1. בערב ראש-חודש נוהגים לבקר בבתי-הקברות. בליל ראש-חודש, בשעת תפילת מעריב, מדליקה בעלת הבית את ה"קאנדיל", ולמחרת היא מכינה סעודה חגיגית הכוללת בשר.
2. בכל ערב ראש-חודש נוהגים לעשות התרה שנקראת "התרה קטנה", בניגוד "להתרה גדולה" של הימים הנוראים.
3. כשמסיימים את ברכת הלבנה, אומר הרב "מי שבירך" לכבוד הקהל. לפני שנפרדים, מביטים המברכים בירח וקוראים שלוש פעמים: "יצחק", שכן הירח הוא סמלו של יצחק אבינו, כשם שהשמש מסמלת את אברהם, והכוכבים - את יעקב.
4. בשבת שלפני כל אחת מתקופות השנה (ניסן, תמוז - הנחשבת לחשובה מכולן, תשרי וטבת) מכריזים עליה בבית הכנסת ומודיעים לקהל על תאריכה המדויק (יום, שעה ודקה), וזאת אף ע"פ ש'וארקת אלעסל" (הגיליון של דבש), המופיע בתחילת השנה, כולל את תאריכי התקופות על פרטיהם. ומספרים שבדורות האחרונים היה הרב הראשי נוהג להודיע ל"באי" של תוניס (מושל המדינה) על מועדי התקופות, כדי שלא יקרהו אסון בהן.
5. נוהגים שלא לשתות מים שנשאבו בתקופה. לכן מכינה עקרת הבית מי שתייה מראש והיא נותנת בהם מסמר מלובן.
ימי אלול נקראים בשם "איימת הסליחות" (ימי הסליחות). כמנהג יהודי כל עדות המזרח נוהגים גם יהודי תוניס לקום לילה לילה, החל בראש-חודש אלול, להגיד סליחות לפני תפילת שחרית. רבים הם שמטילים על עצמם חובה להגיש כיבוד (בדרך כלל קפה חם) לנוכחים. ברובע היהודי בתוניס היו הילדים משתתפים באופן פעיל בהשכמת המתפללים; הם היו מלווים את השמש, כשהם מחזיקים בידיהם פנס מיוחד במינו - קליפתו השלמה של אבטיח ובה נר דלוק, המאיר דרך חלונות קטנים שחתכום בה.
1. בערב ראש-השנה משכימים לסליחות ולהתרת נדרים. המתפללים מופיעים בפני שלושה תלמידי חכמים או בפני שלושה נכבדי הקהל ופותחים באמירת "נחמתי מעיקרא", והרב עונה להם: "מותרים לכם" וכו' וקורא בפניהם את כל ההתרה, ושוב חוזר חלילה ג' פעמים. בכמה קהילות היו תלמידי חכמים דופקים על שערם של אלה שלא יכלו להשתתף בהתרת הנדרים, כגון חולים ונשים והיו קוראים: "אתרא, אתרא". ביום זה רבים נוהגים לצום ולהרבות בצדקה. המונים נוהרים לבית-הקברות, כדי להשתטח על קברות צדיקים וקרובים. שם מרבים בצדקה, באמירת קדיש ובהשכבות.
2. נוסח תפילת ליל ראש השנה הוא כמו אצל יתר בני עדות המזרח, לרבות הפיוט "אחות קטנה". אחרי התפילה נפרדים באיחולים "תזכו לשנים רבות". התשובה - "תזכה ותחיה ותאריך ימים".
3. לקראת השנה החדשה מדפיסים עד היום בתוניס עלון "וארקת אלעסל" (גיליון של דבש), כתוב בעברית ובערבית, שכולל את הקידוש לליל ראש-השנה, הברכות שבסעודה, תאריכי ביקור בבית הקברות (בערבי ראש-חודש) ותאריכי ארבע התקופות.
4. בשני הלילות נוהגים לערוך על השולחן פירות חדשים, כגון רימונים, פרי הנקרא "זערור", פרי בר הנקרא "עונב"; וכן ירקות: עלי סלק (תרד) ופרוסות דלעת מטוגנים וטבולים בדבש. כל מה שאוכלים בשני הלילות משמש סימן טוב לכל ימות השנה. האכילה נעשית לפי הסדר הבא: תאנים מיובשות, רימון, תפוח, שומשום, דלעת, סלק, פול, שום, דבש, ראש כבש ודג. לפירות חדשים מוסיפים ברכת "שהחיינו". הברכות הותאמו לשם הפרי בניב המקומי, כגון: לפני אכילת פולים מבושלים אומרים "יהי רצון שיפלו שונאינו לפנינו", לפני אכילת שום, שנקרא "תום" בערבית המדוברת, אומרים "יהי רצון... שיתמו אויבינו ושונאינו" וכו'. בייחוד מקפידים על אכילת ראש כבש: "שנהיה לראש ולא לזנב". נזהרים מלאכול כל דבר מלוח או חמוץ, ואת הממלחה שעל השולחן המיועדת לברכת "המוציא" ממלאים סוכר.
5. תפילת שחרית נערכת בשעות המוקדמות. סליחות נאמרות אחר העמידה, לפני קריאת התורה, לפי מחזור לימים נוראים נוסח תוניס. אחרי קריאת ההפטרה שר הקהל את "העקידה הגדולה" (הפיוט "עת שערי רצון"). תפילת מנחה מתחילה בעקידת יצחק: "ויהי אחר הדברים האלה". ביום א' דראש-השנה לאחר תפילת מנחה מתאספים במקום ממנו אפשר לראות את הים, ולוא ממרחק רב, לאמירת תשליך. הפסוקים והתפילות שאומרים בהזדמנות זו הודפסו בתוניס בקונטרסים מיוחדים.
6. יהודי תוניס נזהרים שלא לישון בשני ימי ראש-השנה. הם יושבים ומשקעים עצמם באמירת תהילים.
1. צום גדליה נקרא "סיאם הוכו כפור" (צום אח כפור), ורואים בו הכשרה לקראת הצום הגדול. כשצום גדליה נדחה ליום ראשון, מפטירים בשבת תשובה הפטרת "דרשו" (ישעיה נה, ו) ובצום גדליה הפטרת "שובה" (הושע יד, ב). בשנים אחרות מפטירים בצום גדליה "דרשו", ובשבת תשובה - "שובה". הנימוק הניתן לשינוי המנהג הוא, שסדר ההפטרות לא יהיה שובה דרשו, ראשי תיבות "שד".
2. במשך עשרת ימי תשובה מקפידים לקיים אף את המצוות הקלות ביותר. נוהגים להשלים בין אדם לרעהו ולהרבות במעשים טובים.
3. לכבוד החגים המתקרבים אופה עקרת הבית עוגה מיוחדת למוצאי יום הכיפורים (ר' סעיף 11) ומכינה ריבת חבושים.
1. ימים מספר לפני יום הכיפורים דואג בעל-הבית לקניית תרנגולים ותרנגולות, כמספר בני המשפחה. בערב יום הכיפורים עושה בעל-הבית את הכפרה. הוא מסובב שלוש פעמים, או שבע פעמים, בהתאם למנהגי הקהילות השונות, על ראש כל אחד מבני המשפחה - תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה. הכפרות ניתנות לעניים.
2. רבים מיהודי תוניס נוהגים לטבול בערב יום הכיפורים במקווה טהרה. בליל כפור מבקרים כולם בבית-הכנסת, כמעט בלי יוצא מן הכלל. בבית-הכנסת בוערים כל ה"קאנדילים" אף אלה שהוזנחו בשאר ימות השנה. בכמה קהילות נמצאו אנשים שהקפידו לעמוד כל זמן התפילה על גרגירי חומוס יבשים, כדי לענות את הגוף בעינוי נוסף.
3. בתפילת מעריב שרים בצוותא את "לך א-לי תשוקתי" ו"שמע קולי אשר נשמע בקולות".
אחר כך מפסיקים כדי למכור את "המצוות", ובייחוד את מצות "כל נדרי", הנמכרת במחיר גבוה ביותר. מאחר שכל הקהל נמצא בבית-הכנסת, נוהגים בכמה מקומות למכור בשעה זו אף את העליות לתורה שבתפילת שחרית, וכן ברכות מיוחדות, כגון "הברכה לשנה כולה". ברכה זו, הנמכרת בסכום גבוה, נאמרת במשך כל השנה, שבתות ובמועדים, לפני פתיחת ההיכל, ובה מברך הרב את הזוכה לקנותה ואת בני משפחתו - אפילו בהעדרו - כגמול לתרומתו הגדולה לבית-הכנסת.
לאחר המכירה מוציאים את כל ספרי התורה הנמצאים בהיכל (לעתים קרובות אפילו שבעה או שמונה), מניחים אותם על התיבה, ואומרים "כל נדרי" - פעם על-ידי הקונה, ופעמיים על-ידי הרב. אח"כ מברך הרב את מושל המדינה בברכת "הנותן תשועה למלכים" ועורך השכבה כללית לכל הרבנים, החכמים והדיינים על פי נוסח מודפס, הכולל רשימה של דיינים ורבנים שתרמו תרומה חשובה לתרבות יהדות תוניסיה. רשימה זו, שאינה נושאת אופי כרונולוגי מדויק, כוללת היום כמאה ועשרים שמות של גדולי הדורות האחרונים. היא פותחת ברבי צמח צרפתי, שזכה לעלות לירושלים בשנת תט"ז, ומסיימת בשמו של הרב הראשי הנפטר האחרון בתוניסיה. בהזכרת כל שם ושם, כל מתפלל מנשק כנף אחת מטליתו, בה הוא מחזיק כל זמן ההשכבה. על-פי בקשת המשפחות נאמרת השכבה נוספת לנשמות כל אלה, אשר ה"קאנדילים" שלהם נמצאים באותו בית-כנסת. לפני שמחזירים את ספרי-התורה להיכל מוזמנים כמה מנכבדי הקהל אל התיבה לאמירת "מי הוא זה מלך" וכו', המושר בשירה חגיגית.
4. כל הפרקים של קריאת-שמע נקראים בקול רם על ידי כל הציבור. לסליחה האחרונה מוסיפים את הפיוט "שם אל קמתי לברך" וכו', והואיל ופיוט זה מסתיים במלה רחמנא, הוא משמש פתיחה לתפילת "רחמנא". פיוט זה, שהוא מיוחד ליהודי תוניס, ואינו מודפס בשום מחזור רגיל, נמצא בעלון הדבש של ראש-השנה, שנזכר לעיל. רבים גזרו אותו והדביקוהו על כריכת מחזור יום הכיפורים שלהם. סימנו של הפיוט: שלמה, ולפי השערת ביאליק ורבניצקי מחברו הוא ר' שלמה אבן גבירול. כל הקהל שר אותו במקהלה. לאחר סיום תפילת ערבית נשאר חלק מהקהל בבית-הכנסת, לשם קריאת "כתר מלכות" לרשב"ג.
5. אחרי החזרה של העמידה של שחרית, שכוללת גם סליחות, מוכרים את "המצוות" כמו בשבת, ומיד אחרי עליית "שלישי" מעלים לתורה בזה אחר זה את כל הנוכחים בבית-הכנסת. בעל הקורא חוזר כל הזמן על אותו קטע של "שלישי", דבר שמטריד את המתפללים הקבועים. מטרת מנהג זה היא לתת לאלה המבקרים בבית-הכנסת ביום כפור את האפשרות לעלות לתורה לפחות פעם אחת בשנה. אף כל הכוהנים מקבלים עלייה וחוזרים למענם על תחילת הפרשה.
6. כמה מהמתפללים, לרוב ילדים, מחזיקים בידיהם חבוש שנתבשם ימים אחדים באבקת קרנופול וקבל על ידי כך צבע חום. ריחו החזק של פרי זה מקל על הצום. ילדים רבים מקשטים את הפרי בסיכות בעלות ראש צבעוני. המבוגרים מעבירים מיד ליד קופסאות טבק ריחני, שהוסיפו לו טיפות בושם.
7. לא נהוג אצל יהודי תוניס לכרוע באמירת "העבודה", והם מסתפקים בהשתחוויה קצרה. נראה שיסוד מנהג זה הוא החשש, שמא ייראה הדבר כחיקוי המוסלמים, אשר כורעים חמש פעמים ביום.
8. אחר סיום תפילת מוסף נשארים המתפללים בבית-הכנסת וקוראים פרקי תהילים, לפחות שלושת הפרקים הראשונים. הם אוסרים על עצמם כל הפסקה בין מוסף למנחה.
9. כל המתפללים מכירים בחשיבותה הרבה של שעת הנעילה ושל ברכת הכוהנים שבה. בשעת הברכה מתאספים כל בני המשפחה מסביב לסבא או לאב, שמכנס תחת טליתו את בניו, לרבות התינוקות בני שנה. המחזה הוא מרהיב עין: אין רואים בבית-הכנסת כי אם טליתות פרושות. גם הנשים והבנות עוזבות בשעה זו את עזרת הנשים וניגשות תחת הטלית הפרושה של הסבא או של ראש המשפחה.
10. תקיעת שופר נחשבת על-ידי רבים אות לסיום הצום. המתפללים ממשיכים בתפילת ערבית ואחריה ברכת הלבנה. המנהג להבדיל בבית-הכנסת במוצאי יום הכיפורים אינו ידוע בתוניס הבירה.
לאחר ברכת הלבנה נפרדים באמירת "מרא עאם הכ'ור".
11. במוצאי יום הכיפורים אוכלים עוגה מיוחדת העשויה סולת, ביצים וצימוקים, והיא נקראת
"בולו". אחרי הסעודה מבקרים איש את רעהו ומברכים זה את זה בברכה הנ"ל. הם מאמינים, כי לברכה זו תכונה מיוחדת - להבטיח מחילה על כל מה שעבר בשנה בין איש לרעהו. ביקור זה נקרא "ג'ופרה", כלומר פיוס, השלמה. נוהגים לבקר במיוחד אצל זוגות צעירים. הארוסה מגישה בערב זה מתנה לארוס שלה. ביקור ה"ג'ופרה" נעשה לפי הגיל, הצעיר מבקר את המבוגר ממנו, שניהם ניגשים אל המבוגר יותר... עד שלבסוף נפגשים כולם אצל הבכור או הקשיש.
1. במוצאי יום הכיפורים, מיד אחרי הסעודה, מתחילים לעסוק במצות סוכה. פני הסוכה עשויים על פי רוב ענפי דקל, ואם לא השיג בעל הבית את מספר הענפים הדרוש לו, הוא מעמיד בכל פינה לפחות ענף דקל אחד. רוב הקישוטים וה"קאנדילים" תלויים בפנים, מתחת הסכך. שער הסוכה, העשוי ענפי הדס, בצורת קשת, חייב להיות נמוך מגובהו של אדם בינוני, כדי שהנכנס יתכופף וישתחווה. מול השער מקומה של פינה מקודשת: על כסא או שרפרף מונחים ספרי קודש המכוסים במטפחת משי צבעוני.
2. תפילת מעריב מתחילה במזמור המיוחד לסוכות (תהלים מב).
3. מברכים על הלולב לפני אמירת ההלל. מעטים מיהודי תוניס קונים את ארבעת המינים, ולפעמים רק הרב והשליח-ציבור בלבד מחזיקים בידיהם לולב בזמן התפילה. לכן כל בית-כנסת רוכש ד' מינים ומעמיד אותם לרשות הקהל, והמתפללים ניגשים לפני אמירת ההלל לפי התור, כדי לברך עליהם.
4. בסעודת הבוקר אוכלים פולים מבושלים (מאכל אופייני לאווירת שמחה) ו"מחמר" (חצילים ממולאים).
5. לרוב נוהגים לערוך את תיקון ליל הושענא-רבא בבתים פרטיים, וזאת היא ה"מביתה", השניה אחרי זו של ליל השבועות. לילה ויום הושענא-רבא נחשבים קדושים כיום הכיפורים, ורבה היא ההשתתפות בבית-הכנסת. בשעת אמירת "קול מבשר" ו"הושענא" מנענע הקהל את הערבה, והקרובים אל ספרי-התורה אף חובטים בהם בערבה. בסיום התפילה ניגשים כל המתפללים אל חצר בית-הכנסת, והרב חובט פעמים מספר בערבה בערמה של אפר-מימין, משמאל ובאמצע. בחוזרו הביתה חובט בעל-הבית שלוש פעמים בערבה בכתף של כל אחד מבני המשפחה ואומר בניב תוניסאי "מארה עאם אכור כיר מן אדה" ("שתהיה השנה הבאה טובה יותר ומבורכת יותר") ו"תזכו לשנים רבות".
1. בליל שמחת-תורה מוציאים את כל ספרי התורה שבבית-הכנסת ומניחים אותם ליד ההיכל, על ספסלים מיוחדים. החזרתם להיכל נעשית בטכס שנקרא "קימאן הספרים", והוא נערך בסביבת ראש-חודש מרחשוון, באווירה חגיגית ובהשתתפות חזנים ותוך הגשת כיבוד למתפללים. על מועד טכס זה מודיעים במודעות מיוחדות.
2. ההקפות מתחילות מיד אחרי תפילת מעריב. סדר ההקפות והפיוטים המיוחדים לחג זה נדפסו בתוניס בחוברת מיוחדת. להקפה הראשונה מוזמן המתפלל ששמו אברהם; להקפה השניה - יצחק; וכן הלאה: יעקב, משה, אהרן, דוד ושלמה. את המוזמנים מכבדים באמירת "מי הוא זה מלך" "ה' מלך" וכו', "ימלוך ה' לעולם" וכו', לפי הלחן המוצא חן בעיניהם. המוצא את הלחן המקורי ביותר זוכה לתשואות. בשעה ששרים "שמחו ושמחו, שמחת תורה" (מעין פזמון לפיוט), מרימים על הכתפיים אנשים נכבדים מהקהל.
3. מוכרים את שלוש עליות החתנים: חתן תורה, חתן בראשית וחתן מעונה. את שתי הראשונות קונים אנשים שהתחתנו תוך השנה החולפת. אחרי התפילה מזמינים החתנים את כל המתפללים לביתם ומגישים להם כיבוד.
1. את החנוכיה תולים על הקיר בגובה של שבעה טפחים, מול המזוזה, במרחק של ארבע אצבעות מהדלת. היא נשארת תלויה על הקיר עד פורים, מדליקים אותה בשמן. הכנת הפתילות שעשויות פשתן היא עיסוק הסבתא או בעלת-הבית.
2. ליד החנוכיה מדביק בעל-הבית עלון מיוחד, הכולל-מלבד
הברכות והקטע
"הנרות הללו" - את
"מזמור שיר חנכת הבית" (תהלים ל), הנאמר בכל ערב בשעת ההדלקה. העלון שנדפס לפני דור אחד כלל את מגילת אנטיוכוס. הפזמון "מעוז צור ישועתי" אינו ידוע.
בעלת-הבית אינה עוסקת במלאכה במשך כל הערב.
3. ראש-חודש טבת נקרא "ראש-חודש לבנות". יום זה נחשב לחג, ובעלת הבית אופה עוגות דבש. נוהגים במשלוח מנות ובמתן מתנות לבנות. הארוס מגיש ביום זה מתנה לארוסתו. בכל בית עורכים סעודה חגיגית לזכר מעשה הגבורה של יהודית.
ביום חמישי לפרשת יתרו עורכים בבית סעודה, שכל הילדים מצפים לה בקוצר רוח. בסעודה זו משתמשים בכלים זעירים כגון צלחות, כוסות, סכו"ם וכו', שמותאמים לילדים. המנה העיקרית בסעודה היא - בשר יונה. שוחטים יונים כמספר הבנים שבמשפחה. בסוף הסעודה מגישים לילדים ממתקים וכמה מיני עוגות זעירות הנאכלות בפורים. רבני תוניס מחו כמה פעמים נגד מנהג זה, אך לא הצליחו לעקרו. אפשר לראות את מקורו של מנהג זה בכבוד הניתן לילדים שב"כותאב" (חדר), שהגיעו לשלב "הפרשה", הוא השלב השלישי בלימודיהם, וידעו לקרוא בפעם הראשונה את עשרת הדברות. במרוצת הזמן הפכה החגיגה לחגם של כל הבנים, ללא הבדל. סעודת יתרו מזכירה גם מגפת אסכרה, שהסתיימה בשבוע פרשת יתרו.
1. בשבת זכור לפני קריאת התורה שרים המתפללים את הפיוט "מי כמוך ואין כמוך" לר'
יהודה הלוי. את הבית המתחיל ב"אדון חסדך בל יחדל" שרים גם בפורים אחרי חזרת העמידה.
2. כבר בשבת זכור היו הילדים נושאים בתהלוכה את דמות המן (דמות עשויה מבגדים ממולאים הנישאת על גבי אלונקה) ברחובות הרובע היהודי; בהגיעם למקומות המרכזיים שבו היה אחד הילדים נושא דרשה על המן ("השכבת המן" - התפרסמה בדפוס). ואילו בערב פורים היו ילדי ה"כותאב" (החדר) נוהגים לשרוף את דמותו של המן (דמות עשויה קרטון או נייר) תוך אווירה של שמחה.
3. ביום צום אסתר נהגו הנערות לגזור תלתל משערותיהן הארוכות ולהשליכו בבאר, בבקשן מאסתר המלכה ליתן להן קצת מיופייה. אחרי מלחמת העולם הראשונה, כאשר הפסיקו הבנות לגדל את שערותיהן, נתבטל מנהג זה.
4. את המגילה קוראים בערב גם בבית, למען הנשים שאינן נוהגות לבקר בבית-הכנסת, וגם למחרת היום קורא אותה בעל-הבית פעם נוספת לפני תחילת הסעודה החגיגית של הצהרים. בהגיעו ל"המן" הוא דופק באגרוף על השולחן, ואילו בבית-הכנסת מכים ברגל על הרצפה. המלה "פורים" שבסוף המגילה נאמרת על ידי כל הקהל בקול רם.
5. מנהג אפיית אוזני המן בצורת משולש אינו ידוע אצל יהודי תוניס. עקרת הבית אופה לקראת פורים עוגות מטוגנות וטבולות בדבש: ה"מאקרוד" - עוגת סולת ממולאת תמרים; ה"דבלה" - רצועות של פת מגולגלות על עצמן ודומות לאוזן. גם שומרים מן העוגות שנאפו לחנוכה ואוכלים אותן בפורים, כדי לקשור נס עם נס.
6. הילדים מקבלים מתנות פורים מהוריהם. הארוס שולח לארוסתו מתנה יקרה ומגש מלא עוגות שונות, שנקרא "צינייה". באי בתי-הכנסת ממלאים את כיסיהם במטבעות כסף קטנים כדי לחלקם לעניים. כל מתפלל עובר בין הקהל ואוסף נדבות בכנף טליתו, לנדבות בסתר. בעל הבית מכין מטבעות המיועדים לכל הבא לבקש את "פורימו" (מתנת פורים שלו).
1. בין פורים לפסח נוהגים להתאסף בבית-הכנסת ולשיר בין מנחה למעריב פיוטים מיוחדים, על ידי חזנים ובעלי קול ערב.
2. בערב ראש-חודש ניסן מכינה בעלת הבית עוגות דבש - כדי שהשנה תהיה מתוקה. אחרי תפילת מעריב ניגשים כל בני המשפחה בתור אל כוס ה"קאנדיל", הנדלק בבית בכל ערב ראש-חודש, וטובלים בו תכשיט או מטבע כסף או זהב, ובפיהם ברכות לשנה החדשה.
3. בכמה קהילות שבדרום תוניסיה מתאספים כל בני המשפחה מסביב לקערה של "בסיסה" (חטים ושעורים עם כוסבור וכמון, הכל טחון ומנופה היטב, שעליהם מוסיפים קצת סוכר, שקדים ותמרים). ראש המשפחה לוקח בימינו ומוזג בשמאלו שמן לתוך התערובת הזאת, בוחש במפתח ואומר דברי תפילה קצרים, המתחילים "אתה ה' הפותח את הכל, פתח לי..." וכו', טועם ונותן לכל בני המשפחה לטעום.
4. כדי לשמור על הקשר בין נס אחד למשנהו אוכלים בערב זה כמה עוגות דבש שנשמרו מפורים. בראש-חודש ניסן רוכש בעל הבית שה, שאותו שוחטים בי"ג לחודש.
1. בהגיע חבילת המצות לבית, לוקחת בעלת-הבית את המצה הראשונה ומפרישה אותה הצידה. מצה זו שורפים בערב פסח הבא עם החמץ או אחרי סוכות, עם שרידי שער הסוכה.
2. בשלושה עשר לחודש, אחרי שחיטת השה שנעשית בחצר הבית, טובל אחד מבני המשפחה את כף ידו בדם ומסמן בטביעת ידו את הקיר החיצוני.
3. לפני בדיקת חמץ מחביאה עקרת הבית כמה חתיכות לחם קטנות (עפ"י רוב - עשר) במקומות שונים בבית, לאחר שעטפתן בנייר. בעל הבית עורך את חיפושיו לאור הנר, כשהוא מחטט בחורים ובסדקים. החתיכות שהוחבאו נשמרות בתוך כלי עד למחרת היום ונשרפות יחד עם הכלי בשעת ביעור חמץ.
4. אור לארבעה עשר בניסן, אחרי בדיקת חמץ, צולים חלק מבשר השה. אלה שאין ידם משגת לקנות שה, מקבלים בשר זה מקרוביהם. אין אוכלים את הבשר הצלוי על יד שולחן ערוך, אלא יושבים על הרצפה ואוכלים אותו בחיפזון.
5. בבתי-הכנסת מסיימים מסכת ועורכים סעודת סיום, בה משתפים את הבכורים, כדי שהללו לא יצומו. המלה "סיום" עברה גלגולים רבים, והיום קוראים בשם זה לכל הפירות היבשים המוגשים בשעת חגיגה זו. בעל הבית דואג להביא מן ה"סיום" לאשתו (אם היא בכורה) ולבתו הבכורה שלא ביקרו בבית-הכנסת.
6. בסעודת הצהרים של ערב פסח אוכלים אורז מבושל, שכן האורז מותר לאכילה אצל יהודי תוניס בכל ימות החג. עם זאת מקפידה עקרת הבית לברור היטב את כל האורז המיועד לפסח עובר לחג ומסירה ממנו כל גרגירי התבואה שהתערבבו בו, ואמנם אין קונים אורז בחג. לעומת זאת אסורה בפסח אכילת החומוס אצל כמה משפחות (אולי משום דמיון שמו למלה חמץ, אותה מבטאים - "חמס").
גם את היין מסננים עובר לחג, מפני חשש חמץ.
7. כאשר חל יום טוב ראשון של פסח ביום הראשון לשבוע, קוראים לשבת שלפניו "כול וכימאל" (אכול וחסל).
8. בתפילת מעריב, לאחר מזמור החג, פותח שליח-הציבור בפיוט זה:
"פעולות אל מה נוראות ועוצמת ידו מה רבה
רם על שבח והודאות ונעלה על כל מרכבה
גאה גאה על נבראות יום שת הים לחרבה
יתגדל עושה נפלאות ויתקדש שמיה רבא".
פיוט זה, שסימנו "פרג'י" (כנראה על שם מחברו פרג'י שוואט), היה מיועד בתחילה לחג הפסח בלבד, אבל לאט לאט הונהג לשיר אותו בכל ערבי החגים, פרט לימים הנוראים.
9. הקערה של ליל הסדר מכילה: שלוש מצות, זרוע כבש (הנקרא "דרע"), חרוסת, כרפס, ביצה, חסה (היא מרור) והיא מכוסה במפית נאה המיוחדת לצורך זה. אחרי הקידוש מסובב אחד מבני המשפחה את הקערה שלוש פעמים מעל ראשם של כל המסובים, כשהם שרים יחד "אתמול היינו עבדים...".
10. בהגיע בעל הבית לקטע "דם ואש ותימרון עשן", הוא שופך מעט יין מכוסו בתוך הקערה שבה נטל ידיו, וזאת בשעת הזכרת כל אחת ממלות אלה, וכן יעשה בשעת הזכרת עשר המכות. ובשעה שהוא שופך מהיין, שופך המחזיק בקערה בה מעט מים, ואילו המסובים אומרים: "ה' יצילנו" אחרי אמירת שם כל מכה ומכה. בשעת הזכרת המכה האחרונה - מכת בכורות - מרוקן בעל הבית את כוס היין בקערה. אסור להם למסובים להסתכל בשפיכת היין והמים ואף אסור להם לדבר, עד אשר תשפוך בעלת הבית את היין והמים שבקערה במקום טמא.
11. המנהג להניח לילדים לשאול את הקושיות אינו ידוע, ובכמה קהילות אף אין יודעים על גניבת האפיקומן על ידיהם.
כשמגיעים לקטע "מצה זו" שבמשנת רבן גמליאל, מגלה בעל הבית את הקערה ומצביע על המצה. בקהילות רבות אף נהגו להעביר את המצה מיד ליד ולומר שלוש פעמים: "מצה זו". אותו מנהג קיים לגבי הקטע "מרור זה". ונראה שנהגו גם לקחת ביד את הזרוע, אך לא בשעת אמירת הקטע "פסח שהיו אבותינו אוכלים" וכו', כי אם עוד קודם לכן, בהגיעם לדרשה "ובזרע נטויה - זו החרב", כי בכמה הגדות מקומיות מודגש, שלגבי הזרוע יש להסתפק בהצבעה עליה בלבד.
12. המאכל העיקרי בליל הסדר הוא ה"מסוקי", שמובנו - "מוגש", מין תבשיל המכיל ירקות מכל המינים, בשר של כבש ומצות מבושלים. למחרת מכינה בעלת הבית מין סופגניות מקמח מצות וכן מצות טבולות בדבש.
13. בסיום הסעודה מחלק בעל-הבית לכל אחד מהמסובים שתי פרוסות מהאפיקומן, אחת על חברתה. על המסובים לאכול את הפרוסה העליונה בלבד ולשמור על השניה במשך כל ימות השנה - לסגולה טובה (בין היתר היא מרגיעה ים סוער).
14. הסדר מסתיים בשירת כל שיר השירים, בפיוט "כי לו נאה", בחד-גדיא (בתרגומו בערבית) ובכמה שירים בניב המיוחד של יהודי תוניס, כגון השיר הידוע "כיליני נסכר יא יהודי" ( = הנח לי להשתכר יהודי). בסיום הסדר שמה עקרת הבית מעט חרוסת בצד, על מנת להדביק אותה מיד אחרי החג על משקוף הבית, ליד המזוזה.
15. בשביעי של פסח היו מתפללים שחרית ומוסף בשפת הים וחוזרים לבית-הכנסת בתהלוכה עממית: אחד מתחפש לאהרן ואחד למשה רבנו. במשך כל הדרך שרים את שירת הים ופזמונים שונים, כשהצופים שופכים על משתתפי התהלוכה בושם וזורקים עליהם פרחים. בבית-הכנסת קוראים בתורה ושומעים דרשה מיוחדת מהרב.
16. ביום השמיני של פסח עומדים שלושה אנשים ליד המפטיר. המפטיר קורא פסוק אחד של ההפטרה ("עוד היום" - ישעיה י, לב) בעברית; אחריו קורא השני אותו הפסוק בתרגומו הארמי, השלישי - בערבית של יהודי תוניס, ואחריו הרביעי - בצרפתית, וחזור חלילה, פסוק פסוק, עד סוף ההפטרה. קונטרסים מיוחדים שהודפסו בתוניס כוללים את טקסט ההפטרה עם שלושת התרגומים הנ"ל.
17. במוצאי החג, אחרי ההבדלה, מפזר בעל-הבית עלי חסה על רהיטי ביתו ואומר:
"כאדדר נה ואלעאם אכדרי" (שמנו ירק שתהיה השנה כולה ירוקה).
1. בליל שני של פסח, לפני תפילת מעריב, מחלק שמש בית-הכנסת גבישי מלח קטנים בין קהל המתפללים. את המלח הזה מחזיקים בידיהם בעת שמברכים על ספירת העומר ושומרים אותו כל ימי הספירה, לסגולה טובה.
2. הנשים אוסרות על עצמן כל מלאכת תפירה וכדו' בימי הספירה, ובייחוד בערב.
3. אין נוהגים לערוך חגיגת בר-מצוה בימי הספירה, אלא מקדימים או דוחים אותה.
4. בפסח שני אוכלים מצות במקום לחם, לפחות בארוחה אחת.
5. המאורע העיקרי ביום זה הוא ההילולה דרבי מאיר בעל הנס. כל מי שניצל ממחלה או מסכנה נודר, או שקרוביו נודרים לו, לערוך אצלו סעודה לכבוד רבי מאיר או לכבוד רבי שמעון בר-יוחאי (לפעמים עורכים את שתי הסעודות). רבנים, בני המשפחה, קרובים ושכנים מוזמנים לסעודה זו
1, וחובה להשתתף בסעודות רבות ככל האפשר. את הבית מקשטים בשרשרות נייר צבעוני ובפרחים, ומדליקים פמוטים הנושאים נרות לרוב. מגישים כיבוד עשיר וקוראים פרקי משנה, בעיקר ליקוטים מדברי רבי מאיר ורשב"י, שנדפסו בספרים מיוחדים. הסעודה חייבת לכלול את שירת בר-יוחאי, המושרת במנגינה חגיגית מיוחדת ובסילסולים רבים, והיא מסתיימת בקדיש דרבנן. סעודות אלה נערכות בדרך כלל ביום, כי בערב נוהרים היהודים בהמוניהם לבית-הכנסת בנושאם נרות דולקים.
המנהג לגזוז את שער הילדים בל"ג בעומר אינו ידוע.
1. ליל שבועות הוא ליל שמורים. בבתי-הכנסת לומדים כל הלילה. רבים נודרים לערוך את הלימוד בבתיהם, לימוד שנמשך כל הלילה, בהשתתפות רבנים ותלמידי-חכמים. לילה זה נקרא בפי יהודי תוניס בשם "מביתה" (ליל שמורים), ובו לומדים פרקי משנה, גמרא, זוהר, שרים פזמונים שונים, ובייחוד את השיר "בר-יוחאי". המזמינים עורכים סעודת מצוה לכבוד המשתתפים. בסיום הלימוד מתפללים תפילת שחרית ואח"כ ניגשים כל המשתתפים לבית-הכנסת, לקריאת התורה.
2. בארוחת בוקר נוהגים לאכול מאכלי חלב (הכנת מאכלי גבינה וחמאה היא דבר נדיר מאד אצל יהודי תוניס). בכמה קהילות אוכלים מצה אחת הנשמרת מימי הפסח. אחרי ארוחת הצהרים מתאספים בני המשפחה לקריאת מגילת רות והאזהרות של רבי יצחק בן ראובן על תרי"ג מצוות. אח"כ נערכת בבית-הכנסת הקריאה לאלה שלא קראו בבית. בדרך כלל נושאת תפילת מנחה אופי חגיגי, והיא מלווה דרשה בענייני היום.
1. הימים שבין י"ז בתמוז ותשעה-באב נקראים אצל יהודי תוניס בשם "היאמת תקאל" (הימים הכבדים). כל יום בשעה הצהרים קוראים בהם תיקון חצות. בשלוש השבתות שלפני תשעה-באב קוראים את ההפטרה בלחן עצוב מיוחד, ורק את הפסוק האחרון קוראים בלחן הרגיל.
2. אין אוכלין בשר מראש-חודש אב עד יום י' בו, אך נוהגים לאכול בשר מלוח או נקניק. בתי המטבחיים שבתוניס היו סגורים במשך תשעה ימים אלה.
3. יום תשעה-באב נקרא אצל יהודי תוניס בשם "נהאר הגין", ונוהגים לבקר בו בבית-הקברות.
4. בערב תשעה-באב, בסיום הסעודה המפסקת, חייב כל אחד מבני המשפחה לאכול ביצה קשה שלמה.
5. יש מיהודי תוניס שמושחים בליל תשעה-באב את פתח ביתם ואף ידיהם ורגליהם בשום, כדי להרחיק את העקרבים (יסוד המנהג הוא באמונה, כי העקרבים יוצאים מחוריהם בליל זה).
6. בשעת התפילה יושבים על הרצפה. על הקינות הרגילות בתפילות תשעה-באב מוסיפים קינות על מאורעות עצובים שאירעו בשנה החולפת, כגון: קינה על הריגתו של רב מקומי, על פרעות ביהודים, על מות אישיות יהודית חשובה וכדומה. קינות אלה שנתחברו בערבית יהודית על-ידי סופרים מקומיים, נשתמרו, והן מהוות ספרות עשירה.
7. בתפילת שחרית מניחים את התפילין, אך חולצים אותן לאחר העמידה. ההפטרה נקראת גם בתרגומה הערבי. אין מניחים את ספר-תורה על התיבה אלא על שרפרף ומכסים אותו בבד שחור. שמש בית-הכנסת עובר בין הקהל כשצלחת מלאה אפר בידו, וכל אחד מהמתפללים שם קצת אפר על מצחו.
8. בשעות המוקדמות של אחה"צ מסתיים האבל. בעלת הבית יכולה לסדר את הבית, כי עד שעה זו היה אסור לה לגעת אפילו בכלי ניקוי או להציע את המיטות. בשעה זו היו השוחטים מוציאים את הסכינים, אותן שמו במקום סתר עוד בראש-חודש אב. יש שנהגו לגזור באותה שעה בד לבגדים חדשים או לקנות כלים חדשים
3. אחדים היו מסיידים את בתיהם. בנוהג זה מביעים את האמונה, כי יום האבל ייהפך בעתיד לבוא ליום של שמחה.
