ראש-השנה

ממנהגי יהדות תימן
1. מראש-חודש אלול ועד ערב יום כפור משכימים גדולים וקטנים ל"אשמורות" (בשעה 2.30 אחר חצות בערך). גם הנשים משכימות קום, ומהן המכינות קפה לגברים שבביהכ"נ.

2. בערב ראש-השנה אומרים "התרת נדרים" לאחר תפילת שחרית.

3. בליל ראש-השנה פותחים תפילת ערבית בפיוט "אחות קטנה" לראב"ע. אחר כך אומרים את שיר היום - "למנצח על הגתית לאסף" (תהילים פא) ועוד שלושה מזמורי תהילים, שנים מתחילתו ואחד מסופו של הספר, כמו ביו"ט. כל המתפללים אומרים אותם בצוותא, בנעימה מיוחדת.

4. בליל שני של ראש השנה מוסיפים אחר תפילת ערבית שנים שלושה פיוטים מעניין היום ("יעלו לאלף ולרבבה", "רומה א-להים", "בליל זה ראש-השנה", "שירו לא-ל שיר חדש").

5. אין מאכל מיוחד לראש השנה. את המאכלים המיוחדים למזל השנה מגישים לפני הסעודה במיוחד.

6. לפי מנהג עתיק נוהגים לתקוע שלושים קולות לפני עלות השחר, ע"ד "קדמיה לרשיעא עד דלא יקדמינך".

7. לפני "ברוך שאמר" אומרים את הפיוט "שופט כל הארץ" לרשב"ג. לאחר "ברוך שאמר" אין מפסיקים בשום פיוט עד אחר תפילת שחרית.

8. התוקע מתכבד בעליית חמישי לספר תורה.

9. לפני מכירת ההפטרה מברך החזן את הצבור: "תכתבו בספר החיים ובספר הזכרון",
והם משיבים:
"ואתה תיכתב בספר החיים ובספר הזיכרון".

10. לאחר התקיעות ואמירת "אשרי העם יודעי תרועה" מסיים התוקע בהכרזה בארמית: "כמא דשמעתון קל שופרא הדין" וכו'.

11. את תפילת מוסף מתפלל הש"ץ בקול רם ומוציא בתפילתו את היודע ואת שאינו יודע לקרוא. תוקעים בה רק עשרה קולות. בסוף תפילת המוסף תוקע תרועה גדולה.

12. לפני תפילת המנחה מתאספים וקוראים ספר תהילים, חציו הראשון ביום הראשון של ר"ה, וחציו השני ביום שני.

13. אין סדר "תשליך" מצוי ב"תכלאל", אך נוהגים בו כמו שאר העדות בארץ.

14. יש עדיין שנוהגים לשחוט כבש או עגל בא' דר"ה בבוקר, כמו בשאר ימים טובים, כדי לענג יו"ט בבשר טרי, וכפי שעשו בתימן.

15. בראש השנה מברך איש את רעהו: "תיכתב בספר החיים ובספר הזיכרון".
והמשיב עונה: "ואתה תיכתב" וכו'.

חזור לראש

ממנהגי יהדות אשכנז
1. בלילי ראש-השנה אין אומרים פיוטי "מערבית". לפני חצי קדיש שלפני תפילת שבע אומרים את הפסוקים ייתקעו בחדש שופר" וגו' (תהילים פא, ד-ה). אחרי "עלינו" ומזמור כז שרים "יגדל" בניגון של ימים-נוראים.

2. הברכה שבה מברכים זה את זה בליל ראש-השנה היא: "לשנה טובה תכתב[י]".

3. את הסעודה פותחים באכילת תפוח "מתוק" (מין תפוחים חסרי חמיצות טבעית) שטובלים אותו בדבש, ואומרים לפני האכילה: "יהי רצון שתהיה השנה הזאת שנה טובה ומתוקה". יש שטובלים גם את ה"מוציא" בדבש, לפעמים במקום המלח.

אחר כך אוכלים מראש כבש ואומרים "יהי רצון שתזכור לנו עקידת יצחק, ושנהיה לראש ולא לזנב". אין מכינים מאכלים בחומץ, כגון סלטים, כדי "שהשנה לא תהיה חמוצה".

יש מקפידים שלא לאכול אגוזים עד סוף החגים, שכן "אגוז" בגימטרייה הוא "חט", ומלבד זה הם גורמים לשיעול שעלול להפריע בשעת התפילה.

4. ראש-השנה הוא מן הימים שבהם משכימים לתפילה יותר משאר יממות השנה, לתפילות הבוקר לובשים את התכריכים (ה"סרגנס", מארג בגרמנית = ארון המתים, כלומר לבושו של המת הנתון בארון, ויש אומרים מלשון זרג', בצרפתית, מין בד קל שממנו היו מכינים את התכריכים). אבל בשנת האבלות וחתן בשנת הנשואים אינם לובשים את התכריכים, זה כדי שלא לעורר את הפורענות שכבר פגעה בו, וזה כדי שלא לעורר אבל בשנה שבה הוא שרוי בשמחה. אף יש העוטפים טלית שכולה לבן, בלי פסים כהים. כל באי בית-הכנסת, גם אלה שאינם לובשים "סרגנס", חובשים כיפות לבנות.

5. הש"ץ מתחיל את התפילה ב"אדון עולם", ששרים כולו בניגון של ימים-נוראים, והוא גם הניגון של "ברוך שאמר". ממשיכים פסוקי דזימרה ו"נשמת", הכל בניגון היום, עד שהש"ץ מגיע ל"המלך יושב (בר"ה ויו"כ בלי ה"א הידיעה) על כסא" שהוא שר בנעימה מיוחדת. אחרי "ברכו" מתחילים באמירת הפיוטים השזורים בתוך ברכות ק"ש. הש"ץ חוזר על התפילה, אומרים "אבינו מלכנו" וקדיש. הש"ץ שר עם הקהל "ויהי בנסוע", אומרים שלוש-עשרה מידות ומוציאים שני ספרי-תורה.

6. קוראים בתורה בניגון המיוחד לימים-הנוראים, אבל מפטיר קוראים בניגון של כל ימות השנה. ה"חיובים" לעלייה הם התוקע, המקריא לתוקע ובעלי התפילה, והוא שעושים לשם מצווה, שלא על מנת לקבל פרס. את ה"מי שברך" חותמים "ויכתבהו בספר חיים טובים".

7. בגמר ההפטרה ניגש בעל-התוקע אל הבימה. תוקעים בצליל מיוחד.
מקובל, כש"תקיעה" מתחילה בצליל מוקדם קצר, נמוך יותר, לפני הצליל הממושך הגבוה, "שברים" - רצוץ, לא מקוטע, וכן "תרועה".
הרב או החשוב בקהל עומד על-יד התוקע ומקריא לו את התקיעות. השופר מכוסה עד התקיעה, והתוקע מכסה אותו בין הסידרות ובסופן. המקריא ממשיך ושר בניגון אחד "אשרי העם יודעי תרועה" (תהילים פט, טז) ו"אשרי יושבי".

8. בחזרת הש"ץ של מוסף תוקעים אחרי "מלכיות" - תשר"ת, אחרי "זכרונות" - תש"ת, ואחרי "שופרות" - תר"ת, ביחד עשרה קולות. בסוף ברכת העבודה עולים הכוהנים לדוכן, והקהל אומר "ותערב", והש"ץ מסיים הברכה "שאותך לבדך ביראה נעבוד".

9. וככה הוא סדר נשיאת-כפיים. הש"ץ מתחיל לשיר "יברכך" בניגון היום, והכוהנים חוזרים על המלה ומאריכים קצת בנגינתם, כדי שלקהל תהיה שהות לקרוא (בלחש) את הפסוק שכתוב במחזור על יד המלה; וכן עושים במלה השנייה - "ה'", ואילו בסוף הפסוק, "וישמרך", מושך הש"ץ בנגינתו, והכוהנים מאריכים ביותר, לתת לקהל שהות להגיד את תפילת "רבונו של עולם". כן נוהגים במלים של הפסוק השני והשלישי, מאריכים בסוף הפסוק, וביותר בסוף הפסוק האחרון, שאז אומרים בשעת נגינתם "יהי רצון". וכך גם הנוהג בנשיאת-כפיים בכל החגים שבהם נושאים כפיים, ובכולם אין נושאים כפיים כאשר הם חלים בשבת.

10. אחרי גמר מוסף שוב תוקעים שלושים קולות, ולפני "עלינו" או אחריה משלימים בשלושים קולות אחרונים תקיעת "מאה קולות". את התפילה מסיימים בשירי הייחוד והכבוד, מזמור של יום ומזמור כז.

11. אחרי תפילת מנחה הולכים "לעשות תשליך", ואם יום ראשון של ראש-השנה חל בשבת, דוחים "תשליך" ליום השני, ואומרים תפילה זו על גדה של נהר שיש בו דגים או על שפת הים.

12. בלילה השני שרים בבית-הכנסת לפני "ברכו" את הפסוקים "מה טבו" וגו' (במדבר כד, ה) כמו בכל יום-טוב שני לפני מעריב. בבית מביאים פרי חדש ששמים על השולחן בשעת הקידוש, ובברכת "שהחיינו" מכוון המקדש גם לפרי, ויש שנוהגים לעשות כן גם בבית-הכנסת.

13. תפילת היום השני היא כמו תפילת היום הראשון, אבל מרבים בה לאמור פיוטים בשחרית יותר מביום הראשון. את החזרה של מוסף מתחיל הש"ץ בניגון של שבת רגילה עד "מחיה המתים", ורק כאן מתחילם לומר פיוטים - "ובכן לך תעלה קדושה" ותכף אחריו "ונתנה תוקף". אומרים פיוטים גם בתוך הקדושה, בשני ימי ראש-השנה וביום-הכיפורים, אבל לא בשאר החגים.

חזור לראש

ממנהגי יהדות אשכנז (פרושים) בארץ ישראל
1. לפני התקדש החג מדליקות הנשים את הנרות ומברכות עליהן, לפני ההדלקה, שתי ברכות - "להדליק נר של יום-טוב" ו"שהחיינו", ואם יום ראשון של ראש-השנה חל בשבת, הן מברכות "של שבת ושל יום טוב", ומברכות אחר ההדלקה, כמו בכל שבת.

2. בית-הכנסת מואר חגיגית, וארון-הקודש עטור בפרוכת לבנה, וכן מכוסה הבימה, ואף את ספרי-התורה שקוראים בהם בימים-הנוראים, מעטפים במעילים לבנים, הכל לכבוד הימים הנוראים.

3. תפילת ערבית נאמרת בנעימה המיוחדת לימים הנוראים. אין אומרים לפני תפילת העמידה "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" וגו'.

4. בקדיש אומרים "לעילא, לעילא מכל ברכתא" ומסיימים "עושה השלום" (בה"א הידיעה) וכן נוהגים בכל עשרת ימי-תשובה, אולם בברכת השלום שבתפילת העמידה אין משנים לומר "עושה השלום".

5. בליל ראש-השנה אין אומרים "ברכו" בסיום התפילה, כמו בלילי שבת ויום-טוב.

6. אחר התפילה מאחל כל אחד לחברו "לשנה טובה תיכתב ותיחתם לאלתר לחיים טובים".

7. סעודת-הערב נפתחת בקידוש לפי סדר יק"ז (= יין, קידוש, זמן:
יין - "בורא פרי הגפן",
קידוש - "אשר בחר בנו... מקדש ישראל ויום הזיכרון",
זמן - "שהחיינו",
ופרוסת "המוציא" טובלים במלח ובדבש. לאחר מכן נוהגים לאכול תפוח מתוק טבול בדבש ומברכים "בורא פרי העץ", ולאחר שטועמים קצת ממנו, אומרים "יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה".

8. אמרו חז"ל "סימנא מילתא", ולכן נוהגים לאכול בליל ראש-השנה פירות וירקות שבשמם יש משום רמז לברכה, ואומרים "יהי רצון" לכל מין לפי שמו: תמרים - שיתמו שונאינו, רימון - שירבו זכויותינו כרימון, רוביא - שירבו זכויותינו, קרא - שיקרע רוע גזר דיננו וייקראו לפניך זכויותינו, סלקא - שיסתלקו שונאינו, כרתי - שייכרתו שונאינו. באכילת דגים אומרים: "יהי רצון שנפרה ונרבה כדגים ושלא תשלוט בנו עין רעה", ואף יש נוהגים לאכול בשר מראש איל, זכר לאילו של יצחק אבינו, ואומרים "יהי רצון שתזכור לנו עקידת יצחק ושנהיה לראש ולא לזנב".

9. נמנעים מלאכול דברים מרים וחמוצים, ויש שנזהרים מלאכול ענבים בראש-השנה, כהגר"א, ונזהרים שלא לאכול בשר שמן ועוד דברים העלולים להביא לידי קרי.

10. נוהגים שלא לאכול אגוזים (עד שמיני-עצרת), שכן אגוז בגימטרייא - חט (=חטא).

11. משכימים לבית-הכנסת לומר בציבור שיר הייחוד ושיר הכבוד.

12. שליח הציבור העובר לפני התיבה פותח ב"אדון עולם" וממשיך בפסוקי דזמרה. תפילות הימים-הנוראים מתחלקות בין "מתחיל", בעל שחרית ובעל מוסף. החזן של "שחרית" ניגש לתיבה לקטע "המלך".

13. נהגו בכמה בתי-כנסת שאין הש"ץ מזמר ברכת "יוצר אור" ו"אור עולם", אלא כל הקהל אומר הברכה יחד עם הש"ץ, שמא ישכחו לומר הברכה בשעה שהש"ץ מזמר את הברכה ואת "אור עולם".

14. הפרושים אין אומרים פיוטים בברכות קריאת שמע, ויש שאין מפסיקים אף בפיוטי ה"קדושה" שבחזרת הש"ץ, ואומרים אותם לאחריה.

15. בחזרת הש"ץ אומר הקהל בעקבות החזן בקול פסוקי
"זכרנו",
"מי כמוך",
"וכתוב",
ו"בספר חיים"
(לדעת הגר"א אין הקהל חוזר על "וכתוב" ועל "בספר").

מוציאים שני ספרי-תורה (לדעת הגר"א אין אומרים י"ג מידות בהוצאת הספר), הש"ץ אומר "שמע ישראל", "אחד אלקינו... קדוש ונורא שמו", "גדלו", "על הכל", "אב הרחמים" ו"יעזור ויגן" וכו'.

16. ביום ראשון של ראש-השנה קוראים בניגון המיוחד לימים-הנוראים בפרשת וירא (בראשית כא, א) "וה' פקד את-שרה" עד "ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים". אם חל בחול, קוראים לחמישה עולים, ואם חל בשבת - שבעה.

17. לעולים לתורה מוסיפים בברכת "מי שברך" את המלים "ויכתבהו ויחתמהו לחיים טובים בזה יום הדין".

18. אחר שגמרו לקרוא בספר הראשון, מניחים הספר השני אצל הראשון ואומרים חצי קדיש ומגביהים וגוללים ספר ראשון. בספר השני קוראים למפטיר בפרשת פינחס (במדבר כט, א) "ובחדש השביעי", מגביהים וגוללים הספר, ומפטירין בנביא (שמואל א' א) "ויהי איש אחד" עד פרק ב פסוק י "וירם קרן משיחו".

19. ביום שני של ראש-השנה קוראים בפרשת וירא (בראשית כב) את פרשת העקידה עד סוף הסדרא ומפטירים בירמיהו (פרק לא, א) "כה אמר ה' מצא חן במדבר" עד "רחם ארחמנו נאם ה'" (פסוק יט).

20. לפני התקיעות אומרים שבע פעמים את המזמור "למנצח לבני קורח" (תהילים מז), אחר-כך אומרים פסוק "מן המיצר" וגו' וכן פסוקים הפותחים באותיות קר"ע שט"ן: קולי שמעת, ראש דברך, ערוב עבדך, שש אנכי, טוב טעם, נדבות פי. התוקע מברך "לשמוע קול שופר" ו"שהחיינו", והציבור מכוונים לצאת, ולכן אין עונים "ברוך הוא וברוך שמו" אלא "אמן" בלבד.

21. בבתי-המדרש של הפרושים אין אומרים מזמור קודם התקיעות ולא תפילות "ויהי רצון" ביניהן ולאחריהן.

22. תוקעים שלושים קולות, וסימן לדבר "יום תרועה יהיה לכם", "יהיה" בגימטריא - שלושים. לקביעת אורך התקיעה שבכל סדר וכל יתר דיני התקיעות נהגו, שהרב, או גדול הציבור הבקי בהלכות התקיעות ובסדריהן, קורא לפני התוקע ומשגיח עליו, ואם טעה או תקע שלא כהלכה, הריהו מחזיר אותו.

23. תקיעות אלה נקראות "תקיעות דמיושב", משום שעל-פי הדין מותר לקהל לשמוע אותן בישיבה, אלא שנוהגים לעמוד גם בשעת שמיעתן.

24. אין להפסיק בדיבור מתחילת "תקיעות דמיושב" עד סיום "תקיעות דמעומד", כלומר התקיעות שתוקעין בשעת חזרת הש"ץ, אם לא מעניין התקיעות והתפילה.

25. אחר גמר סדר "תקיעות דמיושב" אומר הש"ץ, והקהל אחריו, הפסוקים "אשרי העם יודעי תרועה" וגו', "בשמך יגילון כל היום" וגו', "כי תפארת" וגו', ואחרי כן "אשרי" וכל סדר הכנסת ספר-התורה, כרגיל בחג.

26. החזן אומר תפילת "הנני העני ממעש", ולאחר חצי קדיש עומדים הציבור לתפילת מוסף בלחש. מנהג פרושים בירושלים שלא לתקוע בתפילה בלחש.

27. בחזרת הש"ץ נופלים על פניהם באמירת "ואנחנו כורעים", ושוטחים מחצלת או מטפחת על הרצפה כנגד הפנים, כדי שלא להשתחוות על הרצפה, דבר האסור משום לאו "ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה" (ויקרא כו, א).

28. בסוף סדרי מלכויות, זיכרונות ושופרות תוקעים עשרה קולות - תשר"ת תש"ת תר"ת, וביחד שלושים קולות.

29. בברכת העבודה אומרים "ותערב" וכו', "ושם נעבדך" וכו' ו"ותחזינה" וכו', והש"ץ חותם "בא"ה המחזיר שכינתו לציון".

30. מאחר שלא תקעו בתפילה בלחש, תוקעים לפני "עלינו" שלוש פעמים תשר"ת תש"ת תר"ת, וביחד שלושים קולות, ולאחר קדיש בתרא תוקעים פעם אחת תשר"ת תש"ת תר"ת, דהיינו עוד עשרה קולות, כדי להשלים מניין מאה קולות.

31. שיר של יום בשני ימי ראש-השנה הוא מזמור פא שבתהלים. יש אומרים אותו בהשכמה, ואלה שלא אמרוהו אז, יאמרוהו בסיום התפילה, אחר אומרים "לדוד אורי" (תהילים כז) ומסיימין ב"אדון עולם".

32. במנהגי הגר"א נמסר שבראש-השנה אין להאריך בתפילה יותר מדי, שכן אין להתענות בו עד חצות, וכמו בשאר ימים-טובים, אבל אם נמשכה התפילה עד חצות היום, מתפללים מנחה קודם הסעודה, ואז אין אומרים במנחה "אבינו מלכנו". לדעת הגר"א אין לבכות בראש-השנה, כמבואר בנביא (יחזקאל כד, כג) "אל תבכו" וגו'. לפעמים מנגן החזן את "הקדיש" שאחר מוסף, לכבוד יו"ט.

33. נוהגים שלא לישון ביום ראש-השנה, ומסורת בידנו "הישן בראש השנה - ישן מזלו", אולם מכיוון שיושב בטל כישן דמי, טוב ללכת לבית-הכנסת ללמוד תורה ולומר מזמורי תהילים. רבים מאנשי המעשה נוהגים לסיים בראש-השנה כל ספר תהילים שבו ק"נ פרקים, ובשני הימים - שתי פעמים, העולות יחד למספר שלוש מאות, כמניין כפ"ר.

34. לאחר תפילת מנחה נוהגים ללכת אל הים, אל באר או אל בור מים לומר שם פסוקי "מי א-ל כמוך" עד "ותשליך במצולות ים כל חטאתם", ומוסיפים מזמורי תהילים ותפילות מענייני היום. אם יום ראשון של ראש-השנה חל בשבת, אומרים "תשליך" ביום השני של ראש-השנה (הנוהגים כדעת הגר"א אינם הולכים למים לומר "תשליך" ואומרים תפילה זו בבית-הכנסת או בבית).

35. אומרים "שהחיינו" בקידוש ליל שני של ראש-השנה, ולדעת הגר"א - גם אם אין לפניו פרי חדש.

חזור לראש

ממנהגי יהדות כורדיסתאן
1. נוהגים להתענות בערב ראש-השנה, כדי להיכנס ליום הדין בהכנעה ושברון לב. לאחר תפילת שחרית הולכים לשוק, כדי לקנות את כל הדרוש לחג. מקפידים שלא יחסרו הפירות, שעליהם יברכו בליל ראש-השנה. קניית הפירות ידועה בשם "זואנית טומאי".

2. אין שובתים ממלאכה בערב ראש-השנה, אך ממעטים בעבודה. גוזזים את הציפורניים, מסתפרים, מתגלחים ומתרחצים בחמין. רבים מקפידים לטבול לכבוד ראש-השנה במקווה טהרה.

3. נזהרים מאוד בתפילת המנחה, שהיא התפילה האחרונה של סוף השנה. לפני תפילת ערבית אומרים את הפיוט "אחות קטנה" בקול בכי, בעברית ובכורדית.

4. אחרי תפילת ערבית מברכים זה את זה בברכת "תכתב בספר חיים טובים", והמתברך עונה: "תזכר ותכתב". הילדים מנשקים את ידי קרוביהם המבוגרים ומברכים אותם כנ"ל.

5. עם בואם הביתה מתיישבים כל המסובים במקומם, ובעל-הבית אומר "פתיחת אליהו" עד "קם ר"ש ויתחדשון", ואח"כ אומרים את הפסוקים דלהלן:

(א) "ונח מצא חן, בעיני ה'" - י"ב פעמים;
(ב) "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'" - י"ב פעמים;
(ג) "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור" - עשר פעמים;
(ד) "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" - י"ב פעמים;
(ה) "ואמרתם כה לחי ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום" - י"ב פעמים