1. האב נוהג לרשום את תאריך יום הולדת בנו בשולי סידורו.
2. את היום הראשון להנחת תפילין קובעים בימים שני, חמישי או בראש-חודש, ימים של קריאה בתורה, כדי שהבר-מצוה יוכל לעלות לתורה. בעלייה שרים לכבודו וזורקים עליו סוכריות. מן העזרה נותנות הנשים קולן בתרועת כלי. . . לי. . . לי. . . לי. , . בכסותן את פיהן באצבעות ידיהן לשם הגברת התרועה. בבית מתכוננים לסעודת בר-מצוה המתקיימת בשעת הצהרים.
3. בשבת הראשונה שאחרי כן גוברת השמחה בבית-הכנסת. שוב מכבדים אותו בעליה ושרים לכבודו, משליכים עליו סוכריות, ומחלקים ממתקים לקהל המתפללים. הקרובים לוקחים את החמין לבית הבר-מצוה ואוכלים עם בעלי השמחה.
1. האירוסין נעשים בחגיגיות רבה, במעמד קרובים, ידידים ונכבדים. בפני רב העדה נערכת תקיעת-כף, והנשים מאשרות את הזיווג בתרועת כלי. . . לי. . . לי. . .
2. את החתונה עורכים בבית הכלה, בשעות של בין-השמשות. הבית מתמלא מוזמנים מצד החתן והכלה. לאחר אמירת שבע הברכות על-ידי רב העדה משבר החתן כוס זכוכית ברקיעת רגל. את סעודת החתונה עורכים ברוב פאר והדר.
3. לפנים נהגו לקיים סעודה בכל יום משבעת ימי המשתה והזמינו לסעודות אלה אורחים רבים.
היום מקצרים ומעמידים את החתונה על שלושה טכסים בלבד:
(א) טכס הנישואין, שנערך על פי רוב ביום הראשון, בערב;
(ב) טכס החתונה, שנערך באולם גדול ששוכרים לכך ושאליו מזמינים את בני המשפחה, ידידים ומכרים רבים. טכס זה מלווה שירה וזמרה ובו ניתנת גם סעודה דשנה;
(ג) טכס הנערך ביום השבת, בערב, שבו מגישים בני המשפחה מתנות לזוג הצעיר. גם מסיבה זו נמשכת בשמחה, בשירה ובזמרה עד חצות הלילה. כאן בישראל עורכים על פי רוב את טכס הנישואים באולם שכור ויתר המסיבות נערכות בבית החתן.
1. את אושרה בחיים רואה האישה בפרי בטנה, ורבה שמחתה בהריונה. בני משפחתה מתייחסים אליה בכבוד ובחיבה ואינם מונעים ממנה דבר שערגה נפשה אליו. הבעל משתדל לספק את געגועיה גם אם יעלה לו הדבר בכסף ובמאמצים.
2. במשך חדשי הריונה מברכים אותה שתלד בן זכר, שימשיך שלשלת היחוסין של המשפחה.
3. ההרה חוששת מאד מעין-הרע של נשים עקרות ושכולות שבסביבתה ומפני רוחות ומזיקין. משום כך היא מחזיקה בקמיע המסלק ומבטל את השפעתם הרעה של אלה.
4. כאשר נולד בן זכר, רווח ליולדת ופניה אורות מגיל ואושר. הולדת בת - מדכאה את רוחה, וגם יחס הבעל אליה משתנה לרעה.
5. שומרים על הוולד, בייחוד כשהוא בן זכר, שמירה מעולה מפני עין-הרע ורוחות ומזיקין. על צווארו תולים קמיע לשומרו מכל רע. בלילות נמנעים משפיכת מים על הרצפה, בייחוד במוצאי-שבת, לבל יפגעו ברוחות המסובבים.
6. בשבת שלפני הברית שוררים שמחה וששון בבית אבי-הבן. בעלייתו לתורה בבית-הכנסת שרים לכבודו את הפזמון "יהי שלום בחילינו ושלוה בישראל, בסימן טוב בן בא לנו, בימיו יבוא גואל". קרובים וידידים משליכים עליו ממתקים והילדים משתטחים על הקרקע ללקטם. בגמר התפילה מלווים אותו קהל המתפללים אל ביתו, כשהם שרים פזמונים על המאורע. הקרובים מביאים את החמין מביתם וסועדים את סעודת הצהרים. "אבי הבן" מספק שפע של משקאות לסעודה זו.
7. ליל "ברית יצחק" מוקדש כולו לשמחה בחברת קרובים וידידים. יהודי פרס שבישראל נוהגים כספרדים, להביא מבית-הכנסת לחדר היולדת נברשת ("טרה") בשירה ובתזמורת. את היולדת מכבדים בהדלקת אחת הפתילות שבעששית המרכזית. אבי הבן מדליק את הפתילה השניה, והקרובים - את יתר הפתילות.
8. את ה"ברית-מילה" עורכים על פי רוב בבית, ורק אלה שגרים בקרבת בית-כנסת עורכים אותה שם. לסנדק מזמינים את הקרובים ביותר: אב, אח גדול או מחותנים. את הבן מובילה האם או אחיות גדולות, משני הצדדים. נוהגים לזכות בתפקידים אלה חשוכי בנים שבמשפחה, כסגולה לפרי בטן. כעני כעשיר מסדרים בו ביום "סעודת מילה", איש איש כפי יכולתו.
1. בכל שבעת ימי האבל יושב ה"מולא" בחדר האבלים מן הבוקר עד הערב ועוסק בלימוד. עליו לעבור לפי חלוקה יומית על תורה נביאים וכתובים, חלק מן המשנה ופרקי זוהר מסוימים. הוא קורא בקול ובנעימה מיוחדת לכל סוג קריאה ומשתתף עם האבלים בסעודה ובתפילות היום. בבית הנפטר מתאספים לתפילה ול"השכבה" לאחר שחרית ומנחה. בליל שביעי עורכים סעודת אבל.
2. במשך אחד עשר חודש מתאספים מדי שבת בשבתו לאחר סעודה שניה או אחרי הצהרים בבית הנפטר - ל"משמרה". מחלקים למסובים קטעי
"אדרא רבא" או
"אדרא זוטא" לקריאה. ה"מולא" דורש אחר-כך מענייני פרשת השבוע ומזכיר את שבחי הנפטר. לאחר קדיש דרבנן הוא אומר "השכבה" לעילוי נשמת הנפטר, כשכל הקהל עומד על רגליו. לבסוף מגישים הדס, אתרוג או לימון, לברך עליהם. את ה"משמרה" מסיימים בברכות על צימוקים, על אפונה קלויה או על פירות העונה. תחילה מברכים מזונות על עוגות או כעכים, אח"כ "בורא פרי העץ" או "אדמה" ומסיימים ב"שהכל" על היי"ש. בכל מוצאי-שבת מתפללים ערבית בבית הנפטר, ולאחר הבדלה ו"דרוש" קצר מסיימים בברכות הנהנין.
3. בט"ו בשבט עורכים בבית הנפטר טכס אכילת פירות ט"ו בשבט.
4. בליל שבועות ובליל הושענא-רבא מקיימים בבית הנפטר "ישיבה", המוקדשת כולה ללימוד תורה ולברכות לעילוי נשמת המת והמסתיימת גם היא בסעודה.
5. מקץ אחד עשר חודש לאחר גמר ה"משמרה" שוב עורכים סעודה לקהל מוזמנים. סעודה זו פותחת ב"השכבה" וברכות הנהנין כנהוג ומסתיימת ב"דרוש".
6. מדי שנה בשנה עולים מפטיר בשבת שלפני יום הזיכרון, ואחרי סעודה שניה או אחרי הצהרים עורכים "משמרה". אור ליום הפטירה מתפללים בבית הנפטר מנחה וערבית, עורכים גם "משמרה", ויש שמסיימים בסעודה. ביום הפטירה מושיבים "מולא" לכל היום והוא קורא בתורה, נביאים, כתובים, פרקי משניות, זוהר ואדרות.
