ממנהגי יהדות מרוקו / שלום דנינו

ז. ראש-חודש וימי התקופה
1. בשבת שלפני ראש-חודש מכריזים עליו. גם הנשים, שרק מעטות מהן מבקרות בבית-הכנסת, מתעניינות במיוחד באיזה יום (או ימים) חל ראש-חודש.

2. יש נשים זקנות הנוהגות להתענות בערב ראש-חודש.

3. עם צאת הכוכבים של ערב ראש-חודש מדליקה האישה את נר ראש-חודש, ויש הנוהגות להדליקו גם למחרת, בבוקר.

4. תפילת ערבית של ר"ח פותחים במזמור "ברכי נפשי" (תהילים קד). בתפילת שחרית בו מברכים "לקרוא את ההלל".

5. אין מאכלים ומלבושים מיוחדים לראש-חודש.

6. לברכת הלבנה מצטרפים הילדים, ולהם תארים משלהם ללבנה: הללויה צהובה, הללויה אדומה וכדומה.

7. בימי התקופה נזהרים שלא לשתות מים בשעה או בשעות מסוימות.

ח. חודש אלול
1. עשרה ימים לפני חודש אלול מתחילים להתכונן ליום-הדין. בי"ט באב לארבעים יום לפני ראש-השנה) ובראש-חודש אלול (ארבעים יום לפני יום-הכיפורים) מקיימים "התרת נדרים". בב' באלול מתחילים להשכים ל"סליחות".

2. בחודש אלול מתחילים התלמידים ללמוד בבית רבם פרקי תפילה ופיוטים מתפילות ראש-השנה על מנגינותיהם והם משתתפים באמירת הסליחות בכמה קטעים, כגון "למענך א-להי", "אדון הסליחות", "שומר ישראל" ועוד.

ט. ראש-השנה
1. בערב ראש-השנה נוהגים להתיר הנדרים ואף יש המקיימים התרת קללות.

2. נהגו שלא ללבוש בראש-השנה בגד חדש.

3. תפילת ערבית של ליל החג פותחת בפיוט "אחות קטנה", פיוט האהוב מאוד על הילדים בגלל השינון הרב ששיננו אותו לפני החג¹. לסיום תפילת ערבית פותחים את דלתות ההיכל, והחזן אומר בחרדה ובחגיגיות מזמור "לה' הארץ ומלואה", והקהל עונה אחריו. אחר מתפללים על הפרנסה. בסוף התפילה מברכים איש את רעהו: "תיכתב ותיחתם לחיים טובים ולשלום".

4. בסעודת החג אוכלים פירות וירקות שונים, כמובא במחזור לראש-השנה, ואומרים "יהי רצון" מעניין הדומה לשם הפרי או הירק: באכילת תמרים - "יהי רצון שיתמו אויבינו...", באכילת "קרא" - "יהי רצון שתקרע רוע גזר דיננו ויקראו לפניך זכויותינו" (משום שאין יודעים אם ירק זה נקרא "קרא" או "קרע"), וכיוצא בזה.

5. עוד בליל ראש-השנה מתחילים בקריאת התהילים; ונוהגים לקרוא ספר זה בראש-השנה פעמיים, כמניין "כפר" (300 מזמורים).

6. לתפילת שחרית ממנים שלושה חזנים, ושלושתם עומדים לפני התיבה.

7. את הפיוטים:
"א-להי אל תדינני",
"ה' יום לך אערוך",
"שופט כל הארץ",
"שואף כמו עבד",
"ידי כשים",
"יה שמך ארוממך",
אומרים לפני "נשמת" ולפני "יוצר".

8. נוהגים שהתוקע עולה לתורה עליית חמישי הן ביום ראשון הן ביום שני של ראש-השנה.

9. אין ישנים ביום ראש-השנה, אלא עוסקים באמירת תהילים. הטעם לכך: "כיצד המשפט מתנהל, והנאשם יישן ותערב לו שנתו?"

10. אחר תפילת המנחה ביום א' של ראש-השנה יוצאים ל"ותשליך" (ולא "תשליך").

י. יום-הכיפורים
1. בליל ט' בתשרי (ערב כיפור) מזמינים את השוחט הביתה ושוחטים עופות ל"כפרות".

2. לאחר תפילת שחרית של ערב כיפור עורכים "התרת נדרים". לאחר מכן עומד אחד הזקנים בבית-הכנסת ובידו רצועת עור רחבה. כל אחד מהקהל עובר לפניו כדי לקבל מידיו ארבעים מלקות חסר אחת (תוך אמירת "והוא רחום" ג' פעמים, מכה בכל מלה; מסיימים במלים: "וסר עוונך וחטאתך תכופר").

3. מרבים לאכול, כמצוות היום. רבים נוהגים לאכול "כוסכוס", תבשיל הנהוג בעדות אחרות בערבי שבתות וחגים.

4. לפני הסעודה המפסקת מתלבשים לכבוד היום הגדול. בניגוד לראש-השנה, כמעט לחובה נחשב שאחד המלבושים יהיה חדש, ובעיקר מקפידים על בגדי לבן.

5. בסעודה המפסקת נוהגים לסעוד בעופות שנשחטו לכפרות. אין יהודי מרוקו נוהגים לתת את העופות לעניים, כפי שנהוג אצל עדות אחרות.

6. בליל יום הכיפורים מתכנסים בבתי-הכנסת אנשים ונשים וטף ופותחים בפיוט "לך א-לי תשוקתי". שלושה חזנים עומדים לפני התיבה, כמו בראש-השנה, והם שאומרים גם את "כל נדרי", בניגון מיוחד, כשזקן החזנים מתחיל. החזן השלישי, לאחר שגומר את כל נדרי, אומר:

שרוי לנו, מחול לנו, מותר לנו.
מחול לנו ולכם, שרוי לנו ולכם, מותר לנו ולכם.
שרוי לנו ולכם ולכל ישראל, מחול לנו ולכם ולכל ישראל, מותר לנו ולכם ולכל ישראל.
שרוי לנו ולכם ולכל ישראל מפי בית-דין של מטה, ומחול לנו ומותר לנו ולכם ולכל ישראל מפי בית דין של מעלה.

כל שורה מארבע השורות הנ"ל אומר החזן שלוש פעמים, והקהל חוזר אחריו שלוש פעמים.

7. רבים נשארים לאחר תפילת ערבית בבית-הכנסת וקוראים תהילים, מסכת יומא, וקטעי זוהר מענינא דיומא. יש מהם הלנים בבית-הכנסת עד לאשמורת הבוקר ואח"כ קמים לומר בבכיה גדולה "כתר מלכות" לרשב"ג וקטעים אחרים, כפי שמובא במחזור ליום-הכיפורים.

8. בין מוסף למנחה אין הפסקה גדולה, כנהוג אצל עדות אחרות. ההפסקה אינה עולה על מחצית השעה, ורוב הקהל אינו עוזב את בית-הכנסת, אלא נשאר לזמר את הפזמונים שבין מוסף למנחה.

9. לעת ערב מתכנסות ובאות כל הנשים, אף אלה שלא בקרו בבית-הכנסת במשך כל היום, כדי לשמוע תקיעת שופר, אשר מהווה בשבילן עיקר היום. לשיא ההתלהבות מגיעים ב"ויעבור" האחרון, אותו אומרים החזן והקהל בקול חזק ובאותו זמן התוקע תוקע תשר"ת, תש"ת, תר"ת. יהודי מרוקו אינם נוהגים לעטוף את ראשיהם בטלית (כנהוג אצל רוב עדות ספרד ואשכנז כאחד), פרט לרגע שבו מגיעים לשיא ההתרגשות והקדושה.

10. במוצאי יום-הכיפורים, מיד לאחר הסעודה, מתחילים בהכנת הסוכה, כדי לקיים "מחיל אל חיל".

11. י"א בתשרי, מחרת יום-כיפור, נקרא בפי יהודי מרוקו בשם "יום שמחת כהן", על פי המשנה ביומא: "יום טוב היה עושה בצאתו מן הקודש".

יא. חג הסוכות והושענא-רבא
1. בסוכות נוהגים לקרוא את הסדר שנקבע בספר "חמד א-להים" על סדר האושפיזין, ביום ובלילה. בערב החג, לפני הקידוש, קוראים את "התיקון של יום" - מסכת סוכה, פרק משנה הקשור בשמו של האושפיזין, וזוהר. כן עושים גם בשאר הערבים. במשך היום קוראים פרקי תורה, נביאים וכתובים הקשורים בשם האושפיזין, וזוהר.

2. מייחדים אחת הפינות שבסוכה ל"כסא אליהו הנביא", אותו מקשטים ועליו שמים ספרים שמשתמשים בהם בחג הסוכות, כגון מחזור לשלוש רגלים, ס' חמד א-להים, ספרי פיוטים ועוד.

3. בכל יום מימי החג אומרים "הושענות". לפני הוצאת ספר-תורה, לפי הסדר שנקבע, ואילו ביום השבת אומרים את ההושענות המיוחדות לשבת וגם את ההושענות המיוחדות לאותו יום לפי הסדר, כנ"ל.

4. הושענא-רבא, ליל גמר החתימה, נחשב לכיפור-קטן. ערים כל הלילה ואומרים כל התהילים, בשבע הפסקות, כפי שמובא בספר "קריאי מועד". בכל הפסקה אומרים "שמע ישראל", "ה' הוא ה-אלהים", "ה' מלך" וקטעים אחדים מהסליחות; מיד לאחר סיום אמירת תהילים מתפללים תפילת שחרית, בהשכמה, כדי שלא תהא שהות להירדם. בתפילה זו מוסיפים "נשמת כל חי". התפילה להושענא-רבא נמשכת שעות אחדות בגלל ריבוי ההושענות. בשוב האב הביתה מהתפילה, הוא חובט בערבה שבידו על גב אשתו וילדיו ושאר בני הבית.

יב. שמחת-תורה
1. יהודי מרוקו נוהגים לקשט את בית-הכנסת לכבוד שמחת-תורה במיני אריגים ובדים צבעוניים רבים, עד שקירותיו לא ייראו. במרכז בית-הכנסת מקימים כמין חופה, מקושטת יפה, ובה מקומות ישיבה ל"חתנים" (חתן-תורה וחתן-בראשית) ולשושבינים.

2. ההקפות נערכות בחגיגיות רבה, בהשתתפות הנשים והילדים, שבידיהם נרות מקושטים. הגברים רוקדים כשספרי-תורה בידיהם. מחזה זה של שמחה וריקודים עם ספרי-התורה חוזר ונשנה גם בתפילת שחרית, לפני הקריאה בתורה. בעלות החתנים לתורה זורקים עליהם ממתקים, והילדים הקטנים פושטים מיד בכל פינות בית-הכנסת, כדי ללקט אותם. אחרי התפילה מתחלק הקהל לשתי קבוצות, לבקר בבתי החתנים.

יג. חנוכה
1. בשחרית של חנוכה מוסיפים ל"מזמור שיר חנוכת הבית" (תהילים ל) את הפסוק הראשון, אותו משמיטים בכל ימות השנה, ובעת הוצאת ספר-התורה אומרים שמונה פסוקים הקשורים באור ונר, ואלה הם:

א. "נר לרגלי דברך, ואור לנתיבתי" (תהילים קיט, קה).
ב. "נר ה' נשמת אדם, חפש כל חדרי בטן" (משלי כ, כז).
ג. "כי נר מצווה ותורה אור, ודרך חיים תוכחות מוסר" (שם ו, כג).
ד. "כי אתה תאיר נרי, ה' א-להי יגיה חשכי" (תהילים יח, כט).
ה. "אור זרע לצדיק, ולישרי לב שמחה" (שם צז, יא).
ו. "וארח צדיקים כאור נגה, הולך ואור עד נכון היום" (משלי ד, יח).
ז. "לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא, ה' מעוז חיי ממי אפחד" (תהל' כז, א).
ח. "קומי אורי כי בא אורך, וכבוד ה' עליך זרח" (ישעיה ס, א).
ט. "מאין כמוך ה', גדול אתה וגדול שמך בגבורה" (ירמיה י, ו).

2. נוהגים לאכול סופגניות פעמים אחדות בימי החנוכה. יש שנהגו לאכול "כוסכוס" עם בשר תרנגול (זכר) לכבוד החנוכה.

3. בב' בשבט או בג' בו נוהגים להתענות "תענית-הדיבור". אין מדברים במשך כל היום כדי לכפר על חטא לשון הרע ועל דיבור דברים בטלים. ביום זה יושבים בבית-הכנסת וקוראים שלוש פעמים את ספר תהילים.

יד. ט"ו בשבט ושבת-שירה
1. בט"ו בשבט מזמנים מינים שונים של פירות לברכה. לפני אכילת כל פרי קוראים זוהר ומקראי קודש מהספר "עץ הדר" לט"ו בשבט.

2. בשבת-שירה (פרשת בשלח), וכן גם בשביעי של פסח, לפני שירת הים שבתפילה, שרים את הפיוט הזה:

"אשירה כשירת משה, שיר לא יינשה, אז ישיר משה, את דברי השירה.
אשירה כשירת מרים, על שפת הים, ותען להם מרים, את דברי השירה.
אשירה כשירת יהושע, בהר הגלבוע, אז ישיר יהושע, את דברי השירה.
אשירה כשירת דבורה, בהר תבורה, ותשר דבורה, את דברי השירה.
אשירה כשירת חנה, עם בעלה אלקנה, ותשר חנה, את דברי השירה.
אשירה כשירת דוד, מזמורים יצמיד, וידבר דוד, את דברי השירה.
אשירה כשירת שלמה, בעטרה שעטרה לו אמו, שיר השירים אשר לשלמה.
אשירה כשירת ישראל, בביאת הגואל, אז ישיר ישראל, את דברי השירה."

טו. פורים
1. בשבת-זכור קוראים את הפיוט "מי כמוך" לר' יהודה הלוי, פיוט שכולל תוכן מגילת אסתר.

2. נוהגים להתענות בתענית-אסתר-גדולים וקטנים, ובמיוחד הנשים. לפנות ערב, אחרי מנחה, נוהגים להפריש מטבעות "זכר למחצית השקל". הילדים מביאים בידיהם כלי הקשה ופיצוץ.

3. בשעת קריאת המגילה, בהישמע שם המן, מזדרזים הנערים "למחות" את שמו בפיצוץ ובהקשה, ואילו הגדולים-ברקיעת רגלים. אמנם נוהגים להזהיר מפני רעש יתר כדי שלא לבטל את מצוות היום - היא שמיעת המגילה, אך אזהרה זו נשארת בדרך כלל בגדר בקשה שאינה נשמעת.

4. בבתים מכינים מגדנות ומיני עוגות לרוב, למשלוח-מנות ולשמחת החג. הנערים נוהגים לעשות דמויות המן ועשרת בניו בצורת דחלילים, אותם תולים על עמוד ושורפים במקום מרכזי בשכונה או בעיר.

5. נהגו להסב לסעודת פורים רק בשעות אחר הצהרים המאוחרות ולפעמים לפנות ערב, והתריעו נגד זה.

טז. חג הפסח
1. כבר במוצאי פורים מורגשות ההכנות לפסח. רבות הן עקרות הבית, אשר כבר בפורים מונעות מבני ביתן להשתמש בכלים מסוימים ומלהתקרב לפינות מסוימות שבבית. בתקופה זו, בין פורים לפסח, מנקות עקרות הבית ומתכוננות לפסח. הן נזהרות ביותר מפני החמץ, שלא יישאר חלילה משהו ממנו באיזו פינה נסתרת. התלמידים לומדים בבית רבם את ההגדה של פסח, כדי להיות מוכנים לקריאתה בליל הפסח, ביחד עם כל בני הבית. בשבת הגדול אין אוכלים בחדר האוכל כי אם בפינה במטבח או בפרוזדור, כדי לא "להחמיץ" את אשר הכשירו כבר.

2. לרוב יהודי מרוקו כלים מיוחדים לפסח, ואלה נשמרים משנה לשנה. פרט לעלי והמכתש כמעט שאין מכשירים כלים לפסח על ידי הגעלה או ליבון. בשעת הגעלת כלים או לאחר ליבון העלי והמכתש והכנסתם למים קרים אומרות הנשים ושונות: "כשר בלי ספק".

3. יש שנוהגים לשים לבדיקת חמץ יחד עם חתיכות הלחם גם נתחי כבד צלוי.

4. ביום י"ד בניסן, האסור באכילת חמץ ומצה גם יחד, אוכלים בעיקר תפוחי אדמה וביצים שלוקות. בחצות היום אופים את מצת המצוה. בזמן הלישה והאפייה אומרים פרקי הלל בשירה וזמרה.

5. לאחר תפילת ערבית של חג, כאשר נכנסים לבית, מרימים בני הבית בזה אחר זה את הקערה של פסח, הנקראת "קערת ההגדה", ומסובבים אותה מעל ראשי כל שאר המסובין בשירת "בבהילו יצאנו ממצרים, הא לחמא עניא... בני חורין". יש הנוהגים להיכנס גם לבתי קרוביהם, שכניהם ומכריהם בשעת קריאת ההגדה, להרים גם שם את הקערה ולסובב אותה מעל ראשי המסובים; ואלו על ראשי האורחים, ובפי כולם השיר "בבהילו". עם צאת האורחים חוזרים המסובים לקריאת ההגדה, וחוזר חלילה עם היכנס אורחים נוספים.

6. כשמגיעים ל"יחץ", חוצה עורך הסדר את המצה האמצעית לשני חלקים, באופן ששני החלקים יוצרים מעין אות ה. כל אחד מבני הבית, כולל הנשים (כשהן שולטות בקריאה או יודעות בע"פ), לוקח את המצה החצויה וקורא: "הא לחמא עניא..." עד "בני חורין". וכאן הבן שואל...

7. במקצת מקומות נהגו שאחר שאלת הקושיות יוצא עורך הסדר מן החדר וחוזר אליו דרך דלת צדדית, כשהוא נשען על מקל ארוך ועל כתפו המצה של האפיקומן, עטופה בסודר. לשאלותיהם של המסובים משיב "האורח", שהוא מיוצאי מצרים וכי זה עתה ה' בקע את ים סוף. המצרים מושלכים על שפת הים, ובני ישראל זכו בשלל הכסף והזהב של המצרים. כיון שלא יכלו להתמהמה, לא הספיק בצקם להחמיץ והנה הוציא ממצרים "עוגות מצוות כי לא חמץ" (מראה להם המצה שעל כתפו). שיחה זו מסתיימת באמירת פסוק בפי כל המסובים, כגון "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", או "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח" וכדו'.

8. בקריאת ההגדה משתתפים כל המסובים, כשכל אחד, בזה אחר זה, קורא, ואילו את הפסוק האחרון של כל קטע קוראים כולם יחד.

9. לתינוקות אומרים: "אם לא תרדמו עד סוף קריאת ההגדה תראו את "שפוך" (הכוונה לחלק השני של ההגדה של פסח, הפותח במלים "שפוך חמתך על הגויים"), ומיניה וביה שואלים אותם: מיהו "שפוך", איש או אישה?

10. רבים נוהגים (גם בארץ) לתרגם את ההגדה לשפה המדוברת בבית, קטע קטע ותרגומו.

11. המנהג המשעשע של גניבת האפיקומן אינו נהוג אצל יהודי מרוקו.

12. ממשיכים באמירת נשמת ושיר השירים עד חצות. שרים את "חד גדיא", "אין אדיר" (פיוט זה שהפך לנחלת כל החגים, ובפרט שמחת-תורה, מיועד אצל יהודי מרוקו בעיקר לליל הסדר), "כי לו נאה" ועוד.

13. רבים נוהגים ללבוש בליל הסדר גלימות לבנות ארוכות-סמל לחירות.

14. יש שמחמירים על עצמם לאכול מצה שמורה בכל ימי החג. אלה גם משתמשים בשומן (מן החי) במקום שמן, ואף את השימוש בתה וסוכר הם אוסרים על עצמם.

יהודי מרוקו אינם אוכלים קטניות ואורז בפסח, מה שמותר אצל עדות המזרח והתימנים, אך הקטניות הירוקות, כגון האפונה והפול, המצויים בעונה זו, נאכלים, ואפילו יותר משאר ירקות.

15. בחול-המועד פסח נהגו הילדים הקטנים לערוך סעודה משלהם, הם בשלו בכלים קטנים המיוחדים לילדים, השתמשו במצות בגודל מוקטן, וישבו ליד שולחן נמוך. זו הייתה מסיבה מיוחדת להם, מלווה באווירה חברתית-ילדותית.

16. בחול-המועד פסח, ויש שנוהגים כך בשביעי של פסח, יוצאים לשדה, למקום עצים, כדי לברך את ברכת האילנות. מברכים על עצים שהפריחו, ולפחות שני עצים. נוסח הברכה: "בא"ה אמ"ה שלא חסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ונאות ליהנות בהם בני אדם". לאחר מכן קוראים שני מזמורי תהילים (קכו ו-קמח) ומוסיפים תפילה "למנוחת הנשמות הקדושות", זהו טקס נאה במיוחד ליהודי חוץ-לארץ תושבי הערים, שראו עצי פרי בלבלובן לעתים רחוקות, ולפעמים רק בהזדמנות זו.

17. בליל שביעי של פסח מקיימים לימוד מתוך הספר "קריאי מועד", כמו בליל הושענא-רבא, אלא שבליל שביעי של פסח אין לומדים עד אור הבוקר, כי אם עד אחרי חצות בלבד.

18. במוצאי החג מתפללים תפילת ערבית של חול. לאחר התפילה מברכים איש את רעהו בברכת "תרבחו ותסעדו" או "תרבח" בלבד, מעין - תזכו לשנים רבות. אחרי כן קוראים בקול ובניגון במסכת אבות (המשנה הראשונה של כל הפרקים א-ו); פסוקים ראשונים מספר "משלי" וה"אזהרות" הראשונות הנאמרות בחג השבועות. בכל הקטעים האלה יש מעין הזמנה לתקופה הקרובה.

כאן מתחילה חגיגת ה"מימונא". בכל בית ובית נערכים השולחנות בטוב טעם. על כל שולחן שמים כד חלב, קערת קמח שבה נעוצים חמש ביצים, חמישה פולים וחמישה תמרים. ירק ופרחים מקשטים את השולחן שעליו גם צנצנת דבש, רקיקים הנקראים "מופליטא", אותם מכינים מקמח (כמין חביתה) עם צאת החג, או עלי חסה, ואף בקבוקי יין ומשקה אחר לרוב. נוהגים לבקר בכל אחד מבתי הקרובים, המכרים והשכנים, לברך ולטעום מ"המנהג" (עלי חסה עם דבש או "מופליטא"), ללגום מעט משקה, לברך ולהתברך ולהמשיך בביקורים. כשנכנסים לבקר משמיעים מעין שירה חוזרת "אלאלא מימונא אמברכה מסעודא", שפירושו: ה"מימונא" המבורכת והמוצלחת. ביקורים אלה מסתיימים בשעות המאוחרות של הלילה. ביום ה"מימונא" יוצאים לשדות או לשפת הים ומבלים שם שעות אחדות.

למנהג המימונא יש טעמים אחדים.

יז. ספירת העומר וימי העומר
1. בליל שני של פסח לאחר תפילת ערבית מחלק שמש בית-הכנסת למתפללים מלח מתוך שקית או גבישי מלח קטנים. המתפללים קושרים את המלח בפינת הממחטה או בתוך נייר. רבים נוהגים לקחת גוש מלח קטן שאין צורך לצוררו. וכן כתב הרב ברוך אסבאג זצ"ל בספרו "מנחת משה":

"סגולה וסוד גדול לאחוז בידו מעט מלח בליל ראשון לספירת העומר".

2. אסור להסתפר עד ל"ד בעומר (ולא עד ל"ג בעומר), כך פסק מרן ה"בית-יוסף", וכן כתב בספרו הנ"ל רבי ברוך אסבאג זצ"ל. אך כיון שלא נזכר איסור התגלחת, לא נהגו לאוסרה, ויש הנוהגים בעצמם חומרא.

3. בי"ד באייר, יום פסח שני, עורכים הילולא לכבוד התנא ר' מאיר בעל-הנס, הנקראת "הילולא דרבי מאיר".

4. בל"ג לעומר, הנקרא "הילולא של רבי שמעון" (בר יוחאי), לאחר תפילת ערבית, מוכרים בבית-הכנסת נרות או כוסות שמן לזכר רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס ואחריהם לתנאים, אמוראים, ורבנים הקבורים במרוקו. נהגו לנסוע להשתטח על קברות צדיקים ולעשות סעודה והילולא ליד הציונים. בארץ נוהגים לעלות בל"ג בעומר למירון, לקברו של רבי שמעון בר יוחאי.

5. בספירה של הלילה האחרון נוהגים לומר "היום תשעה וארבעים יום לעומר שהם שבעה שבועות תמימות".

6. בשבתות שבין פסח לעצרת קוראים פרקי אבות ופרקי משלי (ראה סעיף 1. 2). נוסף לכך גם קוראים, אחרי מנחה של שבתות אלה, ארבעה קטעים מן ה"אלפא ביתא" (תהילים קיט): בשבת ראשונה א - ד, בשניה ה - ח, וכן הלאה.

יח. חג השבועות (עצרת)
1. בליל שבועות לומדים תורה כל הלילה כבהושענא-רבא (ראה לעיל). בתפילת שחרית, בעת הוצאת ספר-תורה, קוראים את "הכתובה" בין הקב"ה וכנסת-ישראל לרבי ישראל נג'ארא. היא נאמרת ברוב טעם ע"י השליח-ציבור, הנעזר ע"י הקהל, כבמנגינת הכתובה של חתן וכלה.

2. רבים נוהגים לשמור מצות אחדות מפסח, לפורר אותן בתוך חלב עם דבש ולטעום מזה לפני הסעודה, מיד לאחר התפילה. הטעם לכך, לפי שהתורה נמשלה לדבש וחלב, שנאמר: "דבש וחלב תחת לשונך" (שה"ש ד, יא).

3. אחרי הצהרים אומרים שני מיני אזהרות, "גדולות וקטנות". הן נקראות כך ע"פ גודל בתי האזהרות, הכתובות בצורה שירית ובחרוזים. האזהרות הגדולות נכתבו בידי המשורר הגאון רבנו יצחק בן ראובן זצ"ל, בן זמנו של הרי"ף זצ"ל. האזהרות הקטנות של רשב"ג נקראות רק אצל עדות מעטות, ביניהן יהודי מרוקו. קוראים את האזהרות בבית-הכנסת, ולפעמים גם בבתים פרטיים, במנגינה יפה. כל אחד, בזה אחר זה קורא את "הבית" המגיע לו לפי התור, ואת השורה האחרונה של כל בית מסיימים ביחד. מי "שנפלו בו האזהרות" (כלומר, מי שיוצא לו לקרוא את הבית האחרון, המתחיל במלים "בסימנא טבא ובמזלא יאה...") זוכה למנה הגונה של מים קרים, וגם שאר הקהל, ובפרט הילדים, אינם שבים הביתה כלעומת שבאו, אלא זוכים להזיית מעט מים חיים עליהם, שכן התורה נמשלה למים.

4. אחר האזהרות קוראים מגילת רות. בבתי כנסת רבים נוהגים עד היום לתרגם את מגילת רות פסוק פסוק לשפה המדוברת.

5. בפרשת נשא, הנקראת על פי רוב אחרי שבועות, נוהגים לשנות את החלוקה של העליות, שלא כפי החלוקה שבחומש. בעליית הכהן קוראים מתחילת הפרשה עד "זה קרבן נחשון בן-עמינדב," בעליית לוי קוראים "ביום השני", שלישי "ביום השלישי" וכן הלאה. שביעי קורא מ"ביום השביעי" עד סוף הפרשה.

יט. ארבעת הצומות ובין-המצרים
1. בשבת שלפני כל צום מכריזים בבית-הכנסת על הצום, פרט לתשעה-באב, יום-הכיפורים ופורים, וסימנך: אכ"ף עליו פיהו (שולחן ערוך, אורח חיים, סי' תקן, ד).

2. התעניות הן אצל יהודי מרוקו בעלי צביון של "תענית ציבור" ממש, משום שכל הציבור מתענה בהן. גם ילדים, החל בגיל תשע שנים, מתחרים ביניהם מי יצום כל היום כולו, ואין הם נוהגים לאכול בבוקר השכם (לפני עלות השחר) של יום הצום.

3. בכל תענית ציבור נוהגים להניח תפילין גם בשחרית וגם במנחה.

4. בשבעה עשר בתמוז מתחילים לקרוא תיקון חצות, בצהרים. בתקופת בין המצרים מקפידים על מנהגי אבלות. בהפטרות של תלתא דפורענותא משנים מן המנגינה הרגילה, והן נקראות בטעמים המיוחדים לשבתות אלה בלבד. בגלל הטעמים המיוחדים נמכרות הפטרות אלה בסכומים גבוהים מן הרגיל.

כ. תשעה-באב
1. בכל תשעת הימים נוהגים איסור לגבי אכילת בשר ושתיית יין, ואילו תספורת אסורה כל שלושת השבועות.

שבת-חזון נקראת "שבת-איכה". יש נוהגים איסור רחיצה בשבת זו וגם אין אוכלים בה בשר טרי כי אם בשר משומר.

2. בסעודה המפסקת יושבים על הארץ, ליד פתח הבית. נוהגים לאכול תבשיל עדשים, וביצים שלוקות טבולות במעט אפר ומלח, זכר לחורבן וסימן לאבלות.

3. בבית-הכנסת יושבים על הארץ, על גבי מחצלות. לפני תפילת ערבית אומרים קינות רבות ואחריה קוראים מגילת איכה. החזן מודיע בקול בוכים, כמה שנים עברו מאז חורבן בית קודשנו ותפארתנו. סימן לדבר נתנו: להפחית חיי"ם (68) מהשנה לספה"נ, כגון: בתשעה-באב תשכ"ה מלאו 1897 שנים לחורבן הבית (1897 = 68 - 1965). ויש הנוהגים להפחית 70 שנה מספירת הנוצרים (בתשכ"ה - 1895 שנים לחורבן).

4. בליל תשעה-באב נוהגים לישון על הרצפה וכן נוהגים לשים אבן או אבנים תחת הכר.

5. בתפילת שחרית מרבים באמירת קינות (בהן מזכירים גם את גירוש ספרד) בעלות מנגינות רבות ושונות. נוהגים לתרגם את הפטרת "אסוף אסיפם" (ירמיה ח). בתרגום זה משולבות אגדות רבות מאגדות החורבן.

6. הופכים את ה"לבוש" של ספר-התורה ומעמידים אותו על גבי ספסל או שולחן, ולא ע"ג התיבה הרגילה.

7. לאחר תפילת שחרית, הנמשכת כארבע וחצי שעות ומסתיימת בערך בשעה אחת עשרה, קוראים את ספר איוב, מתחילתו ועד סופו. בתפילת מנחה שוב יושבים על גבי הספסלים. מפטירים בה ב"שובה ישראל" (הושע יד).

8. נהגו להבטל ממלאכה בתשעה-באב ובפורים, כי העובד בהם לא יראה ברכה מעבודתו. הפתגם אומר: "כספי איכה (תשעה-באב) וכספי מי כמוך (פורים, שבשבת זכור קוראים "מי כמוך" לריה"ל) אין בהם סימן ברכה".

9. גם הנשים יושבות אגודות אגודות, ואחת מהן או אחד השכנים קורא להן קינות בערבית, והן בוכות ומספידות על חורבן הבית ועל הגלות המר והנמהר.

10. רבים נוהגים לאכול דייסת חטים במוצאי צום תשעה-באב וגם במוצאי שאר התעניות.

11. עקרות הבית נוהגות לסייד את הבית, או לפחות חלק ממנו, לכבוד שבת-נחמו.