1. את תפילת העמידה של לילי שבת וימים טובים נהגו לשמוע מפי החזן, מתחילת התפילה עד "מקדש השבת".
2. אחר "עלינו לשבח" שר הקהל את הפיוט
"יגדל א-להים חי" ואח"כ אומרים
"שיר למעלות אשא עיני" וקדיש "יהא שלמא". המתפללים מברכים זה את זה ב"שבת שלום", והילדים מקבלים ברכות מאבותיהם לאחר שמנשקים את ידיהם.
3. לפני קריאת התורה מוכרים את ה"מצוות":
(1) "פתיחת ההיכל" - הקונה-הזוכה פותח את ההיכל ומלביש את ספר התורה רימונים.
(2) "הגבהה" - הקונה-הזוכה מקבל את ספר התורה מידי פותח ההיכל, מוליכו לתיבה, ולאחר קריאת הפסוק "ישמחו השמים" מפי החזן פעמיים (כשהקהל חוזר אחריו בכל פעם) הוא מגביה את ספר התורה הפתוח, החזן מצביע על תחילת הפרשה שעומדים לקרוא באותה שבת והקהל שר "וזאת התורה".
4. לעליית רביעי נהגו לקרוא בשם "מדליק"; לשישי - "סמוך"; ולשביעי - "משלים". מקור השם "מדליק" במנהג שהיה נהוג בקהילות טריפולי, שבעל עלייה זו היה צריך להביא לבית-הכנסת שמן למאור. בהרבה בתי-כנסת הייתה עלייה זו (של כל שבת ושבת לחוד וכן של כל חג וחג, כל אחד בפני עצמו) מכורה לצמיתות ועוברת בירושה מאבות לבנים. בבתי-כנסת אלה היו רשימות קבועות במסגרות ובהן כתובים שמותיהם של כל קוני "מדליקים" שבמשך כל השנה.
בשבת שקוראים בה שתי פרשיות מחוברות, מחלקים את עליית "מדליק" לשנים: מדליק ראשון ומדליק שני. הראשון מסיים את הפרשה הראשונה וקורא שלשה או ארבעה פסוקים מהשניה, והשני קורא ממקום שהפסיק הראשון עד לעליית "חמישי", טעמו של מנהג זה - כדי לעשות חלוקה שווה בין שתי הפרשיות, באופן שבכל אחת מהן קוראים ארבעה עולים, בראשונה: ראשון, שני, שלישי, ומדליק א', ובשניה: מדליק ב', חמישי, סמוך ומשלים.
5. כשהאב עולה לתורה, נוהגים הבנים והנכדים לעמוד על רגליהם והם נשארים בעמידה כל זמן הקריאה עד גמר הברכה האחרונה על התורה. אח"כ הם עולים אליו אל התיבה, מנשקים את ידו ומקבלים את ברכתו. וכן כשעולה הבן לתורה, כשהוא חוזר למקומו, הוא ניגש תחילה לנשק יד אביו ולקבל ממנו ברכה.
מנהג זה של נשיקת יד האב ע"י הבנים נוהג גם בשעת ברכת כוהנים (בין אם היא נאמרת מפי הכוהנים - בימי שבת ומועד, או מפי הש"צ - בשאר ימות השנה) - האב שם את ידיו על ראשי הבנים, כשהם עטופים בטלית, ובסיום הברכה הם מנשקים את ידו. וכן בסוף כל תפילה ובלילי שבת ומועד, אחרי שטועמים מיין הקידוש, ניגשים הבנים והבנות אל האב, מנשקים את ידו ומקבלים את ברכתו. בכל המקרים הנ"ל הברכה היא: "יברכך ה' וישמרך" וגו'.
6. כשמעלים לתורה את החזן הקורא, שאז צריך שיעמוד מישהו לימינו, כרגיל, מוסיף השמש לומר, אחרי "בכבוד ר' פלוני", את המלים: "גם העולה ברוך יהיה", וזוהי ברכה לעומד בצד החזן. ברכה זו נשתרבבה במשך הזמן להיאמר גם לכל ת"ח הנקרא לעלות לתורה, אע"פ שהוא איננו החזן הקורא.
7. ביום תענית ציבור כשהש"צ מגיע בקריאת התורה ל"שוב מחרון אפך", אומרים המתפללים פסוקים אלה בקול רם, ורק אח"כ קורא אותם הש"צ מתוך הספר; וכן כשמגיע לי"ג מידות, אחר שהוא אומר "ויעבור ה' על פניו ויקרא", אומר הקהל כל הי"ג מידות בקול רם עד "ונקה", ורק אח"כ קורא אותן הש"צ. וזה דווקא ביום תענית, אבל בשבת פרשת "כי תשא", שבה נמצאים פסוקים אלה, קורא הש"צ כדרכו בכל השבתות, בלי שהקהל יאמר אותם.
גם ב"שבת שירה" חוזר הקהל על סופי הפסוקים "ויסע", "ויבוא", "ויט", ובפסוקים המסיימים: "סוס ורוכבו רמה בים", "מת על שפת הים", "א-להי אבי וארוממנהו" ועוד.
8. בשם "תוכחה" קוראים לעליית "שלישי" שבפרשת "בחוקותי" ולעליית "סמוך" בפרשת "כי תבוא", הואיל ובעליות אלה ישנן קללות המשמשות להוכחת מוסר. בדרך כלל עולה לעליות אלה השמש של בית-הכנסת או אחד מהציבור שהוא בעל "חזקה" לכך. עולה זה נקרא "מוכיח", ומעלים אותו לתורה ביום ראש השנה - פיצוי על שהתנדב לעלות "לתוכחה".
לפני שמתחיל לקרוא את ה"תוכחה", אומר החזן בקול רם את הפסוקים "מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקץ בתוכחתו, כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאב את בן ירצה", "ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב" (משלי), ואח"כ קורא את פסוקי הקללות בקול נמוך. בשתי שבתות אלה (בחוקותי וכי תבוא), לאחר הברכה האחרונה של העולה לתוכחה, מברך את הקהל בברכת "מי שבירך" נוספת על זו שאומרים אחרי ההפטרה. "מי שבירך" זה מסיים החזן במלים "ויהפך ה' לכם את הקללה לברכה וכן יה"ר ונאמר אמן".
9. כאשר קוראים את עשרת הדברות (בפרשת יתרו, בפרשת ואתחנן ובחג השבועות), קמים כל המתפללים שבבית-הכנסת א- לפני שיתחיל הש"צ לקרוא את הפסוק "אנכי ה' א-להיך" - ושרים את השיר "יום מעמד סיני" (סימנו "יצחק חזק"). אח"כ אומר הש"צ את הפסוקים:
"מי האמין לשמועתנו וזרוע ה' על מי נגלתה. מגיד דבריו ליעקב, חוקיו ומשפטיו לישראל. לא עשה כן לכל גוי, ומשפטים בל ידעום הללויה".
ואח"כ אומר:
"כל עמא דבית ישראל אציתו ושמעו, ית קל עשרת דברייא דאתאמרו למשה רבנו בטורא דסיני, ברעם וברעש, ברתת ובזיע, רכב א-להים רבתים אלפי שנאן, אדני בם סיני בקדש. הכל תנו עוז לא-להים ותנו כבוד לתורה",
ורק אח"כ מתחיל בקריאת עשרת הדברות, במנגינה מיוחדת, במשך כל זמן אמירת הפסוקים הללו וקריאת עשרת הדברות עומד כל הציבור על רגליו.
10. כשמזדמן שצריכים להעלות לתורה כוהן שלא לעלייה ראשונה, מוסיף השמש לאחר קריאת שם העולה לתורה את המלים "ואעפ"י שהוא כהן", כדי שלא יחשדו בו שנפסל מהכהונה ובגלל זה לא קראו אותו ראשון.
11. העולה למפטיר קורא את ההפטרה; אך יכול אחר לקרוא את ההפטרה במקומו, לרבות ילד שעוד לא הגיע לגיל מצוות. אצל יהודי לוב אין נוהגים לקרוא ילד לתורה לשום עלייה.
12. כאשר נמצאים בבית-הכנסת שנים שיש להם יום פטירה (יארצייט) באותו שבוע ושניהם רוצים לעלות ל"מפטיר", מחלקים את המצווה ביניהם - אחד עולה לתורה והשני קורא את ההפטרה.
13. בפרשת "שמות" נוהגים להפטיר ביחזקאל פרק ט, "בן אדם הודע את ירושלים" עד "ותצלחי למלוכה"; בפרשת "בא" מפטירים בישעיה פרק יט, "משא מצרים" עד "ונחלתי ישראל"; בפרשת "בשלח" נהגו להתחיל את ההפטרה בפסוק "ויכנע א-להים ביום ההוא", כלומר שני פסוקים לפני "ותשר דבורה". בפרשת אחרי-מות-קדושים - כשהן מחוברות, המנהג להפטיר ביחזקאל פרק כב, "התשפוט, התשפוט את עיר הדמים".
14. בשבת אחרי הצהרים מתאספים בבתי-הכנסת, מי לקריאת תהילים בנעימה ומי ללימוד מדרשים וכדומה. החכם או אחד מהקהל דורש או קורא לפני הציבור מענייני פרשת השבוע.
בשבתות שבין פסח לחג השבועות, לומדים פרקי אבות עם פירושים.
15. אחרי תפילת מנחה עורכים סעודה שלישית עם פירות ומיני תרגימא. ישנם בתי-כנסת בודדים שבהם קוראים את ה"יסודות" - שיר הנקרא "שיר ידידות" מאת ר' אברהם בן יוסף מהעיר פרגוש שבספרד. שיר זה בנוי על שלושה עשר העיקרים לרמב"ם.
16. לפני ערבית של מוצאי שבת נוהגים לקרוא כמה מזמורי תהילים. מתחילים בפסוק "אם אשכחך ירושלים" וממשיכים עד סוף המזמור "לדוד ברוך ה' צורי" ומתפללים ערבית. אחרי התפילה מבדילים בבית-הכנסת, וישנם כאלה שאחרי ההבדלה שרים את השיר "אערוך מהלל ניבי", שיר המדבר בשבחו של אליהו הנביא, כשאר שירי מוצאי שבת. יהודי לוב קוראים את מוצאי שבת "ליל אליהו הנביא".
17. לאחר שמבדילים (הן בבית-הכנסת והן בבית) וטועמים מכוס ההבדלה, יש שטובלים את האצבע ביין ומושחים בה את שתי העיניים ואת עצם המפרקת ומאמינים שזו סגולה לרפואה. כן ישנם שמכניסים את האצבע הרטובה מיין לכיס הבגד ומאמינים שזו סגולה לשפע ולברכה. הנשים אינן שותות מכוס ההבדלה.
בין המאכלים לשבת הרגילים אצל יוצאי לוב, חביבים עליהם במיוחד:
1. ה"כוסכוס" - עשוי מסולת בלולה במים ומעט שמן, אותה מבשלים על אדים. זהו מאכל קל וטעים מאד.
2. ה"מפרום" - קציצות העשויות מבשר טחון ובצל, פטרוזיליה ותבלין שונים. תערובת זו לשים בביצים ונותנים אותה בין פלחי תפוחי אדמה או חצילים; נמצא שהמילוי מכוסה משני צדדיו, זכר למן שהיה נתון בין שתי שכבות טל, מלמטה ומלמעלה.
3. ה"חראימי" - דגים עם בצל, פלפל, שום ורסק עגבניות. מאכל חריף המוגש כמנה ראשונה.
1. רבות הן עקרות הבית המקפידות להדליק נרות של שבת בשמן ופתילה דווקא, ולא בנרות חלב. יש נשים המדליקות שלוש פתילות ויש המדליקות שבע פתילות.
2. בליל שבת, לפני הקידוש, אומרים את הקטעים "שלום עליכם מלאכי השרת" ו"אשת חיל". לאחר שראש המשפחה מקדש טועמים כל הנוכחים מיין הקידוש ומברכים על הבשמים המונחים על השולחן. הילדים מנשקים את יד האב ומקבלים ממנו ברכה. רבים מנשקים אחר כך גם את ידה של האם.
3. בין הפיוטים של שבת מרבים לשיר את הפזמונים: "בר יוחאי", "יום השבת אין כמהו" ו"יה ריבון עלם". את אלה שרים במקהלה לפני הארוחה או אחריה.
4. רבים משכימים לבית-הכנסת עוד לפני עלות השחר כדי לקרוא שם מזמורי תהילים בנעימה ולזמר זמירות שבת עד אור היום. בבתי-כנסת אלה מכינים מערב שבת תה או קפה חם למשכימים.
5. ישנם שנשארים בבית-הכנסת אחרי גמר תפילת מוסף לקרוא את פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום. אחרים קוראים כך בבית, בחוג המשפחה, אחרי הסעודה השניה.
