא), ומכפילים בפסוק האחרון "אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי". אחר כך אומרים קדיש "תתקבל", "שיר למעלות", קדיש "יהא שלמא", "ברכו", "אתה קדוש" ו"עלינו לשבח".
6. בשבת-זכור, קודם עליית מפטיר, שרים את הפיוט של פורים: "שימני ראש על כל אויבי" - סימן: שלמ"ה. אחרי קריאת התורה אומרים את הפיוט "מי כמוך ואין כמוך"; כל אחד מהקהל אומר בית (סטרופה) אחד, או החזן אומר את כל הבתים. החל בבית המתחיל ב"אכלו רעים ושכרו", כל אחד מהקהל (עפי"ר גם הילדים) אומר בית אחד בצרוף השרח (תרגום) בערבית-בבלית שלו, בניגון מיוחד.
7. בשבת-שירה, לפני העלייה לשירה, מפזמים את הפזמון:
"ישיר ישראל שיר נועם" - סימן:
ישרא"ל, במנגינה עממית מיוחדת.
בשבת שקוראים בתורה את "עשרת הדברות", וכן בחג השבועות לפני העלייה לעשרת הדברות, מפזמים את הפזמון:
"יום יום אודה לאל אשר בחר בנו" - סימן: יצח"ק, במנגינה עממית מיוחדת.
בשבת הגדול, בעת קריאת התורה, מפזמים את הפזמון: "שבת זה שבת הגדול, בו ישועות מלכו מגדול" - לפייטן הבבלי ר' ששון מרדכי שנדוך.
1. ברוב הבתים נוהגים לבשל ליום השישי בצהרים תבשיל של אורז ומרק שיש בו כדורים עשויים מאורז טחון (או סולת). הכדורים ממולאים בבשר ובצל ותבלין שנקראים "כובא".
2. בליל שבת פותחים במאכלי ירקות העונה, בעיקר פטרוזיליה, בצל ירוק, עלי הנענע (מנטה), ריחאן, צנון, סלט וכדומה. יש שהגברים מוסיפים משקה חריף: ערק, קוניאק, בירה וכדומה. הארוחה העיקרית: אורז עם מרק-עוף (מרק ירקות אינו מקובל). לאחר "ברכת המזון" מסיימים בקינוח סעודה של "ברכות", כלומר פירות וירקות העונה, כדי לברך עליהם "פרי העץ" ו"פרי האדמה", וכל המקדים בפרי חדש כדי לברך עליו "שהחיינו" הרי זה משובח.
3. המאכל המיוחד ליום השבת הוא "החמין", שנקרא בפי יהודי בבל בשם "תיבית", או "תנורי". בחורף הקר אוכלים ברוב הבתים את החמין בארוחת בוקר, ואילו בקיץ אוכלים אותו בכל הבתים בארוחת צהרים. בבבל נהגו להטמין את החמין על כיריים של גחלים, ואילו כאן טומנים אותו על פתיליה הפועלת בנפט, או על פלטה חשמלית של שבת. החמין אהוב מאד בעיקר על הילדים, משום שהוא שונה ממאכלי החול. הוא עשוי מאורז ובשר-עוף. המנה החשובה ביותר בחמין היא ה"חשוה", כלומר הכיסים העשויים מעור העוף, ממולאים אורז ותבלין ותפורים בקצוות בחוט ומחט. יש שעושים מהעור "חשוה" אחת גדולה ומחלקים ממנה לכל המסובים; ויש שעושים מספר "חשוכת" קטנות, כמספר המסובין. כשמזמינים אורחים לאכול חמין, מכינים להם "חשוה" מתאימה, לפי כבודם. בכל "חשוה" יש גם חתיכת בשר. נוסף ל"חשוה" מכבדים את המסובים במעט "חכאכא", כלומר בחלק החמין הקרוב לאש, שהתקשה ונעשה חום כהה.
4. על הקדרה של החמין שמים קערה או צלחת, ועליה מטמינים ביצים של שבת, הנאכלות בעיקר בארוחת-בוקר. בביצים אלה יש טעם מיוחד של שבת. יש שאוהבים את הביצים האלה כל כך, עד שמטמינים ביצים רבות ומשאירים חלק מהן לימי החול.
5. בחורף הקר מטמינים כמעט בכל בית לפת לבן ("שלגם") שלוק בסיר מיוחד, תבשיל המחמם את הגוף, והוא נאכל במשך היום, קמעא קמעא.
6. כאן בארץ נוהגים בבתים רבים להכין תה חם לכל יום השבת. ממלאים חבית קטנה עם ברז במים רתוחים ושמים אותה על פתיליה או על מנורת נפט, או על פלטה של שבת - במשך כל הלילה והיום.
1. בבבל הדליקו הנשים כנרות שבת שבע פתילות, הנתונות בעששית של שמן שומשמין, הנקראת בערבית בשם "קראיי". כאן בארץ רבות מדליקות גם נרות חלב רגילים.
2. לאחר שמתרחצים ומתלבשים בגדי שבת הולך האב עם בניו לבית-הכנסת. כאשר חוזרים משם, מוצאים את השולחן ערוך ועליו פרושה מפה לבנה ("מדי").
יש שמקיפים פעמיים את השולחן ומברכים על ירק מתאים (הדס, נענע או ריחאן) "בורא עצי (או עשבי) בשמים", בהוסיפם את המלים "ריח ניחוח אשה לה'".
יש נוהגים לקרוא במשנה כלים פרק א' "עשר קדושות הן" וקטע מהזוהר המתחיל במלים "ביממא דשבתא בסעודה תנינא" ואח"כ הקטעים "אתקינו סעודתא" ו"אסדר סעודתא". לאחר הקידוש מברך האב את בניו והם מנשקים את ידיו. כל בני הבית נוטלים את ידיהם ויושבים מסביב לשולחן. האב בוצע את הפת ומחלק "המוציא" לכל המסובים, לפי סדר זה: בתחילה לגדולים, ואח"כ לקטנים - לפי גילם. בתוך הסעודה, לפני אכילת התבשיל העיקרי, מפייטים כמה פיוטים ופזמונים. המפורסמים שבהם:
(א) "ברוך בא בשם ה'" - לפייטן הבבלי ר' ששון ב"ר מרדכי שנדוך.
(ב) "דרור יקרא לבן עם בת" - סימן: דונ"ש.
(ג) "כי אשמרה שבת אל ישמרני" - להראב"ע.
(ד) "יום השבת אין כמוהו" - סימן: מנצו"ר.
(ה) "יודוך רעיוני ה' רועי" - לר' ישראל נג'ארה.
3. בבבל, ובכל בתי-הכנסיות של הבבלים בארץ, נוהגים להתפלל תפילת שחרית בשעות המוקדמות, אין הם סובלים את האיחור הנהוג אצל עדות אחרות.
4. לפנים היה מנהג נאה בעיראק, שכל אב אסף את בניו מיד אחרי ארוחת-הבוקר של שבת וקרא אתם בניגון המסורתי כמה פרקים בנביאים, לפי הסדר, בהמשכים, את הקריאה הזאת פתחו תמיד בפסוקים: "ודברתי על הנביאים ואנכי חזון הרביתי" וגו' (הושע יב, יא-יב), "ואשם דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטע שמים וליסד ארץ" וגו' (ישעיה נא, טז), "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'" (ישעיה ב, ה). מנהג יפה זה, שהקנה להם בקיאות טובה בתנ"ך, הלך ובטל בשלושים השנים האחרונות.
5. יום השבת מוקדש לשינה (בבחינת "שינה בשבת תענוג"), ללימוד ולביקורים אצל קרובים וידידים.
6. בצהרים מתפללים "מנחה גדולה", ומיד אחרי זה אוכלים ארוחת צהרים.
7. לפנים היו קיימים בבגדאד דרשנים מומחים רבים, שנהגו לדרוש בפני הציבור בבתי-כנסת מיוחדים ומשכו קהל רב, גברים ונשים. בזמן האחרון הלך מספרם והתמעט. בארבע השבתות: שבת הגדול, שבת כלה, שבת תשובה ושבת זכור, נמנעו דרשני העיר מלדרוש וכל העם נהר לבית-הכנסת הגדול, לשמוע את הדרשה המסורתית מפי הגאון ר' יוסף חיים ז"ל, גדול רבני בבל ואגפיה. אחרי מותו בשנת תרס"ט המשיך במנהג זה בנו ר' יעקב ז"ל, ואחריו ממשיך היום נכדו ר' דוד בן יעקב. בבתי-כנסת של הבבלים בישראל נמצאים עדיין דרשנים מעטים, הממשיכים במסורת של דרשות בשבתות.
8. במוצאי-שבת אחרי תפילת ערבית נהגו רבים לומר, אם בבית-הכנסת ואם בבית, את הקטעים "ויתן לך הא-להים", "ישראל נושע בה'", "בורא ניב שפתים", "המבדיל בין קודש לחול", "במוצאי יום מנוחה", "אמר ה' ליעקב" ופיוטים מר' יוסף חיים:
(א) "אל אליהו, אל אליהו, בזכות אליהו" - סימן: אליה"ו.
(ב) "על בית זה ויושבהו תהיה ברכת אליהו" - סימן: אליהו חז"ק.
ועוד שני פיוטים עממיים בערבית-בבלית, להרי"ח, המתחילים במלים:
(ג) "פנחס אבן אלעזר יתסמה" - בו מסופר על אליהו הנביא שהחיה את בן האלמנה. פיוט זה נדפס בכל ספרי הפיוט כמנהג יהודי-בבל ובכמה סידורים.
(ד) "חביב אל רב אליהו" - בו מסופר על אליהו שהרג את נביאי הבעל. נדפס כנ"ל.
